תלמוד ירושלמי - מסכת ברכות - פרק ג' - משנה א': דפים כ"א-כ"ד

תוכן השיעור: פרק ג' דן בהנהגות האבלים: מי חייב בקבורת קרוביו, על המצוות שהוא פטור מהם, מועד תחילת האבל, מקורו של מנהג "כפיית המיטה" ודיני האבלות החלות על הכהן - הרשאי לצאת לחו"ל (בה חלה "טומאת ארץ העמים") והאם רשאי להטמא למלך או נשיא.

דפים לפי: לפי מהדורת פיעטרקוב, מכון ממרא

לתשומת לב הקורא
  1. הערך נכתב בעקבות שיעורו של עמירם סלע מישיבת קדומים בפני באי כולל "משכן בנימין"
  2. מטרת הערך הוא להביא את מראי המקורות של השיעור בתוספת קטעי קישור.
  3. התוכן נכתב בעקבות שמיעת השיעור ובהתאם להבנתו של העורך.
  4. האחריות לתוכן היא של העורך בלבד.
  5. ההדגשות והמרכאות הן של העורך. לעיתים יש בסוגריים ציטוטים מביאור שוטנשטיין
  6. המקורות הם: מכון ממרא, ספריא, מהדורת הרב דן בארי פרוש "פני משה", וכן מבחר ממהדורת שוטנשטיין, פירוש "מבעל ספר חרדים" מכון אורות ירושלמי פירוש "אור ישרים" .
  7. מהדורת התלמוד היא מנוקדת ומעוצבת מבוססים על קבצים שהכין הרב דן בארי.

השיעור הקודם[עריכה | עריכת קוד מקור]

מִשְׁנָה ראשונה :מִי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו,[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה מלמדת מי שחייב בקבורת קרובו המת

משנה
"מִי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו,

פירוש:"אור ישרים"


פָּטוּר מִקִּרְיַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלִּין (מפני שמחשבתו טרודה בעסקי מצות הקבורה.
נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן וְחִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן (מחליפיהם ומחליפו מחליפיהם),

נשאוה

פירוש:"אור ישרים"


אֶת שֶׁהַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן פְּטוּרִין,
וְאֶת שֶׁאֵין הַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן חַיָּבִין (לא באו לשאת, אלה רק לכבוד המת).
אֵלּוּ וָאֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה."

פירוש:"אור ישרים"


פירוש:"אור ישרים"


תלמוד
תְּנֵי:
"וּמִן הַתְּפִלִּין".
אָבֵל, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אֵינוֹ נוֹתֵן תְּפִלִּין.

 יחזקאל כ"כ,י"ז) - הֵאָנֵ֣ק ׀ דֹּ֗ם מֵתִים֙ אֵ֣בֶל לֹֽא־תַֽעֲשֶׂ֔ה פְאֵֽרְךָ֙ חֲב֣וֹשׁ עָלֶ֔יךָ וּנְעָלֶ֖יךָ תָּשִׂ֣ים בְּרַגְלֶ֑יךָ וְלֹ֤א תַעְטֶה֙ עַל־שָׂפָ֔ם וְלֶ֥חֶם אֲנָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל׃
(רש"י) - פארך. תפילין כל אלה מצות אבלים ואתה חילוף אבל אסור בתפילין וסנדל וחייב בעטיפת הראש ומברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים - לפי פירוש ר"ש סירילאו
(מלבי"ם) - האנק דם האנקה תהיה בדממה שלא ישמע אדם, מתים אבל רל אבל של מתים, לא תעשה וצוהו שילך עם מגבעת הראש ולא יעטוף כדרך האבלים, וכן שיניח התפילין הנקראים פאר, וכן שלא יחלוץ מנעלים, ולא יעטה על שפם ולא יאכל סעודת הבראה בענין שלא ינהג שום אבילות
(רד"ק) - פארך חבוש עליך. פארך היא מגבעת הראש שהוא פאר האדם כמו פארי המגבעות פארי פשתים יהיו על ראשם הפארים והצעדים ואבל חייב בפריעת הראש שהוא הסרת מגבעתו או סודרו מעל ראשו וישב בגלוי הראש ממגבעתו ויעטוף בסודרו בעטיפת השפה עם הראש שהוא סימן לאבילות לפיכך אמר האל יתברך ליחזקאל שלא לנהוג מנהגי אבל במות אשתו להיות למופת לישראל. ורבותינו ז"ל פירשו פארך אלו תפילין שבראש וכן ת"י טוטפתך יהוין עלך: ,ולחם אנשים לא תאכל. כשאר אבלים ששולחים להם שכניהם מאכל. ותרגם יונתן ולחים אבלין לא תיכול:
(תלמוד בבלי - לפי פירוש שטיינזלץ) - ושואלים: אי [אם] משום טרדא (טרדה) נפטר אדם מקריאת שמע, אם כן אפילו טבעה ספינתו בים והוא מודאג בשל כך, יפטר מן הקריאה! ומחזקים את השאלה, וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן], שבאמת אף מי שטבעה ספינתו ייפטר בשל כך, אלמה [למה] אם כן אמר רב אבא בר זבדא אמר רב שאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה, חוץ מן התפילין, שהוא פטור מהן, שהרי נאמר בהם לשון "פאר", שנאמר: בכתוב ליחזקאל "האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך" וכו' (יחזקאל כד, יז), ואין זה נאה שיהיה האבל עטור בתפילין שעליהן נאמר פאר (תוספות). ואם האבל הכואב וטרוד ביותר חייב בקריאת שמע, ודאי שכל הטרודים, ואף מי שטבעה ספינתו בים, והפסיד בכך רק כסף (ברכת ה') חייב בקריאת שמע, ומדוע אם כן נפטור את החתן בשל טרדתו, ולא את המאבד את רכושו?!(ברכות, י"א, א')

(תלמוד בבלי) - עוד בירור הלכה: אבל אסור להניח תפילין, מדקאמר ליה רחמנא [ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל באבלו, שבאופן יוצא מן הכלל "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד, יז), ואנו מבינים ש"פאר" זה הוא כינוי לתפילין, מכלל הדברים אתה למד דכולי עלמא [שכל העולם] אסור בתפילין בעת אבל (מועד קטן ט"ו, א')


בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, הוּא נוֹתֵן תְּפִלִּין.
וְאִם בָּאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת, הוּא חוֹלְצָן כָּל שִׁבְעָה.

