הרב מרדכי ברלין מצוות שילוח הקן-1568486805
מצוות שילוח הקן מאת הרב מרדכי ברלין בפני באי כולל משכן בנימין ליד ישיבת קדומים אלול תשע"ט
הרב מרדכי ברלין מצוות שילוח בקן (השלמה) ושמירת מנהגי המסורת בית ההורים
מצוות שילוח הקן (השלמות) והחיוב לנהוג כמנהגי האב (החל מהדקה ה-35) מאת הרב מרדכי ברלין השיעור ניתן בפני באי כולל "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים. אלול תשע"ט
רווחת החיות[]
מאת: שיג ושיח – הרב יונתן זקס
פרשת כי תצא עוסקת במערכות יחסים: בין איש לאישה, בין הורים לילדים, בין מעסיקים למועסקים, בין משאילים לשואלים. ועדיין מפתיע לגלות שהיא עוסקת גם במערכות יחסים מסוג נוסף: בין בני אדם לבעלי חיים. הפילוסוף רֶ נה דקארט, הנחשב למייסד הפילוסופיה המודרנית, חשב שלבעלי חיים אין נפש. על כן, סבר, רשאי אדם 1 אמונת ישראל אינה גורסת כך: "יוֹ דֵ עַ צַ דִּ יק לעשות בהם כחפצו. נֶ פֶ שׁ בְּ הֶ מְ תּ וֹ ", למשל )משלי יב, י(. אומנם הכוונה לנפש, רוח חיים, ולא לנשמה. אבל המקרא אכן רואה את החיות כיצורים מרגישים. אין הן יכולות לדבר, אולי אפילו לא לחשוב, ובכל זאת הן מרגישות. הן מסוגלות לחוות מצוקה. יש לבעלי החיים צער — ועלינו לחסוך אותו מהם במידת האפשר. על כן מצווה התורה בפרשתנו "לֹא תַ חְ סֹם שׁ וֹ ר בְּ דִ ישׁ וֹ " )דברים כה, ד(. כאשר מעבידים שור בדיש תבואה אין לחסום את פיו לבל ילחך את השיבולים בעת הדיש. המיוחד כאן הוא שמצווה זו מקבילה למצוות העוסקות בבני אדם: "כִּ י ָ לֹא ָ , וְ אֶ ל כֶּ לְ יְ ך ָ שָׂ בְ עֶ ך ָ , וְ אָ כַ לְ תָּ עֲ נָ בִ ים כְּ נַ פְ שׁ ְ ך תָ בֹא בְּ כֶ רֶ ם רֵ עֶ ך ָ , וְ חֶ רְ מֵ שׁ לֹא ָ , וְ קָ טַ פְ תָּ מְ לִ ילֹת בְּ יָ דֶ ך תִ תֵּ ן. כִּ י תָ בֹא בְּ קָ מַ ת רֵ עֶ ך ָ " )כג, כה-כו(. העיקרון זהה: אכזריות היא תָ נִיף עַ ל קָ מַ ת רֵ עֶ ך למנוע מהעובדים עם אוכל לאכול מהאוכל הזה אכילה מזדמנת. ההקבלה בין השור לאדם מאלפת: גם לבעלי חיים יש רגשות, וחובתנו לכבדם. כך גם בדין נוסף בפרשה: "לֹא תַ חֲ רֹשׁ בְּ שׁ וֹ ר וּבַ חֲ מֹר יַחְ דָּ ו" )כב, י(. השור חזק מהחמור, ועל כן אכזריות היא לצפות מהחמור לעמוד בקצב של השור. לכל מין של בעלי חיים תפקיד ייחודי בתוכנית הבריאה, ועלינו לכבדו. אך מכל המצוות בפרשה הנוגעות לבעלי חיים, מרתקת ְ , בְּ כָ ל ָ בַּ דֶּ רֶ ך במיוחד מצוות שילוח הקן: "כִּ י יִקָ ּ רֵ א קַ ן צִ פּ וֹ ר לְ פָ נֶיך עֵ ץ אוֹ עַ ל הָ אָ רֶ ץ, אֶ פְ רֹחִ ים אוֹ בֵ יצִ ים, וְ הָ אֵ ם רֹבֶ צֶ ת עַ ל הָ אֶ פְ רֹחִ ים ּ ח אֶ ת הָ אֵ ם ּ חַ תְּ שַׁ לַ אוֹ עַ ל הַ בֵּ יצִ ים — לֹא תִ קַ ּ ח הָ אֵ ם עַ ל הַ בָּ נִים. שַׁ לֵ ְ וְ הַ אֲ רַ כְ תָּ יָמִ ים" )כב, ו-ז(. ְ , לְ מַ עַ ן יִיטַ ב לָ ך וְ אֶ ת הַ בָּ נִים תִּ קַ ּ ח לָ ך רבות נכתב על מצווה זו. כאן אדוּן בה רק על פי פירושו של הרמב"ם — הכולל בפני עצמו כמה פירושים שונים ולכאורה אפילו סותרים. במִ שנה מופיעה בשני מקומות הלכה הקובעת כי שליח ציבור )חזן( האומר "עד קן ציפור יגיעו רחמיך", כלומר משבח את ה' על כך שהוא מרחם על הציפור ולכן ציווה על שילוח 2 בגמרא מוצעים שני הסברים להלכה הקן, משתיקים אותו. זו. אחד מהם גורס כי האומר כך "עושה מידותיו של הקב"ה 3 הרמב"ם, בפירושו למשנה וגם רחמים — ואינן אלא גזירות". 4 והוא בספרו ההלכתי הגדול 'משנה תורה', מאמץ גישה זאת. מוסיף כי לו היה טעם האיסור רחמיו של ה' על בעלי החיים, הוא לא היה מתיר לשחוט בעלי חיים למאכל. מכאן שיש להבין את המצווה כ"גזרת הכתוב" שדבר אין לה עם רחמים — לא רחמי אדם ולא רחמי אל.
