שבט אפרים

אפרים בציורו של Francesco Hayez,1842-1844

שבט אפרים נחשב לאחד הגדולים בשבטי ישראל. כבר יעקב אבינו, בברכתו, קבע כי הוא יהיה בכיר על אחיו הגדול ממנו מנשה. תחום שבטו הוא מנהר הירדן עד הים התיכון. על שמו מסורות, כמו זו הסבורה כי הם רצו להגיע לארץ ישראל לפני כל השבטים, בטרם הסתיימו 40 שנה במדבר סיני.

תולדות שבט אפרים

ברכת יעקב לבני יוסף

טרם מותו, מברך יעקב את שני בני יוסף- אפרים ומנשה:

	ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ויגש אליו: וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור... וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמך יד אביו להסיר אתה מעל ראש אפרים על ראש מנשה: ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכר שים ימינך על ראשו: וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים: ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה...

מנשה הוא הבכור אולם יעקב מנבא- מברך שאפרים יגדל ממנו, במה יגדל ממנו? יעקב לא פירש יותר מאשר: "וזרעו יהיה מלא הגויים" ואילו מנשה רק: "יהיה לעם", בפשטות היתרון הוא מצד מנין בני השבט, אולם מסתבר שישנם ביטויים נוספים לכך. חז"ל מדגישים במספר במקומות את יתרון אפרים על מנשה:

• "וירא יוסף לאפרים בני שלשים. דהוויין רביעי ליוסף: גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף... זהו שאמר הכתוב ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, שהיו קודם להתגדל בני שלשים לאפרים בחיי יוסף, ולמנשה לא היו אלא בני שניים"
• "ונסע דגל מחנה בני אפרים. זהו שאמר הכתוב: ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו"
• "... כך נאמר כלפי זרע אפרים, שממלאין גבורה ונצח כנגד שני שבטים, וכה"א והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה"
• "וזרעו יהיה מלא הגוים, שכל ישראל נקראים על שם אפרים שנאמר הבן יקיר לי אפרים"

מאפרים עד יהושע

ייתכן שארוע זה של ברכת יעקב, השפיע בצורה ניכרת על אפרים וצאצאיו, האחריות הגדולה שהטיל עליהם יעקב, הגדלות המרוממת שהוטבעה בהם, יצרה כמין מסורת משפחתית, הם גדלו על ברכי האמונה שהם שייכים לגדולה, ייתכן שפירשו גדולה זו כגדלות של הנהגה וראו עצמם כמתאימים להנהיג את העם. רמז לדבר ניתן למצוא בדברי חז"ל על הפסוק :

	"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"

אומרים חז"ל במדרש:

	"בראתם מלחמה... זו מלחמת בני אפרים שיצאו קודם לקץ"

על מנת להבין דבריהם נזכיר פסוק בתהלים :

	"בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב"

ומפרש רש"י:

	"שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדים בארץ"

מדוע דווקא בני אפרים יצאו? כנראה משום שהרגישו אחריות להנהיג את העם, הם מיהרו ליזום ולהוציא את ישראל ממצרים עקב המסורת שריחפה בשבטם. ביטוי משמעותי נוסף לכך נמצא במדרש :

	"ובני אפרים... והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים... ר' אליעזר אומר כל אותם שנים שהיו ישראל יושבים במצרים היו בני אפרים יושבים בטח שאנן ושלו, עד שבא נון מבני בניו של אפרים ואמר נגלה עלי הקב"ה להוציא אתכם, בגאות לבו שהם מזרע המלוכה ושהם גבורי כח במלחמה, עמדו ולקחו בניהם ובנותיהם ויצאו ממצרים ועמדו המצריים והרגו כל גבוריהם"

