סיפורי רבה בר בר חנה מובאים במסכת בבא בתרא. עיון ראשוני בסיפורים מציג אותם כאוסף של אגדות וסיפורי מעשיות. בכתבי רבי יהודה ליווא בן בצלאל - ב"חידושי אגדות" (על התלמוד הבבלי) והרב אברהם יצחק הכהן קוק - ב"מאמרי הראי"ה". מצויים פרושים המצביעים על מסרים גבוהים ומשמעותיים.
רבה בר בר חנה הוא אחת הדמויות המעניינות ביותר בתלמוד הבבלי. הרבה מהסיפורים המתמיהים בגמרא מקורם ממנו. במבט ראשון נראים סיפוריו כסיפורי מעשיות גרידא, אבל לא כך התמודדו חז"ל עם דבריו. ריבוי הציטוטים שלו וההתייחסות של הגמרא לדבריו מוכיחים שהיה בדבריו מסר חשוב שהוא רצה להעביר, אולי דווקא, בצורת משל.
בפרק החמישי של המסכת, הדן בנושא: המוכר את הספינה, הובא הסיפור הנוגע לשיחות של יורדי-ים.
הסיפור הראשון: גל גדול ומלאך לבן[]
"אמר רבה [בר בר חנה], אשתעו לי נחותי ימא: האי גלא דמטבע לספינה, מיתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא, ומחינן ליה באלוותא דחקיק עליה: אהיה אשר אהיה ה' צבאות אמן אמן סלה, ונייח" (_ע"ג,א').
(סיפרו לי יורדי ים, הגל הזה, נראה כמו זוהר של אש לבנה בראשו, וכדי להינצל ממנו מכים אנו אותו באלול שחקוק עליהן שמות קדושים: "אהיה אשר אהיה ה' צבאות אמן, אמן, סלה. ואז הגל נח) (לפי תרגום הרב עדין שטינזלץ).
הלל רוזנצוויג באתר כיפה דן בשלושה מהם וכתב על מאמר זה:"גל גדול ומלאך לבן":"הסיפור שהבאנו כאן הוא בהחלט סיפור קשה להבנה. הוא מספר על גל שכוחו חזק מספיק כדי להטביע ספינה, שבראשו עומד מלאך שנראה כמו אש לבנה, ועל אבן שאיתה מצליחים להביס אותו. מה מנסה רבה בר בר חנה להוכיח לנו כאן - שה' הוא כל יכול, ששם ה' יכול התגבר גם על המכשולים הכי גדולים? נראה שזה חלק מהרעיון, אבל בשביל זה לא נראה שהיינו צריכים להביא סיפור כל כך מסובך עם כל כך הרבה פרטים תמוהים.
סיפור שני: הנחשולים ומשמעותם[]
באגדה זו מופיעים מספרים רבים - גודלו של הגל, המרחק בין הגלים וגודלו של הכוכב.
המהר"ל, בכמה מקומות, מתייחס לנושא המספרים המופיעים באגדות חז"ל, שפעמים רבות הם נראים מוגזמים ולא מציאותיים.
אף אצלנו מבאר המהר"ל את העניין:
כבר בארנו פעמים הרבה כי כאשר דברו חכמים מן השעורים המופלגים כמו אלו אין הכוונה להם על השעור הנמדד במדה הגשמית, שדבר זה אינו, כי אין זה מענין חכמים לדבר מן המדה הגשמית, אבל הכוונה בכל מקום על ענין בלתי גשמי. וזה כי כאשר הגלים מיוחדים ברוממות, כמו שאמר (תהלים ק"ז) 'ותרומם גליו', וענין התרוממות המים שיש להם התרוממות על הארץ ולכסות את הארץ, ודבר זה מבואר כי מצד הטבע המים ראוים לכסות הארץ, וכן דקדקו רז"ל מן הכתוב שאמר (עמוס ה') 'הקורא למי הים וישפכם', שהמים הם גבוהים ורמים מן הארץ, ומכל מקום אין שוטפין העולם. ולפיכך מה שאמר דרומיה דגלא תלת מאה פרסא שרצונו לומר שהתרוממות הזה הוא לגלא מצד שהוא מיוחד להתרוממות. ואם אי אפשר להיות זה השעור מצד החומר שהוא מונע ומעכב ענין זה כי אין החומר ראוי לשעור הזה ומזה הצד יש לו מונע מצד הגשם שלא נמצא שעור זה בפעל, מכל מקום מצד הים וגליו הוא מיוחד בענין זה. ואין החכמים מעיינים רק בעצם הדבר מצד צורתו לא מצד הגשם. ולפיכך מה שאמרו שהגל הזה רוממותו היה כך וכך פרסא, שכך הוא מצד עצמו וצורתו אשר הוא מיוחד בו.
