על "שלשלת" בטעמי המקרא
אין בלשון המקרא מילה שמובנה אמביוולנטיות. הקרובה ביותר היא שאלתו של אליהו לעובדי הבעל הישראלים
וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל־כָּל־הָעָם וַיֹּאמֶר עַד־מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל־שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם־יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם־הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא־עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר׃(מלכים א,י"ח,כ"א)
. אין מילה — אבל יש ניגון. זהו הטעם הנדיר ששמו שלשלת. נגינת השלשלת מיוחדת במינה: היא עולה ויורדת וחוזר חלילה, כגל סינוס, כאילו הקורא נדבק למילה ומתקשה לעבור לבאה אחריה. סימנה הגרפי של השלשלת ממחיש זאת אף הוא: קו זיגזג אנכי דמוי ברק. רבי יוסף אבן כספי, פרשן בן המאה השש־עשרה, עמד על טיבו הרעיוני: מצב פסיכולוגי של אי־ הוא משדר הקפאת תנועה, כפי שקורה ודאות וחוסר החלטיות.לאדם הקרוע בקונפליקט פנימי; המלט, במונולוג "להיות או לא להיות", תיאר זאת כמ ּ צב שבו "הַ צ ֶ בַ ע הַ ּט ִ בְ עִ י שׁ ֶ ל הַ חְ ָלט ָ ה השלשלת היא המוזיקה של / נֶ חְ פֶּ ה־נֶ חֱ ל ֶ ה בְּ חִ וָּ רוֹ ן שׁ ֶ ל עֶ צֶ ב". האמביוולנטיות. טעם־המקרא הנדיר מופיע בספר בראשית שלוש פעמים, גיבור הסיפור נדרש ובכל אחת מהן הוא מציין משבר קיומי. לקבל הכרעה שכל עתידו תלוי בה, ואינו מצליח. הוא שסוע בין שתי חלופות, שתיהן בעלות כוח משיכה רב. הוא חייב לפתור את הדילמה באחת מן הדרכים, אך כל אחת מהן תאלץ אותו לוותר על פיתוי עז או על שאיפה חשובה. אלה הם רגעים של דרמה נפשית.

אליעזר - עבד אברהם[עריכה | עריכת קוד מקור]

דוגמה אחת לכך נפגוש בפרשת השבוע הבא. אברהם שלח את עבדו )הכתוב אינו נוקב בשמו, אך המפרשים מזהים אותו עם אליעזר( למצוא בחרן אישה לבנו יצחק. בהגיעו לבאר ניסח אליעזר מבחן: האישה שתבוא לשאוב מים ותציע מים גם לו ולגמליו היא האישה שייעד ה' לבֵ ן אדונו. בפסוק הפותח את דברי אליעזר אלה, "וַ יֹ ּאמ ַ ר, ה' א ֱ ־לֹהֵ י ֲאדֹנִי א ַ בְ רָ הָ ם הַ קְ רֵ ה נָ א ל ּ ְ פָ נַי הַ יוֹ ם וַ עֲ שֵ ׂה חֶ סֶ ד עִ ם ֲאדֹנִי א ַ בְ רָ הָ ם" )בראשית כד, יב(, המילה "ויאמר" מוטעמת על פי המסורה בשלשלת. המפרשים מזהים כאן שלל סיבות לאמביוולנטיות. ראשית, ספק אם המעשה הזה מותר. התורה אוסרת "לנחש", ואולי אליעזר הרגיש שהכרעה על פי סימנים קרובה במידה מסוכנת למנהגי אומנם, הר"ן קובע שאליעזר פעל כשורה ואין העבודה הזרה. זה ניחוש, שכן הסימן רלבנטי להחלטה: הוא בוחר כלה על פי אבן כספי אומר שאליעזר חשש שאין די בסימן אחד, התנהגותה. רלבנטי ככל שיהיה, לקבלת החלטה כה גורלית כבחירת אישה ליצחק. הסבר אחר, אולי מעמיק מכולם, נמצא במדרש בראשית רבה: הרגשות המעורבים של אליעזר היו לא כלפי המבחן, אלא כלפי המשימה עצמה. שכן עד אז הוא "היה יושב ומשקיל את כלומר הוא קיווה כי בתו, ראויה היא ]ליצחק[ או אינה ראויה". בדרך זו או אחרת ירושת אברהם תעבור לידיו. שני רמזים הוליכו את המדרש להשערה הזאת. הראשון ְהוא דברי אברהם לאלוהים על ערירותו: "מ ַ ה תִּ תֶּ ן ל ִ י וְ א ָ נֹכִ י הוֹ ל ֵ ך עֲ רִ ירִ י וּבֶ ן מ ֶ שׁ ֶ ק בֵּ יתִ י הוּא ַּד ּמ ֶ שֶׂ ק ֱאל ִ יעֶ זֶ ר" )בראשית טו, ב(. כלומר כל עוד לא נולדו בנים לאברהם, היורש המשוער היה אליעזר. הרמז השני נמצא במענהו של העבד — אליעזר, על פי ההנחה — לאברהם כאשר שלח אותו ל ּ חרן. "וַ יֹאמ ֶ ר ֵאל ָ יו הָ עֶ בֶ ד, אוּל ַ י לֹא תֹאבֶ ה הָ א ִ שּׁ ָ ה ָלל ֶ כֶ ת א ַ חֲ רַ י ֶאל הָ א ּ ָ רֶ ץ הַ זֹאת? הֶ הָ שׁ ֵ ב א ָ שׁ ִ יב ָ ֶאל הָ א ָ רֶ ץ א ֲ שׁ ֶ ר יָצָ אתָ מ ִ שּׁ ָ ם?" )כד, ה(. לדברי אבן־עזרא, א ֶ ת בִּ נְ ך המילה "אולי" אינה ניטרלית. היא מאותתת על מעורבות רגשית בתוצאה, רצון שהאפשרות המועלית תתגשם או לחילופין רצון שתסוכל. ב"אולי" של אליעזר יש אולי ביטוי לא מודע לכך שמשהו בתוכו רוצה שהמשימה תיכשל. כישלון כזה יחזיר אותו ואת בתו לעמדת המועמדים לרשת את אברהם. לפיכך, תפילתו של אליעזר להופעת האישה שאלוהים בחר ליצחק הייתה תפילה בחצי־לב.