מסתבר שלאחר שקיבלו בני אפרים את המכה הקשה בנסיון ליציאה מוקדמת ממצרים, נחלשו קמעא ומסורת ההנהגה השתתקה מעט ודעכה, אולם ייתכן שהתעוררה בשנית באחד הארועים המשמעותיים ביותר שהיו בתקופת המדבר- חטא המרגלים. נשלחו שנים עשר נציגי השבטים, עשרה מתוכם חטאו והחטיאו והביאו את ישראל לדראון עולם ואת אותו דור לכלייה, אולם רק שניים עמדו על שלהם ולא חטאו- כלב בן יפונה מיהודה ויהושע בן נון מאפרים. שני אלו לא רק שלא טעו כשאר מרגלים אלא אף הצליחו לעמוד כנגד המרגלים האחרים ולא נמשכו אחריהם, למרות שהעם כולו נמשך אחר דבריהם, יש בזה כשרון גדול של הנהגה, עמידה כנגד הזרם השוטף ולא להתפתות, שני אלו ביטאו את כדרון וסגולת שבטיהם אשר הביאה אותם כעבור זמן להנהגת העם, הלא הם: ממלכת יהודה וממלכת אפרים.
ייתכן שעמידת יהושע בנסיון זה השיב לשבט את הכבוד האבוד ועורר מחדש את אותה מסורת קדומה, ומסתבר שדבר זה התחזק כאשר נפטר משה ויהושע החליפו בהנהגת העם. אמנם, יהושע נפטר וממשיך לא השאיר אחריו, אפרים שב להיות כשאר השבטים.

תקופת השופטים וראשית המלוכה

בתקופת השופטים, לא רק שאפרים ככל שבט אחר, הם אפילו פחותים משאר השבטים שכן לא העמידו אף שופט על ישראל, לעומת זאת שבט מנשה הולך וגדל ומעמיד כמה וכמה שופטים גדולים וחשובים. דבר זה פוגע בתפיסת עולמם של בני אפרים, לא רק שהם לא מנהיגים, אלא שמנשה- הבכור הביולוגי- עולה לגדולה. אפרים מתקשים לעכל השינוי בהנהגת העם, דבר זה מתבטא בצורה זהה, כאשר בני אפרים באים בטענות לשופטים מבני מנשה ומתלוננים עליהם בכעס- גדעון ויפתח. הם משלמים על כך מחיר יקר כאשר יפתח טובח בהם כארבעים ושנים אלף איש.

ביטוי נוסף לניתוק אפרים מהנהגת העם מופיע ערב המלכת דוד על ישראל: מצטרפות קבוצות מכמה שבטים לצבא דוד- שבט גד, קבוצה מבנימין ומנשה: "וממנשה נפלו על דויד בבאו עם פלשתים על שאול למלחמה... בלכתו אל ציקלג נפלו עליו ממנשה עדנח ויוזבד וידיעאל ומיכאל ויוזבד ואליהוא וצלתי ראשי האלפים אשר למנשה: והמה עזרו עם דויד על הגדוד כי גבורי חיל כלם ויהיו שרים בצבא"}} מנשה מהשבטים הראשונים שהתקרבו למלכות דוד ואילו אפרים מאחור אינו מורגש ומנותק מההנהגה.

הקמת מלכות אפרים

ערך מורחב: ממלכת ישראל

בימי ירבעם בן נבט שהיה מאפרים ומרד במלכות שלמה ורחבעם בנו אחריו על פי ציווי אחיה השילוני חוזרת ההנהגה לבית אפרים. לאחר שירבעם מתמנה למלך עשרת השבטים הוא מקים שתי ערים בהר אפרים: שכם ופנואל, ניתן לראות מכאן מעין סגירת מעגל מצד אפרים, שכן שני ערים אלו הוחרבו על ידי שופטים ממנשה- גדעון ובנו אבימלך. יורשו של ירבעם, בנו נדב נרצח על ידי בעשא שאינו משבט אפרים ושוב אפרים נשאר מחוץ למלוכה. מאוחר יותר קם עומרי ואחריו בית אחאב שהיו גם כן מאפרים, אם גם בית שלטון זה נכחד בעליית יהוא שהיה ממנשה יש להדגיש שהמרידה היחידה שהייתה במלכות ישראל בציווי אלוהי (מתוך המרידות הרבות- זמרי, עמרי, יהוא, שלום בן יבש, מנחם בן גדי, פקח בן רמליהו והושע בן אלה) הייתה של יהוא- ניתן יש בכך ביטוי לרצון הבורא להענשה חומרה של מלכות אפרים, הדבר הקשה ביותר להם הוא החרבתם על ידי מנהיג ממנשה, שכן דבר זה כואב גם במובן השבטי. הנביאים השונים כינו את מלכות ישראל בשם "אפרים", כמו: "הבן יקיר לי אפרים" וכדומה וכך מכונה מלכות זו במסורת היהודית למרות שחלק גדול ממלכיה לא היו משבט זה.