ואילו כלפי החיות ההשגחה היא רק על כל מין בעלי חיים כמכלול. על כן, כשהתורה אוסרת לצעֵ ר בעלי חיים היא מוטרדת לא מצערה של החיה אלא ממידותיו של האדם. האכזריות היא מידה רעה. לדברי הרמב"ם שם, דין צער בעלי חיים נלמד ָ" מן התורה על סמך דברי ה' לבלעם "עַ ל מָ ה הִ כִּ יתָ אֶ ת אֲ תֹנְ ך )במדבר כב, לב( ומטרתו "להביאנו לידי שלמות, כדי שלא תהיינה 7 מידותינו מידות של אכזריות ולא נכאיב לשווא, ללא תועלת, אלא נתכוון לרחם ולחמול" למעט "בשעת הצורך". נראה אם כן שהרמב"ם מאמץ שלוש דעות מנוגדות: דין שילוח הקן הוא גזרה שאין לבקש את טעמה. דין זה נועד לחסוך מאם הגוזלים כאב רגשי. דין זה נועד להשפיע עלינו, לא על החיה, ולהרגיל אותנו לא להיות אכזרים. האם הרמב"ם סותר את עצמו? לאו דווקא. כל השלוש נכונות, מפני שכל אחת מהן עונה על שאלות אחרות. הדעה הראשונה מסבירה מדוע יש לנו דינים מסוימים ולא אחרים. התורה אוסרת על מעשים מסוימים של התאכזרות לחיות אך לא על אחרים. למה אלה כן ואלה לא? כי זה הדין. דינים הם דבר הנראה תמיד שרירותי. אבל אנו מקיימים אותם ככתבם, אף כי בנסיבות מסוימות אנו עשויים לחשוב שאנחנו יודעים טוב יותר, או שהדין לא חל.
הדעה השנייה מסבירה את ההיגיון המיידי של הדין. הוא קיים כדי לחסוך סבל מיותר מבעלי חיים, שכןגם הם מרגישים כאב גופני ולעמים אפילו מצוקה רגשית. לעומת זאת, בחיבורו הפילוסופי 'מורה נבוכים' מאמץ הרמב"ם את הגישה הנגדית. הוא פוסל שם את עצם הרעיון שיש מצוות שאין להן טעם. יש תכלית בהריגת בעלי חיים לצורך אכילתם, הוא אומר, כי אכילת בשר נחוצה לבריאות האדם; אך הריגה זו מותרת רק בשחיטה, מפני שדרך של המתה מכאיבה פחות מכל האחרות. והוא ממשיך: כן נאסר לשחוט 'אותו ואת בנו ביום אחד' בתור סייג והרחקה פן יישחט הוולד לנוכח האם, דבר שיש בו צער גדול מאוד לבעל־החיים, שכן אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי החיים, מפני שאהבת האם לילדהּ וגעגועיה אליו אינם נמשכים אחר השׂכל אלא אחר פעולת הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי־החיים 5 כמו שהוא נמצא באדם... וזה גם הטעם ל'שילוח הקן'... בניגוד לעמדתו שלו בחיבורו ההלכתי קובע כאן הרמב"ם שהרחמים הם טעמה של המצווה. יתרה מכך, אלה אינם רחמים בגלל סבל גופני, אלא בגלל צער נפשי. תפיסת בעלי החיים כבעלי רגשות זכתה לאישור במחקרים בני זמננו, שהראו כי מינים רבים של בעלי חיים אכן דומים לבני האדם ביכולתם ליצור קבוצות, לעשות מעשים אלטרואיסטיים כלפי פרטים אחרים, 6 אצל רוב מיני בעלי החיים, האֵ ם היא ולהפגין רגשות שונים. היוצרת קשר מתמשך עם הצאצאים, ואילו האבהות מפותחת הרבה פחות. הסברו של הרמב"ם ב'מורה נבוכים' מתגלה אפוא כבעל בסיס אמפירי איתן. אלא שבמקום אחר באותו חיבור נוקט הרמב"ם עמדה שלישית. ההשגחה הפרטית, הוא