Family Wiki
Advertisement

קונטרס בעניני חנוכה מאת: הרב רן יוסף חיים מסעוד אבוחצירא שליט"א ח"ס "מרי"ח ניחוח" עפולה.

פיוט מעוז צור ישועתי - מ'עוז צור ישועתי לך נאה לשבח, תכון בית תפלתי ושם תודה נזבח, לעת תכין מטבח מצר המנבח, אז אגמור בשיר מזמור חנכת המזבח.

ר'עות שבעה נפשי ביגון כחי כלה, חיי מררו בקושי בשעבוד מלכות עגלה, ובידו הגדולה הוציא את הסגלה, חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן במצולה.

ד'ביר קדשו הביאני וגם שם לא שקטתי, ובא נוגש והגלני, כי זרים עבדתי, ויין רעל מסכתי כמעט שעברתי, קץ בבל, זרבבל, לקץ שבעים נושעתי.

כ'רות קומת ברוש בקש אגגי בן המדתא, ונהיתה לו לפח ולמוקש וגאותו נשבתה, ראש ימיני נשאת, ואויב שמו מחית, רוב בניו וקניניו על העץ תלית.

י'ונים נקבצו עליו אזי בימי חשמנים, ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים, ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים.

ח'שוף ז'רוע ק'דשך וקרב קץ הישועה, נקם נקמת עבדיך מאומה הרשעה, כי ארכה לנו השעה, ואין קץ לימי הרעה, דחה אדמון בצל צלמון הקם לנו רועים שבעה.

הנה המחבר כאן עשה סימן לשמו בר"ת הבתים מרדכ"י. ובבית האחרון בג' מילים ראשונות עשה סימן חז"ק. אלא דלפי קיצור השל"ה נראה דחרוזה האחרונה שיש בה סימן חז"ק איננה מהמחבר מרדכ"י אלא בדורות מאוחרים יותר תיקנו חרוזה זו. ועיין להלן.

בספר קיצור השל"ה[]

בספר קיצור השל"ה (לכמוהר"ר יחיאל מיכל עפשטיין אשכנזי זצ"ל) כתב בהלכות חנוכה וז"ל- מצאתי כתוב ומאחר שהשיר של מעוז צור אינו קאי רק על שלש מלכיות בבל מדי יון, אבל מלכות רביעי בגלות אדום וישמעאל לא נזכר בו כלום, על כן התקינו חרוזות המדברים על גאולה מגלות הזה, שיאמר אחר השיר מעוז בניגון מעוז צור.

חרוזה זו סימן חז"ק:

ח'שוף ז'רוע ק'דשי וקרב קץ הישועה, ונקם נקמת נפשי מיד מלכות הרשעה, כי ארכה לנו השעה ואין קץ לזאת הרעה, דחה אדמון בצל צלמון והקם לנו רועים שבעה.

בספר ברכת אברהם[]

בספר ברכת אברהם להרה"ג אברהם מרדכי אלברט שליט"א (אשדוד תש"ע) כתב וז"ל: (בשינוי מעט) מעוז צור ישועתי חיברו מרדכ"י (וזמנו באם הוא ב"ר יצחק ז"ל, בסוף האלף החמישי), ויתכן שגם הוא חיבר את הבית האחרון חז"ק- והושמט מפחד מלכות אדום, עכ"ל.

והנה יש שינוי בין חרוזה המובאת בקיצור השל"ה לבין החרוזה הידועה בסידורים. דבסידורים כתוב ח'שוף ז'רוע ק'דשך, ובקיצור השל"ה כתוב ח'שוף ז'רוע ק'דשי. בסידורים כתוב נקם נקמת עבדך מאומה הרשעה, ובקיצור השל"ה כתוב ונקם נקמת נפשי מיד מלכות הרשעה. בסידורים כתוב ואין קץ לימי הרעה, ובקיצור השל"ה כתוב ואין קץ לזאת הרעה. בסידורים כתוב הקם לנו רועים שבעה, ובקיצור השל"ה כתוב והקם לנו רועים שבעה. וצ"ע מה היא החרוזה המקורית האם מה שמופיע בסידורים או בקיצור השל"ה ואם החרוזה המקורית היא כמובא בקיצור השל"ה צ"ע מה הטעם שנשתנתה והטעם. ואכמ"ל.

עוד הביא בקיצור השל"ה הנ"ל ג' חרוזות נוספות שמוזכר בהם מפלת אדום וישמעאל וז"ל-


מהגאון מהר"ר משה איסרלש זצל"ה.[]

מ'עולם היית ישעי כבודי ומרים ראשי, ישמע נא קול ש'ועי מלכי אלהי קדושי, ה'עביר חטאתי ופשעי גם בגלות השלישי, חזק ישראל הכניע ישמעאל ומאדום תפדה נפשי.

הנה עשה כאן הגאון הרמ"א זצ"ל רמז לשמו במילים מ'עולם ש'ועי ה'עביר, ר"ת מש"ה.

חרוזה מהרב מוה"ר ירמיה אב"ד דמדינת ווירצבורג.[]

י'הי ר'צון מ'לפניך י'חיד ה'וד ו'הדר, גאל שארית צאנך מאדום ישמעאל וקדר, רחום בקודש נאדר, רוח תשים לעדר, נחלתך הושיע אל נקמות הופיע, בעמלק מדור דור.

הנה כאן עשה מחבר החרוזה סימן לשמו בשש מילים הראשונות ירמיה"ו, י'הי ר'צון מ'לפניך י'חיד ה'וד ו'הדר.

חרוזה מן הרב מהר"ר שמואל [הלוי] ז"ל בעל נחלת שבעה.[]

ש'מך יברך לעולם, מ'תוך קהל אמונים, ו'כסאך יהי שלם, א'ם תנקם בזדונים, ל'נפשות נענים. ה'סכת ממעונים, ל'הושיע עמך, ו'להציל שרידך, י'דידך, כאז בימי חשמנים: ח'י ז'קוף ק'רן ישועה, וקרב קץ הגאולה, ומלכות זדון הרשעה יהי מעיר מפלה בנפול בני עולה, ולעמך תעשה הצלה, בצדקת איתנים גאל בנים, ותבנה העיר על תלה.

הנה המחבר הנ"ל עשה סימן לשמו שמוא"ל הלו"י חז"ק ב- ש'מך מ'תוך ו'כסאך א'ם ל'נפשות, ה'סכת ל'הושיע ו'להציל י'דידך. ח'י ז'קוף ק'רן.