חכמים מדברים על הדבר כפי שהוא בצידו הרוחני והיסודי, ולא כפי שהוא מופיע במציאות הגשמית. כשחכמים מביאים שיעורים מופלגים ומוגזמים, כוונתם לתאר את המציאות כפי שהיתה ראויה להיות מצד העניין הזה כשלעצמו, מבלי שמורכבים עמו דברים אחרים. מובן, שהמציאות מצד הגבלותיה ומורכבותה אינה יכולה להכיל מציאות כזו, והדברים מופיעים בדרך המתאימה לחוקי העולם ומגבלותיו. חכמים בדבריהם, הן באגדות חז"ל והן בעובדות שונות - הסטוריות ומדעיות, לא באו לתאר לנו את המציאות. לכך נכתבו ספרים אחרים שזו היא מטרתם. אף אם ראו נחותי ימא גל גדול ביותר, אין זו סיבה לכתוב את הסיפור בתלמוד ולקובעו לדורות. דברים נכתבים בתלמוד כשיש בהם יסוד רוחני, הדרכה מוסרית וכדו'. על כן, כאשר חז"ל מתארים את המציאות, הם מתייחסים ליסוד הדברים.
גובהו של הגל ראוי להיות, מצד מהותו הרוחנית, שלוש מאות פרסה, אלא שכשיסוד זה מופיע בפועל בעולם, הוא מופיע בצורה מורכבת, עם יסודות אחרים, כמו מגבלות החומר או עניינים אחרים, ועל כן בפועל אנו רואים גל קטן יותר. היסודות הרוחניים אינם מופיעים בעולם הגשמי כפי שהם בעולם הרוחני. תמיד ישנה הרכבה עם יסודות אחרים, המגבילים ומאזנים את הופעת הכוחות השונים בשלמות3. תיאורם של חכמים מתייחס ליסוד כפי שהוא לעצמו, בלא הרכבה עם יסודות אחרים, ולכן הוא נראה לנו מוגזם ולא מציאותי, שכן הוא לא מציאותי אלא רוחני. לביאורם של המספרים עצמם המופיעים באגדה, יש להקדים יסוד עקרוני, העולה מדברי הרב בבאורו לאגדה זו.
הבנת מהותו של המספר שלוש מאות, וכן ארבעים וכדומה, נעוצה בהבנת המספר היסודי: שלוש או ארבע. ריבוי העשרות או המאות איננו משנה את מהות המספר, אלא מלמד שהדברים עוסקים בעולמות עליונים. ככל שהעולם שבו עוסקים הוא עליון יותר, כך המספר גדול יותר. שלוש הוא המספר היסודי, וכיון שהאגדה עוסקת ברמה עליונה, הרי שהמספר מופיע כשלוש מאות.
