Family Wiki
Advertisement

רפואה בשבת - מסכת שבת - דף ק"ט - יום שלישי ראש חודש תמוז - א' תמוז תש"פ

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו

מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall

עלין שמניחים על העין (ר"ח) אין בהם משום רפואה, ומותר להניחם בשבתן[]

א ואמר מר עוקבא אמר שמואל: עלין שמניחים על העין (ר"ח) אין בהם משום רפואה, ומותר להניחם בשבת. אמר רב יוסף: כוסברתא אין בה משום רפואה. אמר רב ששת: כשות אין בהן משום רפואה. אמר רב יוסף: כוסברתא — אפילו לדידי [לי, שאני עיוור] קשה לי, ורצה להפליג בחוסר התועלת שבכוסברא שאפילו לו מזיק הכוסבר לעינים. ואמר רב ששת: גרגירא [גרגיר] — אפילו לדידי מעלי [לי שאני עיוור יפה] לעינים. ואמר מר עוקבא שכך אמר שמואל: כל מיני כשות שרו [מותרים] לאכילה בשבת לבר [חוץ] מטרוזא שאין אוכלים אותה אלא לרפואה

(רש"י) - עלין - כך שם העשב:
אין בהם משום רפואה - באכילתו להאיר העינים דלא מסו:
כוסברתא - אלייאנדר"א:
אפילו לדידי - דמאור עינים אנא קשה לי לכאב העין אם אוכלנו:
גרגירא - אורוג"א:
אפילו לדידי - דמאור עינים אנא מעליא לי:
כל מיני כשות שרי - למיכל בשבת כדתנן במתני' כל האוכלים אוכל אדם לרפואה דלא מוכחא מילתא:
לבר מטרוזא - שאין אדם אוכל אלא לרפואה ומוכחא מלתא

שאר התלמוד[]

ב אמר רב חסדא: שריקא טויא (פיעפועי ביעי - לטרוף ביצים מגולגלין בקערה:רש"י) — שרי [מי אבטיח המועילים למעיים — מותר] לסננם ולשתותם (גאונים). פיעפועי ביעי [מי ירק הקרוי פיעפועים] (רשב"א) (פיעפועי ביעי - לטרוף ביצים מגולגלין בקערה:- רש"י) — אסור לשתותם בשבת. ומסופר: דביתהו [אשתו] של זעירי עבדא ליה [עשתה לו] לחייא בר אשי שריקא טויא, ולא אכל אותם. אמרה ליה [לו]: לרבך זעירי עבדי ליה [עשיתי אותם לו] ואכל, ואת לא אכלת [ואתה אינך אוכל]?! ומסבירים: זעירי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שהתיר בכך, שאמר זעירי: נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת שמסננים בה את השמרים מן היין בשבת ואינו חושש. אלמא [מכאן] שהוא סבור כי כיון דמשתתי הכי — לאו מידי קעביד [שהיין או המים נישתים אף כך כמו שהם — וממילא אינו עושה דבר] בתיקונם, הכא נמי [כאן גם כן] כיון דמיתכיל הכי — לאו מידי קעביד [שהוא נאכל כך שלא לרפואה ובלא סינון — ממילא אינו עושה דבר].

פצעי גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל (שמתים ממנה) ומחללין עליהן את השבת.
ג ואמר מר עוקבא: מי שנגפה (שנגפה - שנכשלה ולקתה לשון פן תגוף (תהילים צ״א:י״ב) דם מגפתה (מכשירין פ"ו מ"ח):- רש"י)
 ונפצעה ידו או רגלו, הריהו צומתה (טובלה כדי שתיפסק זרימת הדם) אף בשבת ביין ואינו חושש משום רפואה בשבת. איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: חלא מאי [חומץ מהו], האם מותר לטבול אף בו? אמר רב הלל לרב אשי: כי הוינא בי [כאשר היינו בבית] רב כהנא אמרי [אמרו] כי חלא [חומץ] לא הותר לענין זה, שהוא כרפואה ממש. אמר רבא: והני [ואלה] בני מחוזא, כיון דמפנקי [שהם מפונקים, מעודנים] — אפילו חמרא נמי מסי להו [יין גם כן מרפא אותם], ולהם אסור לטבול בו את מקום הפצע.
ומסופר: רבינא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אשי, חזייה דדריכא ליה חמרא אגבא דכרעיה, ויתיב קא צמית ליה בחלא [ראה אותו שדרך חמור על גב רגלו, וישב רב אשי וטבל אותה בחומץ] בשבת. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: לא סבר ליה מר להא [אין אדוני סבור כהלכה זו] שאמר רב הילל שבחלא [חומץ] לא הותר? אמר ליה [לו]: גב היד וגב הרגל שאני [שונה] שהמכה בהם מסוכנת.
איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר, כי חזייה דקא צמית ליה בחמרא [שראה אותו שהוא טובל את רגלו ביין]. אמר ליה [לו]: וכי לא סבר לה מר להא [אין אדוני סבור כהלכה זו] שאמר רבא: הני [אלה] בני מחוזא כיון דמפנקי [שהם מפונקים, מעודנים] — אפילו חמרא נמי מסי להו [יין גם כן מרפא אותם]? ומר נמי הא מפנק [ואדוני גם כן הרי מעודן הוא]! אמר ליה [לו]: גב היד וגב הרגל שאני [שונים הם]. שאמר רב אדא בר מתנה אמר רב : פצעי גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל (שמתים ממנה) ומחללין עליהן את השבת.