פירוש:"אור ישרים"


דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
רַבִּי יְהוֹשֻעַ אוֹמֵר:
בָּרִאשׁוֹן וּבַשֵּׁנִי, אֵינוֹ נוֹתֵן תְּפִלִּין.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, הוּא נוֹתֵן תְּפִלִּין.
וְאִם בָּאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת, אֵינוֹ חוֹלְצָן.

אִם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי אֵינוֹ נוֹתֵן תְּפִלִּין (לפי שאין לו להראות מפואר - כי התפילין הם "פאר"),
צָרְכָּה מֵימַר "מִי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו"? (למה צריך לומר זאת, הרי זה מובן מאליו)
אֶלָּא, בְּגִין דִּתְנָא דָּא, תְּנָא דָא.(הוא חזר על האמור לעיל ולכן הזכיר זאת)
רַבִּי זְעֵירָה, מָר עֻקְבָּן בְּשֵׁם שְמוּאֵל,
רַבִּי זְעֵירָה, רַב יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַב:
הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּנְתִינָה (אם הניח תפילין ביום השני - לא צריך לחלצם),
וַהֲלָכָה כְרַבִּי יְהוֹשֻעַ בַּחֲלִיצָה (אם באו פנים חדשות צריך לחלצם).
רַבִּי זְעֵירָא בָּעֵי:
נָתַן בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר,
מָהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּרַבִּי יְהוֹשֻעַ שֶׁלֹּא לַחֲלֹץ?

פירוש:"אור ישרים"


אָמַר רַבִּי יוֹסֵה בֵּירַבִּי בּוּן:
וְכֵנִי, נָתַן בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר,
נַעֲשָׂה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּרַבִּי יְהוֹשֻעַ שֶׁלֹּא לַחֲלֹץ?
וְאִין כֵּנִי, נֵימַר הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר! (מיום שלישי - לא צריך לחלצם)

פירוש:"אור ישרים"


פירוש:"אור ישרים"


אָמַר רַבִּי בּוּן:
כְּתִיב:
"לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דְּבָרִים טז,ג),
כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".
יָמִים שֶׁאַתְּ עוֹסֵק בָּהֶן בַּחַיִּים,
וְלֹא יָמִים שֶׁאַתְּ עוֹסֵק בָּהֶן בַּמֵּתִים.

פירוש:"אור ישרים"


הגמרא מביא ברייתא
תְּנֵי:
אִם רָצָה (האונן) לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ (ולקרוא קריאת שמע), אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
לָמָּה?
מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁלַּמֵּת (שאם עוסק במצווה אחרת, יהיה זה פגיעה בכבודו של המת, שמתעצל ואינו חושש לכבודו),
אוֹ מִשּׁוּם שֶׁאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּשָּׂא מַשּׂוֹאוֹ (שיש מי שיתעסק בקבורתו ואני וברו בעצמו)?
מָה נָפֵיק מִבֵּינֵיהוֹן?
הָיָה לוֹ מִי שֶׁיִּשָּׂא מַשּׂוֹאוֹ.
וְאִן תֵּימַר,
מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁלַּמֵּת, אָסוּר.
וְאִם תֹּאמַר,
מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּשָּׂא מַשּׂוֹאוֹ (אם יש מישא אז חייב לקרוא),

פירוש:"אור ישרים"


פירוש:"אור ישרים"


הגמרא מנסה לפשוט את הספק
הֲרֵי יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיִּשָּׂא מַשּׂוֹאוֹ.
וְהָתְנֵי:
"פָּטוּר מִנְּטִילַת לוּלָב"! (ביום טוב ראשון, מפאת איסור מלאכה, אינו יכול לעסוק בקבורה ולכן אין חשש שיסיח דעתו, היות והקבורה אינה מוטלת עליו בפועל)
תִּפָּתֵר בַּחֹל (בחול המועד - שמותר לקבור את המת).
מנסה לפשט מברייתא אחרת
וְהָתְנֵי:
(מי שמתו מוטל לפניו) "פָּטוּר מִתְּקִיעַת שׁוֹפָר"!
אִית לָךְ מֵימַר, בַּחֹל, לֹא בְיוֹם טוֹב (מכאן שהוא פטור מן המצוות גם כאשר לא מוטל עליו לעסוק בקבורה בפועל).
הגמרא דוחה גם ראיה זו
אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא:
מִכֵּיוָן שֶׁהוּא זָקוּק לוֹ לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין (ומותר להתחיל בזה גם ביום טוב).
כַּיִי דִּתְנֵינַן תַּמָּן: (כפי ששנינו במשנה)
"מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם (מותר ללכת בשבת עד סוף "תחום שבת" כדי למהר לצאת מחוץ לתחום),
לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי הַכַּלָּה וְעַל עִסְקֵי הַמֵּת,
לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין, חֲלִילִים וּמְקוֹנְנוֹת." (שבת כג,ד)
כְּמִי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא מַשּׂוֹא (גם ביום טוב חלה עליו החובה, אם כי לא הקבורה בפועל - ולכן הוא פטור ממצוות).

