לפי שיעורו של הרב מוטי אלון - מתוך "מאמר מרדכי" - קובץ מאמרים לפרקי אבות, לע"נ מרדכי ויהודית נוי ע"ה - שעור בפרשת קרח תשנ"ז - מצוטט - שמואל הקטן - בסוד הענווה - סיכום שיעור של הרב מרדכי אלון

שמואל הקטן בסוד הענווה - על עזרא הסופר אמרו חז"ל , כי "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא קדמו משה" [1] . עזרא עמד בראש כנסת הגדולה, "שהחזירו עטרה ליושנה" , חידש את תנועת שיבת ציון שהביאה לבנין בית המקדש השני, והחזיר תורה למקומה, על ידי תקנותיו הרבות. הלל הזקן, נודע כמייסד מוסד הנשיאות בישראל, עד אשר קשה להבין כיצד היתה התורה שבעל פה מתפתחת בלא מפעלו הגדול, הן בתחום שיטות ודרכי הלימוד שהתורה נדרשת בהן והן בתחום התקנות. שני אלה ודאי היו מהפכנים גדולים. אולם מה היו מעשיו של שמואל הקטן אשר בעטיים נכנס לחבורה מכובדת זו?

זוכים בבת קול[עריכה | עריכת קוד מקור]

שמואל הקטן - ראוי שתשרה עליו שכינה. רבי חנינא בן דוסא, שחי בדור הראשון של התנאים, וגם שמואל הקטן, שחי בדור שלאחריו, נחשבים בעיני בני דורם לצדיקים המגינים על דורם, ודוקא משניהם לא נותרה לנו ולו מימרא הלכתית אחת פשוטה. שניהם זוכים לבת קול היוצאת כדי להראות את גדולתם בעולם. על הבת קול היוצאת לרבי חנינא בן דוסא מסופר במסכת ברכות :

  • "בכל יום ויום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". הבת קול הזו יוצאת בכל יום ויום, במשך מאות שנים, למרות שרבי חנינא בן דוסא נפטר לפני כאלף ותשע מאות שנה! [2]
  • גם שמואל הקטן זוכה לבת קול היוצאת אל הדור ומגלה מי הוא, וכפי שמסופר ב מסכת סנהדרין : "תנו רבנן משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול. פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריה ביריחו ונתנה עליהם בת קול מן השמים: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה (כמשה רבינו) אלא שאין דורו זכאי לכך. נתנו חכמים את עיניהם בהלל הזקן, וכשמת אמרו עליו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא", לא תלמידו הפיזי של עזרא, שכן מרחק הדורות גדול מאוד, אלא הכוונה, שהיה ממשיך דרכו של עזרא. "שוב פעם אחת היו מסובין בעליה ביבנה ונתנה עליהם בת קול מן השמים: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו זכאי לכך. נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת אמרו עליו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של הלל". הבת קול לא אמרה באופן מפורש כי מדובר בשמואל הקטן, אלא היה ברור להם, לחכמים, שאם יש ביניהם אדם שראוי שתשרה עליו שכינה - הרי זה שמואל הקטן. [3]

שנתנבא בשעת מיתתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

"אף הוא אמר בשעת מיתתו (רש"י: ואף הוא הוכיח, סופו ששרתה עליו שכינה שנתנבא בשעת מיתתו): שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאן עתידן למיתי על עלמא (רש"י: שמעון וישמעאל לחרבא - רבן שמעון בן גמליאל הנשיא ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול יהרגו בחרב: וחבריו - כגון רבי עקיבא ורבי חנניא בן תרדיון: לקטלא - לשאר מיתות, רבי עקיבא במסרקות של ברזל... רבי חנניא בשריפה)". על ידי כן הביאה הגמרא ראיה לכך שאכן היתה בשמואל הקטן בחינה של נבואה (ומדובר, כאמור, בתקופת התנאים!).

למה נקרא שמו 'שמואל הקטן'[עריכה | עריכת קוד מקור]

התלמוד הירושלמי במסכת סוטה שואל: "ולמה נקרא שמו 'קטן'? לפי שהוא מקטין עצמו, ויש אומרים לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי", וכן כותב רש"י בפירושו למסכת אבות : "'שמואל הקטן' – קטון משמואל הרמתי (הנביא), כמו שמצינו שיצתה בת קול ואמרה שהוא ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו". כלומר, למעשה הכינוי 'קטן' לא היה אלא שבח גדול מאוד.

המהר"ל, בפירושו למסכת אבות 'דרך חיים', כותב: "ומה שנקרא 'שמואל הקטן' ודבר זה היה קצת גנאי לקרוא אותו בשם 'קטן', ופירשו בירושלמי (סוף סוטה) שפירושו שהיו שנים שנקראו שמואל - שמואל הנביא ושמואל זה, והוא הקטן, ומשמע שקטון משמואל הנביא היה, אבל גדול משאר בני אדם, דכיון שצריך היכר בינו ובין שמואל הנביא. מזה תדע, שהיה גדול מאוד". ואם תשאל: סוף סוף שמואל הקטן רשאי היה לכנות עצמו בשם 'קטן', אבל כיצד אנו מכנים אותו בשם 'קטן'?! אלא, כך עולה מדבריו של המהר"ל, שמואל הקטן כל כך הקטין את עצמו - עד שבאמת הכל חשבו שהוא קטן...


דברי שמואל הקטן במסכת אבות[עריכה | עריכת קוד מקור]

וכך אומרת המשנה במסכת אבות7: "שמואל הקטן אומר: 'בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו (=ובהכשלו) אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו' ". ייחודה של המשנה הוא בכך, ששמואל הקטן אינו אומר דבר משל עצמו, אלא רק מצטט שני פסוקים מספר משלי. וקשה, אם כן, מהו החידוש במשנה זו ? רש"י על אתר כותב: "אומר 'בנפול אויבך אל תשמח' - הכי הוה מרגלא בפומיה, וקרא הוא", פסוק זה היה מורגל בפיו. ומה אומר הפסוק? "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו (=ובהכשלו) אל יגל לבך, פן יראה ה'", שאתה שמח על נפילת אויבך, "ורע בעיניו" של הקדוש ברוך הוא, "והשיב מעליו אפו", הקדוש ברוך הוא ישיב מעל אויבך את חרון אפו. ולאן ילך חרון האף האלוקי? כותב רש"י: "'והשיב מעליו אפו' – שישב ממנו ויבוא אליך".