לקריאת המאמר כולו הקש בקישור להלן
- הרב הרב יהושע ויצמן,ישיבת מעלות סיכם בנו: מנחם ויצמן גל אחר גל מתנפצים אל החוף
הסיפור השלישי: מה שמעל ומעבר[]
הרב יהושע ויצמן כתב:"אגדה זו עוסקת ביצור מיוחד, בעל יכולות על - אנושיות.
|
אמר רבה [יש גורסין: בר בר חנה]: לדידי חזי לי הורמין בר [בן השֵׁדָה] לילית; כי קא רהיט [רץ] אקופיא דשורא (על שיני חומה) דמחוזא, ורהיט פרשא [פרש על סוס] (לתומו); כי רכיב חיותא מתתאיה [כאשר דהר על הסוס לרגלי החומה] ולא יכיל ליה (שהיה השד רץ ביותר ומיהו הפרש לא היה מתכוין לכך) ; זמנא חדא הוה מסרגאן ליה תרתי כודנייתי (שהיה אוכף וסרגא נתונין על הפרדות) וקיימן אתרי גישרי דרוגנג ( שם אותו הנהר והיו [הגשרים] רחוקין זה מזה) , ושואר מהאי להאי ומהאי להאי(והיה מדלג מפרדה זו לפרדה זו) , ונקיט תרי מזגי (כסא) דחמרא בידיה(שניהם מלאים יין), ומוריק מהאי להאי ומהאי להאי ( והיה מוריק תרוייהו ביחד זה בתוך זה בהדי דקמשוור), ולא נטפא ניטופתא לארעא (ואינו נשפך אפילו טפה אחת); ואותו היום (תהלים קז כו) יעלו שמים ירדו תהומות [נפשם ברעה תתמוגג] זה מה שנאמר על יורדי ים בתהילים) הוה ( ואף על פי שהיה אותו יום רוח סערה שהיו עולין יורדי הים באניות עד לשמים ויורדין עד תהומות מכח הרוח ואף על פי כן לא נפלה טפה לארץ) , עד דשמעו בי מלכותא (בי מלכא דשידי שאין דרכו של שד להראות לבני אדם) וקטלוהו (הרגוהו מפני שהיה מגלה סודם; ואית דאמר: בי מלכא = קיסר, שהיה ירא שלא יטול המלכות ממנו, שהיה אותו שד מאדם הבא על השידה והיה דר בין האנשים). | 
|
וברצף אחד: אמר רבה, ראיתי: את הורמין בן לילית [שם של שד] שהוא רץ על היקף חומת העיר מחוזא. במקביל אליו, רכב פרש [לתומו] על בהמה בתחתית החומה, ולא הצליח [השד] להשיגו ולהזיקו. פעם אחת, היו שתי פרדות קשורות כל אחת לחוד באוכף, ושתיהן עמדו על שני גשרים של נהר דרוגנג [והיו הגשרים רחוקים זה מזה]והיה השד קופץ מפרדה זו לפרדה זו. [השד] החזיק בידו שתי כוסות יין ותו"כ קפיצה היה מרוקן כוס לחברתה, ואפילו טיפה אחת של יין לא נטפה לארץ. ואותו היום היתה סערה [ואעפ"כ לא נפלה טיפה ארצה] עד ששמעו במלכות השדים והרגוהו [כי אין דרכו של שד להראות כוחותיו].
והרב ויצמן המשיך:" האגדה מדברת על יצור הרוצה לשלוט, והוא מתמודד מול המלכות...אותו הורמין רוצה לשלוט, ועל כן רץ על החומה. אנשי העיר בונים חומה לעצמם, כדי להגן על עצמם מאויבים, ובא שד שרץ במהירות על החומה, ולא מצליחים להשיגו בעזרת סוסים. עושה הוא את "גדר ההפרדה" לחוכא ואיטלולא. יש הבונים גדר, להפריד בינם ובין אויביהם, ושדים קטנים חוצים את הגדר, וכל כלי המלחמה, הטנקים והחיילים, אינם מצליחים להתמודד עימם, מדוע? שד הוא נשמה בלא גוף, כוחות גדולים ללא מסגרת המאפשרת להוציאם אל הפועל בעולם. בניגוד לאדם, השד איננו נולד מאיש ואשה, איננו מופיע בתחילה כתינוק ההולך וגדל ומתפתח לאיטו, אלא הוא יצור שמימי, רוחני, שהגוף איננו שייך לו באמת, אלא הוא רק מופיע בו. על כן השד רץ במהירות גדולה, שכן המסגרת של הגוף מגבילה ומצמצמת, וללא המסגרת ניתן להגיע לכוחות גדולים ביותר, המתבטאים במהירות גדולה... הטרור הוא כח אחד, ללא מחויבות וללא מורכבות עם כוחות אחרים, ולכן הוא רץ מהר יותר. הסוסים אינם יכולים להשיג את השד, שרץ על החומה ואינו מתחשב בה כלל.