הקדמה כללית על מחבר הפיוט "מעוז צור".[]

בספר "הדר יעקב" ח"ב להרה"ג יעקב חיים סופר שליט"א (סימן א' עמ' יח) כתב וז"ל- הפייט הקדמון רבינו מרדכי ז"ל זכה שאת פיוטו הקדוש לחג חנוכה "מעוז צור" שרים ומזמרים בהתלהבות קודש, הערגה וכיסופין, רבבות אלפי בית ישראל זה מאות בשנים, וראיתי עדות נאמנה על חד מתקיפי קמאי רבינו ישראל בעל תרומת הדשן ז"ל שהיה מנהגו לשורר פיוט "מעוז צור" בימי החנוכה, וככתוב בספר לקט יושר (דף ל"ו ודף קנ"ב) עיין שם, ושמעתי מחכם אחד ז"ל משם הגאון בעל ישמח משה ז"ל שפיוט שנתפשט בכל בית ישראל- הרי זו עדות נאמנה שנתחבר ברוח הקודש, ואתה דע לך.

ובהקדמת ספר "ביאור שיר בר יוחאי" הביא שפיוט שמחברו היתה לו "נשמה כללית" נתקבלו ונתפשטו פיוטיו בכל בית ישראל, וציין לספר מקדש מלך על זהר הקדוש ח"ג (די"ח ע"א ד"ה דאנא) א"ה ריחמ"א לא מצאתי שם כתוב כלום ועיין), ושכן שמע מחסידי קמאי משם אדמו"ר הרב שר שלום מבעלז ז"ל עיי"ש.

א"ה ריחמ"א, ומצאתי בס"ד בספר מגילת בית חשמונאי (יו"ל בשנת התשס"ט, ע"י רב החפץ בעילום שמו), ומובא שם (עמ' 281) וז"ל: פיוט עתיק זה (מעוז צור ישועתי) נכתב לפני כשמונה מאות שנה בעקבות הפרעות שהיו באותה תקופה בגרמניה. ענינו המלכויות השונות ששיעבדו את ישראל והצרו להן, וכיצד בסופו של דבר באו על עונשן. הבית הראשון הוא בקשה על בנין בית המקדש; השני על גלות מצרים; השלישי על גלות בבל; הרביעי על צרת המן האגגי; החמישי על גלות צרת מלכות יון וסיפור נס חנוכה; והבית השישי הוא בקשה להנצל ממלכות אדום הרשעה ולהיגאל גאולה שלמה. שם המחבר "מרדכי" חתום בראשי החרוזים, עכ"ל. (ושם) בהערות הערה 2 כתב וז"ל: יש מזהים אותו עם מחבר הפיוט "מבית צבי ארמונה", אך י"א שהמחבר הוא ר' מרדכי בן יצחק מחבר הפיוט "מה יפית" המופיע בזמירות ליל שבת, שכנראה חי בתקופת הרשב"א והרא"ש (ישראל דוידזון, אוצר השירה והפיוט פרק ג'). ע"כ.

בספר ברכת אברהם להרה"ג אברהם מרדכי אלברט שליט"א (אשדוד תש"ע) הובא שכתוב בספר לקט יושר שה"תרומתת הדשן" אמר "מעוז צור ישועתי" בליל שבת על השולחן, ואם כן הוא מקור ראשון בזמן להזכרת זמר זה, עכ"ל.

ביאור הפיוט מעוז צור ישועתי.[]

בספר "הדר יעקב" ח"ב סימן א' להרה"ג יעקב חיים סופר שליט"א ירושלים - (סימן א' הוא חידושים וביאורים בענייני חנוכה) כתב ביאור נפלא על חלק מהפיוט הנ"ל, וכמו כן בספר "אוסרי לגפן"[1] להרה"צ יהודה שיינפלד שליט"א (על חנוכה ופורים) כתב פירוש ונידון מעט על פיוט זה, וכן בספר ברכת אברהם להרה"ג אברהם מרדכי אלברט שליט"א (אשדוד תש"ע), ואביא בס"ד מדבריהם, (עם מעט תוספות ממני, ועוד ספרים).

ביאור לשון הפייט "יונים נקבצו עלי"[]

יונים נקבצו עלי- א"ה ריחמ"א, מה שיש לשאול כאן מהו לשון "יונים נקבצו עלי", ועפ"י פשוטו מובן שהוא לשון קיבוץ היונים על עם ישראל להצר להם, אבל מה שיש לשאול עדיין היאך יש לגוים כוח זה של קיבוץ דהרי קיבוץ ענינו אחדות והגוים הם מעלמא דפירודא וא"כ היאך היה להם כח להקבץ על עם ישראל.

ונ"ל בס"ד שפירוש בזה, דע"י שלא אחדות בעם ישראל דהרי היו מתייונים בעם וא"כ אין כאן אחדות ותמימות דעים א"כ ניתן אותו כוח של אחדות וקיבוץ עלינו ליונים.

ביאור לשון הפייט "אזי בימי חשמנים"[]

אזי בימי חשמנים- א"ה ריחמ"א, אזי בימי חשמנים, החשמנים אלו החשמונאים, ומה שנקבצו היונים על עם ישראל היה בימי חשמנים היינו החשמונאים, והנה לפי מה שכתבנו לעיל שהיה יכולת לגוים של קיבוץ ואחדות עלינו היה מטעם שלא היה אחדות ותמימות דעים בעם ישראל, יש לפרש כאן שיש מעין תביעה על החשמונאים, שלקחו את המלוכה מבית יהודה, וזה מורה שלא היה אחדות בתחילה ועל כן יכלו היונים להקבץ עלינו.

ביאור לשון הפייט "ופרצו חומות מגדלי"[]

ופרצו חומות מגדלי- א"ה ריחמ"א נ"ל בס"ד לפרש מהו, "ופרצו חומות מגדלי", (ההסבר בפשוטו כמו שכתב הרמב"ם עיין להלן שנכנסו להיכל ופרצו בו פרצות), עפ"י מה שכתב הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"א) וז"ל- "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות. ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וכו' עכ"ל. ועפ"י זה יש לומר שמה שאמר הפייט "ופרצו חומות מגדלי", קאי על הנשים שהם נקראות חומה כמו שכתוב בגמ' ביבמות (ס"ב ע"ב) וז"ל הגמ'- אמר רבי תנחום א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה וכו' במערבא אמרי בלא תורה בלא חומה וכו' בלא חומה דכתיב "נקבה תסובב גבר" (ירמיה לא). והיינו שפשטו ידיהם בממונם ובבנותיהם, וכמו שמובא במדרש מעשה חנוכה (נדפס באוצר טוב ח"א, ובית מדרש ח"ה) וז"ל – כיון שראו יוונים שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיון ששמעו ישראל כך רפו ידיהם ותשש כוחם ונמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות, ונתקיים עליהם: "בתולותיה נוגות והיא מר לה" (איכה א), והיו היוונים מתעללים בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חודשים, עד שבא מעשה של בת ממתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי ואליעזר שמו. וכו' עכ"ל המדרש.

ועפ"י זה יבואר לשון הפייט "ופרצו חומות מגדלי", שהאשה נקראת חומה של בעלה, והיוונים פרצו את הקדושה ורצו לטמא את בנות ישראל ונמנעו מלארס כדי שלא תהיה גזירה זו על בנות ישראל, ועל כן לא היה לבחורים שאינם נשואים עם מי להתחתן ולכן לא היה להם חומה וזה הכוונה שנפרצו החומות.ע"כ.