יוסף ופוטיפר[עריכה | עריכת קוד מקור]

דרמטי אף יותר הוא מקרהו של יוסף בבית פוטיפר, לשם הובא כעבד בעקבות מכירתו בידי אחָ יו. "וַ יְהִ י יוֹ סֵ ף יְפֵ ה תֹא ַ ר וִ יפֵ ה מ ַ רְ א ֶ ה. וַ יְ הִ י א ַ חַ ר הַ ד ְּ בָ רִ ים הָ ֵא ֶל ּ ה וַ תִּ שָּ ׂ א א ֵ שֶׁ ת ֲאדֹנָיו א ֶ ת עֵ ינֶיהָ ֶאל יוֹ סֵ ף וַ תֹּ אמ ֶ ר, 'שִׁ כְ בָ ה עִ ִמ ּ י'. וַ יְ ָמא ֵ ן" )בראשית לט, ו-ח(. על הפועל "וימאן", שאחריו באים נימוקי יוסף למיאון, שׂמה המסורה שלשלת. אפשר לדמיין את הסכסוך הפנימי של יוסף ברגע ההוא. מצד אחד, כל ישותו המוסרית אמרה "לא". היעתרות לאשת פוטיפר תהיה בגידה בכל מה שמשפחתו מייצגת: מוסר מיני ותחושת זהות חזקה של ממשיכי ברית ה'. זו תהיה גם בגידה בפוטיפר, כפי שיוסף מסביר: וַ יֹ ּאמ ֶ ר ֶאל א ֵ שֶׁ ת ֲאדֹנָ יו, "הֵ ן ֲאדֹנִ י לֹא יָ ד ַ ע א ִ תִּ י מ ַ ה בַּ בָּ יִ ת וְ כֹל א ֲ שֶׁ ר יֶ שׁ לוֹ נָ תַ ן בְּ יָ ד ִ י; א ֵ ינֶ נּ וּ גָ דוֹ ל בַּ בַּ יִ ת ְ בַּ א ֲ שֶׁ ר ְ ִמ ֶמ ּ נִּי ְמאוּמ ָ ה כִּ י א ִ ם אוֹ תָ ך הַ זֶ ּה ִמ ֶמ ּ נִּי, וְ לֹא חָ שַ ׂ ך ּאת וְ חָ ָטאתִ י ְ א ֶ עֱ שֶ ׂ ה הָ רָ עָ ה הַ גְּ דֹל ָ ה הַ זֹ א ַ תְּ א ִ שְׁ תּ וֹ . וְ א ֵ יך ֵלא־לֹהִ ים?" )שם ח-ט(

אך מנגד, הפיתוי היה עז. נער הרועים יוסף הגיע לציוויליזציה עירונית. זו הייתה חוויית "אורות הכרך" הראשונה שלו. הוא היה רחוק מהבית. במקום שאיש אינו רואה אותו. שנים ספג את עוינותם של אחיו עד שהושפל אל בור תחתיות, והנה אשת אצולה פונה אליו בהצעה מחמיאה כל כך. לפיתוי הארוטי חבר אפוא פיתוי לפיצוי פסיכולוגי. זה היה רגע מכריע. הוא עֶ בד במצרים, אין לו תקווה ממשית להצלה — האין זה מתבקש שייעשה מצרי, ויאמץ את המתירנות המינית הכרוכה בכך? או שמא בכל זאת עליו לדבוק בעברו, במצפונו, בזהותו? הגמרא יוצקת לבטים אלה לחיזיון ציורי: באותה שעה בָּ אתָ ה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו, "יוסף, עתידין אחיך שיִכָּ תבו על אבני אפוד 8 ואתה ביניהם. רצונך שיִ ּמ ָ חֶ ה שמך מביניהם ותִ קָ רֵ א רועה זונות?" השלשלת היא פירוש אלגנטי להתחבטות המוסרית שיוסף חווה. הוא התגבר והחליט לסרב, אבל לא בלי מאבק פנימי.

לוט "ויתמהמה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

וזה מביא אותנו אל השלשלת שבפרשה שלנו, השלשלת הראשונה בתורה. כאן הקונפליקט גלוי. שניים מהמלאכים שביקרו אצל אברהם הגיעו לסדום, אל לוט. הם מזהירים אותו כי העיר תחרב על תושביה. עליו להזדרז ולנוס עם משפחתו. אבל לוט מתעכב:
וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן־הַמָּקֽוֹם׃ כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה צַעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהוָ֖ה לְשַׁחֲתָֽהּ׃ וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו ׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃ וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר׃ וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו ׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃ וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר׃ וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃ בראשית י"ט, יד

שלשלת לוט 2.JPG
שלשלת 3.JPG
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.