קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
קורבן אשם הוא אחד מסוגי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הבא ככפרה על חטאים שונים. ברוב האיסורים שבתורה, לא נקבע קורבן לאדם העובר עליהם. אולם בעבירות חמורות במיוחד קבעה התורה, שהחוטא יביא קורבן לפרה על חטאו, כחלק מתהליך התשובה. קורבן האשם התייחד למספר מצומצם של עבירות, כדלהלן - בניגוד לקורבן חטאת, המובא על שלושים וששה חטאים, אלו שהעובר עליהם במזיד חייב - (נמנו במשנה כריתות א א). האשם בא רק בתור קורבן יחיד, ולעולם אינו קורבן ציבור]

שמו של האשם, מורה על חומרת העבירה ועל אשמתו של החוטא, שכן אשמות מביאים על עבירות חמורות במיוחד: למשל אשם גזילות ואשם מצורע, הם על עבירות כאלו שנעשו במזיד (בשונה מקורבן חטאת הבא רק על השוגג), אשם מעילות על מעילה בקדשי שמים. ואילו שם האשם תלוי בא להורות על כך שאשמתו גדולה אף על פי שעשאה בשוגג, וישא את אשמתו אם לא יביא את הקורבן וישוב על חטאיו (רמב"ן, ויקרא פרק ה'.).

האשם הוא קורבן מסוג קדשי קדשים: בשרו נאכל על ידי הכהנים בבית המקדש, ביום הקרבתו ובלילה שאחריו בלבד. בדרך כלל, האשם הוא אַיִל (כבש זכר בוגר), והתורה קוצבת לו מחיר של שני שקלים לפחות (בשקל הקודש){{ביאור|1=שני שקלים בתקופת המקרא נאמדים בכ- 30 גרם כסף. לשם השוואה, זהו ערך של דונם קרקע חקלאית ממוצעת בזמן המקרא (ויקרא כז,טז). רבי יצחק אברבנאל (ויקרא ה,טו) מציין שמחיר זה נובע מכך ש"היו האילים יקרים מאד במדבר". כיום, עם ירידת ערך הכסף, מדובר בכמה עשרות שקלים חדשים בלבד. יש הסבורים שאם הוא יקר משני שקלים - אין להביאו (שו"ת בית שערים חלק אורח חיים סימן ב). אולם בדברי הראשונים מפורש שסך שני שקלים הוא מינימלי, וניתן להביא קורבן יקר יותר (פירוש המשנה לרמב"ם, (משנה:כריתות|ו|ו}) רבנו בחיי על ויקרא|ה|ו; ספר החינוך, מצוות קכ"ז ו-קכ"ט)..

אשם ודאי[עריכה | עריכת קוד מקור]

ישנם 5 סוגי קורבנות אשם ודאי (שאינם באים על ספק עבירה).

אשם גזלות[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגוזל רכוש של חברו, או עושק אותו ונמנע מלשלם לו את חובו, ואף נשבע לשקר בבית הדין שאינו חייב לחברו דבר - חייב להביא אשם, בין אם גזל ונשבע בשוגג ובין אם גזל ונשבע במזיד (משנה שבועות ה א), (משנה כריתות ב ב.). מלבד הבאת האשם עליו לפצות את חברו על מה שגזל ממנו, בתוספת חומש (תוספת 25%, הנקראת "חומש מלבר", כלומר, רבע מן הקרן, שהיא חמישית מן הסך הכולל של הקרן עם התוספת.). השבת הקרן היא תנאי להבאת הקורבן, ואם הביא את הקורבן לפני השבת הגזילה - לא יצא ידי חובתו (משנה בבא קמא ט יב).

המקור בתורה לקורבן זה: ויקרא ה כא כו)

Cquote2.svg נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד, אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ (כלומר, הקרן.) וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ (בערך הנקוב, שהוזכר בפסוקים שלפני כן: שני שקלים. לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ, עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ. Cquote1.svg

אשם מעילות[עריכה | עריכת קוד מקור]

מי שמשתמש בחפץ שהוקדש לבית המקדש נקרא "מועל". העושה זאת בשוגג - משלם לאוצר המקדש את שווי הנאתו, בתוספת חומש וקורבן אשם.