בסופו של דבר המלכות הורגת את השד, שכן עולמנו הוא עולם מסגרות, בו פועלים בני אדם בעלי גוף, ולכן זו הדרך לבנות את העולם ולתקנו, וזו הדרך לנצח, בסופו של תהליך ההתמודדות מול הרע.
הרב קוק כתב כי השדים אינם יכולים לפעול בארץ ישראל
המהרש"א כתב:"כוחם של המזיקים הוא כח הפיצול והפירוד, המתבטא בשניות. אין המזיקים שולטים באחדות, אלא רק במקום בו ישנם פירוד ושניות. שני כוחות נפרדים הם לעולם בחינת שניים המכחישים זה את זה, וכל זמן שלא יבוא השלישי המכריע ביניהם - יישארו הם במחלוקת המפרידה והורסת.
ולסיכום:"סופו של אותו שד היה שהמלכות קטלה אותו. המלכות היא הכח המאחד את כל הכוחות. המלכות מעצם מהותה היא דבר מורכב, ולכן היא מתנגדת ליצור חסר המורכבות המופיע מולה. אמנם בתחילה משיג השד, בגלל היותו חסר מסגרת, אך העולם הוא עולם של מסגרות, ולכן בסופו של דבר המלכות מנצחת.
גם במלחמתנו מול הטרור עלינו לדעת כי אף שהטרור עלול לנצח בתחילה, והמסגרת של מדינה מגבילה את יכולת התגובה שלנו, בסופו של דבר המסגרת מנצחת. לשדים חסרי גוף - ארגונים חסרי מסגרות - אין מקום בעולמנו, והם יפנו את מקומם למלכות - המורכבת מן הכוחות ומאחדת אותם.
"מתי מדבר"[]
קבוצה נוספת של סיפורים עוסקת בסיפורים של הולכי מדברות. בין השאר, הם מגלים את "מתי המדבר" - שמתו במשך ארבים שנות הנדודים, את בשקע (או שני שקעים) שבהם פתחה האדמה את פיה ובלעה את קורח.
הרב עזריאל אריאל דן בסיפור על מתי המדבר במאמרו באתר ערוץ שבע והגיע למסקנה, על יסוד סיפורי רבה בר בר חנה כי:" קריאה בפרשת השבוע מציגה בפנינו "עדה רעה", דור קשה עורף, סורר ומורה, מואסים בארץ חמדה ולוקים בחוסר אמונה. אולם עיון בדברי חז"ל מציג בפנינו תמונה שונה לחלוטין." וכך הוא כתב:
בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ע"ג ע"ב), מסופר על רבה בר בר חנה, שהלך עם סוחר ישמעאלי לראות את מתי המדבר. ראה אותם שוכבים על גבם ופניהם זוהרות. כה גדול היה גופם, עד שהישמעאלי יכול היה לעבור תחת ברכיהם המורמות כשהוא רוכב על גמל ואוחז רומח בידו. רבה בר בר חנה רצה ללמוד מהם הלכות ציצית, וחתך את כנף בגדו של אחד מהם עם פתילי התכלת. אך כתוצאה מכך לא יכול היה לזוז ממקומו, עד שהשיב את הגזלה.
