רפיח הייתה אוניית מעפילים שהובילה כ-785 מעפילים לארץ ישראל בדצמבר 1946. היא טבעה בסערה ליד האי היווני סירנה.

תולדותיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

"את'ינה" – אוניית משא חופית[עריכה | עריכת קוד מקור]

"את'ינה" (MS Athina) הייתה ארבה (ספינה) צרה וארוכה עשויה עץ בעלת שני סיפונים ותורן קדמי.

נבנתה ביוון, במספנה בנמל פיראוס. נפגעה וטבעה. בעקבות הרכישה נמשתה מהמים ותוקנה.

"רפיח" – אוניית מעפילים[עריכה | עריכת קוד מקור]

רכש והכנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרכישה של "את'ינה" סוכמה באמצע אוקטובר 1946. נרכשה באמצעות 'האווז', סוכן ספינות יווני בשם גאגאניס. ונרשמה על ידי החברה הפנמית "קריביאן אטלנטיק שיפינג" ("Caribian Atlantic Shipping").

והפליגה לפטראי (Patrai) ומשם לנמל ההכנה. שמה הוסב ל"רפיח" בעקבות לכידת חברי ההגנה והגליתם למחנה מעצר ברפיח שבצפון סיני.

הכנותיה להפלגה, על ידי צוות מקומי יווני, מלווי האונייה אנשי הפלי"ם ואנשי המוסד לעליה ב', נמשכו כחודש וחצי. באונייה נבנתה קונסטרוקציה ועליה דרגשים ללינה. היו שלוש סירות ל-22 נפש. הבריטים גילו את האונייה ואת ההכנות. כדי להתחמק מהפיקוח הבריטי, היתה הספינה מוברחת אל אחד האיים מדי פעם, וכן הותקנו על סיפונה מתקני פח, כדי להסוותה כאוניית משא.

בבטן האוניה הותקנו ספסלי עץ לאורך הדפנות ובין העמודים, ולכל מעפיל הוקצו מטר וחצי על 40 ס"מ. והובאו דלק ל-30 יום, 45 טון מים, מזון ל-25 יום.

רב החובל היה יווני בשם אכסאכופולוס, ולצדו 16 מלחים ומכונאים יוונים.

המלווים אנשי המוסד לעליה ב' היו: מפקד האוניה גד לסקר, ולצדו דוד באומגרטן-בוסתנאי, צבי טייטל, ו"הגדעוני" אברהם ליכובסקי. לרשותם עמדו שני מכשירי קשר וכלי עבודה הובאו מאיטליה על ידי ארבעת המלווים, שהגיעו מאיטליה בספינה של ה'אווז' ועלו על סיפון 'רפיח', שהמתינה באחד האיים לאחר שנסתיימה הכנתה להפלגה. מכשירי הקשר היו מקלטים צבאיים איטלקיים מסוג 'דוקטי'. כמו כן, היו משדרים מתוצרת עצמית, שנבנו באיטליה, ופעלו בגלים כפולים עם גביש אחד של 7,000 ק"ס לכל מכשיר כגל ראשי, וגבישים של 4,000 ו-6,000 ק"ס.

המעפילים[עריכה | עריכת קוד מקור]

785 המעפילים נאספו בזאגרב, בלגראד, ובמחנה באיזור ההעמסה בנמל היציאה בקאר ביוגוסלביה. רובם היו יוצאי רומניה, כמאתיים מהונגריה וכשלושים מבולגריה. היו בהם שני גרעיני תנועות נוער. 50 קשישים ו-80 ילדים. השאר בגילאים שונים, וגברים ונשים בכמות שווה.

השלטונות המקומיים שיתפו פעולה בגלוי ובאופן הדוק וידידותי. וסייעו בקליטת המעפילים לפני עלותם לספינה. ההעלאה לסיפון האונייה התנהלה באופן גלוי ומסודר בפיקוח השלטונות, בשעות הערב. לאחר שעלו מונו מבין המעפילים סדרנים, שהיו אחראים לניקיון ולחלוקת מזון. הם הונחו לשהות בבטן האוניה למרות הצפיפות, בכדי שהאונייה לא תתגלה.

ההפלגה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מסלול ההפלגה של "רפיח"

האונייה הפליגה מנמל בקאר ביוגוסלביה ב-26 בנובמבר 1946. הים היה סוער, ולא ניתן היה לצאת לים הפתוח במשך חמישה ימים. לכן הושטה בתעלות פנימיות, ואחר כך דרך כרתים, קמילה, סטמפליה, סירינה.

בשלושת הימים הראשונים האוניה שטה כמתוכנן. לאחר שהאונייה עגנה בנמל ביוון לאספקת ציוד, שבה להפליג, ונקלעה לסערה.