רוחצים בשבת במעיינות המרפא החמים, במי גרר ובמי חמתן ובמי עסיא ובמי טבריא (מעינות מים חמים), אבל לא בים הגדול ולא במי משרה (מים ששורים בהם את הפשתן) ולא בימה של סדום (ים המלח),שבאלה רוחצים רק לצורך רפואה

ד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: רוחצים בשבת במעיינות המרפא החמים, במי גרר ובמי חמתן ובמי עסיא ובמי טבריא, אבל לא בים הגדול ולא במי משרה (מים ששורים בהם את הפשתן) ולא בימה של סדום (ים המלח),
שבאלה רוחצים רק לצורך רפואה. ורמינהו [ומשליכים, מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא אחרת: רוחצים בשבת במי טבריא (טבריה) ובים הגדול אבל לא במי משרה ולא בימה של סדום, ואם כן קשיא [קשה] ממה ששנו חכמים שאסורה הרחצה בשבת בים הגדול על מה ששנינו בברייתא שהותרה הרחצה בים הגדול!

האם דין הים הגדול כדין שאר הימים
אמר ר' יוחנן: לא קשיא [אין זה קשה] כי הא [זה] ששנינו שרוחצים בים הגדול — הרי זה כשיטת ר' מאיר הסובר שדין כל הימים שווה, והא [זה] ששנינו שאין רוחצים — הרי זה כשיטת ר' יהודה, הסובר שאין דין הים הגדול כדין שאר הימים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל הימים מטהרים כמקוה, שנאמר: "ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים" (בראשית א, י), אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: ים הגדול בלבד הרי הוא כמקוה, ולא נאמר "ימים "בכתוב להתיר כל ים וים, אלא מפני שיש בו בים הגדול מיני ימים הרבה.

ורחיצה סתם שלא לשם רפואה הותרה
ר' יוסי אומר: כל הימים מטהרין כמקוה, ואף יותר ממקוה שהם מטהרים אף בזוחלין, שאפשר לטבול בהם לא רק כשמימיהם קוויים ועומדים, אלא גם בגליהם הנעים. ואולם פסולין לטהרת זבים ולמצורעים וכן לקדש בהן מי חטאת (מים לאפר פרה אדומה) שבכל אלה צריכים מים חיים דווקא. מתקיף לה [מקשה עליה], על ההסבר הזה רב נחמן בר יצחק:(ק״ט ב) אימור דפליגי [אמור שנחלקו] בדינו של הים הגדול רק לענין טומאה וטהרה, אבל לענין שבת מי [האם] שמעת להו [אותם] שנחלקו? אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אותה סתירה בין הברייתות לא קשיא [אינה קשה], שאפשר לחלק ולומר כי הא [ברייתא זו] האוסרת לרחוץ בים הגדול — הריהי מדברת באופן דאישתהי [ששהה] בתוך המים ובכך הוא מראה שכוונתו לרפואה, ואילו הא [ברייתא זו] המתירה — מדברת באופן שלא אישתהי [השתהה], ורחיצה סתם שלא לשם רפואה הותרה.

