Family Wiki
Advertisement
המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב

מבט מעל

ערך זה נכתב במקורו בויקיפדיה העברית על-ידי דניאל ונטורה

Mvc931

מפת אתרי האזור המקור:http://www.bibleorigins.net/QuseimaFortressAharoni.html

קוסיימה היא עיירה חקלאית בקדמת חצי האי סיני, ליד המקום המשוער של קדש ברנע המקראית. העיירה היא מרכז בדווי מדברי טיפוסי.

משערים כי קוסיימה הייתה על "דרך השור" המקראית לעיירה. המקום נמצא בצומת דרכים עתיק חשוב, בו נפגשת "דרך שור" עם "דרך עזה". לדעת חוקרים אחדים, באתר השוכן 5 ק"ם צפונית לקוסיימה היה הישוב "עצמון" המקראי אולי גם "עצמונה", אחת הערים בגבול הדרומי של שבט יהודה.

לעיירה הייתה חשיבות מיוחדת בתקופה העות'מאנית. היא הייתה התחנה הסופית של הרכבת שעמדה לרשות הצבא הטורקי, שעשה הכנות לפלוש דרומה במטרה לחסום את מעבר האוניות בתעלת סואץ.

בשנת 1956 אחת מפעולות התגמול בוצעה נגד המוצבים המצרים בקוסיימה.

על הימצאות חורשת אקליפטוסים עבותים בקוסיימה.
בצידו הצפוני-מערבי של הישוב נמצאים התמרים הרבים, המסמנים את מקום מעיינות נווה-המדבר. סמוך לדקלים הנאים מצויה חורשת אקליפטוסים עבותים, שבצילם נותרו צריפי מחנה האו"ם {נכתב בשנת 1968)
אקליפטוסים אלו ניטעו בראשית מלחמת-העולם הראשונה על-ידי צעירים עבריים, בראשותו של קראוזה, מנהל בית הספר החקלאי מקווה-ישראל. על ידי הקמת "קוצת נוטעים" שנטעה עצים גם במקומות אחרים בגבול המדבר, הצליחו צעירים אלה להשתחרר מהשירות בצבא התורכי.
צבי אילן כתב בספרו "צפון ומרכז סיני (ע' 110


.

דרך שור[]

כאשר הגר ברחה משרי כתוב בספר בראשית, כי מלאך ה' מצא אותה "על עין המים המדבר על העין בדרך שור" (פרק ט"ז,ז'). המילה "שור" פרושה חומה. ושור מציין הם ביצורי גבול מצריים. משערים כי דרך שור יצאה מבמת הר חברון, עברה ליד באר שבע, חלוצה, בארותיים, קוסיימה, "ביר חסנה", ביר גפגפה, האגם המר הגדול (איסמעיליה. באזור קוסיימה היא הצטלבה עם דרך עזה, אולי דרך ים סוף המיקראית שהובילה מקדש ברנע לעציון גבר על חוף ים סוף[1].

זאב משל סבור שיש לקבל את הצעתם של "וולי - לורנס" המתווים את "דרך שור" בקו ביר-חסנה - קוסיימה - בארותיים. המצדים הישראליים שליד רחייבה וליד ביריין (בארותיים) היו עד כה הממצא הרלוונטי היחיד על קו זה בין קדש ובין באר-שבע. לאחרונה נתגלתה מצודה גדולה נוספת מצפון לקוסיימה.

זאת לעומת ההצעה המתווה את "דרך שור" בקו באר-שבע - חלוצה - ניצנה - איסמעילייה, כנראה בהשפעת הכביש המודרני, העובר במסלול זה.

הכביש היוצא מערבה מקוסיימה, המגיע כעבור 69 ק"מ ל"חסנה", עובר על תוואי דרך הקרוי בפי הבידואיים "דרב א-שריף" המוביל לאל עריש, שהערבים כינו אותה "דרב א-שור" דהיינו: דרך שור.