מֵאֵימָתַי כּוֹפִין אֶת הַמִּטּוֹת[עריכה | עריכת קוד מקור]

תקופת האבלות מתחילה שיצא מפתח החצר או מִשֶּׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל

מֵאֵימָתַי כּוֹפִין אֶת הַמִּטּוֹת?
מִשֶּׁיֵּצֵא הַמֵּת מִפֶּתַח הֶחָצֵר.

פירוש:"אור ישרים"


דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ אוֹמֵר:
מִשֶּׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל (המצבה על הקבר - בזמנו "הגולל על פתח המערה).
וּכְשֶׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל,
כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מִפֶּתַח הֶחָצֵר.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְתַלְמִידָיו:
"כְּפוּ אֶת הַמִּטּוֹת!" (שהחלה האבילות)
וּכְשֶׁנִּסְתַּם הַגּוֹלֵל,
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ:
"כְּפוּ אֶת הַמִּטּוֹת!"
אָמְרוּ לוֹ:
כְבָר כְּפִינוּם עַל פִּי זָקֵן (וכבר עשינו זאת לפי הוראת רבי אליעזר).
אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מוער - אוניברסיטת חיפה
בסוגיה מצויה מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע בנוגע לכפיית המיטה 'מאימתי כופין את המיטות (הופכים אותן על פניהן, כלומר, פניהן למטה וגבן למעלה (ערוך השלם ד', ערך 'כף', עמ' 287 – 288). כפיית המיטה היה מנהג אבלות בעבר) משיצא המת מפתח החצר דברי רבי אליעזר ור' יהושע אומר משיסתם הגולל'. לדעת רבי אליעזר כופין את המיטות מיד לאחר שהמת הוצא מהחצר, כי משעה זו מתחילה האבלות, ולעומתו סבור רבי יהושע שאין האבלות מתחילה אלא לאחר שהמת נקבר.

באגדה שלפנינו מסופר כי עם מותו של רבן גמליאל, הורה רבי אליעזר לתלמידיו לכפות את המיטה מיד עם היציאה מפתח החצר. לאחר סתימת הגולל כשהורה רבי יהושע לכפות את המיטה,(אין בטקסט שלפנינו הגדרה ברורה למי הורה רבי יהושע בעוד שבמקבילה בירושלמי מועד קטן שניהם מורים ל'תלמידים', כלומר לכלל התלמידים.) שמע כי כבר נתינה ההוראה על ידי 'הזקן' לבצע זאת.שתיקתו של רבי יהושע מלמדת כי בחר שלא לעמוד על דעתו כדי לא לעורר מחלוקת ברבים ביום קבורתו של רבן גמליאל.


הברייתא ממשיכה
בְּעֶרֶב שַׁבָּת הוּא זוֹקֵף אֶת מִטּוֹתָיו (היות ואסור לנהוג בשבת אבלות בפרהסיה),
וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת הוּא כוֹפָן (שוב)
הגמרא מביא ברייתא נוספת הדנה בסוג המטה שאין להפכה.
תְּנֵי:
דַּרְגָּשׁ נִזְקֶפֶת וְאֵינָהּ נִכְפֵּית. (מעמידים אותה על שני צידי רגליה, ושתי רגליה האחרות נשארים באויר ומצמידים אותה לקיר)
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
שׁוֹמֵט קְלִבִּינְטְרִין שֶׁלָּהּ וְדַיּוֹ. (מסיר את הרצועות שלה ודיו)
הגמרא פוסקת הלכה
רַבִּי יוֹסֵה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי:
הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.
סוג נוסף של מיטה שאין להפכה בבית האבל
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵה:
מִטָּה (שיש ליה כילה) שֶׁנִּקְלִיטֶיהָ עוֹלִין וְיוֹרְדִין בָּהּ (שעמודי הכילה ניתנים להסירה ממנה),
שׁוֹמְטָן וְדַיּוֹ (ואינו צריך להפכה).


מה ההבדל בין הדרגש הנזכר לעיל לבין המיטה
אֵי זוֹ הִיא מִטָּה וְאֵי זֶה הוּא דַּרְגָּשׁ?
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה:
כָּל שֶׁמְּסָרְגִין (שאורגין את מצעה) עַל גּוּפָהּ (על מסגרתה), זוֹ הִיא מִטָּה (שהמצע שלה עשוי מחבלים הארוגים שתי וערב, וכרוכים על גבי עצי המסגרת לאורכה ולרוחבה),
וְכָל שֶׁאֵין מְסָרְגִין עַל גּוּפָהּ, זֶהוּ דַּרְגָּשׁ (שבקצות העיר המשמש לה למצע יש רצועה המכניסים אותן בנקבים שבעצי המסגרת, וקושרים אותן מבלי לכרכן מסביב לעצים , כך שהעצים נשארים גלויים).
הנמרא מקשה על הגדרה זו
וְהָא תְּנֵינַן:
המשנה מלמדת אותנו מאימתי נחשב גמר מלאכה של כלי עץ שמחמתו הם ראויים לקבל טומאה - ביאור שוטנשטיין

"הַמִּטָּה וְהָעֲרִיסָה (של תינוק), מִשֶּׁיְּשׁוּפֵם (מי שישייף את עצי המסגרת שלהם) בְּעוֹר הַדָּג (כדי להחליקם)." (כלים טז,א)
אִם (המיטה רגילה) מְסָרֵג (את החבלים) הוּא עַל גּוּפָהּ (כדברי רבי ירמיה),
לְאֵי זֶה דָּבָר הוּא שָׁפָהּ? (לאיזה צורך הוא משייף - בכל מקרה הוא לא ישכב על מיטה על קוצים)
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
תִּפָּתֵר בְּאִלֵּין עַרְסָתָא קֵיסְרַיָּתָא (תפרש את המשנה כמו המיטות בעיר קיסריה) דְאִית לָהֶן נְקָבִין (יש בהם חריצים, והעץ הבולט אינו מכוסה בחבל ולכן צריך להחליקו).