במה דברים אמורים — שלא נשתהא, שנראה שירד למים רק לצנן עצמו מעט, אבל אם נשתהא — אסור
ומקשים: במאי אוקימתא לבתרייתא [במה, באיזה אופן העמדת את הברייתא האחרונה] — בש לא אישתהי [השתהה], אי [אם] מדובר באופן שלא אישתהי [השתהה] — אפילו במי משרה נמי [גם כן] יתירו לרחוץ. דהתניא [שהרי שנינו בברייתא]: רוחצין בשבת במי טבריא (טבריה) ובמי משרה ובימה של סדום (ים המלח), ואף על פי שיש לו חטטים (פצעים) בראשו והם מתרפאים מרחיצה זו. במה דברים אמורים — שלא נשתהא, שנראה שירד למים רק לצנן עצמו מעט, אבל אם נשתהא — אסור.

אלא יש לומר כי הסתירה מדין רחיצה בשבת בים הגדול ששנינו בברייתא אחת שמותר על דין רחיצה בים הגדול ששנינו בברייתא אחרת שאסור לא קשיא [אינה קשה], ויש לחלק ולומר כי הא [זה] שהותר — במים היפין שבו שהם ראויים לרחיצה גם בימות החול לשם הנאה. ואילו הא [זו] שנאסר — הרי זה במים הרעים שבו שאין נכנסים לתוכם אלא לרפואה. וממי משרה על מי משרה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], כי אפשר לחלק ולומר כי הא [ברייתא זו] האוסרת לרחוץ במי משרה בשבת — הריהי מדברת באופן דאישתהי [ששהה] בתוך המים ובכך הוא מראה שכוונתו לרפואה, ואילו הא [ברייתא זו] המתירה — מדברת באופן שלא אישתהי [השתהה], ורחיצה סתם שלא לשם רפואה הותרה.


א משנה אין אוכלין איזביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים והכל יודעים שהוא אוכלו לצורך רפואה, אבל אוכל הוא את הירק יועזר, ושותה אבוברואה. ועוד, כל האוכלין (מיני מאכל) הנאכלים על ידי בריאים — אוכל אדם המתכוון לרפואה, וכל המשקין — שותה, חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין, מפני שהן רפואה מפורסמת לירוקה, וכיון שידועים כרפואה אסור לו לשתותם בשבת להתרפא. אבל שותה הוא בשבת מי דקלים לרוות את צמאו, וסך שמן עיקרין שלא לרפואה.
(רש"י) - מתני' איזביון - מפרש בגמרא שאינו מאכל בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה אכיל ליה:
אבל אוכל הוא את יועזר - שהרבה אוכלין אותו כשהן בריאין:
ממי דקלים - מפרש בגמרא:
וכוס עיקרין - משקה שכותשין לתוכו עיקרי ירקות ובשמים ובגמרא מפרש ליה:
מפני שהן לירוקה - לחולי של ירקון ואינו מאכל בריאים:
לצמאו - אם אינו חולה:

ב גמרא אמר רב יוסף: אזוב (כנראה זעתר) סתם הכתוב בתורה — הוא הקרוי בבבל "אברתה בר המג", איזביון — הוא הנקרא "אברתה בר הינג". עולא אמר: אזוב הכתוב בתורה הוא מרוא חיורא [לבנה]. ומסופר: עולא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב שמואל בר יהודה. אייתו לקמיה [הביאו לפניו] מרוא חיורא [לבנה]. אמר: היינו [זהו] אזוב דכתיב באורייתא [שנאמר בתורה]. רב פפי אמר: איזוב הוא הקרוי שומשוק. אמר רב ירמיה מדיפתי: כוותיה [כשיטתו] של רב פפי מסתברא [מסתבר] לומר, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מצות אזוב שיקח שלשה קלחין (ענפים), ובהן, בכל קלח שלשה גבעולין, ושומשוק הוא דמשתכחא הכי [שמצוי כך] שיהיו בכל קלח שבו שלשה גבעולים, ואומרים: למאי אכלי ליה [לשם מה אוכלים אותו] — לקוקאיני [להירפא מתולעי המעיים]. ובמאי אכלי ליה [במה אוכלים אותו] — עם שבע תמרי אוכמתא [תמרים שחורות, כהות]. ממאי הויא [ממה היא, מחלה זו נהיית, באה] — מקימחא דשערי במנא דחליף עליה ארבעין יומין [מאכילת קמח שעורים שבכלי שעברו עליו ארבעים יום].

