קל"ח: הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה "אי אפשי בהם"

דף קל"ח עוסק אף הוא בדיני ירושה כמו בפרק ח': "יש הנוחלים".

הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה "אי אפשי בהם" - אדם שקבל נכס במתנה והוא אינו רוצה בו, כגון שניתנו לו במתנה אדמות בנגב, עליהם יצטרך המיסים ואולי לא יביאו לו תועלת בזמן סביר. ריש לקיש סבור שמדובר במתנה של שכיב מרע, שאולי אינו יכול לקבלה חזרה ולכן היא תהיה הפקר. רבן שמעון בן גמליאל סבור שהיות והמתנה לא הגיע ליעדה, היא שייכת ליורשים. הפעם, שלא כמקובל, ההלכה היא לפי ריש לקיש.

הנושא הבא: כאשר נפטר יורש ורכושו התחלק בין בניו (לא דווקא בחלקים שווים) האם הנושים של הנפטר יכולים לדרוש מהם את החזר החוב. אם הם מטלטלים - המלווה אינו גובה מהם. אבל אם הם קרקעות - בעלי חובות של המת גובים אותם מהמקבלים. לאחר מכן דנה הגמרא בשאלה האם יש לגבות את חובות של שכיב מרע ממתנות שנתן לפי סדר נתינתם - כלומר, המקבל אחרון יחזיר ראשון. והתשובה שלילית. החוב מוחזר באופן יחסי לחלוקת הנכסים.

אם המוריש ציין לתת לבכור "תנו כראוי לו" - סכום נתון, יקבל זאת גם אם הזכאות שלו בגין הבכורה נמוכה מהסכום. ואם אמר "תנו...לבני בכורי (וגם) כראוי לו אז יקבל את שני הסכומים : לפי הבכורה ולפי הראוי לו.

הנושא האחרון עוסק בשאלה עד כמה בית דין מקבל את דעת העדים: בירושה, ביבום וגם ביתומה הממאנת. הסיכום הוא שבית הדין צריך להכיר את הנוגעים בדבר ולא די בעדים שבאו לפניו.

הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה "אי אפשי בהם"

התחלת הסוגיה :(דף קל"ז,ב' סוף)

	אמר רב יהודה אמר שמואל :הכותב נכסיו לאחר, ואמר הלה "אי אפשי (אין רצוני) בהן" קנה. ואפילו עומד וצווח; ורבי יוחנן אמר: לא קנה. אמר רבי אבא בר ממל, ולא פליגי:(קל"ח א') כאן בצווח מעיקרא (מתחילה), כאן בשותק מעיקרא ולבסוף צווח. אמר רב נחמן בר יצחק: זיכה לו על ידי אחר, ושתק ולבסוף צווח - באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן.((ש)) דתניא: הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים, ואמר הלה "אי אפשי בהן", אם היה רבן שני (המקבל) כהן - הרי אלו אוכלין בתרומה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה "אי אפשי בהן" - כבר זכו בהן יורשין; והוינן (והיינו עוסקיןם ומתקשים) בה: ותנא קמא: אפילו עומד וצווח ? ! אמר רבא, ואיתימא (ואם תאמר שיש אומרים) רבי יוחנן: בצווח מעיקרו - דכולי עלמא לא פליגי דלא קני. שתק ולבסוף צווח - דכולי עלמא לא פליגי דקני, כי פליגי - שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח. דתנא קמא סבר: מדשתיק - קנינהו והאי דקא צווח - מהדר הוא דקא הדר ביה (וזה שהוא צווח סימן שחזר בו). ורבן שמעון בן גמליאל סבר: הוכיח סופו על תחלתו, והאי דלא צווח עד השתא - דסבר: כי לא מטו לידי מאי אצווח (כל עוד לא הגיע הדבר אלי למה אצווח)

ההסבר: מי שכתב נכסיו לאחר - נתן לו במתנה וכאשר בא היה לידי מימוש על-ידי מסירת שטר, הוא החליט שהוא לא רוצה את המתנה - האם היא שלו או לא ? הגמרא דנה במושג:"צווח מייד" - האם זה קרה מייד שנודע על כך או רק אחר-כך. ((ש)) רשב"ם מפרש: לדעת ריש לקיש [שהלכה כמותו], מאחר שהמקבל לא זכה במתנה, הרי היא הפקר לכל, כי גם הנותן הסתלק ממנה. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, מאחר שהמקבל לא זכה במתנה, הרי היא בחזקת הנותן [או יורשיו], כי לא התכוון להוציא מרשותו, אלא על מנת שיזכה המקבל.