והדבר קשה ביותר: אם אדם אינו מתנהג כמות שצריך, כאשר הוא שמח בכשלונו של זולתו, ודאי מגיע לו עונש על התנהגות זו. אולם, מדוע זה מגיע לו העונש אשר מגיע לזולתו?! כיצד זה חרון האף האלוקי על הזולת, קשור אלי?

רבנו יונה כותב, כי דברי שמואל הקטן אינם מהווים חידוש, שהרי לקוחים הם מספר משלי. אלא בא שמואל הקטן ומלמדנו, כי יישום הדברים הללו הוא כה קשה, ולא עוד אלא שאנו נכשלים בהם בתדירות כה גבוהה. ולכן, על מנת שנשתחרר מן היכולת לשמוח לאיד זולתנו, היה שמואל הקטן רגיל לאמר את הפסוקים הללו, "ולזה היה מתכוין שמואל לאומרו תדיר". שמואל הקטן היה אומר לכל אדם עימו נפגש, שיאמר את הפסוקים הללו!

הרשב"ץ הביא "ספרים שגורסין", בנוסף לדברי המשנה שלפנינו: "'חרון אפו', לא נאמר אלא 'אפו'". כלומר, לא נאמר 'והשיב מעליו חרון אפו' אלא רק "והשיב מעליו אפו", – "מלמד שמוחלין לו על כל עוונותיו". אמנם הרשב"ץ דוחה תוספת זו וכותב כי "לפי גירסא זו חידש שמואל הקטן שהשם ימחול לאויב על כל עוונותיו תחת בושתו, לחרפת אויבו ששמח לו, שזה הוא קשה לאדם יותר מהרעה הבאה עליו. וכבר שאלו לאיוב: מהו היותר קשה שעבר עליך? אמר להם: שמחת אויבי לרעתי. ולא היתה נראית גירסא זו גירסת הראשונים ז"ל שלא פירשוה". גירסא זו כלל אינה מופיעה בדברי הראשונים, "והוצרכו לומר שלא חידש שמואל הקטן דבר אחר, אלא רגילותו לומר פסוק זה". עצם חידושו של שמואל היה אמירת אותו הפסוק בלא להוסיף ולו מילה אחת נוספת! ולשמחה מה זו עושה ?! שאלנו על פירוש הפסוקים: "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו"8 - מהו ההגיון שבדבר? מסביר המהר"ל מפראג: "הטעם הזה הוא ברור, שראוי שישיב אפו" מהאויב "עליו", על החבר השמח, "דכתיב 'שמח לאיד לא ינקה' ", כלומר השמח לאידו של חבירו - לא ינקה מאותו העונש, וכל כך למה? "כי השמח ברע", ולא משנה היכן נמצא הרע, "הוא חפץ ברע, דאם לא היה חפץ ברע [אז] אפילו ברע של שונאו לא היה חפץ, וכיון שחפץ ברע - [ממילא] הוא לוקח רע לעצמו, וזהו 'שמח לאיד לא ינקה' גם כן, מפני שהוא חפץ ברע - לכך רע יבוא לו".

יסוד החינוך במסכת אבות[עריכה | עריכת קוד מקור]

שמואל הקטן מלמדנו את יסוד החינוך במסכת אבות, שמבלעדיו אין כל אפשרות להתחיל במלאכת החינוך: הקב"ה לא ברא את העולם כדי שיהיה בו רע, חלילה. לכן רק אדם המאמין באמת ובתמים ביכולת לתקן את המציאות כולה – מאמין כי מיגור הרע לא יתבצע על ידי כליונו, אלא על ידי תיקונו. "לתקן עולם במלכות שדי" . ודאי קשה יותר להאמין ביכולת לתקן – לתקן את עצמי, את ילדי, את תלמידי, את חברי, ואת העולם כולו; ומכל מקום בו ברגע שהאדם מפסיק להאמין ביכולת לתקן – הרי הוא חפץ ברע על מנת לפתור את בעיותיו שלו, אלא שסבור הוא כי לצורך תיקונו של עולם יש צורך במציאות הרע אצל זולתו ולא אצלו... מדוע שמח האדם בכשלון אויבו וברעה אשר הגיעתו? האם יכול הוא להעיד עליו שמים וארץ כי שמחתו זו נובעת אך ורק מנפילת הרעיון והדרך, ואין בה, בשמחתו, ולו שמץ אחד קטן של שמחה אישית?! זו אולי ההבחנה המוסרית והמידותית הקשה ביותר אותה ניתן לדרוש מן האדם!אם שמח אתה בנפול אויבך - משמע כי אכן חפץ אתה ברע אלא שרוצה אתה לנתבו אל זולתך...

שמואל הקטן מלמדנו כי רק האדם המסוגל באמת ובתמים להקטין את עצמו עד אשר איננו תופס כל נפח במרחב, ומתוך כך ראוי שתשרה עליו שכינה, - רק הוא מנתח את המציאות בשפת השכינה ובהתאם למגמתה: ומגמת הטוב להיטיב! האדם חייב לבחון את עצמו היטב היטב, האם רצונו במיגור הרע, נובע מהקטנתו את עצמו עד אשר השכינה שרויה בו ואין הוא יכול לשאת עוד את הרע ואת סבל השכינה, או שמא רצונו במיגור הרע נובע, מרצונו לשלוט ומחוסר יכולתו לא לקנא בחברו.

משמעות סדר המשניות ראינו כבר בעבר, כי באימרה "הוא היה אומר", מתכוונת המשנה לומר, כי 'הוא היה מה שהוא אמר', ואותה המימרא מבטאת בעצם את אישיותו של התנא, האומר אותה, ומגלה מסכת חיים שלמה. אמנם ישנם קודים ועקרונות נוספים שעל פיהם ניתן להבין את מסכת אבות, ואחד מהם הוא סדר המשניות שבמסכת. פרק ראשון, למשל, בנוי על פי סדר הסטורי כרונולוגי: בתחילה משה רבנו קיבל תורה מהר סיני, לאחר מכן יהושע, זקנים, נביאים, אנשי כנסת הגדולה, אנטיגנוס איש סוכו ושמעון הצדיק, הזוגות, והתנאים קבלו את הדברים איש לפי איש במסורת. יתר הפרקים במסכת, אינם מסודרים בצורה כרונולוגית, אלא על פי הגיון פנימי שצריכים אנו לעמוד עליו ולגלותו. דברי שמואל הקטן, נראים לכאורה, כאינם קשורים למשניות שקדמו לו, וכך נאמר בהן: "רבי יעקב" ברבי כורשאי, רבו של רבי יהודה הנשיא, "אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין" . "הוא היה אומר: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" . "רבי שמעון בן אלעזר", שחי בדור החמישי של התנאים (כמו רבי יהודה הנשיא), "אומר: אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו" . לאחר מכן, מובאים דבריו של שמואל הקטן, שחי בדור השני של התנאים .

