Family Wiki
Advertisement
המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב

מבט מעל

היום - המרחק מתל אביב לעפולה 95 ק"מ, זמן הנסיעה שעה ו-17 דקות (בכביש 6 שעה ו-14 דקות

מבט לעפולה 2011 - ברקע גבעת המורה. צילם:מתניה - הויקיפדיה העברית

ב-25 לפברואר 1973 הוכרזה עפולה כעיר והרשות המקומית שלה הפכה ממועצה מקומית לעירייה. במשך שנים רבות, משנות השבעים שבהן הוכרזה עפולה כעיר ועד לראשית שנות התשעים, היה מספר תושביה של עפולה קבוע ועמד על כ־25,000 נפש. בשנות התשעים קלטה העיר עולים מאתיופיה. גל העלייה הגדול מחבר המדינות הביא לגידול ניכר (לפי אתר העיריה)

ומה היה בשנת 1951[]

מפה משנת 1951 "משק הפועלות" - מסומן על רקע תכלת

ועל הדרך לעפולה (ראו למטה תמונה משנת 1937) סיפר שאול:"הדרך היתה דרך מנדטורי צרה (אם עברו זה מול זה שני אוטובוסים הם היו צריכים לרדת לשולי הכביש ) והדרך ערכה שלוש שעות במקרה הטוב"

ושאול סיכם:"(עפולה) לא עמדה בתקוות של חברת "קהיליית ציון" שיזמה את הקמתה, מכרה מגרשים בפולין ובארצות הברית עם הסברים על מרכזיותה בעתיד עם אופרה , קוי תחבורה ומבני ציבור מרשימים.
הם גייסו גם את אחד האדריכלים האורבנים הטובים של אותה תקופה , ריכרד קאופמן (עפולה היא הישוב היחידי בארץ שתוכנן כעיר עוד לפני שהוקמה).
אף על פי כן "עיר יזרעאל" , בירת העמק המנומנמת לא התפתחה.

עשרות שנים עברו עד שהפכה לעיר נאה ונעימה, מרכז תרבות , רפואה ומסחר כפי שתוכננה.

מבט ראשון לעבר עפולה[]

עפולה?! ואז מה, היא לא בארץ ישראל? מאת: שאול ויערה בן-תורה

אלפים, אם לא עשרות אלפים, בחרו בעפולה כמשכנם הקבוע במולדת וכמספר זה הסיבות שהניעו אותם לכך. ובכן, זה הסיפור שלנו.

קבוצת גבים[]

ראו גם ערך מורחב:ימים ראשונים בגבים

שאול ויערה

מספר שאול: שבע שנים חייתי בקבוצת גבים, אחת מנקודות ההתיישבות היהודית שקמו בשנת 1947, כדי ליישב את הנגב ולהבטיח אותו למדינת ישראל העתידה לקום.

לאחר כשלוש שנים, בתום לימודיה בכתה י"ב המקובצת מתלמידי רמת יוחנן, גניגר ורמת השרון, יערה הגיעה אף היא לקבוצת גבים, בעקבות אחותה ידידה ובעלה מקס ומצאה מקום טוב להגשמת חלומותיה. היו אלה שנים של סיפוק רב, אבל גם של ספקות על עתידנו בקבוצה עד סוף ימי חיינו.

הקשרים בין יערה לביני התהדקו ואהבתנו הובילה אותנו לנישואין. בגבים נולדה אירית, בתנו הבכורה המקסימה.

היו אלה ימי ה"לינה המשותפת". המטפלות שנבחרו על ידי ועדת חברים וסדרן העבודה, על פי מיטב שיקוליהם, הוכשרו למקצוע בסמינרים בני כמה שבועות בלבד וטיפלו בקבוצות הפעוטות הראשונות. עבודת קודש זאת לא תימסר ל"עובדת שכירה", רחמנא לצילן!

בתי הילדים[]

בית הילדים

העיקרון גרס כי אימהות לא יעבדו בפעוטון של בניהם, כדי שחס וחלילה לא ייווצר צל צלו של מראית עין של אי שוויון בהענקת תשומת לב לפעוטות, אבל הן ביקרו את ילדיהם לא רק בשעות הענקה אלא כמובן גם ככל שיכלו.

דעותיהן על דרכי חינוך וטיפול בתינוקותיהם היו מגוונות, זה טבעי. דאגותיהן גברו במיוחד בשעות הערב והלילה כאשר עזבו את ילדיהן והלכו לחדרן. דוגמאות קטנות: בהתרחקותנו מהפעוטון שמענו לפעמים קול בכי. אולי הייתה זאת אירית שבכתה? היה קורה שאימא אחת הייתה פותחת חלון, כי היא האמינה באוויר צח, ואימא אחרת שחששה מרוח פרצים סגרה אותו.

מרבית המטפלות היו נעימות ומוצלחות, אך היו גם כאלה שניקיון הגן והסדר בארונות הבגדים, היה חשוב להן מהילדים עצמם. היה ממש מרגיז, לפעמים.ום אחד יערה מצאה חוט ברזלית בבקבוק החלב של אירית. אותו חוט ברזלית זעיר, היה עבורנו הקש ששבר את גב הגמל. למרות הקושי לעזוב את האידיאל השיתופי שלנו, הבנו שלא נוכל להמשיך כך והודענו על החלטתנו לעזוב את הקבוצה.

חברים ניסו בכל דרך אפשרית לשכנע אותנו שנשאר, אבל כאשר הם הבינו שאנחנו נחושים בהחלטתנו, ברובם החלו לראות אתנו כבוגדים והתייחסו עלינו בהתאם. אחדים שעברו בחוצפתם את הטעם הטוב ובאו לחדרנו לבדוק את טיב הארון, השולחן והכיסאות שהם עתידים לרשת, כי הרי בימים ההם הנוטשים יצאו מביתם ללא פרוטה, עם בגדיהם ומיטתם בלבד. מי שלא חיי והכיר את המציאות הזאת, עלול לחשוב שבדיתי את הסיפור מליבי. לא, לצערי, כולו אמת.