סיפור זה, כמו כל "אגדות רבה בר בר חנה" המופיעות שם, עמוק הוא עד מאד, ולא ניתן, כמובן, להבין אותו כפשוטו, אלא לראות את הרעיונות הגנוזים בו, בעקבותיהם של גדולי ישראל. ואנו נלך על פי דרכנו בעקבות המהר"ל (בחידושי אגדות שם) ומרן הרב קוק (במאמרי הראי"ה).
אותו "סוחר ישמעאלי" אינו אלא שכלו של האדם, המשוטט במרחבים כדי לקנות חכמה. בעזרתה של חכמה זו ביקש רבה בר בר חנה להבין את ייחודו של דור המדבר. הפנים הזוהרות - סימן הוא לתחושה עמוקה של שלמות. השכיבה על הגב מבטאת תחושה עמוקה של חופש מצד אחד, ו"קשר עין" עם מה שלמעלה, מצד שני. זוהי ההבנה הראשונית של מעלת דור המדבר, דור שעיקר ימי חייו עברו עליו במקום הרחוק מן הציביליזציה האנושית, מן ההתעסקות בעניינים שבחומר ובגוף, כאשר חייו מוקדשים לתורה ולעבודת ה' לצ?דו של משה רבנו ובצ?לה של השראת השכינה במקדש וכן בענני הכבוד החופפים על המחנה.
גדלותו של הדור מתבטאת בגודלו. אותו "סוחר ישמעאלי" רוכב על הגמל ולוקח רומח בידו, אך לא מצליח להגיע לגובה הברכיים שלהם (וקל וחומר שלא ל"גובה העיניים"). ה"גמל" הוא גופו של אדם. ה"סוחר", הרוכב עליו הוא אישיותו הרוחנית. ה"ר?מח" הוא החכמה שקנה או רמ"ח מצוות עשה שהוא מקיים. אולם עם כל זה, אינו מגיע אפילו לגובה ברכיהם של אנשי דור דעה, דור המדבר.
ניסה רבה בר בר חנה לקלוט לפחות את המרכיב החיצוני ביותר של אישיותם, בקצה הבגד, אשר בו הציצית. אולם גם זאת לא עלתה בידו. אף שהצליח לחתוך את כנף הבגד, לא הצליח לזוז משם עד שוויתר על כך. מי שמצליח לקלוט משהו מקצה אישיותם של אנשי דור המדבר, כבר לא מסוגל לזוז יותר, אין הוא מתאים יותר לעולמנו זה, ועליו להחליט: לוותר על מעלה זו או להישאר מנותק מן המציאות של דורו הוא.
לאור זה, מסביר מרן הרב קוק, מדוע מתו במדבר ולא זכו להיכנס לארץ. מעלה רוחנית גבוהה זו לא היתה מתאימה לארץ ישראל. דומה לכך הוא משה רבנו, שהנהגתו העליונה לא היתה מתאימה לחיים בארץ (ובספר "קול התור" מבואר שכך היה גם הגר"א, ומשום כך שב לביתו לאחר שיצא משם על מנת לעלות לארץ). מעלתו של דור המדבר, ראויה היתה כדי להכין את העם לקראת הכניסה לארץ, על מנת שהחיים בארץ יוכלו לינוק מהשאיפה לשוב אל אותה מעלה. אולם בני אותו דור לא היו מסוגלים לאחוז בשני הקצוות: המעלה הרוחנית הגבוהה של דור המדבר, והיכולת ליישם את כל הערכים הגבוהים והעליונים בחיי המעשה בארץ. לארץ נכנס דור אחר, שיכול היה להתמודד עם הארציות, ולהתחיל בתהליך איטי של התעלות, בבחינת "אמת מארץ תצמח" עד כדי לחבר שמים וארץ, ולעשות מן הארץ - שמים.