ודאי שסדר המשניות הללו איננו סדר כרונולוגי. אולם, סמיכות דבריו של שמואל הקטן לדברי רבי שמעון בן אלעזר מובנת, וכפי שכותב המהר"ל: "נסמך דברי שמואל הקטן לכאן, מפני שאמר לפני זה 'ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו', ומשמע מפני שהוא שמח בקלקלתו שלו ולכך הוא בא לראותו. ועל זה אמר, שאל ישתדל לראותו, ומשמע דוקא, שאל ישתדל לראותו שבזה מצער אותו כשיראה אחרים שמחים בצרתו ובקלקלתו אבל השמחה מותר, ועל זה אמר דודאי לא איירי שבא לראותו בשביל ששמח בקלקלתו שזה אסור כי 'בנפול אויבך אל תשמח', ואם כן אפילו בלא ראיה אין לעשות".

לא רק שאסור שזולתך לא ידע כי שמח אתה בקלקלתו, כדברי רבי שמעון בן אלעזר, אלא אף אתה, אומר שמואל הקטן, אוי לך אם בלבך שמח אתה על קלקלתו. אולם, מהו הקשר שבין שתי המשניות הללו, לבין דבריו של רבי יעקב? כותב המהר"ל: "ואם אתה רוצה לסדר המאמר ש'אל תרצנו בשעת כעסו' עם המאמר שלפניו, מצד המאמרים בעצמם", לפי סדר הגיוני, "ולא שתאמר כי סדר המאמרים לפי החכמים", כי הלא כפי שכבר ראינו אין זהו סדר כרונולוגי, - "יש לך לומר מפני שאמר לפני זה 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא'", כלומר רבי יעקב שואל, לשם מה הם החיים ולשם מה נברא העולם הזה? - "דמשמע שבא לתת מעלה לעולם הזה מצד התשובה ומעשים טובים, שכך אמר: 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא'. כלומר, שעולם הזה יפה ומשובח מצד שיש בו תשובה ומעשים טובים, והשתא מאי מעליותא של עולם הזה שיש בו תיקון לרשעים בתשובה", אדרבה, "יאבדו הרשעים ויהא רינה, ולמה בדבר זה עולם הזה יפה?". לדעת רבי יעקב מעלתו של העולם הזה היא ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא". אך הרי בעולם הבא אין רשעים וממילא בעולם הבא אין צורך בתשובה?! "ולכך אמר שאינו כך, דודאי יפה הוא העולם הזה מצד שהוא תיקון לרשעים, כי אין מידה הזאת שהוא מידת הקלקלה יפה כלל, לכך הקב"ה תיקן התשובה לאדם בעולם הזה שלא יהא מקלקל הרשע, והא דכתיב 'באבוד רשעים רינה' היינו כשנאבד הרשע יש לו לשמוח מפני כבוד המקום, אבל השם יתברך בעצמו אינו שש במפלתן של רשעים, שהתקלה אינה יפה". רבי יעקב לא בא לומר שאם חוטאים בעולם הזה, אז אפשר לעשות תשובה ואילו בעולם הבא אי אפשר לעשות תשובה, - אלא מעלתו של העולם הזה, שאיננה קיימת בעולם הבא, היא שבעולם הזה מגלים שבמסתרי הרע גם כן טמון יסוד של טוב! יסוד התיקון! אין זה כה נורא אם מאן דהו איננו רואה את אותו הטוב הטמון, אולם אבוי לו לאדם שאיננו מאמין בקיומו!

מדוע משה לא נכנס לארץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

כידוע, חטא משה על מי מריבה, כאשר אמר לבני ישראל: "שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים" , ונענש שלא להביא "את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" .ראיתי את אחד הפירושים האומר, כי לא היה זה עונש כלל ועיקר, וכה הם דבריו: משה רבנו כעס על בני ישראל פעמים רבות, אולם, היתה זו הפעם הראשונה שקרא לעם בשם "המורים" בה"א הידיעה. מחנך הרואה את החניך העומד מולו כממרה בה"א הידיעה - אפילו אם ירצה, הרי אין הוא יכול להמשיך ולחנך! כל זמן שהיו בני ישראל עבור משה בבחינת "ממרים הייתם" , "מקציפים הייתם" , - סוף סוף הוא עליו השלום האמין בנקודה הפנימית וידע כי 'כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן'. אולם, בה בשעה שהיו בני ישראל עבור משה בבחינת "המורים" בה"א הידיעה - חדל משה להאמין באותה נקודת תיקון אפשרית והחל מוביל את העם באופן טכני בלבד. וממילא, איבד את הזכות להמשיך ולהוביל את העם, משום שעל האדם המוביל את עם ישראל, להאמין בנצח ישראל ולהאמין בכוחם של ישראל, גם כאשר הכל נראה מעוות, מעוכב והפוך!

שמואל הקטן מתקן ברכת המינים[עריכה | עריכת קוד מקור]