המקור בתורה לקורבן זה (ויקרא שם, פסוקים טו-טז):

Cquote2.svg נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים=שני שקלים, על פי הכלל: "מיעוט רבים - שניים". בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן=הכהן יעביר זאת לאוצר המקדש. וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ. Cquote1.svg

אשם שפחה חרופה[עריכה | עריכת קוד מקור]

שפחה חרופה היא שפחה כנענית שנשואה לעבד עברי = למשמעות הביטוי "חרופה", ובלשון התורה בויקרא יט,כ "נחרפת לאיש", ראו רש"י, רבי אברהם אבן עזרא ורמב"ן שם.. פירוש הדברים: "שפחה כנענית" היא גויה שמכרה את עצמה כשפחה ליהודי, ועם קבלתה כשפחה בביתו עברה תהליך הדומה לגיור (טבילה במקווה וקבלת מצוות התורה). כל עוד היא שפחה - היא רשאית לקיים חיי נישואין עם עבד, כנעני או עברי, אבל מבחינה משפטית נישואיה אינם תופסים, והיא לא "אשת איש" במלוא מובן המילה. אם היא התקדשה לעבד עברי =כלומר, העבד נתן לה טבעת נישואין ואמר לה: "הרי את מקודשת לי" וכו', מתוך הסכמה, כמקובל בין בני זוג יהודים. - אסור לאדם אחר לקיים עמה יחסי אישות. ואם עשה כן - אינו חייב מיתה, כדין ניאוף עם אשת איש מוחלטת, אלא עליו להביא קורבן אשם. האשה עצמה, לעומת זאת, אינה מביאה קורבן, אלא חייבת מלקות=בדרך כלל באיסורי גילוי עריות האיש והאשה העושים את העבירה שווים בעונשם או בכפרתם, אולם במקרה זה התורה מבדילה בין כפרת האיש לבין עונש האשה. כנראה טעם הדבר, שהתורה מצפה מאשה הנשואה באופן חלקי להתייחס לנישואיה באופן יותר מחייב, מאשר ניתן לצפות לכך מאדם זר. הסבר אחר: מבחינת האיש, שהוא בן חורין, יש בקשר זה חילול לקדושתו, ולכך מתאים האשם, מה שאין כן מבחינתה של השפחה (רש"ר הירש)..

בהגדרה המדויקת של מעמד אשה זו נחלקו תנאים=משנה|כריתות|ב|ה.: רבי ישמעאל סובר כאמור, שמדובר בשפחה כנענית. רבי עקיבא סובר, שאין כל תוקף לנישואיה של שפחה כנענית{{הערה|1=ראו ספר שמות, פרק כא, פסוק ד., והתורה חייבה קורבן רק במצב מיוחד של "חציה שפחה וחציה בת חורין". הדבר אפשרי אם אשה הייתה שפחה של שני שותפים, ואחד מהם שיחרר אותהשגיאת תסריט: היחידה "פרמטרים" אינה קיימת..

המקור בתורה לקורבן זה={{תנ"ך|ויקרא|יט|כ|כב.:

Cquote2.svg וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה... וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ, וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ, בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה[1], לֹא יוּמְתוּ, כִּי לֹא חֻפָּשָׁהשגיאת תסריט: היחידה "פרמטרים" אינה קיימת.. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. Cquote1.svg

אשם נזיר[עריכה | עריכת קוד מקור]

הנזיר מקבל על עצמו מגבלות מסוימות לפרק זמן קצוב: שלא לגלח את שער ראשו, שלא לשתות יין, ושלא להיטמא למת. אם נטמא, כגון שנקלע למקום שיש בו מת - הדבר מבטל את נזירותו. כעת עליו להביא קורבנות מיוחדים, ביניהם אשם הנזיר, ולאחריהם יוכל להתחיל לספור מחדש את ימי הנזירות.