חיבור זה, של שמים וארץ, הוא פתיל התכלת של הציצית. הפתיל השמימי המתאחד בפתיל הלבן הארצי, נקשר עמו ומקיף אותו, כדי לרומם את הארץ אל השמים ולהוריד את ערכי השמים אל הארץ
על קורח[]
בהמשך לסיפורים ששמע מאנשי המדבר מובא גם מה ששמע מהם על אופן הצלתם של בני קורח:
"ובני קרח לא מתו, תנא, משום רבינו אמרו: מקום נתבצר להם בגיהנם, וישבו עליו ואמרו שירה. אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קאזלינא באורחא, אמר לי ההוא טייעא: תא ואחוי לך בלועי דקרח. אזיל חזא תרי בזעי דהוה קא נפק קיטרא מנייהו שקל גבבא דעמרא אמשייה מיא ואותביה בריש רומחיה ואחלפיה התם איחרך אמר לי אצית מה שמעת ושמעית דהוו קאמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאים אמר ליה כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בתוך קלחת ואמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאים" (סנהדרין קי,ע"א-ב).
ד"ר עו"ד אביעד הכהן כתב באתר כיפה על למנצח לבני קורח מזמור :"מה ראתה תורה שהקדישה פרשה כה ארוכה למעשה קורח ועדתו? מעשה קורח לא נכתב רק לשעתו אלא לדורות. להזהירנו שבכל חברה טמון פוטנציאל של "קורחונצ´יק"
ומבאר כי "בני קורח לא מתו". הגמרא (סנהדרין קי, ע"א) מספרת על סוחר ישמעאלי שהלך בדרך וליד מקום בליעת קורח שמע קריאה מן האדמה "משה אמת, ותורתו אמת, והן בדאים". גם מתוך מעבה האדמה ממשיכים בני קורח לצעוק את האמת. מה חשיבות קריאה זו בשעה שקורח ועדתו כבר אינם קיימים? ולמה דווקא מתוך מעבה האדמה? למה לא מעל פני השטח?
התשובה: כמו, להבדיל, מכחישי שואה, בוודאי יבואו דורות שיגידו שקורח ועדתו לא היו ולא נבראו אלא משל היו. המדרש מלמדנו, שלא ניתן להשתיק קולות של אמת. עצמות שקבורות במעבה האדמה, קולם של השרופים וההרוגים, חייב להמשיך ולהדהד בעולם ולהשמיע את האמת. בני קורח לא מתו. עדותם חיה וקיימת וגם הלקח שלהם לא מת. הוא עולה ובוקע מתוך האדמה, כ"אמת מארץ תצמח". וכמה סמלי הדבר, שבאחד הרגעים המרגשים בלוח השנה היהודי, בראש השנה קודם תקיעת השופר, עולה ובוקע קול ייחודי ואמיתי זה, והכל משוררים בקול: "למנצח לבני קורח מזמור".
מאמרותיו[]
המקור - הויקיפדיה העברית : רבה_בר_בר_חנה 
- "מירושלים ליריחו עשרה פרסאות... עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח הקטורת (ריח הקטורת עובר את המרחק מבית המקדש ליריחו ונדבק בהן), כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט מריח הקטורת" (מסכת יומא לט:)
- "אני ראיתי ראם בן יומו שהיה כהר תבור, ואורך צווארו שלוש פרסאות, ובית מרבעת ראשו פרסא וחי. הטיל גללים וסתם את הירדן" (מסכת בבא בתרא עג.)
- "אני ראיתי צפרדע שהייתה כמגדל הגרוניא (מגדל מסוים). בא תנין ובלעה. בא עורב ובלע את התנין ועלה וישב בראש האילן. בוא וראה כמה גדול כוחו של אותו אילן.