דוקא שמואל הקטן, שכל עניינו הוא אי החפץ ברע, הוא המתקן את הברכה שכל עניינה הוא קללה ומיגור הלא היא ברכת המינים. וכך מספרת הגמרא במסכת ברכות : "תנו רבנן, שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה" - תיקן את נוסח תפילת עמידה. באותה התקופה, החלו יהודים משומדים ומתנצרים, להפוך למוסרים ומלשינים לשלטון וסיכנו פיזית את חיי עם ישראל. "אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים?". כולם הסכימו שיש צורך לתקן ברכה כנגד המינים, אך לא נמצא האדם המתאים לתקנה. עד אשר "עמד שמואל הקטן ותיקנה". שוב, שמואל הקטן אינו אומר ולא כלום. הוא מוקטן לחלוטין, אלא בפשטות "עמד שמואל הקטן ותיקנה". עינוותנותו לא מנעה בעדו, להכיר ביכולתו ולהתנדב למשימה זו. "לשנה אחרת שכחה". וכי כיצד זה שכח שמואל הקטן ברכה אותה אמר במשך שנה שלמה שלוש פעמים ביום?! ומדוע לא יכלו שומעיו להיחלץ לעזרתו ולהזכיר לו את הברכה? "והשקיף בה (רש"י: חשב לזכור אותה) שתים ושלוש שעות ולא העלוהו", לא העלו אותו מן התיבה של שליח הציבור, שהיתה נמוכה . ממשיכה הגמרא ושואלת: "אמאי לא העלוהו והחליפוהו בחזן אחר, והאמר רב יהודה אמר רב: טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו, בברכת הצדוקים מעלין אותו, חיישינן שמא מין הוא?". מתרצת הגמרא: "שאני שמואל הקטן דאיהו תיקנה". דוחה זאת הגמרא: "וניחוש דילמא הדר ביה?", שמא חזר בו ושינה את דרכו לרעה ח"ו ? בסופו של דבר מתרצת הגמרא: "שאני שמואל הקטן דאתחיל בה, דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא שלא התחיל בה, אבל התחיל בה - גומרה". מאחר וכבר התחיל את הברכה, הרי ברור נו שאינו צדוקי ח"ו, ולא חזר בו. בביאורו לסוגיה זו כותב הרב קוק : "הברכות של כלל התפילה, שהן מלאות בחסד ואהבה, כל אדם חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, ראוי הוא לערוך תפילות שבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אמנם, התפילה שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, צריכה לבא דוקא מלב שכולו טהור וקודש לה', שטבע שנאה אין בלבבו כלל, ורק מפני התכלית הכללית שחסרה לצאת על ידי תקלת הרשעים המכשילים, יעתר אל ה' להדוף אותם. אבל אם ישאר בלבבו איזה רגש כלשהו של שנאה טבעית, מפני ההתנגדות הטבעית, שאך היא קודש לה' בהתחלתה, מכל מקום תגבר בלב להיות גם כן לשנאה טבעית חוץ משורת השכל. והנה עמד שמואל הקטן ותיקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא האיש אשר דרש תמיד 'בנפול אויבך אל תשמח' וגו', והסיר כל רגש שנאה מלבבו גם לשונאי נפשו. והוא, כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כי אם רגשי לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי... לתקן ברכה למינים צריך מעמד נפש גבוהה ונישאה מאוד, כי האדם באשר הוא אדם, אי אפשר כלל שלא ימצא בו בטיבעו איזה שינאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, והתפילה צריכה שתבוא דוקא מטהרת לב קדוש הדבק באלהים חיים ומכיר שכל בריותיו חביבים לפניו כי מעשי ידיו כולם. אלא, שעם כל זה יגביר שיכלו על הרגשתו, וידמה בזה לאדון כל המעשים שמנהיג עולמו גם במשפט עם הרחמים. ורק בהיות האלקי הלזה מוכשר לזה, היתה עליו יד ה' לקדשו בקדושה עליונה למען תקן התפילה. אבל לשנה האחרת השקיף שתים ושלוש שעות עד שמצא בנפשו הכשר הקדושה הראויה, שברכה זו נראה לפי מילותיה ברוח שנאה, ושיהיה עם כל זה מלא רוח אהבה וחסד, ורק קנאת ה' צבאות, בחשקו אל תכלית השלמות, בהגלות כבוד ה' בסור כל מונע וסיג, תעשה זאת, וציורים הטהורים משתכחים בנקל וצריכים לסייעתא דשמיא". תוכנן של ברכות תפילת 'שמונה עשרה' הוא תוכן חיובי, וכל אדם יכול לתקן ברכה חיובית כפי מדרגתו. אך כאשר באו לתקן ברכה שהיא לכאורה ברכה שלילית - 'ברכת המינים', או אז "אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים?". האם יש מישהו שיכול להעיד על עצמו את השמים ואת הארץ כי כאשר הוא אומר "ולמלשינים אל תהי תקוה" - אין לו בזה שום נימא ולו הקטנה ביותר של איזושהי שנאה אישית? האם יש אדם בבית המדרש המסוגל לתקן ברכה שכל מגמתה היא לחסד ולרחמים, בדיוק כמו ברכת "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", אלא שהנוסח של הברכה יהיה "תעקר ותשבר ותכלם ותשפילם ותכניעם"?! "עמד שמואל הקטן ותיקנה". רק שמואל הקטן יכל לתקן ברכה זו! רק שמואל הקטן, שהיה אומר (ועושה) כל ימיו "בנפול אויבך אל תשמח", רק הוא ראוי לתקן ברכה זו למען כבוד שמיים, ללא חשבון אישי.

אמנם, "לשנה האחרת שכחה", כי הלא סוף סוף אף הוא עשוי בשר ודם, ולפתע פתאום התערבבה בו, בשמואל הקטן, מעט שנאה טבעית. לכן, כאשר הרגיש כי עלול הוא לאמר את הברכה שלא מתוך כוונה טהורה לחלוטין - עצר, "השקיף בה שתים ושלוש שעות ולא העלוהו". אף אחד לא עזר לו, משום שאת המילים אמנם הוא ידע, אלא שהתעוררה בו נימא של שנאה. ואם לשמואל הקטן קרה כדבר הזה - היוכל מאן דהו לבוא ולעזור לו?! משום כך "לא העלוהו". ולכן, בהווא אמינא "שאני שמואל הקטן", כי אם הוא לא ימשיך את הברכה - מי יהין להמשיכנה?! אגב, הגמרא לא אומרת שלאחר שהשקיף בה שתים ושלש שעות – הוא נזכר בברכה... אינני יודע, שמא שמואל הקטן נזכר בברכה ושמא לא נזכר... ייתכן ובסופו של דבר אמר לציבור: 'אינני מסוגל לומר היום את ברכת המינים באמיתיות שכזו, בלא שיהיה בי אפילו זיק אחד קטן של שנאה. מחר אומר אותה'... ולפי עקרון זה (הערת העורך), נוכל להבין את מעשה חנה ופנינה (שמואל א',א). פנינה הכעיסה והרעימה את חנה כדי שתתחזק בבכיה ובתפילתה לה', לפרי בטן. ולמרות שחז"ל מעידים שפנינה לשם שמים נתכוונה, היא נענשת וכל פעם שחנה יולדת בן, פנינה קוברת שניים. וקשה! אם פנינה לשם שמיים נתכוונה, מדוע היא נענשת? מסבירים בעלי המוסר, שלמרות שלשם שמיים נתכוונה, כנראה שהיתה מעורבת בכך נגיעה וחשבון אישי ולכן היא נענשה. "יתמו חטאים" או 'יתמו חוטאים' את יראת השמים שלך, - אומר שמואל הקטן - את האנושיות שלך, את האמת שלך ואת כוונתך לאידיאולוגיה שלך, אני אבדוק בשאלה אחת ויחידה: האם, כאשר חברך נופל, אתה שמח או עצוב? אם אתה שמח - הרי שכל האידיאולוגיה שלך מלאה באינטרסים אישיים ואתה הינך חפץ ברע, ואם כן אין אתה חפץ בתיקון העולם משום שאינך מאמין ביכולת לתקנו. ככל שהאידיאולוגיות הגדולות מתקרבות זו לזו - אנו רואים כיצד סגנון הדיבור הולך ונעשה זול יותר, והסיבה לכך היא פשוטה (והיא גם המכונה בשם 'מחלוקת שאינה לשם שמים' ): מסתבר שכל המאבק בין אותן האידיאולוגיות הגדולות, לא היה מאבק אידיאולוגי כל כך, ומאחר והיום אותן האידיאולוגיות התקרבו - ממילא כל צד יוכל לשרוד רק מתוך שיוכיח כי זולתו איננו ולא כלום. קודם לכן, כאשר היה פער מסויים בין האידיאולוגיות, היה כל צד "צועק" בשם האידיאולוגיה שלו, והיא, בעצם, היוותה בעבורו מעין כיסוי. אולם, אט אט, אותו הכיסוי הולך ויורד, הצדדים הולכים ומתקרבים מבחינה אידיאולוגית, ולא נותר לכל צד, על מנת שישרוד, אלא שיוכיח כי זולתו טיפש הוא. משמע, כי אותם בעלי האידיאולוגיות מעולם לא רצו לתקן ולא האמינו באפשרות התיקון! הם פשוט רצו לשלוט, ואם הם ישלטו אז אין להם התנגדות גם לתקן... שמואל הקטן איננו מכניס ולו מילה אחת משלו לתוך הפסוק, כאומר: 'אני כלל לא מופיע במימרא הזו, ואין לי בה שום מגמה או נגיעה אישית'! דרך חינוך הקיימת לעד