ועוד מובא במדרש מעשה חנוכה (נדפס באוצר טוב ח"א ובית המדרש ח"ה) וז"ל- וכיון שראו היונים שעמדו בגזירה זו (שלא לחקוק על קרן השור או השה שאין לנו חלק באלהי ישראל), עמדו וגזרו כל מי שאשתו הולכת לטבילה ידקר בחרב, וכל הרואה אותה הרי היא לו לאשה ובניה לעבדים. כיון שראו ישראל כך מנעו עצמם מלשמש, וכיון ששמעו היוונים כך, אמרו: הואיל ואין ישראל משמשין מטותיהם אנו נזקקין להן. כיון שראו ישראל כך, חזרו על נשיהן בלא טבילה בעל כורחן. אמרו: רבש"ע בעל כורחינו שלא בטובתינו, שאין האשה רוצה לישב תחת בעלה בלא עונתה. אמר להם הקב"ה: הואיל ועשיתם בלא כוונה אני אטהר אתכם, ופתח לכל אחד ואחד מהן מעיין בתוך ביתו, והיו נשיהם טובלות בתוך בתיהם ונתקיים עליהם מקרא זה: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", ונתקיים עליהם עוד מקרא זה:"אם רחץ ה' את צואת בנות ציון".ע"כ.

ועפ"י זה מבואר גם כן מהו "ופרצו חומות מגדלי", שלא היו נותנים היוונים לבנות ישראל לטבול לטהרתם, וע"י כך לא היה לבעליהם חומה שיגן בעדם, שנשותיהם הם חומות להם להגן עליהם. ע"כ.

עוד יש לפרש מהו שכתב הפייט "ופרצו חומות מגדלי", עפ"י המובא בגמ' מסכת פסחים (פז ע"א) וז"ל הגמ'- "אני חומה ושדי כמגדלות" (שיר השירים ח) אמר רבי יוחנן אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים ורבא אמר אני חומה זו כנסת ישראל ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. עכ"ל הגמ'. וכן הוא בגמ' בבא בתרא (ז' ע"ב וח' ע"א). וברש"י (בב"ב ח' ע"א ) כתב (בד"ה אלו תלמידי חכמים) וז"ל- אלמא אין צריכין חומה.ע"כ. ועוד כתב רש"י (בד"ה כנסת ישראל) וז"ל- כולם שוין לענין חומה וגודרים עצמן מלהטמע בעובדי כוכבים.ע"כ.

ועפ"י זה נראה לבאר בס"ד שמה שאמר הפייט "ופרצו חומות מגדלי", חומה זו תורה, שגזרו היוונים עליהם שלא ילמדו תורה, שהתורה היא החומה של עם ישראל להגן עליהם מפני התגברות היצר, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"א) וז"ל- "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות וכו', עכ"ל. ו"מגדלי", הם התלמידי חכמים כמו שמובא לעיל ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים", שלא נתנו היוונים לת"ח ללמד תורה ודעת את העם. ועוד שהרגו את תלמידי החכמים כמובא בספר יוסיפון (פרק יח) וז"ל- ואנטיוכוס עודנו בירושלים, וימנע את העם מלשמר את מצוות התורה ואת משמרת אלוהינו, ויחיה את רשעי עמינו ואת הפריצים, ויהרוג רבים מעדת החסידים.

ועוד יש לפרש "ופרצו חומות מגדלי", כפי שאמר רבא שחומה זו כנסת ישראל שפרצו את הקדושה בעם ישראל שלא להיות נטמעים בין הגוים והיוונים גרמו להם להיות נטמעים בניהם (ועיין רש"י בבב"ב ח' ע"א המובא לעיל). ו"מגדלי" הוא שהיוונים לא נתנו להם להתפלל וללמוד בבתי כנסיות ובתי מדרשות (א"ה ריחמ"א ואם כי לא מצאתי שגזרה זו מפורשת בגמ' או מדרשים שראיתי סמכתי על מה שכתב הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"א) וז"ל- "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות וכו', עכ"ל. והכוונה ברורה שמנעו אותם היוונים מלימוד תורה ומצות גם במקום המיוחד לזה, ועל כן כתבתי שגם על זה היה גזירה שלא יתפללו בבתי כנסיות ובתי מדרשות).


ביאור הסמיכות בזמר "ופרצו חומות מגדלי – וטמאו כל השמנים". בספר "ברכת אברהם" עניני חנוכה להרב אברהם מרדכי אלברט שליט"א (אשדוד תש"ע) כתב בביאורו על מעוז צור ישועתי, באות ו', וז"ל: בספר קהלות יעקב (חלק ה' סימן י"ט) הביא מהרי"י קנייבסקי ז"ל תירוץ על קושיית האחרונים ז"ל, למאן דאמר דסובר בפסחים (דף טז ע"א, ויז ע"א) דמשקה בי מדבחיא דכן- טהור, (פירשו ר"ח ורש"י כל המשקין של קודש נקראים על שם המזבח, כגון דם לזריקה, וכו' ושמן למנחות), למה לא הדליקו בשמן, הרי לא קיבל טומאה כלל. והביא בשם ספר "שערי דעה", דכיון שנכנסו היוונים למקדש, אזי מדין "באו פריצים ויחללוה" בטלה קדושת המקדש (ראה ע"ז נב ע"ב), ומאז הרי זה כמו משקין שיצאו לחוץ למקדש, ולכן יכלו היוונים מלטמא השמנים עכ"ל הקהלות יעקב.

ובספר בשבילי המנהג (ח"ב עמ' קכ"ה), הביא מפי השמועה שהוסיף מהרי"י הקהלות יעקב ז"ל, דעם זה יובן ביאור הפיוט "ופרצו חומות מגדלי", - כלומר שבאו הפריצים ויחללוה, ועל ידי זה "וטמאו כל השמנים", כי כבר פקע קדושת המקדש עכ"ד בשם הקהלות יעקב ז"ל. ע"כ מספר "ברכת אברהם".

היאך טמאו הגויים את השמנים - "וטמאו כל השמנים"[]

"וטמאו כל השמנים", כתב הפייט "וטמאו כל השמנים". ומצאתי בס"ד בקובץ נזר התורה (כסלו טבת ה'תשס"ה) שכתבו (בעמ' רל"ג) בשם הגאון רבי משה יוסף האפפמאן זצ"ל (תלמיד ה"כתב סופר" זי"ע, דיין דק"ק פאפא) שכתב וז"ל- (על הגמ' שבת כא' ע"ב) שמעתי קושיה בשם הגאון רבי יוסף שאול נטנזון זצ"ל (בשו"ת שואל ומשיב מהדורא א' ח"ג סימן מ"ב) שהקשה על הגמ' דאמר כשנכנסו עו"ג להיכל טמאו כל השמנים, וקשה מסוגיא דר"ח סגן הכהנים דאמרינן (שם, דף יז) לוי תנא משקין בי מדבחיא דהיינו דם ומים שמן ויין כולן הראויין למזבח אינו מקבל טומאה וכו', וקשה היאך אמרינן הכא דעו"ג טימאו כל השמנים. ובספר שו"מ אין לפני ולא ראיתי ולא שמעתי תירוצו.