לא היינו עוזבי הקבוצה הראשונים. האחרים בדרך כלל הכינו לעצמם מראש מקום מגורים ועבודה, אבל היינו תמימים, ולא עשינו זאת. בעצבנות הייתי עובר על מודעות ה"דרושים" של עיתון "דבר", העיתון היחידי שהקבוץ רכש והיה זמין לחברים בחדר התרבות. לאחר זמן-מה מצאתי מודעה שהציעה מקום עבודה למדריך בגן הירק במוסד חינוכי – תמורת משכורת ומגורים. מה היה צריך יותר מזה? הרי למדתי כמה חודשים גידול ירקות ב"מקווה ישראל" כנער עולה, עבדתי בגן הירק בהכשרה ובגבים, וגם ניהלתי אותו שנים אחדות. לדעתי היו לי סיכויים להתקבל.

הכתובת:ויצ"ו[]

שלום לגבים !
עבודה בגן-הירק "הממלכה של שאול" בעת איסוף תפוחי אדמה

הרמז היחידי שפורסם על מקום העבודה היה כתובת המשרד - רחוב בית השואבה, תל אביב. בדחילו ורחימו, נסעתי, הגעתי למקום וגיליתי ששם שכנה הנהלת ויצ"ו. מזכירה נחמדה, מתולתלת וגומת חן בלחייה הימנית, קיבלה את פני והסברתי לה לשם מה באתי למשרדה. היא הביטה בי ופלטה: "עזוב, זה לא בשבילך".
תמהתי, מה קרה? חשבתי לתומי שאני ניראה די טוב. מדוע היא מבטלת אותי?
"אתה יודע איפה זה?"
מבטי הביע אכזבה וחוסר הבנה. היא המשיכה ואמרה בהבעה מוזרה: " זה בעפולה!"
לא מעט תל אביבים חשבו אז ולפעמים גם כיום, כי עפולה נמצאת מעבר לסמבטיון, חור בקצה סרגל, אי שם בסוף העולם, והיה לה חבל עלי.
ברוח הציונית ומעט הנזעמת הגבתי: "עפולה?! ואז מה, זה לא בארץ ישראל?"
המזכירה השפילה מבטה, תוך כדי מחשבה שהיא עשתה כל מה שיכלה להציל אותי מגורלי המר הצפוי. היא שלחה אותי למנהלת המשרד, "קומה השנייה, חדר שלישי, שמאלה", ואחרי ראיון קצר התקבלתי לעבודה.

נסעתי אל מקום עבודתי החדש באוטובוס רעוע דרך הנוף כל כך שונה מערבות הנגב, בין פרדסי השרון וכפרי ודי ערה - כפרים ציוריים עם החושות עשויות חמר וקש. בשדות ראיתי נשים לבושות עבאיות עובדות כפופות וגברים חובשים כאפיות עטורי עקאלים שחורים, רכבו על חמוריהם. לאורך כל הדרך שחצתה את ודי ערה, היו מבני אבן בודדים בלבד. במורד ליד משטרת מגידו המראה המרהיב של עמק יזרעאל התפרס מול עיני. לצידי כביש הסרגל, פועלים טיפלו באיקליפטוסים, שנטעו על פי הנחיית בן גוריון.

ירדתי מהאוטובוס ביעד שלי בפאתי עפולה, "חוות הלימוד – ויצ"ו". המוסד, שנוסד עוד ב- 1921 כ"משק פועלות", הפך בשנת 1951, בשיתוף עם הגדנ"ע, למוסד חינוכי המיועד לנערים ממעברות שונות המפוזרות בכל רחבי הארץ. ותיקי עפולה התעקשו וקראו לו עדיין "משק פועלות". הם הסתגלו לשם החדש "חוות לימוד" רק אחרי שהוא עצמו כבר הפך לבית ספר אזורי ול"כפר הנוער – ניר העמק". זאת דרכו של העולם.

דינה בן דרור, חברת כפר יחזקאל שניהלה בזמנו את המוסד, קיבלה את פניי והסבירה לי את אופי עבודתי ואת תנאי השכר והמגורים. המשכורת של 120 לירות הייתה צנועה ביותר ועוד יותר צנועה הייתה הדירה בת חדר וחצי עם שירותים משותפים עם שכנינו העתידים, בצריף שנצבע בירוק עז כדי להסתיר את גילו ואת פגמיו.

היום היה יום סתיו נהדר שטוף שמש והעתיד ניראה לי ורוד ומבטיח.

חזרתי לקבוצת גבים, סיפרתי ליערה מה ראיתי ומה שמעתי, ואחרי ימים בודדים הגענו לעפולה, יערה, אירית וידידה שהצטרפה לנסיעה כדי לעזור להן באוטובוס. אני נסעתי בטנדר עמוס במיטות ובכמה ארגזי "תנובה" עם כל רכושנו. ארגזים אלה הפכו מיידית לארון הספרים שלנו.

כך הפכנו לעפולאים, ואם פעם אפגוש את אותה מזכירה נחמדה, מתולתלת וגומת החן בלחייה הימנית במזכירות ויצ"ו ברחוב בית השואבה, אגיד לה כי תל אביב היא אמנם עיר ללא הפסקה, אבל עפולה עם אתגריה ואיכות חייה, נמצאת רק 100 ק"מ צפונה. בואי, תראי ונזמין אותך לכוס פה ועוגה!

Advertisement