רחל ולאה - רחל אימנו ולאה אימנו מהווים דוגמא לבוני משפחה בעם ישראל. במגילת רות העם מברכך את בועז, כאשר הוא "קונה" את רות המואביה לאשה: "יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ד', י"א). הרב שמעון גולן מאפרת בדף לפרשת השבוע לפרשת ויצא תש"ע מעלה שתי נקודות העולות מתוך הפסוק:

  1. רחל ולאה, יותר מהאמהות האחרות (שרה ורבקה) ויותר מנשותיו האחרות של יעקב (זלפה ובלהה), נתפסות כבונות את בית ישראל
  2. רחל מוקדמת ללאה.

הקדמת רחל ללאה[עריכה | עריכת קוד מקור]

יעקב פוגש את רחל על שפת הבאר - ציור של William Dyce המאה ה-19 המקור:ויקישיתוף

על הסיבות להקדמת רחל ללאה דנים פרשני המקרא: רש"י באר:"אף על פי שהיו (כל העם אשר בשער) משבט יהודה ומבני לאה, מודים הם על רחל שהיתה עיקרה של בית והקדימו רחל ללאה." רבי אברהם אבן עזרא פירש: "הקדים ברחל בעבור שהיתה אשת יעקב בתחילת מחשבתו.

כן הדבר במפגש הראשון איתן, בפרשתנו התורה מקדימה את לאה לרחל, על פי סדר התולדה: וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה. וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה כ"ט,ט"ז-י"ח. אך המפגש הראשון בין יעקב לרחל מוזכר בתורה עוד לפני כן (פס' ט-יא): עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.(ט-י"א)

בשלב זה אמור "להיכנס" הפסוק: וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה, והסיבה שלא נכתב כך בתורה, מתפרשת על ידי הרשב"ם: "הפסיק תשובת דבריו של יעקב כי לפי שהיה לו שתי בנות והקטנה מצאה חן בעיניו לפיכך ביקש את הקטנה."

זו העמידה אלופים וזה העמידה אלופים[עריכה | עריכת קוד מקור]

אולם יתכן שהסיבה לאיזכור שתי בנות לבן בשלב זה של הסיפור היא בעלת משמעות עמוקה יותר. כך שנינו במדרש בראשית רבה (ע', ט"ו): "וללבן שתי בנות - כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו. זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, זו העמידה מלכים (מלאה: מלכי בית דוד) וזו העמידה מלכים (מרחל: ירבעם בן נבט ועוד), מזו עמדו הורגי אריות (דוד מלאה) ומזו עמדו הורגי אריות (שמשון משבט דן הנחשב כבנה של רחל), מזו עמדו נביאים ומזו עמדו נביאים, מזו עמדו שופטים ומזו עמדו שופטים, מזו עמדו מכבשי ארצות (משה מלאה) ומזו עמדו מכבשי ארצות (יהושע מרחל), מזו עמדו מחלקי ארצות ומזו עמדו מחלקי ארצות (כנ"ל). קרבן בנה של זו דוחה שבת (שלמה, מבני לאה, הקריב בשבת בחנוכת המקדש) וקרבן בנה של זו דוחה שבת (על פי חז"ל, נשיא שבט אפרים הקריב בשבת בחנוכת המשכן). מלחמת בנה של זו דוחה שבת (יש מפרשים על מלחמות החשמונאים, מבני לאה, שנלחמו בשבת) ומלחמת בנה של זו דוחה את השבת (יהושע כבש את יריחו בשבת). לזו ניתן שתי לילות ולזו ניתן שתי לילות; לילו של פרעה ולילו של סנחריב ללאה, לילו של גדעון ולילו של מרדכי לרחל (אסתר ו: בלילה ההוא נדדה שנת המלך).

משמעות השמות[עריכה | עריכת קוד מקור]

פסל של לאה אימנו - מיכאלאנג'לו בפירנצה - ויקישתוף

בהקשר זה הרב גולן הביא את דברי האדמו"ר מאיזביצא, בעל "מי השילוח": "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. איתא במדרש: שלשה שמות יש לאדם, אחד מה שקראו לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקנה לעצמו. באור העניין:

  • מה שקוראין לו אביו ואמו - היינו מה שניכר בצורת הולד מיד כשהוא נולד מה יהיה; חכם או טיפש, עצל או זריז וכדומה. כי בדורות הראשונים היתה זאת החכמה מפורשת בעיני כל שהיו מכירין בפרצוף הולד מה שיהיו מידות טבעו. וזה גם כן שהיה לבן קורא לבנותיו שמות כפי שהיה מכיר בטבעה של כל אחת. שם רחל מורה שאוחזת קנאה ונצחון בליבה, ואינה מוציאה בשפתיה, כמו שנאמר: וכרחל לפני גוזזה נאלמה, והיתה קנאתה לשם שמים, כמו שנאמר: ותקנא רחל באחותה. ושם לאה היא לשון נלאה שהיתה תמיד נלאה וצמאה לישועות השם.
  • השם שקוראין לו בני אדם היינו מה שרואין עסקיו וטבעו במה הוא משתדל.
  • שם שקונה לעצמו היינו מה שמתקן ומרפא החסרון שלו, אפילו החסרון שנטבע בו מיום הולדו. וזה פירוש הפסוק (משלי ג, ח): רפאות תהיה לשרך - היינו להחסרון הנמצא בו משעת הולדו... על כן גדול מה שקונה הוא לעצמו, כי מלת שֵם בכל מקום מורה על שורש החיים, שכל הנפש הוא מדוגל בו."

