Family Wiki
Advertisement

מלמד לזירוז הבקר
מוזאון:מוזאון ישראל, ירושלים סוג הפריט:מלמד לזירוז הבקר מקום:חורבת ראש זית תקופה:תקופת הברזל II ,המאה ה-9 לפני הספירה תחום:ארכאולוגיה סיווג:כללי טכניקה:ברזל קוד פריט:ICMS_IMJ_371420 צלמים:צילום: © מוזיאון ישראל, ירושלים, עמליה אורן בעלות: רשות העתיקות מספר רישום: IAA 1996-2612

שש הגזרות האחרונות - דף י"ז

שמונה עשר דבר - שמונה עשרה הלכות אלו הם שמונה עשרה תקנות המופיעות בפרק הראשון של מסכת שבת ועליהם כתוב במשנה "ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גריון כשעלו לבקרו, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום". בדף י"ז נעסוק בשש הגזרות האחרונות ואלו הן:

עובי המרדע הגורם לטומאה[]

למדנו:כׇּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה בְּעוֹבִי הַמַּרְדֵּעַ(ידוע שאהל מעביר טומאה, אם מת נמצא בו, בתנאי שעוביו טפח) (מרדע - מַלמָד, מַקֵל ארוך אשר הקצה שלו דוקרני המשמש להאצת הבּהֵמה בּעת חרישתה באדמה) .הכיסוי צריך להיות ברוחב טפח - המרדע היה בהיקפו טפח (רוחבו רק שליש) התלמוד מציג שלוש דעות בנושא:

  1. רבי טרפון - (אקפח את בני - מצער היה על תורה המשתכחת ומקלל את עצמו) משום כלים המאהילים על המת. כי כל חפץ המצוי למעלה מקבר המת (מאהיל) נטמא על ידי כך. ואולם מזה שהמרדע נטמא כשלעצמו, מכל מקום אין בכך כדי ללמד שהוא מביא את הטומאה על חפצים אחרים. (בקיצור, אם הבנתי טוב, זאת לא גזירה ואין למנות אותה בין י"ח הגזרות- המחבר)
  2. רבי עקיבא - ולכן אף האדם הנושא את המרדע נטמא בשל המרדע. ואולם אותם מטלטלים שהאהילו על המת הם עצמם מביאים את הטומאה על עצמם באהל זה בכל שהן, ואין צורך בשיעור מסויים. ואולם אותם חפצים המאהילים על המת לגבי שאר אדם (שאינו נושא אותם) וכן לגבי כלים — אינם מטמאים אלא בפותח טפח, שיש ברחבם של הכלים הללו לפחות טפח.
  3. רבי ינאי - ומרדע זה שאמרו, דווקא שאין בעביו טפח ואולם יש בהיקפו טפח, וגזרו חכמים על היקפו משום עביו. שאילו היה עוביו טפח היה מטמא באהל מדברי תורה, על כן החמירו בהיקפו טפח מגזירת חכמים והוא עוד אחד משמונה עשר דבר.

סיכום: (לפי אתר ישיבה) - 12. כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע. נחלקו התנאים בפירושה של גזירה זו. רבי טרפון פירש שמדובר בהלכה מוטעית ומקופחת. במקור הגזירה היא שאם עבר אדם עם מרדע המאהלת על המת שהמרדע טמאה מדין "אוהל המאהיל על המת" שהוא טמא גם אם אין בו רוחב טפח, וחשב השומע שמדובר בטומאה על הבאת טומאה על ידי מטלטלין בעובי מרדע דבר שאינו נכון, כי כדי שאוהל יביא טומאה על אובייט אחר יש צורך שיהיה בגודל של טפח לכל הפחות. אך רבי עקיבא פירש שלא מדובר בסילוף, אלא גזרו חז"ל על מרדע ש (לפי רבי טרפון שאינו גורס גזירה זו, יש למנות במקומה את טומאת זיבה על בנות הגויים) ולכן לא נכללת הין י"י הדברים (תןספת המחבר). הסבר ה"מרדע" לפי פורטל הדף היומי

ראו את ההמחשה בציורים

הבוצר לגת[]

שנחלקו שמאי והלל אם הנוזלים שנסחטו בלא כוונה מן הענבים שנבצרו על מנת לדרכם ולעשותם יין מכשירים לקבל טומאה או לא.