[לשם מה אוכלים אותו] — לארקתא [להתרפא מתולעי הכבד].
ג שנינו במשנה: אבל אוכל הוא את הירק יועזר. ושואלים: מאי [מה הוא] יועזר? ואומרים: הוא הירק הקרוי פותנק. למאי אכלי לה [לשם מה אוכלים אותו] — לארקתא [להתרפא מתולעי הכבד]. במאי אכלי לה [במה אוכלים אותו] — עם שבע תמרי חיוורתא [תמרים לבנות]. ממאי הויא [ממה היא, מחלה זו נהיית, באה] — מאומצא ומיא אליבא ריקנא [מאכילת בשר נא ומים על לב קיבה ריקה], ומבישרא שמנא אליבא ריקנא, ומבישרא דתורא אליבא ריקנא [ומבשר שמן על לב קיבה ריקה], מאמגוזא אליבא ריקנא [ומאגוז על לב קיבה ריקה], ומגירי דרוביא אליבא ריקנא ומשתי מיא אבתריה [ומאכילת ענפי תלתן על לב קיבה ריקה ושתית מים אחריו].

בלית ברירה: יסגור את נקביו, נחיריו וישתה], וכי מפני, מפני אפשיחה דדקלא [וכאשר נפנה לצרכיו, יתפנה על גזע של דקל]
ואי [ואם] היו לו תולעי כבד ולא היה בידו יועזר, או שהיו בידו ואכלם ולא הועילו — ליבלע תחלי חיוורתא [שיבלע שחליים לבנות]. ואי [ואם] לא היו בידו או שלא הועילו — ליתיב בתעניתא, וליתי בישרא שמנא ולישדי אגומרי, ולימיץ גרמא, וליגמע חלא [שישב בתענית, ויביא בשר שמן וישים אותו על גחלים, וימצוץ עצם, ויגמע חומץ]. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: חלא [חומץ] לא ישתה, משום דקשי לכבדא [שקשה, מזיק החומץ לכבד]. ואי [ואם] לא היו בידו אותם דברים או שלא הועילו — לייתי גורדא דאסינתא דגרידא מעילאי לתתאי [יביא גרר, נסורת, שגררו מקליפת הסנה מלמעלה למטה], ולא שגררו אותו מתתאי לעילאי [מלמטה למעלה], דילמא נפקא איידי פומיה [שמא יצאו התולעים דרך פיו], ולישלקה בשיכרא בי שיבבי [וישלוק אותה, את הנסורת, בשיכר בין השמשות], ולמחר נסכרינון לנקבין דידיה, ולישתי [יסגור את נקביו, נחיריו וישתה], וכי מפני, מפני אפשיחה דדקלא [וכאשר נפנה לצרכיו, יתפנה על גזע של דקל].

ד שנינו במשנה: ושותין בשבת אבוברואה. ושואלים: מאי [מהו] אבוברואה? ומסבירים: הוא הירק הקרוי חומטריא. ושואלים: מאי [מהו] חומטריא? ומסבירים: הוא הקרוי חוטרא יחידאה. ואומרים: למאי עבדי לה [לשם מה עושים אותו] — לגילויא [למי ששתה מים מגולים], שיש לחשוש שמא שתה מהם נחש והטיל בהם ארס. ואי [ואם] לא היה לו חוטרא יחידאה או שלא הועיל — ליתי חמשא כלילי וחמשא כוסתא דשיכרא, ונישלוקינהו בהדי הדדי [שיביא חמשה זרדים וחמש כוסות שיכר, ויבשלם יחד] עד דקיימא אאנפקא, ונישתי [שיגיע הנוזל לכדי רביעית, וישתה] מאותו משקה.

מעשה: ששתה מים מגולים והיה חשש שבלע ארס
ומסופר: אימיה [אמו] של רב אחדבוי בר אמי עבדה ליה לההוא גברא [עשתה לו רפואה לאדם אחד] ששתה מים מגולים והיה חשש שבלע ארס, חד כלילא וחד כוסתא דשיכרא [מוורד אחד וכוס אחת של שיכר]. שלקה ואישקיתיה, ושגרא תנורא וגרפתיה, ואותביתיה לבינתא בגוויה [בשלה והשקתה אותו, והסיקה את התנור וגרפה אותו, ושמה לבינה בתוכו], שעליה ישב אותו אדם ולא ייכווה, ונפק כהוצא ירקא [ויצא ממנו כעלה ירוק], והוא הארס שהקיא.