אומר, חלה רק על בני אדם. תויחה תחוור שיג ושיח – הרב יונתן זקס 6 בשיחתנו בשבוע שעבר, על החקיקה הסביבתית בפרשת שופטים, ציינו כי בפרק א של ספר בראשית ניתן לנו המנדט "לכבוש" את הארץ ו"לרדות" בבעלי החיים שבה, אבל בפרק ב הוטלה עלינו האחריות "לעובדה ולשומרה". לבעלי החיים אומנם אין זכויות אבל יש להם רגשות, וחובתנו לכבדם אם אנו מבקשים לכבד את תפקידנו שלנו כשותפיו של אלוהים בבריאה. 5 והדעה השלישית רואה את הדין בהקשר רחב יותר. אכזריות כלפי בעלי חיים פסולה לא מפני שיש לבעלי החיים זכויות, אלא מפני שלנו, בני האדם, יש חובות. חיובנו שלא להיות אכזרים נועד לקדם את המידות הטובות, והמידות הטובות עניינן בדרך כלל יחסים בין בני אדם. אבל המידות הטובות אינן ניתנות לחלוקה. המתאכזרים לחיות הם במקרים רבים גם אכזרים כלפי בני אדם. יש לנו חובה לא לגרום סבל מיותר לבעלי חיים, בגלל השפעת הדבר עלינו. זה שורש הדעה השלישית. מעניין שהסברו זה של הרמב"ם נשמע שוב, כמעט מילה במילה, כעבור שש מאות 8 שנה — מפי גדול הפילוסופים של העת החדשה, עמנואל קאנט. גישתו של הרמב"ם דייקנית ומורכבת. החיות הן חלק מעולמו של הקב"ה. יש להן מקום של כבוד בתוכנית הגדולה של הבריאה. אנו יודעים כיום שהן קרובות לבני האדם הרבה יותר מכפי שדימו בנפשם פילוסופים כגון דקארט. גיבורי התנ"ך, לעומת זאת, לא היו מתפלאים למשמע הגילויים המדעיים הללו. אברהם, משה ודוד היו כולם רועים שבילו את שנותיהם המעצבות בהשגחה על בעלי חיים ובטיפול בהם. רעיית הצאן הייתה אימון המנהיגות הראשון שלהם, והם אף ידעו כי הרעייה היא דרך להבין את ה' )ככתוב למשל בתהילים כג, א: ""ה' רֹעִ י". התורה גם מזכירה לנו דבר שאנו נוטים לשכוח: שחיי המוסר מורכבים מכדי שנדחוס את כולם למושג היחיד "זכויות". לצד הזכויות יש חובות, ועשויות להיות חובות שאין להן זכויות תואמות. כך כאן: לבעלי החיים אין זכויות, אבל לנו יש חובות כלפיהם. כפי שמבהירות לנו כמה מצוות בפרשת כי תצא ובפרשות אחרות, אסור לנו לגרום להם סבל גופני או נפשי מיותר.
הערות
1 ראו זאב לוי ונדב לוי, אתיקה, רגשות ובעלי חיים: על מעמדם
המוסרי של בעלי חיים, תל־אביב: ספריית פועלים ואוניברסיטת
חיפה, תשס"ב, עמ' 28–31 .
2 משנה, ברכות ה, ג; מגילה ד, ט.
3 ברכות לג ע"ב.
4 משנה תורה, הלכות תפילה ט, ז.
5 מורה נבוכים ג, מח. בתרגום מיכאל שוורץ )אוניברסיטת תל־אביב,
תשס"ג, כרך ב, עמ' 635 .)
6 ראו על כך בספריו הרבים של חוקר הקופים פראנס דה־ואל. מהם
הופיעו בעברית טובים מטבעם: שורשי הטוב והרע בבני אדם
ובחיות אחרות, מאנגלית: תמר רון, אוניברסיטת חיפה: 1998 ;הקוף
שבתוכנו, מאנגלית: איריס ברעם, ירושלים: כתר, 2009 ;עד כמה
החיות חכמות; והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת?, מאנגלית:
ניצן לפידות, בן־שמן: מודן, 2018 .