אמר רב פפא בר שמואל:'אלמלא הייתי שם, לא הייתי מאמין'" (שם)
- "פעם אחת היינו מהלכים בספינה וראינו דג שעלה חול על גבו וקנים גדלים עליו. סבורים היינו – יבשה היא. עלינו ואפינו ובשלנו על גבו. כשחם גבו של הדג – נתהפך... ואלמלא הייתה הספינה קרובה – היינו טובעים" (שם)
- "פעם אחת היינו מהלכים בספינה. הלכה הספינה בין סנפיר לסנפיר של דג אחד שלושה ימים ושלושה לילות... שמא תאמר הספינה לא הייתה קלה בהליכתה ? ... כשהפרש זרק חץ אחריה הקדימתו" (שם, ויש שם עוד גוזמאות על עולם הטבע)
- "אמר לי (ערבי): בוא ואראך בלועי קורח (אנשי קורח שנבלעו באדמה). הלכתי וראיתי שני סדקים ועשן עולה מהם... אמר לי:'תן אזנך'. מה אתה שומע ? ושמעתי שהיו צווחים:"משה ותורתו אמת ואנו בדאים".
- "אמר לי אותו הערבי: בוא ואראך מקום שארץ ושמים נושקים זה לזה. הלכתי וראיתי הרקיע שהוא עשוי חלונות חלונות. נטלתי סלי והנחתיו בחלון הרקיע, ועד שגמרתי את תפלתי – בקשתיו ולא מצאתיו. אמרתי:'יש גנבים כאן ?' אמר לי הערבי:זהו הגלגל החוזר ברקיע. המתן עד למחר ותמצאנו (כלומר, השמים מסתובבים וישובו למקומם למחרת)".
- "למה נמשלו דברי תורה כאש... לומר לך: מה אש אינו דולק יחידי (לפי הסבר רש"י, צריך כמה גזרי עץ ביחד כדי שתדלק), אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי" (ללא חברותא) (מסכת תענית ז.)
ראו גם[]
קישורים חיצוניים[]
- יהודה דוד אייזענשטיין, 16 סיפורים בארמית עם תרגום לעברית - הוצאה משנת 1937
אמוראים[]
- אמוראי ארץ ישראל
- הדור הראשון (עד 250): רבן גמליאל ברבי • רבי חייא • רבי ינאי • רבי אושעיא • רבי אפס • רבי יהושע בן לוי • חנינא בר חמא • לוי בר סיסי • בר קפרא
- הדור השני (עד 280):רבי יהודה נשיאה • רבי יוחנן • ריש לקיש • רבי אלעזר • יוסי ברבי חנינא • רב כהנא (השני)
- הדור השלישי (עד 310): רבן גמליאל הרביעי • רבי אמי • רבי אסי • רבי אבהו • חייא בר אבא • עולא • רבי זירא • רבה בר בר חנה • רבי אלעאי • יוסי דמן יוקרת
- הדור הרביעי (עד 340): רבי יהודה נשיאה השני • רבי ירמיה • רבי אחא • רבי ברכיה • רבי יוסי • רבי יונה
- הדור החמישי (עד 380): הלל נשיאה • רבן גמליאל החמישי • רבי יוסי ברבי בון • רבי מנא
- הדור השישי (עד 410): רבי יהודה נשיאה השלישי • רבי תנחומא • רבי חנניה דציפורין • רבי שמואל בן רבי יוסי ברבי בון
- אמוראי בבל
- הדור הראשון (עד 250): רב • שמואל • מר עוקבא • רב שילא • רב אסי
- הדור השני (עד 280): רב הונא • רב יהודה • רבה בר אבוה • רב כהנא
- הדור השלישי (עד 310): רב נחמן • רב ששת • רב חסדא • רבה • רב יוסף • רב יוסף בר חמא • רבה בר רב הונא
- הדור הרביעי (עד 340): אביי • רבא • רמי בר חמא • רב אחא בר יעקב
- הדור החמישי (עד 380): רב נחמן בר יצחק • רב פפא • רב הונא בריה דרב יהושע • רב זביד • רב פפי • אמימר • מר זוטרא
- הדור השישי (עד 430): רבינא • רב אשי • הונא בר נתן
- הדור השביעי (עד 465): רב יימר • מר בר רב אשי • רפרם • אחא בריה דרבא
- הדור השמיני (עד 500) :רבה תוספאה • רבינא האחרון • רבה יוסי