שאלנו, כיצד זה נקשר שמואל הקטן לעזרא הסופר ולהלל הזקן, שהיו מהפכנים גדולים?[עריכה | עריכת קוד מקור]

עזרא עלה מבבל לארץ ישראל וגם הלל עלה מבבל לארץ ישראל. עזרא עלה מבבל לארץ ישראל, רק באותו הרגע שברוך בן נריה - רבו, נפטר מן העולם. קודם לכן עזרא לא עלה מפני שחייב היה לשמש את רבו . הלל שימש את שמעיה ואבטליון, והתמנה לנשיא במקום בני בתירא . ודאי שברוך בן נריה היה אדם גדול, אך ההסטוריה זוכרת את עזרא הסופר. ודאי ששמעיה ואבטליון היו אנשים גדולים, אך ההסטוריה זוכרת את בית הלל. הווה אומר: המהפכן הגדול הוא זה שידע להתבטל התבטלות מוחלטת לרבו, - רק אז הוא נהיה למהפכן גדול! עזרא הסופר, הוא עזרא הסופר שאינו עולה לארץ ישראל ובכך מעכב את ההסטוריה של שיבת ציון מפני שעדיין לא גמר לשמש את ברוך בן נריה. הוא בטל כולו להסטוריה ממנה הוא בא, לרבותיו ולתורה ממנה הוא יונק. בנושא של הדבקות לרבותיו, נהג הלל כמו עזרא הסופר, כאשר "פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס, עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון... וירד עליו שלג מן השמים... הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג" . שמואל הקטן הוא זה שראוי היה שתשרה עליו שכינה מפני שהיה כל כך קטן, עד כדי שמותר לכנותו בשם 'קטן' מפני שבאמת היה קטן. ומהקטנות הזו שבכוחה האדם מצמצם את עצמיותו, עד שאינו תופס ולא כלום, יכול האדם להיות כל כולו כלי לשליחותו יתברך. מתוך כך גילה לנו שמואל הקטן את סוד החינוך, לאמור: אם אינך מאמין שאפשר לתקן – הרי שאתה חפץ ברע! אם אינך מאמין כי הטוב ישנו - אין אתה יכול להמשיך ולחנך! אם חפץ אתה ברעת זולתך - משמע כי אין אתה מייצג את האמת האובייקטיבית, אלא אך רוצה אתה כי נבחר בך על מנת שתוכל לממש את השאפתנות האמביציוזית שלך. בכל הגירסאות, מופיעים בסוף הפרק החמישי של מסכת אבות, דברי יהודה בן תימא: "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים", ולאחר מכן נאמר: "הוא" - כלומר: יהודה בן תימא - "היה אומר בן חמש שנים למקרא" וכו'. במחזור ויטרי, הוא הסידור של תלמידי רש"י, ישנה גירסא אחרת, המסיימת את מסכת אבות בדברי יהודה בן תימא: "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". במשנה זו מסתיימת מסכת אבות, וכפי שנכתב לאחר מכן: "חסלת מסכת אבות". רק לאחר מכן נכתבת דרך החינוך המתודית, כיצד מחנכים כל אחד ואחד בזמנו, ואת הדרך הזו לא מתווה יהודה בן תימא, אלא שמואל הקטן: "שמואל הקטן אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, בן שישים לזיקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". על פי גירסא זו, שמואל הקטן הוא אביהם של המחנכים, הוא זה שמבקש לגלות כיצד הרעיון אותו לימד, בדבר אפשרות התיקון, - מתממש בכל שלב ושלב, בחיי האדם. העולה מדברינו, ששמואל הקטן מהווה רצף ישיר לעזרא הסופר ולהלל הזקן: עזרא הסופר חידש את התורה, הלל הזקן יסד אותה, ושמואל הקטן לימד את סוד החינוך (על יסוד שני הפסוקים שהיו מורגלים בפיו) ואת דרך החינוך (בסיום המסכת על פי גירסת מחזור ויטרי). לסיכום:

  1. שמואל הקטן, עניו גדול היה. ודגל בביעור הרוע והתמקדות בטוב, עד כדי כך שהתנגד לשמחה על מפלת האויב.
  2. רק אדם עניו, שכזה, ראוי לחבר את ברכת המינים, למען כבוד שמים, בלב הנקי מחשבונות אישיים.
  3. בכל רע טמון טוב. יש להאמין בקיומו ולשאוף להוציאו אל הפועל. וזהו יסוד התיקון והתשובה. ולכן כאשר משה רואה בבני ישראל "המורים", הרי שאיבד את אמונו ביכולתם לתקן את דרכם וממילא אין עוד טעם, שימשיך להנהיג את ישראל.
  4. ראוי היה שמואל שתשרה עליו שכינה, כעזרא וכהלל. זכה הוא להימנות עם מעצבי אורח החיים היהודי של אחר החורבן, בזכות סוד ודרך החינוך, שלימד וביצע בחייו.