שלב נוסף בדיון: אם הקניה בוצעה בנוכחות אדם אחר, אשר העמיד לרשותו "סודר" כדי להקנות את הנכס לזולת באמצעות קניין סודר. אם המקבל שתק. כאשר הגישו לו מסמך על הנכס - משום "שונא מתנות יחיא". איך נפרש את השתיקה כאשר קבל את הבשורה מלכתחילה. אבל אם אחר שכבר קיבל את השטר, וזכה על ידי זה במתנה, אמר שאינו חפץ בה, לא ביטל את זכייתו, כי כבר נעשית שלו בשעה שקיבל את השטר. רשב"ם מפרש, שמאחר שהמקבל לא ביטל את זכייתו המתנה שלו, עד שיתן אותה לאחרים, או יפקירנה בפירוש.

ותוס' מפרשים, שהמקבל זכה במתנה, לעניין שאינה חוזרת לנותן, כי כבר זכה בה המקבל, אבל גם של המקבל היא אינה, כי כשאומר "אי אפשי בה", הרי הוא מפקיר אותה, ולכן כל הקודם לזכות בה זוכה.

אם מדובר בעבדים שניתנו מתנה לכהן, הם שייכים לבעל הבית ואם הוא כהן, הם יכולים לאכול מתנות כהונא..

מכללי הפסק כל מקום שנחלק רבן שמעון בן גמליאל עם חכמים במשנתנו, הלכה כמותו, [חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה], אבל כשנחלק עם חכמים בברייתא, לא נאמר הכלל הזה. ומשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, והלכה כמותו בכל מקום שנחלקו עמו בין במשנה ובין בברייתא.

אופן חלוקת פרעון החוב

	תנו רבנן: שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני (הראשון), ושלש מאות לפלוני (השני), וארבע מאות לפלוני _שלישי) - אין אומרין :כל הקודם בשטר זוכה. לפיכך יצא עליו שטר חוב - גובה מכולם. אבל אמר: "תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו לפלוני, ואחריו לפלוני" - אומרין: כל הקודם בשטר זוכה. לפיכך, יצא עליו שטר חוב - גובה מן האחרון, אין לו - גובה משלפניו, אין לו - גובה משלפני פניו

ההסבר: הסוגיה דנה במקרה שהשכיב מרע נתן ממתנות, לא נותרו לו נכסים ולאחר מותו נתגלה כי השאיר חובות. ואם חילק את כל נכסיו, ואמר תנו לבן זה וזה סכום מסויים, אף על פי שהקדים אחד לחבירו בדיבורו, אינו מתכוון שיזכה האחד קודם לחבירו, אלא שיזכו יחד, ומה שהקדים זה לזה, כי אינו יכול לומר הכל בבת אחת, ולכן אם בא בעל חובו לגבות מהנכסים, כולם נותנים כפי חלקם, - "בולם בסירה אחת"

אבל אם כשחילק את כל נכסיו, אמר, לתת לראשון סכום והוסיף את המילה, ואחריו ושוב ואחריו - כוונתו שיזכו לפי הסדר שאמר, ואם בא בעל חובו לגבות מהנכסים, גובה מהאחרון, ורק אם אין בו די, גובה מהראשונים.

הרשב"ם שואל איך בכלל אפשר לחייב עזבון:וכששכיב מרע מחלק נכסיו לאחרים, דין המקבלים כדין יורשים, שאם היו הנכסים מטלטלים, אין בעלי חובות גובים אותם מהם, ורק אם הם קרקעות, בעלי חובות של המת גובים אותם מהמקבלים. וכל זה אחר שכבר זכו המקבלים במטלטלים, אבל קודם שבאו המטלטלים ליד מקבלי המתנה, בעלי חובות הנותן גובים אותם, אף על פי שהם מטלטלים, כמו שגובים שאר מטלטלים שתחת יד השכיב מרע. אלה אם ציין במתן המתנה מי יקבל ראשון ואילו האחרים יקבלו את הנותר - אז גובים מהאחרון. אם עדיין לא חלקו את העזבון אפשר לשים יד..