סופו של שבט אפרים

שבט אפרים הוגלה לאשור, יחד עם שאר שבטי ממלכת ישראל, לאחר שזאת פלשה לממלכת ישראל (722 לפנה"ס) ונעלם מדפי ההיסטוריה. הוא נחשב לאחד מעשרת השבטים האבודים של ישראל. השומרונים רואים עצמם כצאצאי שבט זה.

לעתיד לבא

הנביא ישעיהו מנבא שלאחרית הימים: "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם", משמעות הדבר הוא שלום בין חלקי ישראל- בין מלכות אפרים לבין מלכות יהודה. |תוכן="שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדים בארץ"}} מדוע דווקא בני אפרים יצאו? כנראה משום שהרגישו אחריות להנהיג את העם, הם מיהרו ליזום ולהוציא את ישראל ממצרים עקב המסורת שריחפה בשבטם. ביטוי משמעותי נוסף לכך נמצא במדרש :"ובני אפרים... והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים... ר' אליעזר אומר כל אותם שנים שהיו ישראל יושבים במצרים היו בני אפרים יושבים בטח שאנן ושלו, עד שבא נון מבני בניו של אפרים ואמר נגלה עלי הקב"ה להוציא אתכם, בגאות לבו שהם מזרע המלוכה ושהם גבורי כח במלחמה, עמדו ולקחו בניהם ובנותיהם ויצאו ממצרים ועמדו המצריים והרגו כל גבוריהם"}} מסתבר שלאחר שקיבלו בני אפרים את המכה הקשה בנסיון ליציאה מוקדמת ממצרים, נחלשו קמעא ומסורת ההנהגה השתתקה מעט ודעכה, אולם ייתכן שהתעוררה בשנית באחד הארועים המשמעותיים ביותר שהיו בתקופת המדבר- חטא המרגלים. נשלחו שנים עשר נציגי השבטים, עשרה מתוכם חטאו והחטיאו והביאו את ישראל לדראון עולם ואת אותו דור לכלייה, אולם רק שניים עמדו על שלהם ולא חטאו- כלב בן יפונה מיהודה ויהושע בן נון מאפרים. שני אלו לא רק שלא טעו כשאר מרגלים אלא אף הצליחו לעמוד כנגד המרגלים האחרים ולא נמשכו אחריהם, למרות שהעם כולו נמשך אחר דבריהם, יש בזה כשרון גדול של הנהגה, עמידה כנגד הזרם השוטף ולא להתפתות, שני אלו ביטאו את כדרון וסגולת שבטיהם אשר הביאה אותם כעבור זמן להנהגת העם, הלא הם: ממלכת יהודה וממלכת אפרים.
ייתכן שעמידת יהושע בנסיון זה השיב לשבט את הכבוד האבוד ועורר מחדש את אותה מסורת קדומה, ומסתבר שדבר זה התחזק כאשר נפטר משה ויהושע החליפו בהנהגת העם. אמנם, יהושע נפטר וממשיך לא השאיר אחריו, אפרים שבו להיות כשאר השבטים.

בתקופת השופטים, לא רק שאפרים ככל שבט אחר, הם אפילו פחותים משאר השבטים שכן לא העמידו אף שופט על ישראל, לעומת זאת שבט מנשה הולך וגדל ומעמיד כמה וכמה שופטים גדולים וחשובים. דבר זה פוגע בתפיסת עולמם של בני אפרים, לא רק שהם לא מנהיגים, אלא שמנשה- הבכור הביולוגי- עולה לגדולה. כך מובן מדוע יצאו בני אפרים כנגד גדעון שלא הזמינם למלחמה, הם פירשו את מעשיו כקריאת תגר על מעמדם בהנהגת ישראל, למזלם, גדעון היה עניו וסבלן והשיב להם התשובה לה ייחלו- "הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר"- הישועה שבאה על ידכם גדולה פי כמה מהמעט שעשיתי. לעומת כן, כשדבר זה חזר בימי יפתח, הם כבר היו כעוסים יותר ואף איימו לפגוע בו, הפעם הם "נפלו" על מנהיג פחות עדין שבחר להגיב בדרך של דין וביד קשה ונלחם בהם מלחמת חורמה על מנת להמחיש להם שיש תוצאות לתפיסתם, הוא נלחם בהם כשבט ולא כיחידים ואף אמר: "פליטי אפרים וכו'...".
ניתוק אפרים מהנהגת העם מופיע ערב המלכת דוד על ישראל: מצטרפות קבוצות מכמה שבטים לצבא דוד- שבט גד, קבוצה מבנימין ומנשה:

	"וממנשה נפלו על דויד בבאו עם פלשתים על שאול למלחמה... בלכתו אל ציקלג נפלו עליו ממנשה עדנח ויוזבד וידיעאל ומיכאל ויוזבד ואליהוא וצלתי ראשי האלפים אשר למנשה: והמה עזרו עם דויד על הגדוד כי גבורי חיל כלם ויהיו שרים בצבא"

מנשה מהשבטים הראשונים שהתקרבו למלכות דוד ואילו אפרים מאחור אינו מורגש ומנותק מההנהגה.

קטע שנמחק מהויקיפדיה העברית

נחלת שבט אפרים

מפת חלוקת הארץ לשבטים - נחלת שבט אפרים: בצהוב בהיר - בשדרת ההרים - צפונית מירושלים - מקור:ויקישיתוף, יצר: יוסי הראשון, כיתוביות בעברית: ברי"א ודניאל צבי

נחלת שבט אפרים עלתה בגורל ב"בית יוסף", לאחר שמטה בני יהודה היה השבט הראשון אשר קבל נחלה מיהושע בן נון, לאחר כיבוש ארץ כנען. הנחלות של בית יוסף, אפרים ומנשה, נחשבות לגדולות. שבט אפרים התנחל בתחום בין נחל ירקון לבין נהר הירדן ושבט מנשה על שני חלקיו מהים התיכון עד הגלעד והר החרמון. ברכת משה רבינו התקיימה בהם:"וּמֵרֹאשׁ, הַרְרֵי-קֶדֶם; וּמִמֶּגֶד, גִּבְעוֹת עוֹלָם ^{[תנ"ך:דברים ל"ג ט"ו]}

עם זאת, הרי בעקרון של חלוקת ארץ ישראל לשבטים עמד היכולת הכלכלית של חבל הארץ לפרנס את האוכלוסייה אותה הוא יישא. הנחלאות הגדולות של שני השבטים היו בעלי אופי ייחודי ויהושע בן נון מציין מדוע דווקא שבטים אלו מתאימים לחיות באותם האזורים. בתחומי השבטים אלה, על פני שטח רחב, עדיין יושבים עמים זרים: הַפְּרִזִּי,ְהָרְפָאִים והַכְּנַעֲנִי, אלו הם עמים חזקים שרק שבטים חזקים יכולים להמודד עימם. כמו כן, יש בהר אפרים ובהר מנשה שטחי יערות, שאינם מאפשרים לעבד את האדמה. רק שבט חזק יכול לברות את היערות.

העובדה כי מדובר באזורים בעלי פוטנציאל כלכלי נמוך באה לידי ביטוי בדלילות האוכלוסייה בהם. בכתבי תל אל עמארנה המתארים את שמות הערים שנכבשו בארץ ישראל לא מפיעות ערים מהר שומרון. עוד תמיכה בכך אפשר לראות בדברי "שכם" על בני יעקב, בבואו לבקש את דינה לבנו: "וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם, לִפְנֵיהֶם" (בראשית, ל"ד, כ"א). ואכן בני יעקב רועים את צאנם בשכם :"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם" (שם, ל"ז, י"ב).

תמיכה נוספת יש גם בממצאים הארכאולוגיים בסקר ארכיאולוגי בשנת תשכ"ח שנערך בשומרון נמצאו מעט שרידים מהתקופות שקדמו לתקופת התנחלות בני ישראל .

היתרון לגודל

בית יוסף אינו סבור כי די לו בנחלאות הגדולות שעלו בגורלו והוא פונה בטענות כלפי יהושע בו נון: " וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף, אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה, גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד, וַאֲנִי עַם רָב, עַד אֲשֶׁר עַד כֹּה בֵּרְכַנִי ה'."