מתאימים לכאן (חלק מ) מילות השיר של המשוררת זלדה:

לכל איש יש שם
שנתן לו אלוקים
ונתנו לו אביו ואמו...
לכל איש יש שם
שנתנו לו חטאיו
ונתנה לו כמיהתו...
לכל איש יש שם
שנתנו לו חגיו
ונתנה לו מלאכתו
(ועוד)

השם רחל ולאה שנתן להן אביהן הוא בלשון "מי השילוח" ההויה הפרטית שלהן בלידתן. רחל היא שתקנית ש"תפשה פלך שתיקה" ואינה מוציאה בשפתיה, ואילו לאה היתה תמיד נלאה וצמאה לישועות השם. אולם תכונות אלו אינן מתקיימות רק ברחל ולאה המקוריות, אלא גם בדורות הבאים, וזהו השם שקוראין לו בני אדם היינו מה שרואין עסקיו וטבעו כפי שמגדיר "מי השילוח".

ההופעה החיצונית[עריכה | עריכת קוד מקור]

רחל ולאה ציור של :Dante Gabriel Rossetti המאה ה-19 המקור:ויקישיתוף

לאור זאת, אין ספק שגם תיאורי ההופעה החיצונית של רחל ולאה (וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה) לא יתפרשו רק כפשוטן, אלא יש גם בהם את מימד העומק הנוסף. חלק מהפרשנים מתייחסים לחיצוניות. כך רשב"ם: "רכות - נאות. וכלה שעיניה נאות אין כל גופה צריך בדיקה. ועינים שחורות אינן רכות כלבנות."

גם בפרוש בעלי התוספות מתייחסים לענין החיצוני, אולם לאו דווקא בהקשר של יופי: "ועיני לאה רכות וקשה לה הרוח ולפיכך רחל רועה עם הצאן."

גם אור החיים הקדוש (פסוק יז) מתייחס לחיצוניות, אולם הוא רואה בעינים הרכות סימן לכיעור ולא ליופי:"ועיני לאה רכות. אין ראוי לספר הכתוב גנאי הצדקת אם הבנים שבטי י-ה ח"ו, אלא נתכוון להודיע שאין מציאות ללבן להחליפם כי משונית (שונה) היתה לאה מרחל, כי לאה מלבד שלא היתה יפיפיה, אלא שעוד לה שעיניה רכות והוא ענף מכיעור הגוף, ורחל לא מלבד שלא היה בה כיעור אלא שהיתה יפת תואר ויפת מראה, ומעתה הרי ננעלו בפני לבן אופן הרמאות ובטלו רמאותיו." [אלא שכידוע, לבן בכל זאת הצליח ברמאויותיו.]

רש"י מוסיף את האלמנט ה"רוחני":"שהיתה סבורה (לאה) לעלות בגורלו של עשו ובכתה (ולכן היו עיניה רכות), שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן." (מקור דברי רש"י הוא במסכת בבא בתרא (דף קכג ע"א):

"ועיני לאה רכות - מאי רכות? אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב: מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, בגנות צדיקים דבר הכתוב?... רב אמר: לעולם רכות ממש ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה, שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה שתי בנות יש לו ללבן; גדולה לגדול וקטנה לקטן. והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות. קטן מה מעשיו? איש תם יושב אוהלים. והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה. והיינו דכתיב: וירא ה' כי שנואה לאה. מאי שנואה? אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה ויפתח את רחמה."

חזות חיצונית ומראה פנימי[עריכה | עריכת קוד מקור]

והרב גולן סיים את שיחתו בדברים אלה:הנה כי כן קיימנו את דברי שמואל (שמואל א, טז, ז): כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב. מבחינה חיצונית (לַעֵינַיִם) אנו קוראים על מפגש שמודגשים בו האלמנטים החיצוניים. אולם חז"ל חושפים בפנינו גם את הרובד הפנימי (לַלֵּבָב) של היסודות המקיימים את בנין בית ישראל; סור מרע ועשה טוב, כאשר יעקב מחבר אותם באמצעות נישואיו לרחל וללאה "אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל".

בעל "מאור ושמש" מציג באופן שונה את הענין "שרחל נקרא עלמא דאתגליא ולאה נקרא עלמא דאתכסיא".הסברו הוא

"דהנה העבדות צריך להיות בתחילה שיקבל האדם על עצמו באמת עול מלכות שמים, לידע כי הבורא ברוך הוא הוא רב ושליט, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה, וזה הוא באתגליא, כי דבר זה הוא גלוי ומפורסם, שאין עולם בלא מנהיג. ואחרי שהאדם מקבל על עצמו עול מלכותו באמת, ורוצה לעבוד אותו כעבד את רבו בכל מיני עבדות, שֶׁיָּאוֹת למלך הכבוד - אזי השי"ת מְקָרְבוֹ ומכניס אותו להיכלו - היכלות הפנימיים, ושם יִתְוַדַּע לו יותר מגדולת האלקים, ונופל עליו בושה והכנעה גדולה, ולבו נשבר בקרבו מאד, ובא להכנעה ותשובה שלימה, שהיא בלב נשבר, ונקרא 'עלמא דאתכסיא' כי עבודה זו עיקרה בלב ומוח, ובהעלם גמור ומכוסה מעין כל"

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.