מִנַּיִן לִכְפִיַּת הַמִּטָּה[עריכה | עריכת קוד מקור]

(מכון ממרא: דף כב,ב פרק ג הלכה א גמרא)
שפני המת נהפכים - כך תהפך המיטה;כדי שלא יהיה כסעודת קבע ויבוא מתוך זה להתרשל בצרכי המת; שלא ישתנו מניין מסויים של כוסות ולא לאחר המזון; האם מצוות תלמוד תורה דוחה את האיסור של הכהן להטמא למת

מִנַּיִן לִכְפִיַּת הַמִּטָּה? (בבית האבל)
רַבִּי קְרִסְפָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן:
"וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ" (אִיּוֹב ב,יג - כאשר באו רעיו לנחמו),
"עַל הָאָרֶץ" אֵין כָּתוּב כָּאן,
אֶלָּא "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ", דָּבָר שֶׁהוּא סָמוּךְ לָאָרֶץ .
מִכָּן שֶׁהָיוּ יְשֵׁנִין עַל גַּבֵּי מִטּוֹת כְּפוּיוֹת.
משמעות "הפיכת המיטות
בַּר קַפָּרָא אָמַר: (כך אומר הקב"ה לאבל)
"אִיקוֹנִין (דמות) אַחַת טוֹבָה הָיְתָה לִי בְּתוֹךְ בֵּיתָךְ (זהו המת, שהאדם נברא בצלם אלוקים),
וּגְרַמְתַּנִי לִכְפּוֹתָהּ (שפני המת נהפכים - כך תהפך המיטה).
אַף אַתְּ כְּפֵה מִטָּתָךְ!"
גירסה אחרת:הפיכת המיטה היא הוראה לאבל לעתיד
וְאִית דְּמַפְּקִין לִשָּׁנָא:
"יִכָּפֶה הַסַּרְסוּר".(כוף את יצר הרע שהוא סרסור בין הבורא לבריות ושוב בתשובה)
הגמרא מביא שני הסברים
רַבִּי יוֹנָה וְרַבִּי יוֹסֵה,
תְּרֵיהוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ:
חַד אָמַר:
מִפְּנֵי מָה הוּא יָשֵׁן בְּמִטָּה כְּפוּיָה?
שֶׁיְּהֵא נֵעוֹר בַּלַּיְלָה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא אָבֵל. (אם יתעורר בלילה על מיטה הפוכה יזכור שהוא אבל)
וָחֳרָנָה אָמַר:
מִתּוֹךְ שֶׁהוּא יָשֵׁן עַל מִטָּה כְּפוּיָה,
הוּא נֵעוֹר בַּלַּיְלָה וְנִזְכַּר שֶׁהוּא אָבֵל(הוא סובל בלילה ונזכר שהוא אבל).

אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מוער - אוניברסיטת חיפה
על השאלה 'מניין לכפיית המיטה' ישנן ארבע תשובות:

  1. תשובת רבי קריספא בשמו של רבי יוחנן מעגנת את מנהג כפיית המיטה בפסוק 'וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת...'(איוב ב' י"ג). כשבאו רעי איוב לנחמו לא נאמר 'וישבו על הארץ', לכן דרש רבי יוחנן את 'וַיֵּשְׁבוּ ... לָאָרֶץ' כישיבה על דבר מה קרוב לארץ, ומכאן שלדעת רבי יוחנן המנהג לכפיית המיטה, שמקרבת את האבל לשכיבה בסמיכות לארץ, נלמד ממעשה איוב ורעיו.
  2. תשובתו של בר קפרא נאמרת כביכול בשמו של האל האומר לאבלים 'איקונין אחת טובה היה לי בתוך ביתך'. בדבריו מדמה בר קפרא את ה'איקונין האחת הטובה' לנשמת האדם, לצלם האלוהים שבו, והבית הוא דימוי לגוף האדם. הוא טוען כי האדם בשל עוונותיו גרם לאל לכופף את דרכו מדרך החסד לדרך העונש,(וליטול את חיי האדם) לכן מוטל על האדם 'לכופף' (לכפות) את המיטה. תשובתו של בר קפרא משקפת תפיסה לפיה מה שקורה בעולם של מעלה חייב לקבל ביטוי מוחשי בעולם של מטה.
  3. התשובה האנונימית 'ואית דמפקין לישנא ויכפה כפה הסרסור' נאמרה, כנראה, בהקשר לתשובת בר קפרא, בה הוא רמז לעוונות האדם שמביאים מוות. בתשובה זו מתייחסים ליצר הרע שהוא הסרסור המתווך בין האדם לאל, וכפיית המיטה היא כפיית היצר.(בין אם הכוונה לדמיון שפועל ככפיית היצר ובין אם הכוונה כי שינה על מיטה כפויה מובילה לכפיית היצר) יש בתשובה זו קריאה לאדם לשוב בתשובה.
  4. התשובה הרביעית מובאת על ידי רבי יונה ורבי יוסי בשמו של רבי שמעון בן לקיש; לפי אחד האמוראים, אם יתעורר האבל, תזכיר לו המיטה הכפויה את אבלו, ולפי האמורא האחר, נועדה השינה הלא נוחה על מיטה כפויה לגרום לאבל להתעורר ולהיזכר באבלו. אין שוני רב בין שתי המסורות שנאמרו בשמו של ריש לקיש, שתיהן משקפות תפיסה לפיה על האבל לעסוק באבלו גם בלילה.