  1. שמאי אומר: הוכשר המשקה הזה לקבל טומאה
  2. הלל אומר: לא הוכשר.

אמר לו הלל לשמאי: אם כן, מפני מה בוצרין ענבים בטהרה (בכלים טהורים), שצריך לדעתך להזהר מטומאה בשעת בצירה, כי הענבים מוכשרים לטומאה על ידי המיץ הנוזל מהם, ואולם אין מוסקין זיתים בטהרה, והרי לדעתך שהוכשר המשקה היוצא לקבל טומאה אם כן מדוע אין חוששים למוהל הזב מן הזיתים

סיכום (שם) : הבוצר לגת. אדם הבוצר ענבים מהגפן, אפילו אם זאת נעשתה לצורך דריכה, נחשב המשקה שיוצא מהענבים - שכמובן יוצא בניגוד לרצון בעל הכרם שללא ספק אינו רוצה שהמשקה יסחט מהענבים לפני זמנן - כאילו יצאו מרצון, ונעשו הענבים " מוכשרים לקבל טומאה". שמאי והלל גזרו על גזירה זו אך לא קיבלו מהם תקנה זו, אך גזירה זו נתקבלה במעמד עליית בית חנניה כשנגזרה על ידי בית שמאי ובית הלל. טעם הגזירה, כפי שפירש זעירי בשם רבו המובהק רבי חנינא הוא גזירה שמא יבצרנו בקופות (סלים) טמאות, ובכלי טמא ההלכה היא שהפירות נעשים מוכשרים לקבל טומאה גם אם המשקה שיצא היה לא לרצון. לפי פירוש אחר של רבא מדובר בגזירה שטעמה כי לפעמים יש אשכולות גפן המדובקות זו בזו וכשמפרידו בכוח ניתז מהם משקה שנחשב לרצון, מכיוון שההפרדה - הגורמת למשקה להתנתז - הייתה ברצון. לפי פרשנות שלישית, של רב נחמן בשם רבו רבה בר אבוה, לפעמים אדם פונה לכרמו, סוחט אשכול ענבים כדי לשתות כוס מים ענבים טרי ישר מהגפן, וכמובן שניתזות טיפות על הענבים האחרים, ומכיוון שאלו הותזו מרצון נעשים כל הענבים האלו מוכשרים לקבל טומאה, ומחשש זה תיקנו של הבוצר לצורך דריכה יהיו כל הענבים מוכשרים לקבל טומאה.

מסופר, כי הלל שאל את שמאי מדוע גזר על רק על בצירת ענבים ולא על מסיקת זיתים. שמאי הגיב במשפט "אם תקניטני, אגזור אף על המסיקה". המפרשים מסבירים, כי אמנם קיים חילוק בין בצירה למסיקה, בכך שהמוהל היוצא מהזיתים אינו מכשיר לקבל טומאה כלל, אלא שאם הלל יקניט וינצח את דעת שמאי ויוכיח כי אמנם לפי דעת הקהל נראה שאין הבדל בין הבצירה למסיקה, יוכרח שמאי לגזור אף על המסיקה, כדי שלא יחשבו שכשם שאין גזירה במסיקה כך אין גזירה על הבצירה. נחלקו הראשונים האם למסקנא שמאי נשאר איתן בדעתו שאין למעשה סיבה לגזור אף על המסיקה, או שמא במעמד זה גזר על המסיקה. המקור: (ריטב"א) חדשים, חתם סופר על שבת י"ז ע"א, דברות משה שם..

הויכוח
אמר לו שמאי: אם תקניטני (תרגיז אותי) ותעמוד על כך שאין למצוא הבדל בין מסיקה ובצירה, הרי כדי שלא לסתור את הדבר — גוזרני טומאה אף על המסיקה. וסיפרו, שכיון שהיתה המחלוקת חריפה ביותר נעצו חרב בבית המדרש, ואמרו: הנכנס לבית המדרש — יכנס, והיוצא — אל יצא, כדי שיתאספו כל החכמים ויגיעו לקביעת הלכה. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים. ואמרו: והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, כי הלל שהיה נשיא הוכרח לשבת בהכנעה לפני שמאי, ושיטת בית שמאי גברה בהצבעה שנערכה באותו יום. וגזור [וגזרו] שמאי והלל ולא קבלו מינייהו [מהם], ואתו תלמידייהו גזור [ובאו תלמידיהם וגזרו] וקבלו מינייהו [מהם].