בקמילה אמור היה להמתין כלי שיט קטן, שאליו יעברו הימאים הזרים, פרט לארבעה, וכן יועברו אליו 20 טון דלק מיותר. אולם בגלל סערה שפרצה לא נמצאה הספינה בקמילה.

על כן הוחלט להפליג לאי סירנה ולחפשה שם. רב החובל השיט את האונייה לאורך חופי האיים הלוך וחזור לשווא. בבוקר ה-7 בדצמבר, לאחר שבעה ימי הפלגה, גברה הסערה. האונייה הפליגה בין האיים הדודקאנסיים של יוון. בסערה ניסה רב החובל למצוא מחסה במפרץ לחופי האי הקטן סירנה. הוא כשל בנסיונו לעגון, והאוניה התנגשה בסלעים וניזוקה. הסערה התגברה, ולכן מצאו מחסה בנמל סטמפליה צפונית לסירינה.

ב-8 בדצמבר הגיעה הספינה לסירינה. כלי השיט הקטן לא נמצא, בגלל הסערה. הקפטן בחר להיכנס למפרץ הגדול ולא מוגן כדי להטיל עוגן. תוך כדי ניסיונות להטיל עוגן נתקלה הספינה בסלעים, ומים החלו לחדור לתוכה. הצוות הורה למעפילים המבוהלים לקפוץ למים הסוערים, בגלים גבוהים, בחשיכה, על מנת להציל את חייהם. במשך כ-40 דקות ניסו המעפילים להגיע אל החוף. חלקם קפצו אל הסלעים הסמוכים לחוף, וחלקם אל הים. התינוקות נזרקו לאלו שכבר שהו במים; 7 מעפילים ניספו. כעבור 45 דקות טבעה האנייה. [1] שמונה גופות נמשו מן הים ונקברו באי.

מכשיר הקשר חולץ מבטן האנייה על ידי אברהם ליכובסקי.

באי רכשו הניצולים כ-20 כבשים ממשפחה שהתגוררה באזור החוף, תמורת חפציהם האישיים.

הם הצליחו לשדר ולהודיע לאנשי עליה ב' בארץ ישראל על טביעתה של "רפיח", וביקשו סיוע וחילוץ.

עימות עם הבריטים[עריכה | עריכת קוד מקור]

לכתחילה ניתנו הוראות שגרתיות לעימות: לפנות את הסיפון מאנשים, לא לשוחח עם הבריטים, להתנגד להפליג לקפריסין, אך לא לסכן את יציבות הספינה. בתחום המים הטריטוריאליים יש להשליך עוגן ולהתנגד להשתלטות. אולם לא היה עימות בגלל טביעת הספינה. באמצעות אלחוט ביקשו עזרה בריטית או יוונית. האלחוטאי הצליח לחלץ את מכשירי הקשר לפני טביעת הספינה ולהקים תחנת אלחוט, שבאמצעותה התקשר למפקדת חיל האוויר המלכותי (RAF), וכן למרכז המוסד לעליה ב', בכדי שישלחו עזרה.

הבריטים ידעו על הפלגת האונייה. למחרת הטביעה, ב- 05:00, הופיע מטוס בריטי מעל האי. ביום השלישי לשהותם של המעפילים באי הופיע מטוס נוסף שהצניח מזון, בגדים, שמיכות ותרופות. יום לאחר מכן הגיעה לאי משחתת יוונית שפינתה את צוות המלחים הזרים, ואת 21 החולים והפצועים לרודוס.

ב-13 בדצמבר הגיעו שתי משחתות בריטיות - "שברון" ו"פרובידנס". המלחים הבריטים העלו את הניצולים ואת המלווים על סיפונן. ובטרם שחולצו מן האי השליכו המלווים את מכשירי הקשר לים.

המעפילים הועברו על ידי הבריטים למחנות המעצר בקפריסין. שם שהו כשנה עד עלייתם לישראל.

הבריטים הגישו חשבון על הוצאותיהם השונות בגין פרשת הטביעה לסוכנות היהודית.

ייצוגיה בתרבות[עריכה | עריכת קוד מקור]

אנדרטה המוצבת במוזיאון ההעפלה על שם משה סנה מאזכרת את אוניות המעפילים שטבעו בדרכן לארץ

בתחילת שנות השבעים של המאה ה-20 הוקמה ועדה ציבורית לבירור פרשת "רפיח", ב-1972 הגישה את מסקנותיה. קברות שמונת החללים שנקברו באי אותרו, והובאו לקבורה בחיפה.

המעפילים הונצחו באנדרטה שהוקמה במוזיאון ההעפלה על שם משה סנה, לזכר ההרוגים באוניות המעפילים שטבעו בדרכן לארץ. סרט תיעודי בשם "שם קוד: רפיח" נעשה על ידי הבמאי גדי אייזן (2013).

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.