"כראוי לו"

	תנו רבנן: שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור כראוי לו" - נוטלן ונוטל את בכורתו. אם אמר "בבכורתו" ידו על העליונה, רצה נוטלן רצה נוטל בכורתו; ושכיב מרע שאמר: "תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה" נוטלתן ונוטלת את כתובתה. אם אמר "בכתובתה" (דף קלח,ב גמרא) ידה על העליונה, רצה - נוטלתן, רצה - נוטלת כתובתה; ושכיב מרע שאמר:"תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו" - נוטלן ונוטל את חובו, ואם אמר "בחובו" נוטלן בחובו. - משום דאמר "כראוי לו", נוטלן ונוטל את חובו ? ודלמא (ושמא) "כראוי לו בחובו" קאמר ~ אמר רב נחמן, אמר לי הונא: הא מני ? רבי עקיבא היא, דדייק לישנא יתירא (שהוא מדייק לשון יחידה ולומד ממנה הלכה); דתנן: ולא את הבור ולא את הדות (מאגר מים) - אף על פי שכתב לו "עומקא ורומא", וצריך ליקח לו דרך, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: אין צריך ליקח לו דרך, ומודה ר"ע בזמן שאמר לו "חוץ מאלו" שאינו צריך ליקח לו דרך. אלמא (מכאן), כיון דלא צריך וקאמר - לטפויי מלתא קאתי (להוסיף דבר הוא בא)) הכא נמי, כיון דלא צריך וקאמר - לטפויי מלתא קא אתי(להוסיף דבר שהוא נותן לו מאתים זוז יתר על החוב

תנו כראוי לו: כבר נתבאר בדף ק"ל, שגם לדעת רבי יוחנן בן ברוקא, אין אדם רשאי לפחות לבכורו מחלק בכורתו הראוי לו על פי דין, ולכן שכיב מרע שאמר, "תנו מאתים זוז לפלוני בני בכורי בבכורתו", יד הבכור על העליונה, אם חלק הבכורה יתר ממאתים, הבכור נוטל את כל חלק הבכורה הראוי לו, ואם חלק הבכורה הוא פחות ממאתים, הבכור נוטל מאתים, כמו שאמר האב.

אבל אם אמר האב, "תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור כראוי לו", מאחר שאף בלא התוספת של המילים "כראוי לו", היתה יד הבכור על העליונה, עתה שנוספו המילים הללו, לא נוספו אלא ליפות כוחו יותר, ולתת לו מאתים זוז נוסף על כל חלק הבכורה.

(סיפור) אדם שהלך לעולמו השאיר בן ובת האם הוא בכור או לא ? האם קודם הוא מקבל את חלקו כבור והשאר כיורש. היות ואין מספר 2 אז תקבל הכל. מה זה משנה. הרי בכל מקרה יקבל את כל הירושה. מה נפקא מינה ? לבת נתנט מסמך לקבל כמו "חצי זכר" אם בן ובת הירושה מתחלקת לאחד וחצי אם בכור זה שנים ווחצי. כך הבת יכולה לקבל שליש או חמישית).

אשתו - וכן הדין באומר לתת מאתים זוז לאשתו [בכתובתה], שידה על העליונה. ואם אמר "כראוי לה", נוטלת מאתים זוז נוסף על הכתובה. [וכל זה כשלא הסכימה לקבל מה שיאמר תחת כל כתובתה, אבל אם מחלה על הכתובה תחת החלק שאמר לה, כדין המבואר בדף קל"ב,אין לה אלא מה שאמר ותו לא].

בעל חוב - וכן הדין באומר לתת מאתים זוז לבעל חובו [בחובו], יש רק אופציה אחת שכן הוא יישלם רק את חובו - אחרת זה יהיה ריבית. ואם אמר "כראוי לו" (צ'ופר).. ברגע שאמר שראוי לו הוא התכוון לכך ולכן זה בנוף לחוב.

כאשר כתבתי את הדרך עם הבור - זה כולל גם את הדרך. לכל מילה יש חשיבות.