בשולי המאמר (הערת העורך)[עריכה | עריכת קוד מקור]

ויש לשאול, מיהו האויב שאין לשמוח במפלתו?! ואם תאמר שזהו גוי, האם אסור לשמוח לאידו, והרי אינו ממקבלי התורה. ומאידך, אם תאמר שהאויב הוא ישראל, הרי נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז) ? לשאלה זו נתנו כמה תירוצים:

  1. אויבו ושונאו בתורה, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה ואין עד נוסף עמו להעיד עליו, שמצווה מן התורה לשונאו (רבי יוסף ב"ר יהודה אבן ואקנין, תלמיד הרמב"ם).
  2. למידי חכמים שנתנצחו זה עם זה בהלכה, שלא ישמח במפלת חברו (רשב"ם).
  3. בעכו"ם נאמר "ובאבוד רשעים רנה" (משלי יא,י). וכן אם הוא מפושעי ישראל, מותר לשמוח לו, מפני שהוא שונאו של המקום (הרשב"ץ).

כאשר מדובר במפלת אויבי עם ישראל - הגוים, חובה ומצווה לשמוח. "וכשם שאמרו (בני ישראל) שירה על מפלת פרעה, כך היו ראויין לומר שירה על מפלתן של סיחון ועוג, אלא שבא דוד ואמר עליהן שירה" (מדרש שוחר טוב תהילים קיג). וכן ראינו בשירת בני ישראל על הים. ובאמירתה שוב יום יום השכם והערב בתפילה. בבוקר, אומרים אנו את שירת הים ובערב, בברכת הגאולה: "המעביר בניו בין גזרי ים סוף, את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע. וראו בניו גבורתו, שבחו והודו לשמו". ולכן יש לומר, שגישתו של שמואל הקטן, אינה מתייחסת לאויב גוי, שאין איסור לשמוח במפלתו.

מתוך הערך מהויקיפדיה העברית[עריכה | עריכת קוד מקור]

שמואל הקטן - תנא שישב במועצת החכמים שדנה בעיבור השנה. חיבר את ברכת המינים, ברכה מאוחרת שנוספה לתפילת שמונה עשרה, לבקשתו של רבן גמליאל. בתלמוד הוא מוזכר כדוגמה לענווה. לא היו לו ילדים.==תקופתו== קיימת אי־בהירות בנוגע לתקופה שבה חי ופעל שמואל הקטן, כיוון שהמקורות מציגים מידע סותר.

התלמוד מספר[4]: "שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותיקנהּ".

מכאן משמע, לכאורה, ששמואל הקטן פעל בתקופתו של רבן גמליאל דיבנה, שהיה בדור שאחרי חורבן בית שני (דור שני-שלישי של התנאים). ואולם, הדבר עומד בסתירה למקור אחר[5], "ואף הוא אמר בשעת מיתתו: שמעון וישמעאל לחרבא...". "שמעון וישמעאל", על פי רש"י[6], הם רבן שמעון בן גמליאל הזקן ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול. לפי המסופר במקור זה, שמואל הקטן צפה את הפורענויות העתידות לבוא ואת הוצאתם להורג של שני המנהיגים - נשיא הסנהדרין והכהן הגדול. בכך מפורש ששמואל הקטן נפטר עוד לפני החורבן, בחייו של רשב"ג הזקן, אביו של רבן גמליאל דיבנה (דור ראשון לתנאים).

לפיכך, יש שתי דעות עיקריות בעניין זה:

  1. שמואל הקטן חי בימי רבן שמעון בן גמליאל הזקן ובימי אביו, רבן גמליאל הזקן, בסוף ימיו של בית המקדש השני[7]. לפיכך, "רבן גמליאל" שמוזכר בברייתא בעניין התפילה וברכת המינים, וכן במקורות אחרים יחד עם שמואל הקטן (כגון בעניין עיבור השנה[8]) - הוא אפוא רבן גמליאל הזקן[9]. אם כן, מה עשה ביבנה רבן גמליאל הזקן? למה הברכה תוקנה שם ולא בירושלים, מקום מושב הסנהדרין? התשובה לכך היא, שמפני אימתם של המינים והצדוקים שנוכחותם בלטה בירושלים, היה צורך לנדוד ליבנה למטרה זו. וכך הדעת נותנת, שהרי רבן יוחנן בן זכאי ביקש מאספסיאנוס, סמוך לחורבן בית המקדש, "תן לי יבנה וחכמיה"[10], ומכך משמע שכבר היו ביבנה חכמים, וזו גם הסיבה לבחירתה של יבנה דווקא[11].
  2. שמואל הקטן חי בדור שאחרי החורבן, בימי רבן גמליאל דיבנה, בנו של רשב"ג הזקן, כפי המשתמע מן הברייתא בעניין התפילה וברכת המינים[12]. לפיכך, המקור שצריך ביאור הוא זה המספר על דבריו של שמואל הקטן לפני פטירתו. קיימת סברה שלפיה היו שני חכמים שכונו בשם "שמואל הקטן", אחד חי בסוף ימי בית המקדש, והשני - שחיבר את ברכת המינים - בימי רבן גמליאל דיבנה[13]. הצעה אחרת שהוזכרה היא, שדבריו של שמואל הקטן לפני פטירתו מתייחסים (שלא כפירוש המקובל) לשני חכמים מתקופת מרד בר כוכבא ולא מתקופת המרד הגדול[14].

מקור נוסף שמעורר קושי, הוא ברייתא[15] שמספרת שלאחר פטירתו של שמואל הקטן "היה רבן גמליאל הזקן ורבי אלעזר בן עזריה מספידין עליו...". כאן משמע שנפטר עוד בימי רבן גמליאל הזקן! ואולם, קשה להביא ראיה ממקור זה, שכן הוא תמוה ביותר אף בפני עצמו, שהרי כשהועלה רבי אלעזר בן עזריה לנשיאוּת היה זה בימי רבן גמליאל דיבנה, והיה אז בן 18 שנה[16]; וכיצד כאן מופיע יחד עם סבו רבן גמליאל הזקן?! אם כן ודאי שנפל שיבוש במקור זה, והוצעו מספר השערות לתיקונו[17], כגון "רבי אליעזר" במקום "רבי אלעזר בן עזריה"[18] ו"רשב"ג הזקן" במקום "רבן גמליאל הזקן"[19].