7 מורה נבוכים ג, יז. בתרגום שוורץ: כרך ב, עמ' 482 .
8 עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות, מגרמנית: חנן
אלשטיין, תל־אביב: עליית הגג וידיעות ספרים, 2011 .
שילוח הקן והמינות[]
מתני' יברכוך טובים הרי זאת דרך מינות. שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום וחכמים למדו (כריתות ו',ב') מחלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת שמצריכן הכתוב בהרצאתן להיותן באגודה אחת:(מסכת מגילה, כ"ה,א')
ובהמשך נאמר:"על קן צפור יגיעו רחמיך (רחמיך מגיעין על קן צפור - כך חוס ורחם עלינו) ו"על טוב יזכר שמך" ("על טובותיך נודה לך"), "מודים מודים" <(או שאמר שני פעמים מודים כשהוא כורע.) - משתקין אותו (ובגמרא מפרש לה).
לפי חז"ל אלישע בן אבויה היה לכופר שראה אב אומר לבנו לטפס על עץ לצורך מצוות שילוח הקן. הבן קיים את דברי אביו, נפל מן העץ ומת. מכיוון שעל שתי מצוות אלו (מצוות שילוח הקן ומצוות כיבוד אב) נאמר בפרוש בתורה ששכרן אריכות ימים הגיב אלישע למראה עיניו בכפירה. (תלמוד בבלי, קידושין, ל"ט,ב')
דר' אפרים יצחקי כתב על כך בדף השבועי בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן שילוח הקן - יש שראו במשנה: "האומר האומר האומר האומר על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו" אחד מבטויי המאבק של חז"ל בדעות הנוצריות. בגלל הצנזורה (החיצונית והפנימית) שמחקה ושינתה בספרים כל מה שקשור בישו, בנוצרים כוונת המשנה אינה גלויה ונראית לעין, אך נשארו כמה סימנים המעידים על כך, ובגויים, שמשנה זו נשנתה כמאבק בדעות הנוצריות שתפסו עמדה בתוך העם לאחר החורבן, כגון: . התחלת המשנה במגילה (ד, ט) היא: "האומר יברכוך טובים הרי זו דרך המינות. האומר על קן ציפור...". במסכת ברכות חסר המשפט הראשון בגרסת הדפוס, אך הוא נמצא בגרסת הרי"ף כידוע, בדר"כ כוונת המונח והרא"ש. וכן בתלמוד (ברכות לד, ע"א) נמצאת הגרסה בסוגריים.
"מינים" היא – נוצרים.
- בירושלמי ברכות (פ"ה ה"ג, [ט ע"ג]) כתוב: "על קן ציפור הגיעו רחמיך ועל ועל ועל ועל אותו אותו אותו אותו האיש האיש האיש האיש לא הגיעו רחמיך". בביטוי "אותו האיש" הכוונה בד"כ לישו.
אפשר לכן להניח, ש"האומר יברכוך טובים - הרי זו דרך המינות", הכוונה לדרך הנוצרים שמתבססת, כידוע, על שיתוף רשויות. גם "מודים מודים" נראה כשתי רשויות לכן משתקין אותו. בענין קן ציפור ראו הנוצרים קשר בין האם לבן – "שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים". לכן האומר על קן צפור יגיעו ך רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים, משתקין אותו ...
בארץ ישראל, בתקופת המשנה (ביבנה) כשהמאבק נגד דעות נוצריות היה בשיאו, קבעו שאין לומר "יגיעו רחמיך" וכד'. ולכן אמוראי א"י שחייו בתקופה בה הדת הנוצרית הייתה לדת המדינה, מקבלים ומסבירים את עמדת המשנה. ואילו בבבל שלא היו נוצרים, יכול היה רבה לשבח את החכם שהתפלל : "אתה חסת על קן צפור, אתה חוס ורחם עלינו".
הנוצרים טענו גם, שחורבן ביהמ"ק והמצב הירוד של היהודים, באו כעונש על אי אמונה בישו, שכן שכר ועונש מקבלים בעולם הזה, וההוכחה היא ממצווה זו של שילוח הקן: "למען יטב לך מפסוק זה דווקא ששכר המצוות הוא רק והארכת ימים". לכן מוכיח ר' יעקב (אמורא א"י בעולם הבא. גם הדעה המובאת בתלמוד, שמצווה זו הביאה את אלישע בן אבויה לכפירה, מוכיחה שמצוה זו והשכר המובטח בצידה עמדו במרכז הויכוח בין כתות שונות בתקופות אלו, וזו גם הסיבה להתעסקות הרבה של חכמינו במצוה זו