יהושע משיב כי דווקא היותם "עם רב" נותן להם את היתרון להתנחל בהרים: " וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ, אִם-עַם-רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה, וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם, בְּאֶרֶץ הַפְּרִזִּי וְהָרְפָאִים: כִּי-אָץ לְךָ, הַר-אֶפְרָיִם." ואז מסתבר כי השבטים מבקשים דןןקא שטחים חקלאיים במישור : " וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יוֹסֵף, לֹא-יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר; וְרֶכֶב בַּרְזֶל, בְּכָל-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בְּאֶרֶץ-הָעֵמֶק, לַאֲשֶׁר בְּבֵית-שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ, וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל."

יהושע מסכם, כי בעזרת כוחם ייתגברו על כך: " וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-בֵּית יוֹסֵף, לְאֶפְרַיִם וְלִמְנַשֶּׁה לֵאמֹר: עַם רַב אַתָּה, וְכֹחַ גָּדוֹל לָךְ לֹא יִהְיֶה לְךָ, גּוֹרָל אֶחָד. כִּי הַר יִהְיֶה לָּךְ, כִּי יַעַר הוּא, וּבֵרֵאתוֹ, וְהָיָה לְךָ תֹּצְאֹתָיו: כִּי-תוֹרִישׁ אֶת-הַכְּנַעֲנִי, כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ כִּי חָזָק, הוּא ^{[(י"ז, י"ד-י"ח)]}. מסתבר כי בשטח הרחב שניתן לשבטי בית יוסף היה עליהם להתגבר על העמים הזרים ועל היערות בהרים.

מאימתי החלה התנחלות בית יוסף

יהודה אליצור ויהודה קיל בספרם אטלס דעת מקרא מביאים את פרושו של רבע סעדיה הגאון בספרדברי הימים. לפיו, כיבושי שבט מנשה בעבר הירדו המזרחי, בגלעד ובבשן הן "ספורות לשעבר" - כלומר מספרים דברים מן העבר, מימי שבת בית יוסף בארץ מצרים. מכיר בן מנשה, המוכה "איש מלחמה" ולימים יקרא בית מכיר "אבי גלעד" על שם אחוזתו בעבר. משה רבינו גם אינו בא בטענות לשבט מנשה שהם מבקשים להתנחל בעבר הירדן המזרחי, הוא מגביל את הטענות רק נגד שבט ראובן ושבט גד.

לפי ספר דברי הימים א'גם לשבט אפרים היו נחלות בארץ ישראל לפני כיבוש הארץ. כאשר כל "וּבְנֵי אֶפְרַיִם, ... הֲרָגוּם, אַנְשֵׁי-גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ, כִּי יָרְדוּ, לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם. "רק בִתּוֹ שֶׁאֱרָה, וַתִּבֶן אֶת-בֵּית-חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת-הָעֶלְיוֹן, וְאֵת, אֻזֵּן שֶׁאֱרָה" (ז' ,י"ד-כ"ט).כלומר היא בונה את ערי בית חורון והעיר השלישית "אזו שארה" אולי נשמר שמה בכפר הערבי "בית סירה" ליד מבוא חורון בימינו.

רבי סעדיה הגאון סבור כי צאצאי בת אפרים לא החזיקו מעמד: "כשמת יוסף ואחיו, נתחזקו הגויים ותפשו את נחלותיהם". אבל זכר הבעלות של בני יוסף על הנחלות באזורי שכם רבתי ובגלעד ובבשן נשמרו.

גבול דרומי משותף

תחןם נחלת שבט אפרים מתואר אחרת מאשר התחום של האחרים. הגבול הדרומי שלו מוגדר בתור גבול "בית יןסף" ורק אחר כך הוא עובר לתאר את שאר גבולות השבט עצמו. הגורל נפל על בית יוסף ולא על שבט אפרים, כפי שאמור בספר יהושע:" וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל לִבְנֵי יוֹסֵף, מִיַּרְדֵּן יְרִיחוֹ, לְמֵי יְרִיחוֹ, מִזְרָחָה; הַמִּדְבָּר, עֹלֶה מִירִיחוֹ בָּהָרבֵּית-אֵל. וְיָצָא מִבֵּית-אֵל, לוּזָה; וְעָבַר אֶל-גְּבוּל הָאַרְכִּי, עֲטָרוֹת. וְיָרַד-יָמָּה אֶל-גְּבוּל הַיַּפְלֵטִי, עַד גְּבוּל בֵּית-חוֹרֹן תַּחְתּוֹן-וְעַד-גָּזֶר; וְהָיוּ תֹצְאֹתָו, יָמָּה. וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי-יוֹסֵף, מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם (ט"ז, א'-ה').זכריה קלעי סבור כי הסיבה לכך היא שיהושע ראה את בית יוסף כחטיבה אחת .

