חמשת מיני דגן - ספרו של זהר עמר

חמשת מיני דגן - ספרו של זהר עמר בהוצאת מכון הר ברכה

עטיפת הספר עם תקציר העניינים

לא אוכלים לחם מצרי

פרק מהספר שפורסם במוסף השבת של מקור ראשון - איסור אכילת החמץ מהדהד את ההכרעה שנתבקשו אבותינו לקבל במצרים – נגד התרבות השלטת, תרבות לחם החמץ, ובעד התרבות העברית, תרבות לחם העוני

במבוא למאמר נאמר:"ידיעות על הלחם ודרכי הכנתו מופיעות בתעודות מצריות, ואף נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות במצרים כיכרות לחם בצורות שונות מתקופות קדומות. בציורי קיר מצריים עתיקים ניתן לראות את כל שלבי האפייה, למן לישת הבצק ועד להוצאת כיכרות הלחם מן התנור. צורות הלחם הן רבות: לחמים עגולים, לחמים מרובעים, לחמים בעלי כיפות, לחמים דומים לקוביות, לחמים גבוהים, לחמים בצורת חרוט, לחמים דמויי בעלי חיים ועוד. הלחם והבירה נחשבו מרכיב מזון מרכזי בכל ארוחה במצרים, ובראש המאפייה הממלכתית עמד "שר האופים" (בראשית מ, א-ב).

על סטטוס הלחם במצרים:"מתעודות מצריות עולה שכמויות עצומות של כיכרות במגוון עשיר של צורות הוגשו כמנחה לכוהני מצרים ואליליה. מדובר אפוא בארץ של תרבות הלחם, או כפי שכינה את המצרים הגיאוגרף היווני הקטיאוס (476-550 לפנה"ס): "אוכלי הלחם". כבר ראינו בעניין לחם הפנים, שאף בתקופות מאוחרות יותר הייתה מצרים מפורסמת בזכות נחתומיה, ומלאכת החמצת העיסה הייתה מסורה בה בידי אנשים מומחים: בית גרמו היו בקיאין במעשה הלחם וברדייתו ולא רצו ללמד. שלחו אומנים מאלכסנדריאה והיו בקיאים במעשה לחם הפנים, וברדייתו לא היו בקיאין (ירושלמי, יומא ג יא, ומקבילות).

בין ישראל לעמים:הלחם והמצה אינם אפוא רק שני מיני מאפה. הם מייצגים שתי תרבויות נבדלות באופיין – העברים הנוודים רועי הצאן אל מול המצרים יושבי הערים. לפי התורה, ההבדל בין שתי התרבויות היה תהומי וגבל בתיעוב של ממש: "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו, לד). כפי הנראה, מסיבה זו הסכים פוטיפר שינהל יוסף העברי את כל ביתו, מלבד "הַלֶּחֶם אֲשר הוּא אוֹכֵל" (בראשית לט, ו; כמובן, בהנחה שמדובר בלחם כמוצר מאפה, ולא כמונח מושאל ככינוי כללי לאוכל, כפי שעולה מהלשון "בר ולחם ומזון" בבראשית מה, כג). מעמד זה נשמר בקפידה רבה מאוד גם כשנעשה יוסף משנה למלך: "וַיָּשימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם, כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג, לב). כלומר, הלחם היה סמל להבחנה בין מעמדות ודתות.

לסיכום:ייחודיות המצה:"אכילת המצה בחג החירות מסמלת את חזרת עם ישראל לכור מחצבתו. הלחם הוא אפוא סממן המבדיל בין ישראל לבין העמים. וכבר עמד הרמב"ם (במורה הנבוכים ג מו) על טעמו של האיסור להקריב לחם שאור ודבש על המזבח (ויקרא ב, יא), וכתב שהוא בא כנגד מנהגם של עובדי העבודה הזרה, כפי שהיה מקובל בפולחן המצרי.

דומה שכנגד מנהגם הנפסד של עשירי שומרון יוצא הנביא עמוס באמרו: "וְקַטֵּר מֵחָמֵץ תּוֹדָה" (עמוס ד, ה). זהו חלק מן האיסור הכללי להידמות לגויים ולעשות כמעשיהם, שהתורה מזהירה מפניו (ויקרא יח, ג):

כְּמַעֲשה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשר יְשבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשוּ וּכְמַעֲשה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שמָּה לֹא תַעֲשוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.

חמשת מיני דגן

ראו גם:חמשת_מיני_דגן

חמשת מיני דגן מיוצגים בשבעת המינים באמצעות החיטה (כוסמין ושיפון) והשעורה (שיבולת שועל):

	"ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש"
– דברים, ח', ח'

ישעיהו בפרק כ"ח מתאר את עבודות החקלאי ומזכיר את חמשת המינים:

	"הֲלוֹא אִם־שִׁוָּה פָנֶיהָ, וְהֵפִיץ קֶצַח וְכַמֹּן יִזְרֹק; וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן, וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ"

שים לב: הקשה על התמונה תביא אותך להסבר את טבעו של הצמח

חיטה המקור: -from Koehler's Medicinal-Plants 1887 Dubaduba

שעורה צילם:urt Stüber

שבולת שועל חרמש צפון שומרון

שיפון צילם:Fir0002

כוסמין צילם:Ranveig

על הזיהוי נכתב בויקיפדיה העברית:

"השעורה ושיבולת השועל נחשבים למין אחד לעניין איסור כלאיים. הכוסמין והשיפון נחשבים אף הם למין אחד לעניין זה.

בין חוקרי הריאליה בתקופת המשנה והתלמוד, חלוקות הדעות בשאלה אם הצמחים הנקראים כיום כוסמין ושיבולת שועל (קוואקר), הם אכן הצמחים שנקראו בשם זה במשנה.

פרופסור יהודה פליקס זיהה את שיבולת שועל עם זן של השעורה וטען שלא ייתכן ששיבולת שועל היא סוג הדגן הקרוי בשם זה כיום (Avena), והמשמש להכנת דייסות ודגני בוקר, מכיוון שבדגן זה אין גלוטן והוא לא היה מוכר לחז"ל בימי המשנה והתלמוד. פרופסור פליקס סיפר שבעקבות זיהויו הרב שלמה זלמן אוירבך היה מברך ברכת שהכל על ארוחת הבוקר שלו שהכילה דייסת שיבולת שועל במשך כשנתיים, עד שהרב יוסף שלום אלישיב גער בו בטענה שהוא לא יכול לשנות מנהג ישראל של מאות שנים עוד מימי הראשונים בגלל חוקר אחד.

פרופ' זהר עמר פירסם מונוגרפיה מקיפה ביותר על חמשת מיני דגן (תשע"א) ובמחקרו המקיף הציג את כל מסורות הזיהוי והצעות החוקרים. במחקרו הוא מביא ראיות ופרשנויות חדשות, ותומך למעשה באפשרות שגידלו בארץ ישראל בעבר שבולת שועל ושיפון באופן מוגבל בצפונה של הארץ.