ולענ"ד נראה פשוט דאיתא בגמ' הכא תניא כוותיה דלוי וכו' והאמר ריב"ל משקין בי מדבחיא לא אמרו דכן אלא במקומן דהיינו בעזרה כמו שפי' רש"י לקמן (ואיתא בגמ' יומא), ולפ"ז אי אמרינן דדוקא אם הביא שמן למנחות לעזרה או יין לניסוך בעזרה אינו מקבל טומאה אך כל השמנים שחוץ לעזרה מקבלין מקבלין טומאה ושפיר אמרינן הכא דעו"ג טמאו כל השמנים ופשוט לענ"ד.ע"כ.

ובהערה 2 בקובץ "נזר התורה" הנ"ל כתבו וז"ל- המור וקציעה בסימן תר"ע, הבית יצחק או"ח סימן קי והשואל ומשיב שם תירצו באופן שונה מתירוצו של רבינו, דחיללו את קדושת העזרה וממילא נטמא השמן הנמצא שם, וז"ל השו"מ "מה ששאלת בהך ענינא דחנוכה דטמאו כל השמנים והקשית למ"ד משקי בית טבחיא דכן (טהורים) א"כ היאך נטמאו השמנים הא הוה בעזרה והוה משקה בית מדבחיא לפע"ד ל"ק דהרי אמרו בע"ז (דף מב) דבאו בה פריצים וחללוה דמכיון שבאו פריצים נתחלל מקדושתו", ובמהדורא רביעאה סי' ר' הביא כן משו"ת תשובה מאהבה והאריך לדון בזה עיי"ש.

וביאור דברי רבנו נראה שלמד שלא נתחללה קדושת העזרה אלא הוציאו את כל השמנים מחוץ לעזרה ולכן נטמאו, והנס היה שמצאו פך שמן בעזרה בחותמו של כהן גדול שאף אם הוצא לחוץ לא קיבל טומאה כיון שהיה חתום, ועיין בהמשך דברי השואל ומשיב שכתב עוד טעמים מדוע היה צורך בחותמו של כהן גדול.

ובשו"ת דברי יציב ( חלק או"ח סימן רפ"א) תירץ באופן נוסף, דכיון דלא היה מזבח אין שייך משקי בי מדבחיא דכן, דהוא רק בראויין למזבח, וכנראה דגם בי מטבחיא ג"כ לא שייך. ואף שנבנה אח"כ, הוי כנטמאו בחוץ והכניסן בפנים דאמרינן שם בפסחים דטמאין. ומבואר במגילת תענית פ"ט, דבנו המזבח מחדש, דנפגם ונהרס מקודם. ע"כ.

הרי לנו ג' תירוצים היאך טמאו היונים את השמן א' רק שמנים שחוץ לעזרה מקבלין טומאה והוציאו העו"ג את השמנים מחוץ לעזרה ולכן קיבלו טומאה. ב' דבאו פריצים וחללו את העזרה מקדושתה ולכן נטמאו השמנים אף בתוך העזרה. ג' המזבח נפגם ונהרס וע"כ כל עוד יש מזבח אז השמנים ראויים למזבח ואינם מקבלים טומאה אבל אם אין מזבח אז השמנים מקבלים טומאה, ואף לפי תירוץ זה השמנים מקבלים טומאה בתוך העזרה, דכשנהרס המזבח נחשבים השמנים כיצאו לחוץ.ע"כ.


ביאור לשון הפייט "ומנותר קנקנים".[]

בספר הנ"ל "הדר יעקב" (ח"ב) כתב וז"ל- והוא ז"ל כה פייט: "ומנותר הקנקנים (א"ה גרס כאן הקנקנים עם ה' ולא קנקנים) נעשה נס לשושנים, בני בינה ימי שמונה, קבעו שיר ורננים", ובס"ד אבאר קצת עומק דברות קדשו לענ"ד.

ו. ומנותר הקנקנים וכו'- תחילה וראש אביא מה שמצאתי בזה דבר נחמד מהגאון המובהק רבי יהודה אסאד ז"ל בספרו שו"ת יהודה יעלה או"ח (סימן ר') ואלו דבריו ז"ל: "על דברי הט"ז (סימן תר"ע) תירץ קושית הבית יוסף ז"ל למה תקנו שמונה ימים, דגם ביום הראשון נעשה נס שנשתייר קצת ועל ידי זה היה הנס אח"כ ע"ש, ולענ"ד נראה לי על כוונה זו יסדו בשיר "מעוז צור ישועתי" "ומנותר קנקנים" דייקא נעשה נס כו' לכן "בני בינה" שהבינו למפרע שנעשה בלילה הראשון גם כן נס, "ימי שמונה" דייקא "קבעו שיר ורננים".

גם יש לומר לפי מה שכתב הט"ז שם לתרץ מאי טעמא דבפורים תקנו נמי משתה ושמחה, ותירץ דעיקר פרסום הנס בנרות היה וזה מורה הודיה לא על שמחה בעולם הזה, לכן תקנו רק להלל ולהודות כו' ע"ש.

וזה שאמרו אף ד"יונים נקבצו עלי אזי כו' ופרצו" כו', מכל מקום בפרסום היה רק כי "מנותר קנקנים נעשה נס" כו' בפרסום, לכן "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים" דייקא להודות ולהלל ולא למשתה ושמחה.

וגם לתירוץ הרב הלבוש ז"ל שהיוונים לא בקשו נפשות כלל רק להכניעם ולהעביר דת, וזהו שאמר "יוונים נקבצו עלי" כו' אבל לא בקשו נפשות רק "פרצו חומות מגדלי" ביקשו הכנעה, ו"טימאו כל השמנים" להעביר הדת, ועיקר הנס היה רק "ומנותר" כו' לכן "קבעו שיר ורננים" דייקא, עד כאן מדברי הגאון יהודה יעלה ז"ל ודפח"ח זיע"א. [גם עיין לו בספרו דברי מהרי"א על התורה פרשת וישב].

א"ה ריחמ"א ופירוש מה שאמר הפייט "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים", כיון באומרו "ומנותר קנקנים" היינו מאותם קנקנים שטימאו היוונים נותר קנקן אחד שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, וע"ז "קבעו שיר ורננים".ע"כ.

