Family Wiki
Advertisement
המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב

מבט מעל


הסימון על גבעה 138.5 גבעת ההנצחה. הגבעה הנדונה 131.2 מזרחית ממנה - מזרח-צפון לצומת הכבישים ראו פירוט


מוקדש לזכרם של יוצאי איטליה שנפלו בקרב: נתן רוסי וגרשון קאלו מקבוצת גבים - יהי זכרם ברוך

(לפי הויקפדיה העברית)

בליל ה-17 ביולי 1948, במהלך מבצע מוות לפולש שנועד לפתוח את הדרך לנגב בטרם תכנס ההפוגה השנייה לתוקפה, ערכה חטיבת הנגב פעולת הסחה אל עבר משלטי חוליקאת.

לצורך הפעולה התארגן בחופזה וללא מודיעין כוח משולב שכלל פלוגת ג'יפים מהגדוד התשיעי ("חיות הנגב"), ופלוגת חי"ר מהגדוד השביעי של הפלמ"ח בפיקודו של חיים (דיקי) לקסברגר שכללה מחלקת מרגמות 81 מ"מ בפיקודו של סולל כהן. אל היחידה הרגלית צורפו באותו היום שתי מחלקות מרחביות מגדוד 2 של הפלמ"ח. הם גויסו מקרב קיבוצי הסביבה ורבים מהם היו אנשי גח"ל - עולים חדשים ללא כל אימון צבאי. על הפעולה פיקד מ"פ הג'יפים מיכה פרי אחרי שהמג"ד עוזי נרקיס וסגנו מאיר פעיל סירבו לפקד עליה ביודעם שסיכוייה קלושים והנפגעים בה יהיו רבים.

הלוחמים הרגליים הוסעו מרוחמה עד לברור חיל במשאיות ומשם המשיכו לנוע רגלית בשדות הדוּרָה שסבבו את המשלטים לעבר יעדם. עוד בטרם נתנה פקודת ההסתערות נפתחה אש כבדה מטווח קצר של צבא מצרים, נוסף על כך נפגעו הכוחות מהפגזה לא מדויקת של מחלקת המרגמות הישראלית[1]. מפקד הפלוגה לקסברגר נהרג, והכוחות השונים איבדו את הקשר ביניהם. כיתה אחת, בפיקוד סולל כהן, המשיכה להסתער, חדרה אל המשלט, וניהלה קרב קצר בתוך העמדות. רוב המחלקות נסוגו בחופזה כשהן משאירות 33 פצועים והרוגים בשטח. עם הנץ השחר ותצפית על שריוניות שהתקרבו למתחם הורה המ"פ פרי על נסיגה מלאה. 12 מן הפצועים נאספו מאוחר יותר על ידי אנשי פלוגת הג'יפים בחסות שדות הדורה שהקיפו את המשלט. גופות השאר, 21 במספר, נמצאו בקבר אחים רק עם כיבוש משלטי חוליקאת לאחר כארבעה חודשים, מצב הגופות העיד שחלקם נרצחו. מבין ההרוגים, 11 היו מאנשי מחלקת היישובים ו- 10 היו מן הלוחמים הוותיקים של הגדוד השביעי.

ההיסטוריה הרשמית של צה"ל מיעטה לעסוק בכשלון הקרב, ובניגוד לחללי הקרבות האחרים בחוליקאת, לוחמיו לא הונצחו באנדרטה. רק בשנת 2010 הוקמה ביוזמת המועצה המקומית שער הנגב אנדרטה באתר הזיכרון המרכזי בחוליקאת, על גבעה 138.5, לנופלי הקרב.

מדברי מאיר פעיל[]

פורום תפוז

הכישלון השני: בלילה האחרון של קרבות "עשרת הימים", ליל 17 - 18 ביולי 1948, ממש ערב ההפוגה השנייה, תקף צוות קרב גדודי פלמ"חאי מאולתר של חטיבת "הנגב"את המוצבים המוגנים שהקים הצבא המצרי עשר יממות קודם לכן על הכביש הראשי מצפון לחוליקאת.

{אותם חברי קיבוצים ניצולי השואה, 'שנאספו ממקומות שונים', הפכו בין לילה לצוות קרב פלמ"חאי- ההגדרה מאולתר - מאוד במקומה העובדה שהאנשים נשלחו למותם ללא הכשרה - ובדרך של הולכת שולל - איננה מוזכרת כמובן ע"י ההיסטוריון הדגול}

ההתקפה נכשלה והאבידות היו קשות ומכאיבות.