מקור שמהווה ראיה, לכאורה, לשיטה הראשונה, המקדימה את שמואל הקטן לימי בית המקדש, הוא הירושלמי בסוף מסכת סוטה: "רבי יעקב בר אידי בשם ריב"ל: מעשה שנכנסו זקנים לעליית בית גדיא ביריחו, ויצאת בת קול ואמרה להן: יש ביניכם שניים ראויין לרוח הקודש, והלל הזקן אחד מהן. ונתנו עיניהן בשמואל הקטן." מוכח, אפוא, ששמואל הקטן והלל ישבו יחד, ואם כן - מסתבר ששמואל הקטן לא האריך ימים עד רבן גמליאל דיבנה, אחר החורבן (לכל הפחות 70 שנה אחרי כן), אלא עד ימי רשב"ג הזקן, לפני חורבן בית המקדש. ואולם, המקור הזה סותר גרסה אחרת של המעשה, שמופיעה - בשינויי פרטים - במקומות אחרים בתלמוד[20], ובה לא מסופר שהלל ושמואל ישבו יחד[21]. אמנם, יש מי שפקפק בעצם הסתירה שבין שני המקורות הללו[22].

חיבור ברכת המינים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הברייתא מספרת, ששמואל הקטן שימש פעם אחת כשליח ציבור, וכשהגיע לברכת המינים שכח את הנוסח והתעכב מעט כדי להיזכר בו. הציבור המתין בינתיים, ולא סילק את שמואל הקטן מתפקידו כשליח ציבור. התלמוד דן במעשה זה, שהרי ישנה הלכה[23] ששליח ציבור שטעה בברכת המינים מסלקים אותו מן התיבה לאלתר, מחשש שהוא מין ולכן אינו אומר ברכה זו. אם כן, מדוע לא העלו[24] את שמואל הקטן? הרי יש לחוש שמא חזר בו לרעה! התשובה שניתנה לכך, בסופו של דיון, ששמואל הקטן התחיל לומר את הברכה ואחר כך טעה בנוסח שלה, וההלכה המורה להעלות את שליח הציבור היא מסויגת ומדברת רק כאשר לא התחיל את הברכה, אך אם התחיל בה - אין לחשוש שמא מין הוא.

דמותו בעיני חז"ל[עריכה | עריכת קוד מקור]

חז"ל שיבחו את שמואל הקטן על ענוותנותו ועל מידותיו הטובות. אחת מאגדות חז"ל מספרת על בת קול שהעידה באוזניהם של חכמים, שהתוועדו בעלייה ביריחו, על כך ש"יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך". החכמים שהשתתפו באותו מעמד "נתנו עיניהם בשמואל הקטן" שאליו מכוונים הדברים. "וכשמת אמרו עליו: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל"[25].

מפורסמת הייתה השתדלותו של שמואל הקטן למנוע בושה מאדם אחר. על כך מספר התלמוד:

Cquote2.svg אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. מעשה ברבן גמליאל שאמר: הַשכימו לי שבעה (חכמים) לעלייה! הִשכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות - יירד! עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו: שֵב בני, שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. Cquote1.svg
– בבלי, סנהדרין יא ע"א; מסכת שמחות פרק ח.

התלמוד מסיים: ולא שמואל הקטן היה זה שעלה שלא ברשות, אלא אדם אחר, ושמואל הקטן הציג את עצמו במקומו כדי שלא לביישו.

מתורתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

לא רבים המאמרים שנמסרו מתורתו של שמואל הקטן, ומה שנמסר משמו עוסק בעיקר בתחום האגדה[26]. מה שמובא בשמו במשנה במסכת אבות כולל שני פסוקים בספר משלי (כד, יז-יח), שהוא היה רגיל לומר ולעורר את האנשים להיזהר בכך.

Cquote2.svg שמואל הקטן אומר: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל-תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל-יָגֵל לִבֶּךָ. פֶּן-יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ.

(ויש גורסים:) "חרון אפו" לא נאמר, אלא "אפו" (משלי כד,יח).

Cquote1.svg
– אבות ד, יט.

הנוסחה המובאת בסיום המשנה מוזכרת בפירוש רש"י ובפירוש הרמב"ם, ומשמעותה - לפי המפרשים - "מלמד שמוחלין לו על כל עוונותיו", כלומר - האדם שאויביו שמחים במפלתו זוכה שבשכר זה נמחלים לו כל עוונותיו[27].

במסכת דרך ארץ זוטא מופיע בשמו מאמר נוסף:

Cquote2.svg אבא חנן אומר משום שמואל הקטן: העולם הזה דומה לגלגל עינו של אדם: לבן שבו - זה ים אוקיינוס, שמקיף את כל העולם כולו; שחור שבו - זה יישוב; קומט שבו - זה ירושלים; פרצוף שבקומט - זה בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו. Cquote1.svg
– דרך ארץ זוטא, סוף פרק ט.

מעשה שמספר התלמוד, בעניינו של הגשם והתעניות שהיו גוזרים בעקבות עצירתו. במעשה זה הוכיח שמואל הקטן את הציבור על פרשנותו לירידת הגשם טרם תחילת התענית או לאחר סיומה:

Cquote2.svg שמואל הקטן גזר תענית, וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה. כסבורין העם לומר: שבחו של ציבור הוא. אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר להם: תנו לו ואַל אשמע קולו!
שוב שמואל הקטן גזר תענית, וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה (אחר סיום התענית). כסבורים העם לומר שבחו של ציבור הוא. אמר להם שמואל: לא שבח של ציבור הוא, אלא אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לעבד שמבקש פרס מרבו, ואמר להם: המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער ואחר כך תנו לו.
Cquote1.svg
– בבלי, תענית כה ע"ב.

התלמוד שואל: אם כך, באיזה מקרה יכול להתבטא שבחו של הציבור בעיני ה'? ועונה: במקרה ש"אמר (החזן) 'משיב הרוח' ונשבה רוח, אמר 'מוריד הגשם' ובא גשם".

פטירתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

על פי המסופר בתלמוד, אמר שמואל הקטן בשעת פטירתו: "שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאן עתידן למיתי על עלמא"[28]. בתרגום לעברית, על פי פירוש רש"י: רבן שמעון בן גמליאל הזקן ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול (הראשונים שבעשרת הרוגי מלכות) - ייהרגו בחרב, וחבריהם להריגה בשאר מיתות, ושאר העם לביזה, וצרות גדולות עתידות לבוא על העולם.

"וכשמת אמרו עליו: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל"[29].

