Family Wiki
Advertisement

סיפורה של שרה אופנהיימר מתוך סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה

על משפחת קרצנר[]

אבי, מנחם מנדל קרצנר, נולד בפולניה, עבר לרומניה בסוף מלחמת העולם הראשונה והגיע לסוצ'בה. אמי, מרים לבית ברל, נולדה בסוצ'בה. הורי התחתנו בתחילת שנות העשרים ונולדו להם ארבעה ילדים: משה יוסף ז"ל, יצחק בנימין ז"ל, ציפורה ואנוכי - שרה. גרנו במרכז העיר אצל ברל ראוך. שכנינו מצד אחד היו משפחת ויידנפלד ומצד שני משפחת סמוטריץ', עד שעזבו את סוצ'בה ולאחר מכן גרה שם משפחת איצקוביץ'.

אבי היה סוכן נוסע ועסק גם במטבע זר (החלפה והעברה לחוץ לארץ). הוא היה איש מוכר ומכובד בעירנו גם בגלל עיסוקיו, אך במיוחד בגלל מעשיו הטובים ודאגתו לנזקקים, הן במתן הלוואה, הכנסת כלה והן בדאגה לחולים הזקוקים לטיפולים מיוחדים, אך הכול היה מתן בסתר. אמי היתה עזר כנגדו. היא טיפלה בחולים, דאגה לארוחות חמות לערירים ואנחנו כילדים היינו מביאים את האוכל לאנשים הביתה 3-2 פעמים בשבוע.

ילדות[]

ילדותנו עברה עלינו כמו על רוב ילדי העיר. גן ילדים אצל גב' איזוליס, הבנים בתלמוד תורה אצל המורים קרטן ומילר, בית ספר עממי ולאחר מכן הבנים הלכו לבית ספר למסחר ואנו הבנות לבית ספר מקצועי. כל זאת עד לשנת 1938. עם עלייתו של אנטונסקו החלו הצרות. היינו צריכים לעזוב את בית הספר, לענוד את הטלאי הצהוב ואבי הפסיק לנסוע לצ'רנוביץ מכיוון שהתנכלו ליהודים ברכבת.
היינו בתנועת נוער "בני עקיבא" ובאותה תקופה הגברנו את הפעילות שם. למדנו עברית בתקווה שבעתיד נעלה לישראל. במסגרת התנועה אספנו כסף לקרן קיימת והיתה תמיד תחרות מי אסף יותר. עשינו הרבה טיולים לזמקה וצ'טטה ובקיץ רחיצה בסוצ'בה ובנחל הגְרְלה. בסך הכול היינו מאושרים ולא הרגשנו כל כך את המצב הקשה.

לטרנסניסטריה[]