כך נאמר בתורה[2]:

Cquote2.svg כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא... וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם - וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ... וְגִלַּח רֹאשׁוֹ...וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי... וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ, וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם, וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּשגיאת תסריט: היחידה "פרמטרים" אינה קיימת., כִּי טָמֵא נִזְרוֹ. Cquote1.svg

אשם זה, וכן אשם המצורע שיוזכר בהמשך, שונים מהאשמות שהוזכרו עד כאן: הם לא מן האיל הבוגר, אלא כבש בשנה הראשונה ללידתו, והתורה לא קבעה להם מחיר מסוים. רבי שמעון בר יוחאי מסביר את טעם הדבר[3]: "מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה? שמא יוזלו טלאים, ואין להן תקנה לאכול בקדשים". כלומר, מכיוון שקורבן הנזיר וקורבן המצורע לא בא רק לכפר, אלא יש לו תפקיד לשנות את מצבם ההלכתי, ולאפשר לנזיר להשלים את נזירותו ולמצורע להיטהר - דאגה התורה למנוע אפשרות שהם לא יוכלו להביא את הקורבן, כי מחיר הכבשים יהיה נמוך מן הרף שהציבה התורה.

מסופר[4] על הכהן הגדול שמעון הצדיק, שהיה נמנע בדרך כלל מלאכול מבשרו של אשם נזיר, משום שחשב שהנזירות לא הייתה לשם שמים, פרט לפעם אחת, בה התרשם מטוהר כוונותיו של הנזיר.

Cquote2.svg אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר, חוץ מאחד בלבד. מעשה באחד שבא אלי מן הדרום, וראיתיו יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו תלתלים. נמתי לו: בני! מה ראית לשחת שער זה הנאה?שגיאת תסריט: היחידה "פרמטרים" אינה קיימת. נם לי: רועה הייתי בעירי, ובאתי למלאות מן הנהר מים, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש להעבירני מן העולםשגיאת תסריט: היחידה "פרמטרים" אינה קיימת.. נמתי לושגיאת תסריט: היחידה "פרמטרים" אינה קיימת.: רשע! לא היה לך להתגרות אלא בדבר שאינו שלך, בדבר שעתיד לעשות עפר רימה ותולעה? הרי עלי לגלחך לשמיםשגיאת תסריט: היחידה "פרמטרים" אינה קיימת.. המכתי את ראשו ונשקתיו, ואמרתי: בני! כמותך ירבו עושי רצון מקום בישראל. Cquote1.svg

אשם מצורע[עריכה | עריכת קוד מקור]

ביום השמיני לטהרתו (מאז שהתרפא) מביא המצורע מספר קורבנות, וביניהם כבש אחד לאשם. הקרבת הכבש משלימה את טהרת המצורע, ובעקבותיה הוא רשאי להיכנס למקדש ולאכול קורבנות. זהו הקורבן החשוב ביותר מבין קורבנות המצורעשגיאת תסריט: היחידה "פרמטרים" אינה קיימת..

כך נאמר בתורה[5]:

Cquote2.svg וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה, וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן... וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם... וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'. Cquote1.svg

אשם מצורע מיוחד בכך שיש לצרף לו נסכים, בניגוד לשאר מיני האשם. על הלכותיו המיוחדות של אשם מצורע בתהליך ההקרבה ראו להלן: תהליך ההקרבה והאכילה.

אשם תלוי[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם[6] מסביר: "כל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה, חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי. ומהו 'לא נודע'? אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה, או לא שגג, הרי זה מצוּוה להקריב אשם, שנאמר: 'ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם'. וזהו הנקרא אשם תלוי, מפני שהוא מכפר על הספק, ותולה לו עד שיודע לו בוודאי שחטא בשגגה, ויקריב חטאתו."

קורבן אשם בא על ספק חטא. כלומר במקרים בהם האדם מסופק האם עשה עבירה המחייבת אותו להביא קורבן חטאת ("תלוי" - דבר התלוי ועומד בספק). לדוגמה: אדם שעשה מלאכה בשוגג בזמן בין השמשות, כך שאין ידוע האם המלאכה נעשתה בשבת או ביום חול (בין השמשות הוא זמן מסופק מצד עצמו).

