המקור: האנציקלופדיה התלמודית

שמנים להדלקת נרות (המשך) וטומאת בגדים - מסכת שבת דף כ"ו

  • על שמנים להדלקת נרות (המשך).
  • טומאת בגדים.

להלן תרשים תוכן הדף:

דף כו מסכת שבת.png

המקור אתר סיני הטקסט הוא לפי בארו הרב עדיין שטיינזלץ, המובא באתר ספריא שיעורים:

לא מדליקים בצרי - רשב"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגלל הריח הרע, ובשל הסכנה בשימוש בו (להמחשה מובא מעשה)'

תניא [שנינו בברייתא] שר' שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בשבת בצרי (שרף ריחני מעצי בושם). ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אמר רבה: מתוך שריחו נודף חששו שמא ישכח ויסתפק (ישתמש) ממנו בשבת ונמצא כמכבה את הנר, שהלוקח שמן מן הנר בשעת בעירתו הרי זה כמכבהו, שהרי זמן בעירתו פוחת. אמר ליה [לו] אביי:(כ״ו א)
לימא מר [יאמר אדוני] נימוק אחר: מפני שהוא, הצרי עף, כלומר, שהוא עשוי להתאדות במהירות רבה ולגרום לדליקה. ומשיבים: חדא [סיבה אחת] ועוד אחת קאמר [אמר]: חדא [אחת] — מפני שהוא עף, ויש בכך סכנה. ועוד — גזירה שמא יסתפק ממנו.
סיפור ההתנקשות של החמות בכלה על ידי השמן
ומסופר: ההיא חמתא דהות סניאה לה [חמות אחת שהיתה שונאת אותה] את כלתה, אמרה לה: זיל איקשיט במשחא דאפרסמא [לכי התקשטי בשמן אפרסמון]. אזלא איקשיט [הלכה והתקשטה]. כי אתת [כאשר באה] אמרה לה חמותה: זיל איתלי שרגא [לכי הדליקי נר]. אזלא אתלא שרגא [הלכה והדליקה נר]. אינפח [אחזה] בה נורא ואכלתה [האש ושרפתה].
נבוזראדן השאיר כורמים (מלקטי אפרסמון) ויוגבים (סוחטי חלזונות).ן
וכיון שהוזכר אפרסמון, מביאים את הנאמר בכתוב: "ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכרמים וליגבים" (ירמיה נב, טז). ומבארים את דברי הכתוב: על מה שנאמר "כורמים" תני [שנה] רב יוסף שבני דלת הארץ אלו היו מלקטי האפרסמון בשטח מעין גדי ועד רמתא. וה"יוגבים" — אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה. שמלאכות אלה של ליקוט בלבד, מלאכות עניות הן, שרק מעטים יכלו להתפרנס מהן ובדוחק.

לא מדליקים בצרי - דעות נוספות[עריכה | עריכת קוד מקור]