ועוד עלה ברעיוני פירוש מה שאמר הפייט "ומנותר קנקנים" עפ"י מה שתירצו מדוע חנוכה שמונה ימים ולא שבעה ימים והרי הנס היה רק שבעה ולא שמונה, ותירצו שכאשר מילאו מן הפך של השמן למנורה ראו שנשאר הפך שמצאו חתום בחותמו של כהן גדול מלא כשהיה וע"כ כבר ביום הראשון היה נס, ועל זה קבעו ימי חנוכה שמונה ימים דכבר ראו דביום הראשון היה נס ועל זה אמר הפייט "ומנותר קנקנים" והיינו מה שנותר בקנקן היינו בפך של השמן שמצאו וע"ז ראוי שיהיה "קביעת שיר ורננים".ע"כ.

"מנותר קנקנים נעשה נס לשושנים" מהו "קנקנים" בלשון רבים והרי היה רק פך אחד.

בספר ברכת אברהם (להרה"ג אברהם מרדכי אלברט שליט"א אשדוד תש"ע) כתב, וז"ל: הנה מרן השפת אמת ז"ל בליקוטיו כתב, וז"ל: ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, משמע כפירוש הבית יוסף דבכל לילה היה נותר מעט (בקני המנורה) ונעשה בכל לילה נס, דאם לא כן היה נס רק בפך ולא שייך לשון רבים. ואפשר שהפירוש הוא שזה הפך נותר מהרבה קנקנים שהיו, ודוחק עכ"ל. וגם גיסו בספר שפתי צדיק, לחנוכה כתב לפרש בזה"ל, דהנה קשה קושית הבית יוסף (הרי ביום הראשון לא היה נס, כי היה שמן ללילה אחד), ותירץ הט"ז שאם היה נכלה השמן בלילה הראשונה לא היה אפשרות הנס. ועם זה מובן מאמר "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים", שעל ידי שהוצרכו שישאר נותר, על כן היה צורך נס גם בלילה הראשון עיי"ש עוד.

אולם האמת יורה דרכו שלשון "ומנותר קנקנים" פירושו שהיה הפך אחד מהרבה קנקנים שכן נטמאו בהיכל. והגם שהשפת אמת ז"ל הרגיש שאפשר לפרש כן וכתב שזה דוחק, מסתברא שאם היה רואה את הנכתב בספרים שהיה כך אופן הזמנת השמן להדלקת המנורה, היה כן מפרש כך.

שבקונטרס האחרון לספר מחזיק ברכה להחיד"א ז"ל (באור"ח סימן תר"ע) כתב וז"ל: בענין פך הנמצא בחותמו של כהן גדול, ראיתי לאחד חכ"ם בספר "כף ונקי" כתב יד (ובשם הגדולים פירש החידא את שמו, החכם וכו' כליפה מלכה ז"ל מק"ק אגאדיר) שיש לתמוה מה ראה לזה הכהן הגדול, ועוד אמאי לא הצניע כלי יותר גדול. ותירץ שהיה מנהגם להניח השמן בצלוחיות קטנות, בכל צלוחית שיעור הדלקת לילה אחת, וכולן חתומות בחותם הכהן הגדול, ולוקחים צלוחית בכל לילה להדלקה. וכשבאו היוונים טימאו כולם, ונעלם פך זה מהם בהשגחה אלקית. והוסיף הכף ונקי ששוב מצא בספר "תבנית היכל" (ס"ג פ"ג) כדבריו שכך היו נוהגים, ושיבחו החיד"א.

וראה בדברינו (בסימן י"ח אות ו-ה), שפירשנו בדרך רמז, שקנקנים רבים – ירמוז ל"ויותר יעקב לבדו" לפכים, לנסך מהם שמן ויין או מים על המזבח, ובזכות זה הובטח לו שייעשה נס לבניו בפך שמן, כדאיתא במדרש שהביאו מהרש"ל ובני דורו ז"ל, ע"כ מספר ברכת אברהם.

וידידי היקר הרה"ג גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א (מח"ס "גם אני אודך", בני ברק) שאל על לשון הפייט "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים", וז"ל: ויש לשאול מה הוא קנקנים לשון רבים והרי מצאו פך אחד של שמן.

וי"ל לפי פירוש אחד של הב"י שבעצם חילקו את הפך לשמונה חלקים וכל חלק דלק יום שלם, לפי זה יובן מהו לשון "קנקנים" דהיינו שחילקו את הפך לשמונה קנקנים וכל אחד דלק יום שלם, עכ"ל.

"ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים", היאך הדליקו בשמן שאינו שמן זית, והוא שמן נס.

בקובץ "תנובות שדה" (גליון 93, כסלו-טבת תשע"א) הובא בדבר העורך (הרב יוסף מאיר שטרוך שליט"א) וז"ל[2]: בתאריך כ"ה כסלו, מתחילים שמונת ימי "חנוכה" – שמונה ימים אלו נקבעו לימי חג, לזכר "נס פך השמן". הרקע לנס זה, הינו בימי בית שני, כשמלכות יון שלטה בארץ ישראל, וגזרה גזירות על ישראל, לבטל את המצוות הדת. בין יתר מעלליהם, נכנסו להיכל בית המקדש וחיללהו וטימאוהו, ובכלל זה נטמא גם שמן הזית שהיה מיועד להדלקת המנורה (ואסור להדליק בשמן טמא[3]). את המנורה לא היה ניתן להדליק בכל סוג שמן, אלא רק בשמן זית זך כתית למאור. החשמונאים, נלחמו כנגד היוונים, ובדרך נס גברו עליהם, למרות היותם מעטים מול רבים וחלשים מול חזקים. לאחר מכן נכנסו הכהנים להיכל, ולא מצאו שמן זית טהור אלא פך אחד שהיה סגור וחתום בחותמו של כהן גדול (וע"י כך היה לאות שלא טימאוהו היוונים), אלא שבאותו פך לא היתה כמות מספקת להדלקת המנורה, אלא כדי יום אחד בלבד, בה בשעה שבשביל לכתוש את הזיתים ולהפיק מהם שמן חדש, נדרשו שמונה ימים (שבעה ימים לטהרתם ויום נוסף לכתישת הזיתים ולהפקת השמן. ויש אומרים, שהיה שמן זית מהלך ארבעה ימים, ונדרשו אפוא שמונה ימים כדי ללכת לשם ולהביאו לבית המקדש). ונעשה נס, והדליקו הנרות מאותו פך קטן, שהספיק בדרך הטבע ליום אחד, ובפועל דלק באורח נס למשך שמונה ימים. עד שכתשו זיתים חדשים והפיקו שמן חדש. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו הימים האלו ימי שמחה והלל ומדליקים בהן נרות בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס.

נמצא, ששמן הזית נתרבה באופן לא טבעי והספיק להדלקת שמונה ימים.

