(הערך נכתב יל-ידי אדם שאינו חפץ להזהות ואיני יודע עליו דבר - אני משאיר את הערך היות ויש בו חשיבות. עם זאת, נא להזהר בשימוש במידע)
המאבק בתאווה הוא מאבק בכוחות האנושיים העמוקים ביותר, ולכן, כשאנו מתקנים אותם, אנו מתקנים את עצמנו בצורה העמוקה ביותר האפשרית. לכן הזוהר מכנה זאת בשם "יסוד". יסודותיו של בניין טמונים עמוק באדמה ואיש אינו רואה אותם, אבל הם מחזיקים את הבניין כולו.

הבעש"ט הוא שאמר שאם אדם מצליח לשלוט בתשוקה המסוימת הזאת, הרי שמיידית הוא מסוגל לשלוט בכל שאר התשוקות, כפי שכותב מקור מים חיים (בעל שם טוב, לך לך): "וכשנמאס בעיניו העבירה ההוא, נמאסים בעיניו כל העבירות, כי מכוחה נוצר האדם. והאדם יש בו שס"ה גידים מרומזים על שס"ה מצוות לא תעשה ונתבטלו כל התאוות של כל השס"ה לא תעשה." הבני יששכר (דרך פקודיך) גם כותב: "היצר ביותר מסיתהו לעבירה זו הניאוף, וקיבלנו מרובתינו שבשביל זה היצר ביותר מתאווה לעבירה זו להיות שבזה נכלל כל תאוותיו, היא תאווה כוללת כל התאוות שעל ידי המעשה הזה נולד האדם עם כל התאוות." אולי זו גם הסיבה לכך שרבי נחמן כתב שהפיתויים האלה הם המבחן העיקרי בחייו של אדם.

כתוב בקורבנות "זה האשה אשר תקריבו להשם" – הקורבן הגדול ביותר שעל האיש להקריב למען השם זו האש/ה, התשוקה לאישה ואש התאווה. כשאנו עושים זאת, בסופו של דבר אנו לומדים לתת את כל לבנו להשם, כפי שאומר הפסוק, "בכל לבבך", וחז"ל אומרים, "בשני יצריך".

ולא רק את עצמנו אנו מתקנים באמצעות המאבק הזה, אלא את העולם כולו. כל דור מתמודד מול נסיונות מסוימים, וזהו כנראה המבחן של הדור שלנו. לכל אורך ההיסטוריה עוד לא הייתה תקופה שבה הפריצות והתרת הרסן נראו בכל פינה, כפי שזה קורה היום. בדור שלפני בוא המשיח, אנו מנקים את הלכלוך שנדבק לתחתית החבית. אנו דואגים לשלבים האחרונים של העבודה, לפני שיגיעו הימים הנפלאים.

העבודה הקשה הזאת ניתנה רק לנשמות גדולות בעלות פוטנציאל עצום. כך שאם השם נתן לנו את המאבק הזה, פירוש הדבר הוא שהוא בטח בנו שנעמוד במשימה הגדולה הזאת. רק זה בפני עצמו צריך לשמח אותנו ולתת לנו מוטיבציה להוכיח שאנו ראויים לאמונו. וכמובן, אם נצליח, אנו נעמוד בשורות הראשונות שיקדמו את פני המשיח.

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.