עצמונה[]

קוסיימה היא, לפי הרשום במפות, ולדעת חלק מהחוקרים, מקומה של עצמונה המקראית, לדעת חוקרים אחרים מקומה של עצמונה באזור אל-מוּוילה כ-5 ק"מ מערכית-צפונית לקוסיימה. [2] עצמונה הוא מקום בתוואי של נחלת שבט יהודה, לפי הכתבו בספר יהושע

" וַיְהִי הַגּוֹרָל, לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה, לְמִשְׁפְּחֹתָם: אֶל-גְּבוּל אֱדוֹם מִדְבַּר-צִן נֶגְבָּה, מִקְצֵה תֵימָן. וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח, מִן-הַלָּשֹׁן, הַפֹּנֶה נֶגְבָּה. וְיָצָא אֶל-מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, וְעָלָה מִנֶּגֶב, לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ; וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה, וְנָסַב הַקַּרְקָעָה. וְעָבַר עַצְמוֹנָה (הדגשה לא במקור), וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם, והיה (וְהָיוּ) תֹצְאוֹת הַגְּבוּל, יָמָּה; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל נֶגֶב. (פרק ט"ו,פסוקים א' - ד')

תחנת הרכבת הסופית[]

Train palestine 1917 maiiner book

פנחס פיק, Meissner Pasha and the construction of railways in Palestine and neighaboring countries באתר Google Books

השימוש ברכבות בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה הגיע להיקף יחסי שלא נודע כמוהו עד היום. כלי רכב מוטוריים כמעט לא היו בארץ ורוב התחבורה של חיילות צבא, נשק ותחמושת ואספקה, בוצעה ברכבות. הצבא הטורקי השתמש במסילת הרכבת החיג'אזית להובלת האספקה לארץ.

בעקבות ההוראה של ג'מאל פאשה לכבוש את תעלת סואץ מידי הבריטים הועלה לראשונה הצורך ברכבת שתגיע לדרום ארץ ישראל. הטורקים הטילו את המשימה של תכנון הרכבת אל תעלת סואץ על היינריך מייסנר, מהנדס גרמני שעבד עם השלטון הטורקי וזכה לתואר פשה המכובד. מייסנר שינה את תכנון המסלול של מסילה חדשה שנעה מעפולה דרך השומרון לשכם ותוכננה להגיע לירושלים. מסלול אחר שלה נסלל מטול כרם ומשם ל"תחנת הרכבת נחל שורק היא ואדי צראר", אל-פאלוג'ה היום מערבית מצומת פלוגות בין אשקלון לקרית גת ומשמר הנגב של היום ולבאר שבע. באוקטובר 1915 הגיעה מסילת הרכבת לתחנת הרכבת בבאר שבע. התחנה הפכה למרכז הלוגיסטי החשוב של הצבא העות'מאני, לקראת כיבוש תעלת סואץ וחסימת המעבר הבריטי למושבתם החשובה באותם הימים הודו.

למרות כשלונם בכיבוש התעלה שמונה חודשים קודם לכן, הטורקים עדיין לא נואשו מלכבוש את אזור התעלה. הם המשיכו את בניית המסילה דרך ביר עסלוג' (משאבי שדה), ושרידי הסוללה שלה, נראים עד היום, דרומית לבאר שבע, ביציאות הדרומיות של העיר לכיוון משאבי שדה. משם המסילה המשיכה לנחל לבן ובמאי 1916 הגיעה המסילה לניצנה, מקום מושבה של המפקדה הטורקית האזורית, משם המשיכה המסילה כ-17 ק"מ נוספים עד עזוז, (בארותיים) שם חצתה את הגבול לסיני והגיעה עד היישוב הערבי קציימה הוא קוסיימה כ- 30 ק"מ מעזוז - התחנה הסופית של הרכבת, אשר תחנתה הראשונית הייתה דמשק. זרועה נוספת של הרכבת הגיע עד ל: Maydaba. שריד לחניה של הרכבת בקוסימה (אולי הייתה תחנה גם) היא חורשת האקליפטוס הנטועה במקום והקיימת עד היום שנטעה על-ידי תלמידי מקווה ישראל באותה השנים.