אלא שנשאלת השאלה: מאחר שכאמור, הדין הוא שאת המנורה ניתן להדליק רק בשמן זית, כלומר שמן שהופק מזיתים. איך הדליקו בשמן שנתרבה בדרך נס, והלא נמצא שזהו שמן שנוצר מן "האויר" ולא מזיתים – ואם כן, אין זה שמן זית. ואת המנורה צריכים להדליק משמן זית בלבד?

וידוע ליישב על שאלה זו שהנהגה ניסית של ריבוי לא טבעי, לא מתחילה יש מאין, אלא צריכה להתחיל ממשהו קיים, שמתרבה בדרך נס – וכפי שנראה מיד, את המקור לדבר זה. ונמצא, שריבוי השמן בדרך נס לא היה נולד מכלום, אלא רק מכח השמן הקיים. ולכן, מאחר שהבסיס הקיים היה שמן זית, ורק מכוחו נוצר ריבוי השמן הניסי, נחשב הכל לשמן זית.

ויש לפרש לפי זה, שאחרי שמזגו את השמן למנורה, נשאר מעט שמן בקנקן, שמכוחו התרבה השמן והספיק להדלקת היום שלמחרת וכו'. ולפי זה מדיוק מה שנוהגים לומר בפזמון "מעוז צור": "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים", והיינו שמהשמן שנותר בקנקנים, מכוחו, נעשה נס לשושנים – שהיה יכול להתרבות בדרך נס הלאה והלאה.

יסוד זה, שריבוי בדרך נס, צריך שיהא לו "בסיס" טבעי, שיחול עלייו הנס שיתרבה, אבל אין הנהגה ניסית של יצירת יש מאין, מבואר בדברי הרמב"ן (שמות פרק כ"ה פסוק כ"ד), והטעם, משום שבריאת יש מאין היתה בבראית העולם בלבד, ומני אז אין יותר הנהגה של בריאת יש מאין, אבל עדיין יש הנהגה ניסית שחלה על דבר קיים, שמתרבה בדרך נס.

וראה שם שמביא מקור לעניין זה ממעשה אלישע ואשת הנביא עובדיה (המובא במלכים ב' פרק ד'), שלאחר שנתאלמנה, נותרה עם הרבה חובות והנושים איימו לקחת את שני ילדיה לעבדים. לרגל מצבה הקשה היא באה ומבקשת עזרה מאלישע הנביא. והוא אומר לה: "ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך (כד) שמן". הוא מצווה עליה לשאול הרבה כלים ריקים משכנותיה, ושלאחר מיכן תיצוק שמן מהכד שלה ותמלא את הכלים הריקים, ונעשה נס ולא נגמר השמן בכד שלה עד שמילאה את כל הכלים הריקים. וקשה, מדוע שאלה אלישע אם יש לה משהו בבית,ולא בירך אותה שיתרבה לה השמן יש מאין. ומבואר מזה, שכדי שייחול הנס של ריבוי השמן, צריך היה שיהא בסיס של שמן קיים, שעליו תחול הברכה ויתרבה בדרך נס.

כיוצא בזה, מביא הרמב"ן ממעשה באליהו הנביא (מלכים א פרק יז) שהגיע לביתה של אשה אלמנה מקוששת עצים, ובקש ממנה מים ולחם. והשיבה לו שבקושי יש לה כדי לקיים את עצמה ואת בנה, ואם תתן לו, יגוועו הם ברעב. כשמוע כן אליהו, הוא אומר לה שתקח כד קמח וכד שמן ותוכל להוציא מהם עוד ועוד כדי לאפות לחם. "כי כה אמר ה' אלהי ישראל כד בקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת ה' גשם על פני האדמה", "ותלך ותעשה כדבר אליהו ותאכל היא והוא וביתה ימים", כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה' אשר דבר ביד אליהו". ע"כ מקובץ "תנובות השדה".

"ומנותר קנקנים" – סגולת השמן למחלת השושנה[]

בספר "גם אני אודך" ח"א להרה"ג גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א כתב וז"ל: ידוע הסגולה בשם מרן הבעש"ט זי"ע ובשם הגה"ק מקאצק זצ"ל דמנותר השמן שנשאר מנרות חנוכה הוי סגולה לרפואה למחלת השושנה [למשוח על השושנה בזה השמן] וסימנך ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים ע"כ.

וכפי שלומדים בזה רוב העולם דהכוונה על מה שנשאר בהכוסיות שהדליקו בהן את המנורה. ולפ"ז צריך להתנות קודם הדלקת נר חנוכה דאין מקצה השמן אלא לשיעור הדלקה [עיין משנה ברורה סי' תרע"ב ס"ק ז'] ועפי"ז יהא מותר לו להשתמש בזה השמן למשוח למי שיש לו שושנה.

אך יש להוסיף דלפי מה שכתב בספר שיח שרפי קודש (ח"א אות שס"ט) דהכוונה למה שנשאר "בהקנקן" דייקא [וזהו ומנותר "קנקנים" ודו"ק] ולא מה שנשאר בהכוסיות. ע"כ.

אז לפי"ז א"צ להתנות כלום לפי שמה שנשאר בהקנקן שהכינו בו השמן לנרות חנוכה אינו נאסר [וכדכתב בביאור הלכה (סי' תרע"ז סעיף ד') בשם ספר בארת המים. ובכף החיים שם (ס"ק כ"ח) הביא זאת מעוד פוסקים. ע"ש ואין חולק בזה]. ע"כ מספר "גם אני אודך".

והראני ידידי היקר הרה"ג שרון שמעון סרוסי שליט"א גליון "קול צופייך" השעור השבועי מיסודו של הרה"צ המקובל הרב מרדכי אליהו זצוק"ל (מס' 563 פרשת וישב תשע"א), וז"ל: מעשה פלא עם מותר השמן של נרות החנוכה של הרב ז"ל, פעם הגיעו אל בית הרב זצ"ל הורים לילדה משותקת לגמרי. היא נפלה מגובה רב ונפגעה בעמוד השדרה. כל ניסיונות הרופאים להחזיר אותה לתנועה כשלו, והיא הייתה משותקת ברוב גופה. מי שקיבל אותם הייתה הרבנית תחי', שהזדעזעה מהסיפור. הרבנית הלכה אל הרב וביקשה ממנו שיעשה כל מה שאפשר על מנת להציל את הילדה משיתוק למשך כל חייה. אמר לה הרב: נשאר לנו מעט משמן נרות של חנוכה. תני להם מהשמן שנותר מהדלקת נרות חנוכה, שימרחו אותו במקום שבו נפגעה. ההורים עשו כדברי הרב והילדה נרפאה לגמרי.

במקרה אחר בא הרב יחזקאל דאום ז"ל אל הרב משום שהייתה לו "שושנת יריחו", פצע גדול ברגל שקשה מאוד לרפא אותו. הרב הציע לו לשים ברגלו מעט משיירי השמן של נרות חנוכה. הרב דאום, שהיה ת"ח גדול, שאל האם מותר להשתמש בשמן זה, הלא הוא הוקצה למצוותו? אמר לו הרב ז"ל: "שאלת חכם חצי תשובה. אנחנו במפורש לא מקצים את שיירי השמן למצווה, רק מה שנדלק בנרות". הוא נתן לו את השמן למרוח ואמר לו שזה רמוז בשיר "מעוז צור": "ומנותר קנקנים – נעשה נס לשושנים", עכ"ל.