שתיית רביעתא דחלבא מעיזא חיורתא [רביעית הלוג חלב מעז לבנה
רב אויא אמר: הרפואה למי שבלע ארס היא שתיית רביעתא דחלבא מעיזא חיורתא [רביעית הלוג חלב מעז לבנה]. רב הונא בר יהודה אמר: לייתי אתרוגא חליתא ולחייקיה ולימלייה דובשא, ולותבה בי מילליי דנורא, וליכליה [שיביא אתרוג מתוק ויעשה בו חור וימלאנו בדבש, וישים אותו בין גחלי האש, ויאכלנו] ויועיל לו. ר' חנינא אמר: מי רגלים בני (ששהו) ארבעים יום מועילים לכמה דברים: ברזינא [כוס קטנה מאד] — מועילה לזיבורא [לנשיכת צירעה]. רביעאה [רביעית] — מועילה לעקרבא [לעקיצת עקרב]. פלגא ריבעא [חצי לוג] — מועילה לגילויא [למי ששתה מים מגולים], ריבעא [לוג] — אפילו לכשפים מעלו [מועילים]. אמר ר' יוחנן: אניגרון (מים שנתבשלו בהם תרדים), ואבנגר (מים שנתבשל בהם עשב ששמו בנגרי), ותירייקה (צרי) — מעלו [מועילים] בין לגילויא [למי ששתה מים מגולים], בין לכשפים.


ה האי מאן [מי] שבלע חיויא [נחש] — לוכליה כשותא במילחא, ולירהטיה תלתא מילי [שיאכילנו כשות במלח ויריץ אותו שלושה מילין]. ומסופר: רב שימי בר אשי חזייה לההוא גברא דבלע חיויא [ראה אדם אחד שבלע נחש]. אידמי ליה כפרשא [ונדמה לו רב אשי לאותו אדם כפרש]. אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי, ונפק מיניה גובי גובי [האכילו רב שימי כשות במלח והריצו לפניו שלושה מילין, ויצא ממנו הנחש חתיכות חתיכות]. איכא דאמרי [יש שאומרים] שרב שימי בר אשי הוא שבלע חיויא [נחש], אתא [בא] אליהו אידמי ליה כפרשא [ונדמה לו לרב אשי כפרש]. אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי ונפק מיניה גובי גובי [האכילו כשות במלח והריצו לפניו שלושה מילין ויצא ממנו חתיכות חתיכות]. האי מאן דטרקיה חיויא [מי שהכישו נחש] ליתי עוברא דחמרא חיורתא, וליקרעיה, ולותביה עילויה [יביא עובר של אתון לבנה, ויקרענהו, וישימנו עליו]. ואומרים: והני מילי ודברים אלה] מועילים רק כשלא אישתכח [נמצאה] האם טרפה. [ודברים אלה מועילים כשלא נמצאה האם טריפה]. ומסופר: ההוא (ק״י א) בר קשא [פקיד אחד] יהודי בפומבדיתא דטרקיה חיויא [שהכישו נחש], הוה תליסר חמרי חיורתא [היו שלוש עשרה אתונות לבנות] בפומבדיתא, קרעינהו לכולהו, ואישתכחו [קרעו את כולן, ונמצאו] טריפה. הואי חדא בההוא גיסא [היתה עוד אחת בצד אחר] של פומבדיתא ועד דאזלי מייתי לה [שהלכו להביא אותה] אכלה אריה. אמר להו [להם] אביי: כיון שאירעו בו מקרים אלה דילמא חיויא דרבנן טרקיה, דלית ליה אסותא [שמא נחש של חכמים נשכו, ואין לו רפואה], דכתיב [שכן נאמר]: "חופר גומץ בו יפול ופרץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י, ח), כלומר, שמא פרץ גדר גזירת חכמים וכעונש על כך נשכו הנחש, ולנשיכה זו לא תימצא תרופה. אמרו ליה [לו]: אין [כן] רבי, דכי נח נפשיה [שכאשר נחה נפשו, מת] רב, גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטייה אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא [שלא יביאו הדס וענפים של דקל לבית חתונה בליווי פעמונים], ואזל איהו אמטי אסא וגידמי לבי הילולא בטבלא, טרקיה חיויא [והלך הוא והביא הדס וענפים של דקל לבית החתונה בפעמונים. הכישו הנחש]. ומסופר שאכן לבסוף מית [ומת] אותו פקיד.
א

השיעור הבא[]

Advertisement