בצידו הצפוני-מערבי של העיירה נמצאים התמרים המסמנים את מקום מעיינות עיו המדבר. סמוך לדקלים מצויה חורשת אקליפטוסים עבותים. אלה ניטעו במלחמת העולם הראשונה על ידי צעירים עבריים, בראשות אליהו קראוזה, מנהל בית הספר החקלאי מקוה ישראל. על ידי הקמת "קבוצת נוטעים", שנטעה עצים גם במקומות אחרים בגבול המדבר, הצליחו הצעירים להשתחרר מהשירות בצבא הטורקי.

תוואי משוער של מסילת הברזל[]

ניצנה, בארותיים-עזוז - בצמוד לכביש לקוסימה

המפה נטענת...

A= ניצנה - (עוג'ה אל חפיר
B= בארותיים - עזוז
C= קוסיימה Al-Qosimah

תמונות ממסילה[]

אתר עמוד ענן

תמונות מהמסילה[]

האתר של Mishray

אתר עמוד ענן כתב כי במעבר הגבול בין ישראל לבין מצרים, ניתן להבחיו היטב בשרידי מסילת הברזל בחצי האי סיני

התמונות מגוגול ארף על המסילה בחצי האי סיני הוצגו בכנס הרכבות על-ידי אבי נבון

בתקופה המדינה[]

פעולת תגמול[]

בשנת 1956 אחת מפעולות התגמול בוצעה נגד המוצבים המצרים בקוסיימה.

במלחמת ששת הימים[]

המלחמה פרצה בשעות הבוקר המוקדמות של 5 ביוני 1967. מטוסי חיל האוויר תקפו את כל שדות התעופה הצבאיים במצרים ובסיני.

בו בזמן התקדם צה"ל לתוך חצי האי סיני, לעבר רפיח ואל-עריש בצפון, אבו עגיילה וביר-גפגפה במרכז ואל-קוסיימה בדרום. בדרך דרומה התקדמו כוחות צה"ל ל"קלעת א-נח'ל" ול "ת'מד". בהמשך הצבא הגיע לתעלת סואץ ולשארם א-שייח' ובזה הסתיים כיבוש חצי האי.

התרסקות מטוסים[]

ב-7 באוקטובר 1980 התרסק מטוס דקוטה של טייסת 122 על צלע גבעה באזור קוסיימה, עקב ראות לקויה, בעת אימון ניווט נמוך. ארבעה אנשי צוות אוויר מהטייסת נספו בתאונה. טייסת 122, המכונה גם "טייסת הנחשון" (כונתה בעבר: "טייסת הדקוטה"), היא טייסת מטוסי תובלה בחיל האוויר הישראלי.

ב10 ביולי 1980 טייס המשנה שלמה ייטב המריא במטוס דקוטה משדה התעופה לוד לגיחת אימון נווטים בגובה נמוך מעל סיני וצפון הנגב. עקב ראות לקויה פגע המטוס בצלע הר עריף סמוך לקוסיימה והתרסק. אנדרטה לזכרו הוקמה ביער הטייסים לצד כביש 443 לירושלים ובה כנף משרידי המטוס. [3]

כלכלת המקום[]

לאחר כיבוש סיני בשנת 1967, בקר במקום העיתונאי צבי אילן. הוא כתב בספרו על העיירה כי היא מרכז בדווי מדברי טיפוסי: "את ירקותיהם ואת הזיתים לכיבוש ולעצירת שמן מביאים החקלאים לעיירה. ליד הכביש מצויים בשורה ארוכה חנויות "כל בו" לכל דבר: ירקות, פירות, בדים, מלבושין, כלי בית, סוכר, אורז וזרעים" וכן מה שעשוי להיות שימושי לבן המדבר ולעובר האורח.

הערות שוליים[]

  1. מקור:צבי אילן, עמ' 112
  2. מקור:צבי אילן, עמ' 111‏
  3. מקור:אנדרטאות בהן משולבים מטוסי חיל האוויר או שרידיהם אתר חיל האויר

לקריאה נוספת[]

  • צבי אילן, סיני ורצועת עזה - דרכים ואתרים (מדריך למטייל), מפעלי תרבות וחינוך - תרבות וחינוך, 1968.

קישורים חיצוניים[]


הערות שוליים[]

Advertisement