 

אָבֵל, כָּל זְמַן שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו[עריכה | עריכת קוד מקור]

(מכון ממרא:דף כב,ב פרק ג הלכה א גמרא)

עמירם_סלע,_ישיבת_קדומים_תלמוד_ירושלמי,_מסכת_ברכות,_פרק_שלישי,_הלכה_א_מי_ממתו_מוטל_לפניו

עמירם סלע, ישיבת קדומים תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק שלישי, הלכה א מי ממתו מוטל לפניו

עמירם סלע, ישיבת קדומים תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק שלישי, הלכה א אָבֵל, כָּל זְמַן שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו

תמצית: כאשר מתו מוטל לפניו לא יאכל בפני מת ולא יאכל בשר ויין, אלא אם יהיה שבת היום; אם הנפטר נמסר לקבורה ל"חברה קדישא" אפשר כבר לאכול בשר ויין;קיים חשש שסעודת האבלות תהפוך לשמחה כנאמר :"כי מרזח הוא לשון הרמת קול בין לבכי בין לשמחה" והיה מקרה בו כמעט פצחו במחולות;

הגמרא מביאה ברייתא המרחיבה בדין אבל
אָבֵל, כָּל זְמַן שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו,
אוֹכֵל אֵצֶל חֲבֵרוֹ.
וְאִם אֵין לוֹ חָבֵר, אוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר (כדי לא יאכל בפני המת).
וְאִם אֵין לוֹ בַּיִת אַחֵר, עוֹשֶׂה מְחִיצָה (בינו לבין המת) וְאוֹכֵל.
וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מְחִיצָה,
הוֹפֵךְ אֶת פָּנָיו לַכֹּתֶל וְאוֹכֵל.
וְלֹא (ואינו) מֵסֵב (בעת אכילתו), וְלֹא אוֹכֵל כָּל צָרְכּוֹ,
וְלֹא שׁוֹתֶה כָּל צָרְכּוֹ,
וְלֹא אוֹכֵל בָּשָׂר, וְלֹא שׁוֹתֶה יַיִן(כדי שלא יהיה כסעודת קבע ויבוא מתוך זה להתרשל בצרכי המת).
וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו. (לא מצטרף לזימון שכן הוא םטור מברכת המזון) אִם בֵּרַךְ, אֵין עוֹנִין אַחֲרָיו "אָמֵן",
וַאֲחֵרִים שֶׁבֵּרְכוּ, אֵין עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם "אָמֵן".
 
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּחֹל,
אֲבָל בַּשַּׁבָּת, מֵסֵב וְאוֹכֵל.
וְאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן,
וְאוֹכֵל כָּל צָרְכּוֹ וְשׁוֹתֶה כָּל צָרְכּוֹ.
וּמְזַמְּנִין עָלָיו,
וְאִם בֵּרַךְ, עוֹנִין אַחֲרָיו "אָמֵן",
וַאֲחֵרִים שֶׁבֵּרְכוּ, עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם "אָמֵן"
הברייתא ממשיכה
הדא דתימא (זה אמור דוקא) בחול (שקבורת המת מותרת בו)
אבל בשבת(שאסור לקבור בה) מיסב ואוכל ואוכל בשר ושותה יין
ואוכל כל צרכו ושותה כל צרכו
ומזמנים (ומצטרף לזימון)עליו ואם בירך עונין אחריו אמן
ואחרים שבירכו עונה אחריהם אמן
אם התרתה בשבת הרי תתיר את כל המצוות שבתורה
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
הוֹאִיל וְהִתַּרְתָּ לוֹ אֶת כָּל אֵלּוּ,
חַיְּבֵהוּ בִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁלַּתּוֹרָה!
אִם חַיֵּי שָׁעָה הִתַּרְתָּ לוֹ, חַיֵּי עוֹלָם לֹא כָל שֶׁכֵּן?
רַבִּי יוּדָה בֶן פָּזִי בְשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי:
הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

נדון עתה במקרים שהאנינות פוסקת לפני הקבורה
נִמְסַר לָרַבִּים (לחבורה שעוסקת בקבורת המתים "חברה קדישא"), אוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן;
נִמְסַר לַכַּתָּפִים (לחבורה הנושאת את המת), כְּמִי שֶׁנִּמְסַר לָרַבִּים (ואין הקבורה מוטלת יותר עליהם).
כַּד דְּמַךְ (כאשר נפטר) רַבִּי יַסָּא (רבי חייא בר אבא קביל רבי שמואל בר רב יצחק) ,
קַבֵּיל רַבִּי חִיָּא בַּר וָא אֲבִילוֹי (קביל רבי זעירא אביליו ואייכלון טלופחין מימר כמה דהוא מנהגא.),
וְאַיְכְּלוֹן בְּשַׂר וְאַשְׁקִיתוֹן חֲמַר. (והאכילם בשר והשקה אותם יין)
כַּד דְּמַךְ רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא,
קַבֵּיל רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אֲבִילוֹי,
וְאַיְכְּלוֹן בְּשַׂר וְאַשְׁקִיתוֹן חֲמַר.
כַּד דְּמַךְ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק,
קַבֵּיל רַבִּי זְעֵירָא אֲבִילוֹי,
וְאַיְכְּלוֹן טְלוֹפְחִין, (עדשים) - (ראו להלן באור:"אור ישרים")
ימַר, כְּמָה דְּהוּא מִנְהָגָא.
רַבִּי זְעֵירָא מִי דָּמֵיךְ פְּקַד וַמַר: (בהיותו גוסס)
לָא תְקַבְּלוּן עֲלַי יוֹמָא הֵן אַבְלָא, (היום הזה אבל)
וְלִמְחַר מִרְזָחַיָּא. (סעודות אבלות)

באור : אור ישרים


באור::אור ישרים"