איך ינהגו במקומות שאין שמן זית

ומסופר שעמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו (חולק מאוד) ואמר כנגד דברים אלה: ומה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין, ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא wשמן צנונות (מופק מזרעים), ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט? אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים שאין מדליקין בו ואין להוסיף חומרות יתירות (רק משמן זית).
ומדליקין בשמן דגים ובעטרן. ר' שמעון שזורי אומר: מדליקין בשמן פקועות (צמח - אחד מבני הנביאים ליקט פקועות ומעט מתו והנביא המיל אותם - אבטיח - לפי זהר עמר) ובנפט. סומכוס אומר: כל היוצא מן הבשר (מבעל חיים) אין מדליקין בו, אלא בשמן דגים בלבד. ושואלים: והלא שיטת סומכוס היינו [זוהי] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון], שגם הוא מתיר להדליק בשמן דגים? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם, הבדל למעשה] ביחס למה שרב ברונא אמר בשם רב שחלב מותך שהוסיפו לו שמן, מותר להדליק בו, שבכך דעותיהם חלוקות, ואולם לא מסיימי [אין הם מוגדרים] שאיננו יודעים מי מהם האוסר ומי מהם המתיר בנושא.
על שמן פקועות (פורטל הדף היומי)
המקור הראשון שבו אנו פוגשים את הפקעות (פַּקֻּעֹת) הוא בתאור הנס שנעשה על ידי אלישע: "ויצא אחד אל השדה ללקט ארת וימצא גפן בשדה וילקט ממנו פקעות שדה מלא בגדו ויבא ויפלח אל סיר הנזיד כי לא ידעו. ויצקו לאנשים לאכול ויהי כאכלם מהנזיד והמה צעקו ויאמרו מות בסיר איש האלוקים ולא יכלו לאכל. ויאמר וקחו קמח וישלך את הסיר ויאמר צק לעם ויאכלו ולא היה דבר רע בסיר" (מלכים ב' ד ל"ט-מ"א). מסיפור זה נוכל להסיק שפקועות השדה נלקטו מצמח דמוי גפן. הפקועות מכילות חומר רעיל והן גדולות למדי ולכן היה צורך "לפלחן" אל הסיר. מפרש "מצודת ציון" (שם): "פקועות שדה - הם הגדלים על גפן שדה, והמה מרים ועושים מהם שמן ובדרז"ל נקרא שמן פקועות". לפי דברי הרד"ק (שם) מקור פירוש זה בגאונים: "ומצאנו בפי' הגאונים ז"ל פקועות שדה כעין אבטיחים קטנים והם מרים ועושין מזרע שלהם שמן. הוא שאמרו רז"ל בשמן פקועות והוא הנקרא בלשון ישמעאל חנד"ל. אם כן לזה הפירוש ירצה לומר גפן שדה שהקנה ההוא שגדלין בו אלה הפקועות הוא כעין גפן ונקרא גפן שדה". רש"י (ומפרשים נוספים) כינו את צמח זה בשם "דלעת מדברית". על פי פירוש הרד"ק אנו פוגשים את הפקועות גם כעיטור הבית הראשון: "וארז אל הבית פנימה מקלעת פקעים ופטורי צצים הכל ארז אין אבן נראה" (מלכים, א' ו י"ח). רד"ק: "מקלעת פקעים - כמעשה קלעים. ופקעים והם צורות פקועות שדה או מקלעת פקעים סמוך לפקעים ופירוש ציור פקעים כמו וקלע כרובים, שפירש ציור צורת כרובים. ויונתן תרגם מקלעת פקעים וגלף איזו ביעין רוצה לומר כצורת בצים".

שמן טבל טמא[עריכה | עריכת קוד מקור]

שמן טבל טמא - רואים את הטבל כערבוב של תרומה עם חולין , ממילא – לישראל ודאי אסור להנות ממנו (תרומה), לכהן אסור כי נתונים לו רק משעת הרמה (לומדים מהיקש מתרומה טהורה – "משמרת תרומותי")

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מדליקין בטבל (תבואה שלא הופרשה ממנה תרומה כלל) טמא בחול, לפי שהוא אסור בהנאה. ואין צריך לומר שאין מדליקים בו בשבת. כיוצא בו, אין מדליקין בנפט לבן בחול, ואין צריך לומר שאין מדליקים בו בשבת. בשלמא [נניח] לגבי נפט לבן מובן הדבר שהוא אסור — מפני שהוא עף ויש בכך חשש סכנה, אבל טבל טמא מאי טעמא [מה טעם] אסרו חכמים להשתמש בו?
ומשיבים: מקור הדבר הוא במה שאמר קרא [הכתוב]: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יח, ח), ולמדו מכאן שבשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ולומדים מכאן: מה תרומה טהורה אין לך (לכהן) בה היתר ליהנות ממנה אלא משעת הרמה ואילך, אף תרומה טמאה אין לך היתר להשתמש בה אלא משעת הרמה ואילך. והטבל, מאחר שיש בתוכו חלק של תרומה (שעדיין לא הופרש) אסור אף הכהן להשתמש בו.
עתה באים לדון גופא [לגופה] של אותה תוספתא שהובאה מקודם בענין הדלקת נר שבת בצרי במלואה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי בשבת. וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: הצרי, אשר שימש אחד מן הסממנים שהיו מרכיבים את הקטורת, אינו אלא שרף היוצא מעצי הקטף ולא עץ הקטף עצמו. ר' ישמעאל אומר: כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו, אלא בשאר דברים שאינם עץ.