{אצטט את ניסן ניר, אז מרכז המשק של גבים:"הפלמ"חניקים, חיי אדם לא היו יקרים בעיניהם, והיה בלגן בשטח"


"21 הרוגים בקרב שלא היה"[]

מקור ראשון 23 ביולי 2010

שבתי גרברציק חלק 1

הקשה על הריבוע מתחת לתמונה תתן הצגה טובה יותר של הכתוב

שבתי גרברציק חלק 2

הקשה על הריבוע מתחת לתמונה תתן הצגה טובה יותר של הכתוב

דיאלוג - ועל "קרב חוליקאת"[]

ימין נתן רוסי ושאול בן תורה

מזמן לא דיברתי ביחידות עם בני, אלדד. בפעם האחרונה זה היה כשאושפזתי ב"בילינסון". מאז חלפו כמה חודשים ואני שוב במיון. אלדד לצידי, מלטף לי את הראש במבט מודאג.
"ספר לי משהו" אני מבקש מאלדד.
"ספר לי אתה משהו", הוא עונה בחיוך ומניח את הטלפון בצד.
"טוב, אז אתה מכיר את הסיפור על הקרב בחוליקאת?" אני שואל ומנסה להזדקף.
"קצת, אבל ספר" הוא עונה ומסדר לי את הכרית.
"האמת שנזכרתי בו כי קיבלתי משימה לכתוב סיפור, רק שהפעם המנחה ביקשה שנכתוב בדיאלוג, וחשבתי שאין לי דמות בתוך הסיפור שאני יכול לדבר איתה, כי הייתי די לבד. חשבתי לכתוב אותו בשיחה עם ידיד דמיוני".
"בוא נראה אבא, ספר לי ונחשוב ביחד".
"הסיפור הוא על ערב בימים הראשונים של מלחמת העצמאות.
ישבנו בחדר האוכל של קבוצת גבים. כינסו אותנו על פי בקשת מפקדת ה"הגנה" בנגב. היה חשוך, כלומר היו שם שני לוקסים, שעשו המון רעש ומעט אור.
המצב היה חמור, הצבא המצרי הצליח לנתק אותנו ואת נגב כולו מהישוב היהודי, היינו במצור. שני בחורים ממפקדת ה"הגנה", נכנסו לחדר האוכל בסבר פנים חמורות והודיעו שכל משק צריך לבחור עשרה חברים שיתנדבו למשימה מסוכנת ביותר. מסוכנת זאת מילה יפה. היא נראתה יותר כמו התאבדות.
התוכנית הייתה לשלוח קבוצת חיילים שתסיט אליה את האש המצרית, בזמן שכוחות גדולים יפרצו את הקווים מצפון.
"מי שמוכן להתנדב ירים את היד" הם בקשו ובחושך לא ממש ראינו מי הציע את עצמו ומי לא".
"נו, ואתה הרמת יד?" אלדד שואל אותי והזדקף.
"היססתי מעט, אבל הרמתי יד אחרי שראיתי את ידידי נתן רוסי שישב לידי, קם בלי היסוס. ידעתי שבימי השואה הוא רצה להצטרף לפרטיזנים ולא עשה זאת כי שמר על המשפחה שלו. הפעם הוא יילחם. גם ידידינו גרשון קלו הצטרף אליו מידית. אבל אותי הם לא לקחו".
"למה לא בחרו אותך?" אלדד שואל אותי ומציץ באינפוזיה שמטפטפת לאט מדי לטעמו. הוא קורא לאחות שמזרזת את הקצב וחוזר לסיפור.
"לא בחרו אותי כי מסתבר שהייתי חיוני במשק. אחרי שכולנו הצבענו, המפקדים הלכו למטבח ויחד עם מזכיר הקבוצה ומרכז המשק בחרו מכולנו עשרה אנשים.
את הרפתנים וחברי המשק החיוניים הם שמרו, גם אותי כי גן הירק היה באחריותי. עשו לנו סלקציה. במקום לשלוח את החברים שעברו אימוני קרב מתקדמים, הם בחרו באנשים שאפשר לוותר עליהם, זה מאד כואב לי"
"וכמה באמת חזרו?" שואל אלדד
"בסוף נשלחו רק שישה חברי קבוצת גבים, מהם חזרו רק שניים. מכל הכוח שנשלח, 22 לוחמים נהרגו...הם עלו על מארב מצרי כי לא היה להם מודיעין. על גרשון, הידיד שלי שהיה ביניהם, השורדים מן קרב סיפרו שכל הדרך אל עמדות המצרים, הוא שר אריות מאופרות. כדי לעודד או כדי להתעודד? מי יודע... שחטו אותם וזרקו את גופותיהם לקבר אחים. שכחו אותם, על כישלונות לא מרבים לספר בצה"ל. אני בטוח בליבי כי שבזכותם "מבצע יואב" הצליח והנגב שוחרר. רק לאחרונה הוקמה לזכרם מצבה".
"אז אולי תגיד תודה אבא, היית חיוני אז וניצלת...
אולי קצת כמו שאתה חיוני לנו ואנחנו דואגים שתישאר איתנו גם עכשיו"
"כנראה" אני עונה "ועכשיו לגבי הדיאלוג בסיפור, יש לך רעיון בשבילי עם מי לדבר?"
"כן" אלדד עונה לי "נדבר בסיפור בינינו, ממש כמו עכשיו".

גלריה תמונות[]

הערות שוליים[]

Advertisement