היאך לא טימאו היוונים את הפך שמצאו.[]

הגמ' בשבת (כא ע"ב) כתבה וז"ל: מאי חנוכה דתנו רבנן בכה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, עכ"ל הגמ'.

ופרש"י וז"ל: בד"ה, מאי חנוכה. על איזה נס קבעוה: ובד"ה, בחותמו. בהצנע וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו: ובד"ה הג ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה, עכ"ל רש"י.

הרי לנו מפרש"י שמה שלא טמאו היונים את הפך של השמן מטעם שהיה בהצנע וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו. והתוס' (שם) כתבו וז"ל בד"ה שהיה מונח בחותמו של כג. אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים (דה כ דף לד.) צל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי, עכ"ל.

וכוונתם היא להקשות היאך לא טימאו את השמן והרי גזרו על הגוים להיות כזבים שמטמאים בהיסט ותירץ שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו את הכלי, ע"כ.



ביאור לשון הפייט "נעשה נס לשושנים"[]

"נעשה נס לשושנים"- בס"ד נראה לי לפרש דהנה התואר "שושנים" נופל במיוחד ובמסויים על העושים תשובה, וכדרשתם ז"ל במדרש תהילים הובא בילקוט שמעוני תהילים (רמז תרע"א, ורמז תשמ"ז): "למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר", כל העושה תשובה מעבירה שבידו, הקב"ה מוסיף וקורא לו שם חביב, בוא וראה בבני קרח עד שלא עשו תשובה לא נקראו ששונים וידידים, משעשו תשובה נקראו שושנים וידידים, שנאמר שושנים לבני קרח" ע"ש.

ובספר שאילתות דרב אחאי גאון הנדפס מכתב יד (ח"ב שאילתא לחנוכה דף קפ"ח) כתוב: "והיו ישראל [בזמן החשמונאים] באימה ופחד גדול, וחזרו כולם בתשובה שלימה לפני הקב"ה, והיו רודפים אחר גמילות חסדים, והיו עוסקין בתורה יומם ולילה" ע"ש. [וקיימא לן שהעוסק בתורה וגמילות חסד מוחלים לו על כל עוונותיו כאומרם בברכות (ה ע"ב) עיי"ש].

ומבואר שעם ישראל בזמן החשמונאים חזרו כולם בתשובה שלימה, ולכן בדין הוא שיקרא שמם שושנים, וכמו שלימדונו רבותינו ז"ל דהשב בתשובה נקרא שושנים וכנ"ל ודוק היטב.

עבודה זרה (יח ע"א): "אמר רבי מאיר אי לא איתעביד בה איסורא- מיתעביד ניסא, אי עבדה איסורא לא איתעביד לה ניסא", הרי לנו יסוד גדול דלמאן דעביד איסורא לא איתרחיש ניסא, ובספר אור החיים הקדוש דברים (כ' ח') כתוב "צריך להעשות לו נס להנצל מחרב אויב, וכל שבידו מבחינת הרע- אינו ראוי לנס", והגאון מהרצ"א מדינוב ז"ל בספרו אגרא דכלה (פרשת תצוה דכ"ד ע"ד) כתב: "אבל אמרנו, וכן ראיתי בדברי הקדמונים, שאין נס נעשה בדבר טמא, כי הטומאה היא מצד הסט"א" ע"ש, ועיין בזה בשו"ת הרשב"א ח"ד (סימן רצ"ו), ושו"ת ריב"ש (סימן קע"א), ובספר על הגאולה ועל התמורה (סימן יא ואילך),וכו'. הרי לנו יסוד גדול נס אינו נעשה לבעלי עבירה, והיינו דאמר הפייט נעשה "נס לשושנים", אחר שאז כל ישראל חזרו בתשובה שלימה ונקראים "שושנים", אכן בדין הוא שיעשה להם "נס", שהרי אין בידם עון, ולמאן דלא עביד איסורא איתעביד ניסא, והיינו "נעשה נס לשושנים" ודוק.

עוד יש לומר ד"שושנים" היינו בני חשמונאי הכהנים, והוא על פי מה שמצאתי לרבינו אברהם סבע ז"ל ממגורשי ספרד ופורטוגל בספרו המופלא עה"ת "צרור המור" ויקרא (י' ה' דף כח) שכתב: "בני אהרן הכהנים הצדיקים הדומים לשושנים" ע"ש, ומבואר דהכהנים בני אהרן נקראים בשם "שושנים", ומינה לנדון דידן ודוק.


א"ה ריחמ"א, עוד נראה לי בס"ד לפרש את מילת "שושנים" עפ"י הגמ' פסחים (קיז ע"א) והאמר רב גידל אמר רב כל ת"ח היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה שנאמר "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר" (שיר השירים ה) אל תקרי שושנים אלא ששונים אל תקרי מור עובר אלא מר עבר ע"כ.

והרי לנו שמילת שושנים רומזת לאלו השונים תורה ועפ"י זה י"ל מה שאמר הפייט "נעשה נס לשושנים", היינו שנעשה נס בזכות אותם ששונים, ע"כ.

עוד י"ל פירוש למה שאמר הפייט "נעשה נס לשושנים" עפ"י מה שכתב בהקדמת הזוה"ק בראשית וז"ל- רבי חזקיה פתח כתיב "כשושנה בין החוחים" (שיר השירים ב) מאן שושנה דא כנסת ישראל מה שושנה דאיהו בין החוחים אית בה סומק וחוור. אוף כנסת ישראל אית בה דין ורחמי. מה שושנה אית בה תליסר עלין אוף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילן דרחמי דסחרין לה מכל סטרהא. וכו' עכ"ל הזוה"ק עיי"ש.

הרי לנו מדברי הזוה"ק שכנסת ישראל נמשלה לשושנה, וזאת כוונת הפייט באומרו "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים", והיינו שנעשה נס לעם ישראל בכללות שנצחו את המלחמה על היונים ועוד ובעיקר שמצאו פך של שמן וע"י כך יכלו להדליק הכהנים את המנורה בבית המקדש, ע"כ.

וראיתי בס"ד שהפיוט "ומנותר הקנקנים נעשה נס לשושנים", עולה בגימטרייא "למנצח על ששנים לבני קרח משכיל שיר", צרף לכך שבני חשמונאי כשהיו מתפללים היו מזכירים זכות שמואל הנביא הלוי שהיה מבני קרח, עיין בספר מגלה עמוקות (פרשת ואתחנן אופן ס"ו), ובספר בני יששכר (מאמרי חודש כסלו) ע"ש, ובחיבורי חוקי רצונך ח"א (סימן ה' דף מ"ז) הוספתי את אשר מצאתי בס"ד במגילת אנטיוכוס שפך השמן שמצאו היה חתום בחותם כהן גדול מזמן שמואל הנביא מבני לוי ע"ש.

