Family Wiki
Register
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
שורה 47: שורה 47:
 
== הערות שוליים ==
 
== הערות שוליים ==
 
<references/>
 
<references/>
  +
[[קטגוריה:צמחיית ארץ ישראל]]
+
[[קטגוריה:צמחי רפואה]]
  +
[[קטגוריה:נרקיסיים]]

גרסה אחרונה מ־12:35, 5 במרץ 2019

Allium neapolitanum

פריחת השום - קדומים - אדר תשע"ב זוהה בעזרת פורום צמחי בר בתפוז

שׁוּם מְשֻׁלָּשׁ הוא השום הנפוץ, אשר גדל באופן טבעי, בארץ ישראל. הוא בן שיח ממשפחת השושניים. השום הוא צמח רב-שנתי הגדל מבצל , הוא בעל תפרחת הנבדלת מהחלק הירוק של הצמח.

התפרחת מכילה פרחים ונודף מהם "ריח שום" חריף. הצמח גדל במיוחד בחבל הים-תיכון ההררי, בעיקר במקומות מסולעים ובשולי החורש הפתוח. [1]. הוא פורח בחודשים פברואר עד מאי.

השום המשולש מאופיין לעומת מיני השום האחרים בזה שזירי האבקנים שווים פחות או יותר זה לזה. עלי העטיף מפושקים לרוחה ולבנים כחלב עם או בלי עורק ורדרד בגבם. ‏‏[2]

סיכום דיון[]

ההבדל בין נץ חלב לבין שום[]

אם זו ההגדרה הנכונה של "תפרחת סוכך" "תפרחת אשר בה יוצאים מנקודה אחת בקצה הגבעול מספר עוקצים (קרניים), שבקצותיהם פרחים או תפרחות משניות." לעומת "תפרחת אשכול " שפרחיה נישאים על עוקצים המסתעפים כולם מציר מרכזי משותף. מאתר "צמח השדה" – אז בצילומים … מדובר ב"נץ החלב" – האמנם צמחיית ישראל ברשת

לא נכון


אזכור במקורות[]

השום מוזכר כאחד מהמאכלים שבני ישראל מזכירים שקבלו אותו חִנָּם - רש"י מבאר: "ללא מצוות". וכך נכתב במקרא: "זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" (במדבר י"א ה) בתלמוד מיחסים לתקנות עזרא הסופר את סגולות השום: " ושיהו אוכלין שום בערב שבת - משום עונה (שמצות עונה בלילי שבת, כדרב יהודה, והשום מרבה את הזרע, כדלקמן), דכתיב והיה כעץ שתול על פלגי מים (תהלים א' ג) אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח, ואמר רב יהודה ואיתימא רב נחמן, ואיתימא רב כהנא ואיתימא רבי יוחנן: זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת.

תנו רבנן: 'חמשה דברים נאמרו בשום: משביע, ומשחין (מחמם את הגוף), ומצהיל פנים, ומרבה הזרע, והורג כנים שבבני מעיים; ויש אומרים מכניס אהבה (מתוך שמשמח את הלב) ומוציא את הקנאה';(בבא קמא פ"ב ב'). במשנה נכתב "הנודר... מאוכלי שום, אסור בישראל ואסור בכותים". (נדרים ג' י)'.על פי משנה זו, אדם שנדר על עצמו שלא ליהנות מ"אוכלי שום" אסור לו ליהנות מישראלי. כלומר על פי הגדרת המשנה אכילת השום על ידי ישראלים היתה כה מובהקת עד שנוצרה חפיפה בין הביטוי "אוכלי שום" לישראלים. אכילת השום שכאמור היתה מקובלת אצל היהודים, בולטת במיוחד על רקע הרתיעה משימוש בשום בעולם הרומי, שם נחשב ריח השום כריח רע באופן קיצוני [3]

יחד עם העובדה שאכילת השום היתה מצויה והרבה שבחים נאמרו לזכות השום, היתה התייחסות שלילית לריחו החריף של השום. בבבלי מובא בכמה מקומות הביטוי: "מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף?". (בבלי:ברכות נ"א א') (|בבלי:שבת ל"א ב') כוונת הביטוי היא לאדם שעשה מעשה שלילי, ואין להתיר לו להמשיך בכך או להוסיף על כך, ובעל המשל משתמש בריח השום כדוגמא לדבר שלילי שיש להמנע ממנו. [4]

המוצא הבוטני-ארכיאולוגי[]

פרופ' זהר עמר כתב על "השומים" בספרו צמחי המקרא: מוצאו של השום הוא כנראה ממרכז אסיה. הוא מופיע באתרים רבים החל מהאלף השני לפנה"ס. כך נמצאו בצלי שום שלמים בקרב מלך מצרי מהמאה ה-14 לפני הספירה ובקברים נוספים. במצרים נמצאו שרידים של "שום אשקלוני".

פריחת השום בקדומים[]


הערות שוליים[]

  1. אבי שמידע, דוד דרום, "מדריך פרחי הבר בישראל", הוצאת כתר, ירושלים, 1986 עמ' 42
  2. מיכאל זהרי, מדריך חדש לצמחי ישראל, הוצאת עם עובד 1986 עמ' 445‏
  3. צביקה פלג, מזונם של אבותינו בתקופת המשנה והתלמוד
  4. שם