(פני משה) - "מִרְזָחַיָּא" - צידה וסעודה מלשון המשנה, ומשנה, מסכת כלים, כתוב:"רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הָרִבְצָל וְהַמִּזְוָדָה כָּל שֶׁהֵן(פרק כ',משנה א') - "מזודה. כלי שנותנים בו צידה לדרך. תרגום צידה זוודין" (פרוש רבי עובדיה מברטנורה).אי נמי מרוחייא גרסינן אבילות כמה דאת אמר בספר ירמיהו :"כִּֽי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אַל־תָּבוֹא֙ בֵּ֣ית מַרְזֵ֔חַ וְאַל־תֵּלֵ֣ךְ לִסְפּ֔וֹד וְאַל־תָּנֹ֖ד לָהֶ֑ם כִּֽי־אָסַ֨פְתִּי אֶת־שְׁלוֹמִ֜י מֵאֵ֨ת הָעָ֤ם־הַזֶּה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה אֶת־הַחֶ֖סֶד וְאֶת־הָֽרַחֲמִֽים (ט"ז,ה') וצוה עליהם שלא ינהגו אבלות כי אם ביום המחרת מפני שאם ינהגו ביום הראשון יעשו סעדות הבראה ויבואו לידי שכרות כפי שהיו נוהגין כהאי עובדה דלקמיה אבל יום המחרת ליא למימש לפי שאין הבראה אלא ביום הראשון.(רד"ק) - כי כה, בית מרזח. בית אבל כן פירשו רז"ל וכן וסר מרזח סרוחים. ואדוני אבי ז"ל פי' כי מרזח הוא לשון הרמת קול בין לבכי בין לשמחה וכן הוא בלשון ערבי מרזח:
ב
(סוף עמוד כ"ב)

מעשה בעניין שתיית יין בסעודת הבראה
רַבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא כָּתוֹבָה, (היה הסופר)
מְטָתֵיהּ אֹנֶס, (קרה לו אסון, מת קרובו)
וְעַלּוּן לְגַבֵּיהּ רַבִּי מָנָא וְרַבִּי יוּדָן באו לנחמו ועשו סעודת הבראה).
וַהֲוָה חֲמַר טָב, וְאִשְׁתּוֹן סַגִּין וְגַחֲכוּן. (והביאו יין טוב, ושתו הרבה וצחקו והסיחו דעתם מן האבלות)
לִמְחַר אֲתוֹן בָּעַיִין מֵעוֹל גַּבֵּיהּ (למרת באו שוב לנחמו),
אָמַר לוֹן:
רַבָּנַן, הָכֵן בַּר נָשׁ עָבֵיד לְחַבְרֵיהּ? (כך עושה אדם לחברו שבא לנחמו)
לֹא הֲוֵינַן חָסְרִין אֶתְמוֹל אֶלָּא מֵקוּם וּמִרְקוּד
הלא לא היינו חסרים אתמול כלום מלנהוג כבשמחת בית השואבה אלא לקום ולרקוד במחולות . ואין נכון לנהוג כך השמחה ובשחוק- ביאור שוטנשטיין

אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מוער - אוניברסיטת חיפה
הקטע הקודם לאגדה עוסק בדינים הקשורים לסעודות של אונן (פרק הזמן משעת הפטירה ועד לקבורה מכונה 'אנינות', וכל אחד משבעת קרובי הנפטר החייבים לשבת שבעה, נקרא 'אונן') ונאמר: 'אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו אוכל אצל חבירו ... ולא אוכל בשר ולא שותה יין'. בעל הסוגיה מסייג את הסיפא ואומר: 'נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין, נמסר לכתפים (הנושאים את מיטת המת על כתפיהם) כמי שנמסר לרבים...',ומכך מובן שאם נמסר המת לאלו שידאגו לעסוק בקבורתו, הרי שמותר לאונן לאכול בשר ולשתות יין.

האגדה נפתחת בשלוש אנקדוטות; בשתיים הראשונות נמסר כי החכמים, רבי חייא בר ווא ורבי שמואל בר רב יצחק, האכילו את האבלים בשר והשקו אותם יין, ובשלישית מסופר כי רבי זעירא האכיל את האבלים עדשים. (הפני משה על המקום מסביר כי התלמידים נהגו כאבלים על רבם, והראשונים אכלו ושתו בניגוד לנאמר בחלק ההלכתי. על פי תרגומו של סוקולוף והסברו של עלי תמר הם אלה שהאכילו והשקו את האבלים. בעלי תמר מוסבר כי תלמידים יכולים לקבל עליהם אבלות על רבם כאילו היו קרוביו החייבים באבל עליו.נראה כי אין מדובר בתלמידים הנוהגים מנהגי אבלות על רבותיהם, שכן הם בני אותו דור.)
מהכתוב לא ברור אם המת נמסר לרבים אם לאו, לכן ניתן להציג שלוש אפשרויות הבנה למעשי החכמים:

  1. המת נמסר לרבים, והחכמים יכלו על פי ההלכה להאכיל את האבלים בשר ולהשקותם יין.
  2. המת לא נמסר לרבים, אך הם התנגדו להלכה זו.
  3. היו מנהגים שונים בתקופתם.


עם זאת נראה כי בעל הסוגיה הביא את מעשהו של רבי זעירא אחרון כסיכום כיוון שזהו המנהג המקובל 'מימר כמה דהוא מנהגא'. נמסר כי רבי זעירא ציווה שלא יערכו סעודת אבלים ביום קבורתו אלא רק למחרת, ואין הוא מבאר את סיבת דבריו.

בסיום מובא סיפור קצר שהדמויות הפועלות בו הן בני הדור הרביעי – חמישי לאמוראי ארץ ישראל. שני תלמידי חכמים, רבי מנא ורבי יודן, באו לנחם את חברם על מות אביו, שתו יין ונראה שהתבסמו והתלוצצו בבית האבל. (הפני משה מפרש כי השתכרו לפני כן) למחרת כשבאו שנית נזף בהם, אמר שלא כך נוהגים חכמים, (דברי האבל 'רבנן אכן בר נש עביד לחבריה' מלמדים עד כמה הוא הופתע מהתנהגות מעין זו של אדם לחברו ובמיוחד מחכמים) והוסיף בציניות שחסר היה ביום האתמול שגם יקומו וירקדו.