שכיב מרע שאמר פלוני חייב לי מנה

	ת"ר: שכיב מרע שאמר "מנה יש לי אצל פלוני" - העדים כותבין אף על פי שאין מכירין, לפיכך, כשהוא גובה - צריך להביא ראיה, דברי ר' מאיר; וחכ"א: אין כותבין אא"כ מכירין, לפיכך כשהוא גובה - אין צריך להביא ראיה. אמר רב נחמן, אמר לי הונא, תנא, רבי מאיר אומר: אין כותבין, וחכמים אומרים: כותבין. ואף רבי מאיר לא אמר אלא משום בית דין טועין

הסבר: ההמנוח הצהיר כי חייבים לו כסף. המסמך נותן תוקף להשביע את היורשים. היורש חייב להביא הוכחות - רק ההצהרה לא קובעת. יש דעה שלא כותבים, יש חשש כי בית דין טועים.

"אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא אין חוששין לבית דין טועין ומאי שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין לפיכך כותבין גט חליצה וגט מיאון ואע"פ שאין מכירין <מ"ט לאו> משום דחוששין לב"ד טועין לא ב"ד בתר בית דינא לא דייקי בית דינא בתר עדים דייקי"

לדעת חכמים [וי"א שזו דעת רבי מאיר], עדים ששמעו שכיב מרע האומר, שפלוני חייב לו ממון, ואינם יודעים אם אמת בפיו או לא, רשאים לכתוב שטר על כך, כלומר, שמענו מפיו של שכיב מרע, שפלוני חייב לו ממון, וכתבנו וחתמנו זאת לעדות, ואין לחוש שבי"ד יטעו, ויוציאו ממון על פי השטר הזה, כי ודאי לא יסמכו על העדים להוציא ממון על פי השטר, עד שיבררו אם ידעו העדים שהחוב אמת, ושטר חוב גמור יש כאן, או שכתבו רק את מה ששמעו מהשכיב מרע בלא לדעת אם דבריו אמת, שהיתומים ירצו לגבות על פי השטר הזה, יהיה עליהם להביא ראיה שפלוני חייב לאביהם. וכן הלכה. ולדעת רבי מאיר [וי"א שזו דעת חכמים], עדים ששמעו שכיב מרע האומר, שפלוני חייב לו ממון, ואינם יודעים אם אמת בפיו או אמת, כי יש לחוש שבי"ד יטעו, ויוציאו ממון על פי השטר הזה, כי יהיו סבורים שכתבו העדים את השטר אחר שביררו, שדברי השכיב מרע אמת, ויהיו סבורים שהשטר הוא עדות גמורה על החוב.

יבם ויבמה שבאו לפי בי"ד לחלוץ, ובי"ד אינם יודעים אם הוא היבם או לא, אין נזקקים להם לחלוץ, שמא יבוא בי"ד אחר (בית הדין השני ישמע מה שקרה בבית הדין הראשון) , וישמע שחלצה בפני בי"ד הראשון, ויתיר אותה בי"ד אחרון להינשא, ולא ידע אותו בי"ד, שאין להתיר אותה, עד שיתברר שבאמת חלצה ליבמה.

ואין להתיר לה לחלוץ בפני בי"ד תחילה, ולאחר מכן תברר שהוא היבם, [וכגון שרוצה ללכת, ואם לא תחלוץ עכשיו אימתי],כי יש לחוש שבי"ד אחרון יטעה בהלכה זו, ויהיה סבור שלא חלצה בבי"ד הראשון, אלא אחר שידעו בבירור שחולצת ליבמה, ומשום חשש זה, שיטעו בי"ד אחרון לסמוך על הראשון, תקנו שלא תחלוץ אלא בפני מי שיודעים בבירור שחולצת ליבם שלה ומעתה כשיסמכו האחרונים על ראשונים, אין בכך תקלה.

ומאחר שאין חולצים בפני בי"ד אלא אם כן בי"ד מכירים שזהו היבם, עדים הרואים חליצה בבי"ד, כותבים שטר עדות על כך,ויש לסמוך עליו להתיר את היבמה, כי וודאי חלצה ליבם שלה. וכן הדין לעניין יתומה קטנה, שקידושיה קידושין מדרבנן, ויוצאת במיאון, שאם באה למאן בבעלה בפני בי"ד, אין נזקקים להם, אלא אם יודעים שזה בעלה.

מאמרו של הרב ברוך וינטרוב

ממקור ראשון

מקורות

שיעורי דף יומי בקדומים, שיעור פומבי ממאורות, הדף מאתר "שערי שכם", הפיסוק מהתלמוד של הרב עדין שטינזלץ וההסיכום מעובד cgzr, "בקיצור"

הדף הבא: קל"ט: הניח בנים גדולים וקטנים