אם האדם ייעד את הבהמה לאשם תלוי, ובטרם הוקרבה התברר שלא חטא - לא יקריבנה[7]. אם הוקרבה, ולבסוף התברר שחטא - עליו להביא קורבן חטאת, אף שהביא אשם[8]. הלכה מיוחדת נוספת בקורבן זה, שאם הגיע יום הכיפורים והחוטא טרם הביא את קורבנו - אין צורך להביא את האשם התלוי, שכן כפרת יום הכיפורים שקולה ככפרת קורבן זה[9].

המקור בתורה לקורבן זה:

Cquote2.svg וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג, וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ. Cquote1.svg
ספר ויקרא, פרק ה, פסוק יז

חז"ל[10] עמדו על כך, שהתורה החמירה כאן בספק יותר מאשר בוודאי: האשם, כאמור, הוא איל בערך שני שקלים, בעוד שלחטאת התורה לא קבעה ערך מסוים. רבי יונה גירונדי[11] הסביר זאת: "מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו, ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה; אבל על הספק עושה סברות, ואומר: 'אותה חתיכה שאכלתי – אולי הייתה מותרת', ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר".

אשם תלוי מובא כאשר קיים ספק ממשי שאכן היה חטא חמור, מסוג העבירות שעונשן כרת, ולא די בכך שהאדם חושש שאולי היה בידו חטא כלשהו. הלכה זו הייתה שנויה במחלוקת המובאת במשנה[9]:

Cquote2.svg רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה והיא נקראת אשם חסידים. אמרו עליו על בבא בן בוטישגיאת תסריט: היחידה "פרמטרים" אינה קיימת. שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר: המעון הזה!שגיאת תסריט: היחידה "פרמטרים" אינה קיימת. אילו היו מניחים לי - הייתי מביא! אלא אומרים לי: המתן עד שתכנס לספק. וחכמים אומרים: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. Cquote1.svg

תהליך ההקרבה והאכילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הקרבת האשם כוללת כמה שלבים[12], שבאופן כללי אינם מיוחדים לושגיאת תסריט: היחידה "פרמטרים" אינה קיימת.:

  1. סמיכה - הנחת ידי בעל הקורבן על ראש הבהמה, תוך כדי אמירת וידוי על חטאו[13].
  2. שחיטה, הנעשית בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".
  3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".
  4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.
  5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זוויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום-מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").
  6. שפיכת שיריים – אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום-מערבית.
  7. הקטרת אימורים – כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד) ומעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.
  8. אכילת הבשר – הכוהנים אוכלים את בשר הקורבן בעזרה, באותו יום ובלילה שלאחריו עד חצות הלילה.

בהקרבת אשם מצורע קיימים דינים מיוחדים: לפני ההקרבה יש להניף את האשם, בשיתוף פעולה של הכהן ושל המצורע[14]. לאחר השחיטה, מלבד הכהן המקבל את דמו במזרק, בא כהן נוסף ומקבל חלק מדמו בכף ידו[15]. מדם זה הוא מורח על חלקים מסוימים מגופו של המצורע: בהונות היד והרגל, ותנוך האוזן[16]. זהו חלק מתהליך הטהרה של המצורע.

הקרבת אשם בהיסטוריה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מכיוון שהאשם בא כקורבן יחיד בלבד, ועל חטאים מצומצמים ונדירים, אין לו אזכורים רבים במקרא ובספרות ההיסטוריתשגיאת תסריט: היחידה "פרמטרים" אינה קיימת.. בספר עזרא מסופר שכאשר עלה עזרא הסופר ארצה ערך בדיקה על נישואי התערובת בישראל:

Cquote2.svg וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מִבְּנֵי יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו מַעֲשֵׂיָה וֶאֱלִיעֶזֶר וְיָרִיב וּגְדַלְיָה. וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם וַאֲשֵׁמִים אֵיל צֹאן עַל אַשְׁמָתָם. Cquote1.svg
ספר עזרא, פרק י, פסוק יח

על פי דעה אחת בדברי חז"ל[17], נשותיהם של אישים אלו היו "שפחה חרופה". כמה ממפרשי המקרא סבורים שהנשים היו נכריות רגילות, וזהו איסור שבדרך כלל אין מביאים עליו קורבן, אבל הייתה זו "הוראת שעה"[18]. הרמב"ן[19] מציע שהאשם הובא מסיבה אחרת לגמרי, ומשער שאולי היה זה "אשם תלוי". יש שרואים בקורבן זה תקדים ל"אשם חסידים", לפי השיטה שניתן להביאו על כל חטא שהוא[20].