טומאת בגדים[עריכה | עריכת קוד מקור]

שני משתנים: הגודל - רק גדולים וסוג הבא - רק הפשתן

מפורטל הדף היומי
הקדמה
יש שתי טומאות בבגד – נגעים וטומאה מבחוץ (למשל שרץ).
בנגעים יש חומרא שנטמא כבר בחוטים (שתי וערב), בשרץ יש חומרא שנטמא בכעדשה (כאשר הוא קטן).
מבחינת הגודל וסוג הבגד – אין הבדל.
בטומאות שנוגעות בבגד אין פרוט לגבי סוג הבגד, אלא כתוב – "או בגד או עור" וכד'.
בטומאת צרעת הבגד כתוב (ויקרא יג) –
והַבֶּגֶד, כִּי-יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת: בְּבֶגֶד צֶמֶר, אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים.
אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב, לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר; אוֹ בְעוֹר, אוֹ בְּכָל-מְלֶאכֶת עוֹר…
את תּוֹרַת נֶגַע-צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים, אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב, אוֹ, כָּל-כְּלִי-עוֹר–לְטַהֲרוֹ, אוֹ לְטַמְּאוֹ.
הערה: בפורטל הדף היומי יש לוח העוסק בפירוט הסוגיה
להלן הגמרא
תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש (גודל קטן כזה אפילו עני לא ישתמש בו) , שאף אם יש בשטחו שלוש על שלוש אצבעות אינו נחשב גדול למדי כדי לקבל טומאה. ומשום כך מסככין בו את הסוכה, שיש להקפיד שלא יהא הסכך מדבר המקבל טומאה. כל זה חוץ מפשתן, שיש בו דינים מיוחדים (במקרה זה גם חתיכות קטנות מקבלים טומאה). אמר אביי:(כ״ו ב)ר' שמעון בן אלעזר וכן התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל אמרו דבר אחד ביסודו אף כי לא באותה צורה. ומפרטים: שיטת ר' שמעון בן אלעזר היא הא דאמרן [זה שאמרנו] עתה שבאריגים מן הצומח נחשב לאריג ממש רק העשוי מפשתן בלבד. ושיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל מאי [מה] היא? — דתני דבי [ששנה התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: הואיל ונאמרו "בגדים " בתורה סתם ולא פורש מאלו חמרים עשויים בגדים אלה, ופרט לך הכתוב באחד מהן, בדיני טומאת נגעים, צמר ופשתים ("והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים". ויקרא יג, מז), יש לומר כי מה להלן בנושא זה "בגד" משמעו העשוי מצמר או מפשתים, אף כל בגדים האמורים בתורה אינם אלא צמר ופשתים (רק בגד בהרכב זה חייב בציצית), ואריגים אחרים (בגדים אחרים) אינם נכללים במובן "בגד".

על בגד גדול[עריכה | עריכת קוד מקור]