והכהנים נקראים "חסידים" כמפורסם, וככתוב תומיך ואוריך לאיש חסידך, וכתיב ו"חסידיך" יברכוכה דא "כהניא" וכדרשתם בספר הזוה"ק ח"ג (דקמ"ה ע"ב ואילך) עש"ב, והנה ראיתי בס"ד כי קרא "שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם" (תהילים צז י) עולה בגימטרייא בדקדוק נמרץ " ומנותר הקנקנים נעשה נס לשושנים", וכן קרא "לא תתן חסידך לראות שחת" (תהילים טז י), עולה כנ"ל ממש, והוא פלא.

כמו כן תראה כי הפסוק הנ"ל "שומר נפשות חסידיו" הנ"ל, עולה בגימטריא "זו מלכות בית חשמונאי הכהנים" ודו"ק.

ביאור לשון הפייט "בני בינה ימי שמונה".[]

בני בינה ימי שמונה- ברור בעיני דכאן הפייט רומז לבחינה דמידת בינה, וכאומרם בספר תיקוני זוהר (דף ס"א ע"ב) "בינה דאיהי תמינאה", ועיין מה שגילה בזה המלאך הדובר במרן ז"ל בספר מגיד מישרים (פר' ויצא, ופר' וישב, ופר' צו), ולתלמידו בספר הפרדס ( שכ"ז פי"א), ע"ש. וכו' ע"כ.

וראה זה פלא שמצאתי בס"ד במדרש רבותינו ז"ל אותיות דרבי עקיבא הנדפס בספר אוצר המדרשים : "אל"ף, מלמד שחמשת אלפים שערי חכמה נפתחו לו למשה בסיני, כנגד חמשה חומשי תורה, ושמונת אלפים שערי בינה כנגד שמונה נביאים, ואחד עשר אלפים שערי שערי דעה, כנגד אחד עשר כתובים" ודוק היטב.

ונודע ד"ימי שמונה" יש רמז לשמונה ימי ה"מילה", דהחשמונאים תיקנו עניין קדושת הברית שנפרץ אז למאוד בימי היונים והמתיוונים, וכו', ולכן בני חשמונאי גזרו על הבא על הגויה חייב משום נשג"ז כאומרם במסכת עבודה זרה (לו ע"ב) וכו' ע"כ.

וראיתי בס"ד כי דברי הפייט ז"ך "מנותר קנקנים נעשה נס לשושנים", עולה בגימטרייא מה שאמר אליהו הנביא הכהן מלאך הברית "ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך" (מלכים א' ט' י' וי"ד), ובריתך היינו קדושת הברית עיין רד"ק ז"ל שם, ובספר הזוה"ק ח"א (דף ס"ו ע"ב ודף צ"ג ע"ב), ודוק והרחב.(א"ה ריחמ"א ויש להוסיף ומובן ממילא דאליהו הנביא היה כהן, והיוצא מזה דכהנים קנאים על קדושת הברית, ועל כן החשמונאים קנאו על הברית דווקא).

א"ה ריחמ"א נ"ל עוד בס"ד לפרש את מה שאמר הפייט "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים", ועפ"י זה יבואר מי הם בני בינה, עפ"י הגמרא במסכת יומא (כו ע"א) וז"ל (הגמ') אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי (פרש"י ד"ה דמורי- שמורה הוראות בישראל,ע"כ), אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר לוי דכתיב "יורו משפטיך ליעקב" (דברים לג) יששכר דכתיב "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל" (דברי הימים א' יב) עכ"ל הגמ'.

הרי לנו שבני יששכר היו מורי ההוראות בישראל ונקראו יודעי בינה, ולפי זה יש לומר שכיון הפייט ש"בני בינה" הם יששכר ש"קבעו" לעשות את ימי החנוכה "ימי שמונה", ב"שיר ורננים".ע"כ.

ביאור לשון הפייט "בני בינה" - מהגר"ח קנייבסקי שליט"א

הרה"ג גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א כתב בספרו "גם אני אודך" על חנוכה (שאלות ששאל את הגאון האדיר רבי חיים קניבסקי שליט"א (בני ברק) ושם באותיות עד – עה מובא ביאור על לשון הפייט "בני בינה ימי שמונה", וז"ל:

שאלה: אומרים בפזמון: "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים", מהו "בני בינה"?

תשובה: כך נקראין הסנהדרין, ככתוב בדברי הימים (א' י"ב, ל"ג) "ומבני ישכר יודעי בינה לעתים לדעת וגו' ראשיהם מאתים" וגו', וקאי על סנהדראות, עיין רש"י (בראשית מ"ט, ט"ו).

שאלה: אולי י"ל לפי מה שתירץ הסבא מקעלם זצ"ל את הקושיא הידועה של הב"י למה תיקנו נר חנוכה שמונה ימים, על פי דברי הרמב"ן הידועים (סוף פ' בא) ש"מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים), ולכן כל שעברו ז' ימים הושרש גבן שגם טבע הוא נס, ומדליקין ביום ח' לזכר נס של שמן דכל השנה. ולפי"ז "בינה" היינו מבין דבר מתוך דבר - דבר נס נסתר מהנס הגלוי, לכן קבעו שמונה ימים ולא שבעה. ומובן גם מה שאומרים "וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם", וכי הוה אמינא לחלק בין הימים? אלא כיון שנר אחד לזכר נס דטבע וז' ימים לזכר נס דמנורה, לכן מודגש שכל שמונת הימים קודש הם.

תשובה: על דרך זה יכולת לתרץ גם על פי מה שיש אומרים שנר אחד לזכר הנצחון, א"כ יש הבדל בין הימים, ע"כ מספר "גם אני אודך".

ביאור נוסף בלשון הפייט "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים", מה הבינה בקביעת שמונה ימים, ימי חנוכה.

הרה"ג מרדכי פלדרביום שליט"א ("מכון מרדכי", בני ברק), אמר לי, דאינו מובן מהו הלשון "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים", מה הבינה בלקבוע שמונה ימים ימי חנוכה, והלא הנס של חנוכה לא היה אלא רק שבעה ימים וכקושיית בבית יוסף (או"ח סימן תרע), וא"כ מה הבינה שקבעו שמונה ימים והלא היה צריך להיותרק שבעה ימים כי יום הראשון אינו נס. ותירץ על פי דברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פ"ז הלכה י', וז"ל הרמב"ם: ואסור לאדם שיעשה בית תבנית היכל. אכסדרא תבנית אולם. חצר כנגד העזרה. שולחן בצורת שולחן. ומנורה בצורת מנורה. אבל עו ...

Advertisement