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ביאורים[עריכה | עריכת קוד מקור]

תבנית:ביאורים

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. תיבדק אם הייתה מזידה, ואם כן - תקבל מלקות (ראו רש"י ורמב"ן שם).
  2. ספר במדבר, פרק ו, פסוק ו.
  3. תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף כז, עמוד א
  4. תוספתא נזיר פרק ד הלכה ז
  5. ספר ויקרא, פרק יד, פסוק י
  6. הלכות שגגות, [[s:רמב"ם הלכות שגגות ח א|פרק תבנית:גרשיים, הלכה תבנית:גרשיים]]
  7. משנה, מסכת כריתות, פרק ו, משנה א
  8. תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף כו, עמוד ב, ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות שגגות, [[s:רמב"ם הלכות שגגות ח א|פרק תבנית:גרשיים, הלכה תבנית:גרשיים]]. בתלמוד שם נאמר, שמטרת הקורבן "להגן עליו מן היסורים" בינתיים, עד שיוודע לו חטאו ויביא קורבן חטאת. מן הרמב"ם בפירוש המשנה (משנה, מסכת כריתות, פרק ו, משנה ג) משתמע, שהמטרה היא הרגעת האדם מן הפחד שמא חטא.
  9. 9.0 9.1 משנה, מסכת כריתות, פרק ו, משנה ד
  10. תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף מח, עמוד א
  11. מובא בפירוש תלמידיו על הרי"ף למסכת ברכות (דף א' עמוד ב')
  12. מפורטים בתורה, ב(ספר ויקרא, פרק ז, פסוק א, ובמשנה, מסכת זבחים, פרק ה, משנה ה.
  13. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף לו, עמוד א. בתורה נאמרה מצוות הסמיכה בקורבן עולה (ויקרא א,ד), קורבן שלמים (שם ג,ב) וקורבן חטאת (שם ד,ד). בקורבן אשם, לעומת זאת, לא הוזכרה הסמיכה. בתלמוד הבבלי (תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף יא, עמוד א) למדו על סמיכת האשם מן ההשוואה ("היקש") לחטאת, בפסוק: "כחטאת כאשם תורה אחת להם" (ספר ויקרא, פרק ז, פסוק ז). לגבי אשם מצורע קיימת מחלוקת האם הוא טעון סמיכה מן התורה (תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף לג, עמוד א). מחלוקת נוספת, הקשורה לקודמת, היא האם סמיכה זו נעשית בשער ניקנור שבפתח העזרה, ולאחר מכן הקורבן מוכנס פנימה לעזרה לשחיטתו, או שהמצורע רשאי להכניס את ידיו לעזרה, עוד בטרם נשלמה טהרתו, כדי לקיים את הסמיכה בעזרה (ראו בגמרא שם).
  14. תוספתא נגעים פרק ח הלכה ט, על פי הפסוק הנ"ל: "והניף אותו".
  15. משנה, מסכת נגעים, פרק יד, משנה ח
  16. ספר ויקרא, פרק יד, פסוק יד
  17. רב חסדא, בתלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף יא, עמוד א
  18. רש"י ורבי אברהם אבן עזרא. נראה שהשיקול שעמד לנגד עיניהם הוא נדירותה של "שפחה חרופה" על פי ההגדרות הנ"ל, וראו בחידושי הרמב"ן המוזכרים להלן.
  19. בחידושיו לתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף לו, עמוד א
  20. ראו דעת מקרא בעזרא שם.

תבנית:הקורבנות ביהדות תבנית:כ"ד מתנות כהונה

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.