תאור הנחלה

נחלת שבט אפרים לפי ספר יהושע, חוץ מהגבול הדרומי המתואר לעיל, היא כדלקמן:

"ה וַיְהִי גְּבוּל בְּנֵי-אֶפְרַיִם, לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם, מִזְרָחָה, עַטְרוֹת אַדָּר, עַד-בֵּית חוֹרֹן עֶלְיוֹן. וְיָצָא הַגְּבוּל הַיָּמָּה, הַמִּכְמְתָת מִצָּפוֹן, וְנָסַב הַגְּבוּל מִזְרָחָה, תַּאֲנַת שִׁלֹה; וְעָבַר אוֹתוֹ, מִמִּזְרַח יָנוֹחָה. וְיָרַד מִיָּנוֹחָה, עֲטָרוֹת וְנַעֲרָתָה; וּפָגַע, בִּירִיחוֹ, וְיָצָא, הַיַּרְדֵּן. מִתַּפּוּחַ יֵלֵךְ הַגְּבוּל יָמָּה, נַחַל קָנָה, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו, הַיָּמָּה; זֹאת, נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם. וְהֶעָרִים, הַמִּבְדָּלוֹת לִבְנֵי אֶפְרַיִם, בְּתוֹךְ, נַחֲלַת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה--כָּל-הֶעָרִים, וְחַצְרֵיהֶן.(ט"ז,ה', ט'.

תרשים הנחלה

אתרי ערי הגבול: בכחול

גבולות השבט

הגבול הצפוני - מתואר בקצרה: מתפוח דרך נחל קנה עד הים התיכון

הגבול המזרחי והמערבי - גם כן תאור קצר להפליא: הגבול המזרחי הוא נהר הירדן והמערבי ים תיכון.

הגבול הדרומי נושק לגבול נחלת שבט בנימין וכולל את התחום בין ערים: "עַטְרוֹת אַדָּר", עַד-"בֵּית חוֹרֹן עֶלְיוֹן". בהמשך הוא משלים את התאור, בשיפוע המזרחי של הר שומרון בתוואי מִיָּנוֹחָה - היום הכפר הערהי ינוח, עֲטָרוֹת , ְנַעֲרָתָה - היום נערן וִּירִיחוֹ עד נהר הירדן.

משפחה פתנית - אולי הצאצאים של שבט אפרים המקור:ויקישיתוף

מסורות העם האפגני לגבי מוצאו

בן ציון יהושע כתב באתר המאמרים

http://www.e-mago.co.il/Editor/myth-714.htm

המסורות בקרב העם האפגאני הן החזקות והמתועדות ביותר. בספרי היסטוריה קדומים של העם האפגאני, כמו מח'סאן-י אפגאני מן המאה ה16- ובכל הכרוניקות ההיסטוריות שלאחר מכן יש התייחסות ישירה של העם האפגאני לעם ישראל. סבו של השאה האפגאני אמנוללה חיבר את הספר 'תאריכי-י אפגאן', ספר היסטורי מקיף לתולדות העם האפגאני, שבו הוא אומר מפורשות שהאפגאנים הם ממוצא ישראלי.

ריכוז העדויות גילה את הדימיון הבא בינם לבין מנהגי יהודים:

1. החוקה הפתנית ודמיונה לחוקה המקראית נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן.
2. הם מגדלים פיאות זקן.
3. הם מלים את ילדיהם ביום השמיני.
4. הלבוש שלהם מזכיר טלית ובגד ארבע כנפות - האפגאנים נושאים על כתפיהם ג'וי נמוז - מקום תפילה - בד באורך 3-4 מטרים מיועד לכיסוי הראש והכתפיים ובזמן התפילה פורשים אותו על הארץ. הכיסוי משמש גם כתכריך.
5. הקפדה על מנהגי נידה. איסור מגע בזמן הנידה וטבילה לאחר המחזור.
6. ייבום - כאשר אדם מת ללא ילדים אחיו נושא את אשתו.
7. כיבוד אב - מגיע לרמה של פולחן.
8. מאכלים אסורים – אינם אוכלים בשר סוס וגמל ואינם מערבים בשר עם חלב, כי הנפש האוכלת תמות באותה שנה.
9. יום השבת הוא יום המנוחה.
10. הדלקת נרות בערב שבת על ידי הנשים הזקנות של השבט שהגיעו לגיל הבלות.
11. מורחים דם על המשקוף ועל שתי המזוזות בזמן מגיפה.
12. קיימים ביניהם שמות עבריים שאינם רווחים בקרב המוסלמים, כמו ישראל, שמואל, עקיבה.
13. חלק מן היישובים שלהם נושאים שמות של יישובים בארץ ישראל.

עדות מתוך ארמון המלוכה של השאה האפגני

הבריטים ששלטו באזור כינו את הפתנים 'ג'וז'. רופא צבאי בריטי בשם בלוו, שכיהן כרופא וכמרגל בארמונות מלכי אפגניסטן בבירה הקדומה קאנדאהר, כותב בזכרונותיו משנת 1857, כי גילה שבעה ספרים היסטוריים שנכתבו בשנים 1605-1783 בפרסית ובפושטו על מקורם של שבטי הפושטו המכנים את עצמם 'בני ישראיל'. השבטים טוענים שמוצאם משאול בן שבט בנימין. המסורת האפגאנית מדברת על יציאת מצרים בהנהגתו של מוסא, מלווים על ידי המשכן הקרוי בפיהם 'טאבוט-י-סאקינה' - ארון השכינה. כששאול הומלך למלך הוא הוגדר כמלך משכמו ומעלה. היו לו שני בנים ירמיה ואפגאנה, שאימותיהם היו משבט לוי. בלוו, שלא היה אוהב ישראל, מציין, שפלא בעיניו שעם אציל כמו העם האפגאני אינו בוחר ברומאים או ביוונים הקדומים כאבות אבותיו אלא בוחר בעם הנקלה רוצח האל. ללמדך, שאי אפשר להתעלם מהאמת ההיסטורית. הוא מספר כי אלפי יהודים הוגלו בצו של בוכטו-נאצר - נבוכדנאצר והובאו לקוהיסטאן-י-גור שבמערב אפגניסטן. הם שימשו כצבא שכיר לכל מעוניין. משצר היה להם המקום הם עוברים לפנים הארץ. עד בואו של מוחמד הם היו סמוכים על חמישה חומשי תורה. זקני השבט הגיעו לבגדאד והתאסלמו ומשכו את כל הפתנים להתאסלם. שמותיהם העבריים הומרו לשמות מוסלמיים.

האפגאנים מונים מאדם הראשון ועד אברהם אבינו 63 דורות. מאברהם אבינו למלך שאול 45 דורות. מהמלך שאול ועד קאיס שקיבל את האיסלם 37 דורות.

בלוו מוסיף ומציין: המבנה הפיזיונומי של האפגאנים דומה מאוד לזה של היהודים. הם נישאים בתוך המסגרת השבטית. הם מצטיינים בחוסר סבלנות, בהעדר ריסון עצמי, במצבי רוח בלתי יציבים, בשקדנות ובאהבה גדולה לחופש. הם נאמנים לחוקה השבטית והם מצטיינים כאנשי מדון קשי עורף.

החוקה השבטית שלהם - פוכטונוואלי - המזכיר את החוקה המקראית - הוא הבסיס לחיי השבט ולמנהגיו. הוא מזכיר את טקס קורבן הפסח, את שליחת השעיר לעזאזל המדברה בימים של מגיפה. בימים של מגיפה הם שמים דם קרבן על המזוזה. בשר הקרבן ניתן לכהני השבט. במקרים של ניאוף סוקלים באבנים מחוץ למחנה את הנואף. אין מעבירים נחלות משבט לשבט. חלוקת הנחלות מועל בגורל. מנהג אחר הוא מנהג העלייה לרגל למקדשים המצויים בראשי ההרים.

עדויות נוספות ראו בקישור

ראו גם יהדות אפגניסטן

לקריאה נוספת

• יהודה אליצור ויהודה קיל,אטלס דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים 1993
• זכריה קלאי, נחלות שבטי ישראל, מוסד ביאליק ירושלים, 1967