Cquote2.svg וכשמת שמואל הקטן תלו מפתחו ופנקסו בארונו, מפני שלא היה לו בן, והיה רבן גמליאל הזקן ורבי אלעזר בן עזריה[30] מספידין עליו ואומרין: על זה נאה לבכות, על זה נאה להתאבל. מלכים מתים ומניחים כתריהם לבניהם, עשירים מתים ומניחים עושר לבניהם; שמואל הקטן נטל כל החמודות שבעולם והלך לו. Cquote1.svg
– מסכת שמחות פרק ח.

הערות ומקורות[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. יומא סט, ב
  2. ברכות יז, ב
  3. סנהדרין יא, א
  4. בבלי ברכות כח ע"ב ומגילה יז ע"ב.
  5. בבלי סוטה מח ע"ב.
  6. כן היא הפרשנות המקובלת, וכך מופיע באיגרת רב שרירא גאון.
  7. דרך זו האריך מהרלב"ח להוכיח בקונטרס הסמיכה סד ע"ב ובשו"ת שלו סימן קמ"ז. כן כתבו בעל סדר הדורות בספרו, המאירי בפתיחה למסכת אבות, חידושי "ערוך לנר" לסנהדרין יא ע"א, הגהות רש"ש שם, הגהות "חשק שלמה" שם, "מרגליות הים" שם; ועוד.
  8. בבלי, סנהדרין יא ע"א.
  9. ואכן, במקור המקביל למעשה העיבור, במסכת שמחות פרק ח, הנוסחה היא "רבן גמליאל הזקן". ראו גם דקדוקי סופרים למסכת סנהדרין (יא ע"א), שמביא גרסה אחרת - "רבן שמעון בן גמליאל" הזקן, בנו.
  10. בבלי, גיטין נו ע"ב.
  11. ראו "תולדות תנאים ואמוראים" לר' אהרן היימאן.
  12. תומכים בגישה זו: ראב"ד ב"ספר הקבלה"; ר' צבי יעקב יאליס בספר "בית ועד לחכמים; הגהות יעב"ץ סנהדרין יא ע"א; ועוד.
  13. הגהות יעב"ץ למסכת סנהדרין יא ע"א; רבי צבי יעקב יאליס, מחבר הגהות "מלא הרועים" על התלמוד, בספר "בית ועד לחכמים" (ערך שמואל הקטן).
  14. המקור לסברה זו הוא בספר "דורות הראשונים" לר' יצחק אייזיק הלוי, מחוקרי סדר הדורות והזמנים, ה'תר"ז-ה'תרע"ד (1847-1914). ליתר ביאור, לפי דברי הרב הלוי דבריו של שמואל הקטן לפני פטירתו, "שמעון וישמעאל לחרבא", אינם מתייחסים לרשב"ג הזקן ולרבי ישמעאל כהן גדול כפי המקובל וכפירוש רש"י, ולא הם היו מעשרת הרוגי מלכות; אלא לשני חכמים אחרים, מתקופת מרד בר כוכבא - רבי שמעון בן הסגן (בנו של רבי חנינא סגן הכהנים) ורבי ישמעאל חברו של רבי עקיבא. לאור זאת, המקור במסכת שמחות (מן המסכתות הקטנות, פרק ח) המספר על הרוגי המלכות, שבו מובא שנהרגו "רשב"ג ורבי ישמעאל" משובש, ובמקום "רשב"ג" היה כתוב "רשבהס"ג" (רבי שמעון בן הסגן) ונשתבש בהעתקות במהלך הדורות.
  15. מסכת שמחות פרק ח.
  16. בבלי ברכות כח ע"א. ולפי הירושלמי - בן 16 שנה.
  17. ראו הרחבה בשו"ת "יד נתן" לרבי נתן יהודה אורטנר - לוד, חלק שני סימן סז.
  18. הגהות הגר"א למסכת שמחות.
  19. הגהות "חשק שלמה" לרבי שלמה הכהן מווילנא, בשם ספר יוחסין.
  20. בבלי, סוטה מח ע"ב, סנהדרין יא ע"א; ירושלמי סוטה פ"ט הי"ג.
  21. "פני משה" על הירושלמי סוף סוטה, בשם ה"יפה מראה".
  22. "פני משה", לירושלמי סוף סוטה.
  23. רמב"ם הלכות תפילה י, ג; שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ"ו סעיף א.
  24. שליח הציבור היה נקרא "יורד לפני התיבה", שמקום עמידתו היה נמוך, כדברי הפסוק "ממעמקים קראתיך ה'" (תהילים קל, א; ראו משנה ברורה סימן צ ס"ק ה); ולכן סילוקו משם מבוטא בלשון העלאה.
  25. בבלי, סוטה מח ע"ב וסנהדרין יא ע"א; ירושלמי סוטה פ"ט הי"ג.
  26. קהלת רבה ז, טו; שוחר טוב צד, ד; ועוד. באוצר המדרשים (אייזנשטיין) קיים מדרש בשמו, "ברייתא דשמואל הקטן".
  27. רשב"ץ ("מגן אבות").
  28. בבלי, סוטה מח ע"ב; ירושלמי, סוטה פ"ט הי"ג; מסכת שמחות פרק ח.
  29. שם.
  30. זו טעות בנוסח, וראו בפרק "תקופתו" בעניין זה.

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]


התנאים[עריכת קוד מקור]

  1. תקופת הזוגות : הלל הזקן, שמאי הזקן, בני בתירה, מנחם, עקביא בן מהללאל
  2. דור ראשון : רבן גמליאל הזקן, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבן יוחנן בן זכאי, יונתן בן עוזיאל, בבא בן בוטא, רבי חנינא בן דוסא, רבי חנינא סגן הכהנים
  3. דור שני (בזמן חורבן בית המקדש ואחריו): רבן גמליאל דיבנה, רבי יהושע בן חנניה, רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי אלעזר בן ערך, רבי נחוניה בן הקנה, נחום איש גמזו, רבי חנינא בן עקביא
  4. דור שלישי: רבי עקיבא, רבי טרפון, רבי יהודה בן בבא, רבי ישמעאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יוסי הגלילי, רבי חנינא בן תרדיון, רבי יוחנן בן ברוקה, בן זומא, בן עזאי, אונקלוס, רבי חנינא בן אנטיגנוס, חנניה בן חכינאי
  5. דור רביעי: רבן שמעון בן גמליאל, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי מאיר (ואשתו ברוריה), רבי שמעון בר יוחאי, רבי אלעזר בן שמוע, רבי נחמיה, רבי נתן
  6. דור חמישי: רבי יהודה הנשיא, רב הונא קמא בבבל, רבי יוסי ברבי יהודה, רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי שמעון בן אלעזר, רבי אלעזר הקפר, סומכוס
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.