 אומנם הסיפורים מסודרים לפי סדר כרונולוגי של זמני פעילותם של האמוראים, אך עם זאת נראה כי העמדת דברי האבל בסיום נועדה להעביר מסר לפיו אין לשתות יין בבית אבלים.(רבי חייא בר ווא ורבי שמואל בר רב יצחק הם בני הדור השלישי, רבי זעירא בן הדור השלישי – רביעי, רבי יודן בן הדור הרביעי – חמישי ורבי מנא בן הדור החמישי)

ברייתא המרחיבה בדין שתיית יין בבית אבל
(לא חלק מן הברייתא- איני יודע לאן הקטע שייך) "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ" (משלי ל"א) (תלמוד בבלי, מסכת ברכות - פרוש רבי עדיין שטיינזלץ) - "ד תני תנא קמיה [שנה אחד מחוזרי המשניות לפני] ר' יוחנן: כל מיני משקין יפין לחלום כשאדם חולם עליהם חוץ מן היין, שיש רואה בחלומו ששותהו וטוב לו, ויש רואה בחלומו ששותהו ורע לו. וראיות לדבר: יש שותהו וטוב לו — שנאמר "ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו), ויש שותהו ורע לו — שנאמר: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (משלי לא, ו).(נ"ז,א)
.

תְּנֵי:
עֲשָׂרָה כּוֹסוֹת שׁוֹתִין בְּבֵית הֶאָבֵל:
שְׁנַיִם לִפְנֵי הַמָּזוֹן,
וַחֲמִשָּׁה בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן,
וּשְׁלֹשָׁה לְאַחַר הַמָּזוֹן.
אֵלּוּ הֵם שְׁלֹשָׁה שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן:
אֶחָד לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן,
וְאֶחָד (שאומרים עליה ברכה) לִגְמִילוּת חֲסָדִים,
וְאֶחָד (שיש בה ברכה ) לְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים.
וּכְשֶׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, (הגרסה רבן שמעון בן גמליאל נראית כטעות סופר, וצריך להיות רבן גמליאל. בדקדוקי סופרים השלם למסכת כתובות ח ע"ב מובא בשם השאילתות שיש כאן טעות סופר. גם לפי המשך האנקדוטה '...ואחד לרבן גמליאל' מובן שאין מדובר ברבן שמעון בן גמליאל - התיקון בוצע בטקסט)
הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן עוֹד שְׁלֹשָׁה:
אֶחָד לְחַזַּן הַכְּנֶסֶת (לכבודו של שמש הקהל , המתעסק במתים ושאר צרכי ציבור),
וְאֶחָד לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת (פרנסי העיר, הנותנים ממונם לצרכי קבורה ותכריכים לעניי העיר),
וְאֶחָד לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל.
וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּכְּרִין וְהוֹלְכִין (היות וראו שמשתכרים יותר מדי),
גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן (על כוסות היין)וְהֶחְזִירוּם לִמְקוֹמָן (שלא ישתנו מניין מסויים של כוסות ולא לאחר המזון).
אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מוער - אוניברסיטת חיפה
בפסקה הקודמת לאנקדוטה מובאת ברייתא (תני עשרה כוסות שותין בבית האבל שנים לפני המזון וחמשה בתוך המזון וג' לאחר המזון אילו שלש' של אחר המזון אחד לברכת המזון ואחד לגמילות חסדים ואחד לתנחומי אבלים'. בדקדוקי הסופרים מובאות גרסאות כתבי היד ללא המילה 'תני', ולפיהם אין זה מקור תנאי. אך כיוון שהמסופר הוא על תקופת התנאים הקדומה, אפשר ויש כאן מסורת תנאית בעל פה) שעניינה מספר כוסות היין ששותים בבית האבל.(שבע כוסות נהגו כדי לשתות כדי שתהא האכילה מתוך רצון ותאבון 'קודם אכילה - כדי לפתוח את בני מעיו, שלשה בתוך אכילה - כדי לשרות אכילה שבמעיו' (כתובות ח ע"ב). שלוש לאחר המזון: אחת כפי הנוהג בברכת המזון. השנייה לכבוד המנחמים, והשלישית לכבוד המתנחמים) סביר להניח כי שתיית היין נועדה לעודד את האבלים לחזור לחיי השגרה.

באגדה מסופר על תוספת של שלוש כוסות; שתיים הן לכבודם של האנשים אשר פעלו במסגרת תפקידם לסייע לאבלים, לחזן הכנסת ולראש הכנסת. הכוס השלישית נוספה לכבודו של רבן גמליאל שסייע רבות לאבלים עניים בהיותו מופת לצניעות ולחסכנות. (ראו תוספתא נידה (מהד' צוקרמאנדל) פ"ט הי"ז עמ' 621 – 622: 'בראשונה היו מוליכין לבית האבל עניים בכלי זכוכית צבועה עשרים בכלי זכוכית הלבנה חזרו להיות מוציאין בין בצבועה בין בלבנה מפני כבוד עניים בראשונה כל מי שיש לו מת היו יציאותיו קשות עליו יותר ממתו התחילו הכל מניחין מתיהן ובורחין הנהיג רבן גמליאל קלות ראש בעצמו נהגו הכל כרבן גמליאל'. וכן ראו בבלי כתובות ח ע"ב:'דתניא בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחים אותו ובורחין עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן'.. הוספת כוסות היין גרמה להשתכרות, לכן נגזר לבטלה.