בכל זאת יש הבדל: והטומאה נקבעת לפי גודל הבד ולכן בד גדול יהיה טמא

בניגוד לאביי שראה בשיטות ר' שמעון בן אלעזר ותנא כהן רעיון אחד, רבא אמר כי שתי השיטות אינן זהות וביחס לפיסת אריג גדולה בהרבה שיש בה שלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים שאינם צמר ופשתים איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. שר' שמעון בן אלעזר האומר במפורש "אין בו שלוש על שלש (אצבעות)", משמע כי במטלית בת שלושה טפחים על שלושה הראויה אף לעשירים אית ליה [יש לו, סבור] שהיא מקבלת טומאה, כי בגד הפשתים אינו מיוחד בעצם העובדה שהוא מקבל טומאה אלא בכך שאף מטלית קטנה ממנו מקבלת טומאה. ואילו לדעת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל לית ליה [אין לו, אינו סבור] שבגדים אחרים מקבלים בכלל טומאה.
א ממה ששנינו מקודם משמע דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל בכל אופן] ברור כי שלש על שלש אצבעות בבגד צמר ופשתים מיטמא בטומאת נגעים ושואלים: מנא לן [מנין לנו] שכך הוא? ומשיבים: דתניא שכן שנינו בברייתא] העוסקת בענין זה: מן האמור בתורה "בגד" סתם אין לי אלא לחשוב ביחס לבגד שלם ממש שהוא מיטמא, ואולם מטלית בת שלש על שלש אצבעות מנין שאף היא בכלל זה? — תלמוד לומר: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת" (ויקרא יג, יז), שמתוספת הלשון "והבגד" למדים אנו שכל דבר ארוג נכנס, לענין זה, בכלל בגד. ושואלים: ואימא [ושמא אמור] כי הכוונה היא לרבות אריג של שלשה על שלשה טפחים? ומשיבים: דבר זה לא יתכן, שכן לאו [האם לא] קל וחומר הוא? שכן השתא [עכשיו], הרי יודעים אנו שאפילו חוטי שתי או חוטי ערב מיטמא, ואם כן מטלית בת שלשה על שלשה טפחים מיבעיא [צריך לומר]?! והרי בבגד שיש בו שלושה על שלושה טפחים כבר יש כמות מספיקה של חוטי ערב ושתי הנטמאים מכוח עצמם!
גודל הבד: לפי הפשט רק הגדול
ודוחים: אי הכי, שלש על שלש אצבעות נמי ליתי [גם כן נביא, נלמד] בקל וחומר משתי וערב! אלא צריך לומר כי קל וחומר זה אינו מושלם, שכיון שנעשו החוטים אריג, שוב אינם נמצאים בדרגה שהיו בה קודם, ואינם ראויים עוד לשימוש בשתי ובערב. ולכך יש לומר כי אריג של שלשה על שלשה טפחים דחזו [שראויים] לשימוש בין לעשירים בין לעניים, שכן זו פיסת אריג שמשתמשים בה לצרכים שונים, אכן אתי [באה נלמדת] בקל וחומר, שודאי רבה חשיבותה משתי וערב, ומקבלת טומאה. ואולם אריג של שלש על שלש אצבעות שלעניים הוא דחזיין [שראויים] ואילו לעשירים לא חזיין [אינם ראויים] — לא אתי [אינו בא, נלמד] בקל וחומר. ועל כן טעמא [הטעם] דווקא משום דכתביה קרא [שכתבו המקרא], הא [הרי] אם לא כתביה קרא [כתבו המקרא] — לא גמרינן [אין אנו לומדים] בקל וחומר. אלא כיון שיש לשון ריבוי בכתוב, וגם קל וחומר, למדים כך. ועוד שואלים: אכן יש בתורה לשון ריבוי, "והבגד", שהוא כלל המרחיב את הפרטים הבאים לאחר מכן.
בגד צמר ופשתים
ואולם שמא אימא [אמור] כי בא דבר זה לרבות מטלית בת שלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים שאינם צמר ופשתים שהיא מיטמאה? ומשיבים: דבר זה לא יתכן, שהרי אמר קרא [הכתוב]: "בגד צמר ופשתים", ומזה משמע כי בגד צמר ופשתים — אין [כן], ואולם מידי אחריני — לא. ושואלים: ואימא כי אימעוט [ושמא תאמר, כי כאשר מיעט הכתוב] הרי זה דווקא בבגד של שלש על שלש אצבעות, אבל בגד של שלשה על שלשה טפחים — מיטמא! ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי [שני מיעוטים כתובים], שנאמר פעם אחת "בגד צמר או הפשתים" (ויקרא יג, נט), ונאמר "בבגד צמר או בבגד פשתים" (ויקרא יג, מז), ובא חד למעוטי [כתוב אחד למעט] משלש על שלש אצבעות, וחד למעוטי [וכתוב אחד למעט] משלשה על שלשה טפחים, ולהדגיש שבגד שאינו של צמר ופשתים אינו מקבל טומאה כלל. וכל זה נאמר לפי שיטת אביי שבגדים שאינם צמר או פשתן אינם מקבלים טומאה.
ושואלים: ואולם לשיטת רבא שאמר כי נחלקו הדעות, ושלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים לדעת ר' שמעון בן אלעזר אית ליה [יש לו, סבור] כי הם מקבלים טומאה, ואילו לתנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל לית ליה [אין לו, אינו סבור] שהם מקבלים טומאה, אם כן מטלית בת שלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים(מכאן כ"ז,א) ביאור שטיינזלץ
מנא ליה [מנין לו] שהיא מקבלת טומאה? ומשיבים: לדעתו נפקא [יוצא, נלמד] דבר זה מהכתוב בטומאת שרצים "או בגד או עור או שק" (ויקרא יא, לב), שהתוספת "או" באה לכלול בתוכה גם פריטים שאינם מוגדרים בעצם המלה "בגד". דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר "בגד " אין לי להבין אלא כפשטו בגד שלם ממש, ואולם אריג של שלשה על שלשה טפחים בשאר בגדים מניין שהוא מקבל טומאה? תלמוד לומר: "או בגד

(המשך הנושא בדף הבא)

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.