ומסיים - רבא אמר: טעם הגזירה הוא משום הנושכות, שהם אשכולות ענבים הדבוקים זה בזה, וכשמפרידים אותם ניתז המיץ, וכיון שהדבר נעשה בידיו מדעת ומרצון, מכשיר המשקה היוצא. וכפי שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בדומה: פעמים שאדם הולך לכרמו כדי לידע (לדעת) אם כבר הגיעו ענבים לזמן בצירה או לא, ונוטל אשכול ענבים לסוחטו, ומזלף (מתיז, שופך) את המיץ על גבי הענבים, ועל פי טיב המיץ יודע אם בשלו הענבים כל צרכם. ואם כן, מיץ ענבים זה בידיו ולרצונו נעשה, ולכך הוא מכשיר לקבל טומאה, שאפילו בשעת בצירה יתכן שעדיין משקה זה טופח (רטוב) עליהם

ארבעת הנימוקים - פורטל הדף היומי

הבוצר לגת פורטל דף יומי.PNG

גידולי תרומה אף היא תרומה[]

שהפירות היוצאים מתרומה שנזרעה בארץ, אף הם נחשבים לתרומה

  1. אמר ר' חנינא: גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל, שאדם שלא ירצה לתת לכהן את התרומה, יזרענה בקרקע ובכך יבטלה מדין תרומה. וכדי שלא יבואו לעשות כן גזרו שגם הצומח מן התרומה נחשב כתרומה, ועל כן אינו מרויח בכך כלום.

סיכום (שם) - גידולי תרומה דינם כתרומה. הסיבה היא שמא ישהו תרומה לצורך זריעה. בתלמוד פירשו כי לא ייתכן שהגזירה היא שמא ישראל לא יפרישו תרומה ובמקום זה יזרעו את התרומה, כי אדם כזה שמפריש את התרומה והוא ירא שמים ברור שגם יתן את התרומה לכוהן, אלא הגזירה היא שמא יהיה לכהן תרומה טמאה שאסור לאוכלה, והוא - כדי לחסוך כסף - ישהה אותה עד זמן הזריעה כדי לזרוע אותה, ויבוא הדבר לידי תקלה שיבואו לאכול תרומה בטומאה, וכן גזרו שהתרומה טמאה.

שמי שהחזיק ארנק ובו כסף בערב שבת, והחשיך לו בדרך[]

אמר ר' חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא: אף גזירה זו שמי שהחזיק ארנק ובו כסף בערב שבת, והחשיך לו בדרך, שאף שמדברי תורה מותר לו לטלטל את הארנק בהפסקות של פחות מארבע אמות, ומכל מקום אסרו עליו חכמים לעשות כן, ואמרו שצריך שיהיה נותן את כיסו (ארנקו) לגוי המהלך עמו בדרך — בו ביום גזרו.

סיכום (שם) -. מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, ולא יטלטלנו פחות מארבע אמות, שמא יבוא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים ויעבור על "מלאכת הוצאה" שהיא איסור מהתורה.;ראו גם הלכות הרחקות מגויים

פתן של הגוים ושמנן ויינן ובנותיהן[]

מאי אולמיה [מה תוקפו] של האיסור בשמן יותר מבפת לחם? אלא יש לומר כי גזרו איסור על פתן ועל שמנן משום יינן. ועל יינן גזרו איסור משום שהוא מביא לקירוב הלבבות ויבואו לשאת את בנותיהן. ועל בנותיהן — משום דבר אחר (עבודה זרה)

גזרו על תינוק של גוי[]

גזרו על תינוק גוי שיהיה דינו שמטמא בזיבה כזב גדול, אף על פי שאין בו טומאה. וזאת כדי להרחיק את ילדי ישראל מילדי הגוים, שלא יהיה תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור

י"ח הגזרות לפי שלוש הגירסאות[]

המקור: פורטל הדף היומי

הגזירה ה-18.PNG

השיעור הבא[]

Advertisement