בשנת 1941 היתה הזדמנות מטעם עליית הנוער לשלוח שלושה ילדים מהעיר שלנו לארץ ישראל. הורי החליטו לשלוח את יצחק ז"ל ואת ציפורה שתיבל"א, אשר התאימו לגיל הנדרש. זה היה חצי שנה לפני שאנחנו הוגלינו לטרנסניסטריה. עבור הורי היה הדבר קשה מאוד. הילדים (בליווי של דודתי רחל) יצאו במוצאי שבת. הבית היה מלא אנשים שבאו להיפרד מהם ואבי עשה הבדלה שהיא חרוטה בזיכרוני לתמיד, כאילו ידע שזו פרֵדה לתמיד. בסוכות 1941 הכריזו בעיר שעל כל היהודים להתפנות. חילקו את העיר לשני חלקים ואמרו לנו לארוז כמה דברים שניתן לקחת בידיים או על הגב. אחר כך, בהתערבות הד"ר טייך, שהיה ראש הקהילה היהודית, ניתן לחלק מהתושבים שהות של יום נוסף. אנחנו היינו ביניהם. אז הצטרפו אלינו גם סבתי אסתר ודודתי רחל ברל וגם ישראל שאומן ואחותו מדי.
יצאנו בשמחת תורה. נסענו עד לרכבת בעגלה ומשם ברכבת משא (בהמות) עד אטאקי. משם עברנו במעבורת את הדנייסטר והגענו למוגילב. שיכנו אותנו בקזינו ישן פרוץ חלונות ודלתות, אך היה לנו גג מעל ראשינו. כעבור כמה ימים, ארגן הד"ר טייך קבוצה של כמה משפחות והתחלנו לנוע לכיוון שארגורוד. חלק מהדברים הועמסו על עגלות, היתר בידינו או על גבנו. כך הלכנו כמה ימים עד שהגענו לשארגורוד, שם מצאנו קהילה יהודית די גדולה והם פתחו לפנינו את בתיהם. אנחנו הגענו למשפחת קורנבליט. בעל הבית היה נפח העיר.
הם הקצו לנו חדר ושם גרנו יחד עם משפחת האוזר (ארבע נפשות), גב' קיסמן (1) ומשפחתנו עם סבתי ודודתי (שש נפשות). היה צפוף מאוד, במיוחד בלילה, כשכולנו שכבנו לישון על הרצפה. אנחנו היינו בין הראשונים שהגענו לעיר ואחרינו הגיעו המונים והם שוכנו בבית כנסת. הצפיפות, הקור והרעב גרמו סבל רב לאנשים. בגלל הצפיפות הרבה וההיגיינה הלקויה, פרצה מחלת טיפוס הבהרות שרובינו חלינו בה. סבתי אסתר ברל ואבי נפטרו מהמחלה האיומה הזאת בהפרש של חודש: סבתי - ג' ניסן ואבי - ב' אייר. לאחר שאבי נפטר נשארנו ללא מפרנס כי הוא היה זה שדאג תמיד להביא אוכל הביתה. דודתי רחל ברל עזרה לנו מאוד. לי אישית, היא דאגה שאלמד, ולימדה אותי עברית ואנגלית. היא נתנה שיעורים בעברית ועזרה הרבה לכלכלת הבית. אימא ואני עסקנו בעבודות סריגה (כובעים, גרביים וכפפות) וכך הרווחנו משהו למחיה והסתדרנו.

לארץ ישראל[]

במאי 1944 התחלנו לחזור לרומניה. זה לקח לנו כחודש עד שהגענו אחרי תלאות לסוצ'בה. כמובן שלא מצאנו כלום מרכושנו. בסוצ'בה נשארנו כשלושה חודשים ונסענו לבוקרשט, שם חיכינו לעלייה לארץ. הדבר קרה רק בשנת 1946 באונייה "מקס נורדאו". היתה זו עלייה בלתי לגאלית. האנגלים חיכו לנו, עצרו את האונייה ואנחנו הועברנו לעתלית. בהגיענו לעתלית, קיבל אותנו לא אחר מאשר שכננו חברנו דוד סמוטריץ' (שהיה נציג הסוכנות). שמחתנו היתה רבה.
בעתלית שהינו כ 6 שבועות, משם עברנו לקריית מוצקין, תחילה לבני משפחה ואחר כך לדיור זמני. אחרי שנתיים קנינו בית בקריית שמואל מכסף שאבי ברוב חכמתו הפקיד אצל חבר בארצות הברית.
עם פרוץ מלחמת השחרור, אחי משה גויס לצבא ובינואר 1949 נפל בעת מילוי תפקידו כחבלן. הוא קבור בחיפה. אמי התגוררה רוב שנותיה בארץ בביתה בקריית שמואל, עם אחי יצחק ומשפחתו ובשנים האחרונות לסירוגין, אצל אחותי צפורה ואצלי. עם זאת, היא המשיכה את המסורת של עזרה לזולת ועשתה זאת בנאמנות רבה עד לפטירתה בשיבה טובה בשנת 1992.
אני עבדתי לפרנסתי בבית חרושת לייצור שוקולד עד שהתחתנתי עם דוד אופנהיימר. נולדו לנו שני ילדים - זאב ושלומית. דוד, מורה במקצועו, אך שאף להיות חקלאי. לכן הלכנו לכיוון זה וזה כ 50 שנה אנחנו חקלאים בעלי משק חלב בכפר ביאליק, שעכשיו רובו מנוהל בידי בתנו שלומית ובעלה אילן ברעם. בננו זאב חקלאי במושב נוב ברמת הגולן.

הבקשה לכניסה לארץ ישראל[]

Advertisement