על שתיית עשרה כוסות (מסכת פסחים - פרוש רבי דיין שטינזלץ) תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: אם שותה אדם כפלים (בזוגות) — דמו בראשו. אמר רב יהודה: אימתי — בזמן שלא ראה פני השוק שלא יצא מחוץ לבית בין כוס לכוס, אבל ראה פני השוק לאחר ששתה כוס ראשונה — הרשות בידו. וכעין זה אמר רב אשי: חזינא ליה [ראיתי אותו] את רב חנניא בר ביבי, דאכל כסא הוה נפיק וחזי אפי שוקא [שעל כל כוס שהיה שותה היה יוצא ורואה את פני השוק].
ולא אמרן [אמרנו] שיש חשש בשתיית זוגות אלא כשהוא מתכוון לצאת לדרך לאחר השתייה, אבל אם נשאר בביתו — לא. אמר ר' זירא: ולישן כלצאת לדרך דמי [נחשב], ויש חשש סכנה שמא יחלה. אמר רב פפא: ולצאת לבית הכסא — כלצאת לדרך דמי [נחשב]. ושואלים: וכי בביתו לא, אין חוששים לזוגות? והא רבא מני כשורי [היה מונה את הקורות] קורה כנגד כל כוס ששותה, כדי שלא ישכח וישתה זוגות.
ואביי כי שתי חד כסא מנקיט ליה אימיה תרי כסי בתרי ידיה [כאשר היה שותה כוס אחת מיד היתה נותנת לו אמו שתי כוסות בשתי ידיו] כדי שלא ישכח וישתה רק אחת ונמצא שותה זוגות. וכן רב נחמן בר יצחק, כי הוה שתי תרי כסי [כאשר היה שותה שתי כוסות] מנקיט ליה שמעיה חד כסא [היה נותן לו שמשו מיד כוס אחת נוספת], וכאשר היה שותה חד כסא [כוס אחת], מנקיט ליה תרי כסי בתרי ידיה [נותן לו שמשו מיד שתי כוסות בשתי ידיו] הרי שאף בבית חוששים לזוגות! ומשיבים: אדם חשוב שאני [שונה], שהמזיקים נטפלים אליו וצריך להזהר בעצמו יותר.
אמר עולא: השותה עשרה כוסות אין בהם משום חשש זוגות. ומסבירים כי עולא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר עולא, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה]: עשרה כוסות תיקנו חכמים לשתות בבית האבל בשעת סעודת ההבראה, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שעשרה כוסות יש בהן משום זוגות — אם כן היכי קיימי רבנן ותקנו מילתא דאתי לידי סכנה [איך עומדים חכמים ומתקנים דבר שיכול לבוא בו לידי סכנה]? אבל תמניא [שמונה] אכן יש בהן משום חשש זוגות.{ק"י,א)

מָהוּ שֶׁיְּטַמָּא כֹהֵן לְתַלְמוּד תּוֹרָה?[עריכה | עריכת קוד מקור]

(מכון ממרא: דף כג,א פרק ג הלכה א גמרא)

האם מצוות תלמוד תורה דוחה את האיסור של הכהן להטמא למת, כגון שהולך ללמוד תורה, והדרך עוברת במקום בו יש טומאת מת, ואין לו דרך אחרת ללכת בה, האם מותר לו ללכת שם או שהיה נשאר בבית מדרש ולומד תורהולומר שנודע לו שיש שם טומאת מת. האם מותר לו להשאר שם כדי שלא יפסיק ללמוד תורה, או שחייב לצאת כדי לא לשהות במקום טומאה - ביאור שוטנשטיין (מביא הסבר ארוך)
הגמרא מביא ספק אם יש לזה השלכות הנוגעות לסוגיהתם
כֹּהֵן, מָהוּ שֶׁיִּטָּמֵא לִכְבוֹד רַבּוֹ?(שמת)
רַבִּי יַנַּי זְעֵירָא (שהיה כהן), דְמַךְ חָמוּי (מת חחמיו).
הוּא הֲוָה חָמוּי וְהוּא הֲוָה רַבֵּיהּ (ההוא היה גם חמיו וגם רבו - והיה לו שתי סיבות לחייבו להטמא לו).
שְׁאַל לְרַבִּי יוֹסֵה (האם מותר) וַאֲסַר לֵיהּ (ואסר עליו).
שְׁמַע רַב אַחָא וַמַר:
יִטָּמְאוּ לוֹ תַּלְמִידָיו (ראוי שכהן יטמא לתלמיד חכם).

אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מוער - אוניברסיטת חיפה
על פי החוק במקרא הכהן אינו יכול להיטמא למת אלא לשבעת קרוביו בלבד.(ראו ויקרא כ"א א' – ד': 'וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו: כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו לְאִמּ֣וֹ וּלְאָבִ֔יו וְלִבְנ֥וֹ וּלְבִתּ֖וֹ וּלְאָחִֽיו: וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא: לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ')

האגדה נפתחת בשאלה הלכתית 'כהן מהו שיטמא לכבוד רבו'. לכאורה, השאלה אינה מובנת, הרי החוק הנזכר מגדיר ברורות שהכהן אינו יכול להיטמא אלא לבני משפחתו המצוינים בו, עם זאת דנים החכמים בנושא כי בעיניהם התלמיד נחשב כבן לרבו. (משנה בבא מציעא פ"ב מי"א: 'אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת אבדתו ואבדת רבו שלו קודמת אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא ואם אביו חכם של אביו קודמת היה אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו היה אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו ואם היה אביו חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו'. ראו סיכום הלכה זו אצל רמב"ם, הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ב, וכן מקורות נוספים להשקפה זו בעלי תמר על הדף)

מסופר כי רבי יוסי אסר על רבי ינאי זעירא, שהיה כהן, להיטמא לחמיו שהיה גם רבו. רבי אחא שמע על האיסור ויצא נגדו באמירה שייטמאו לו תלמידיו הכוהנים, שכן הם כבנים לרבם.(האוסר הוא חכם באזור הצפון ואילו המתיר הוא מהדרום. אפשר כי זו מחלוקת בין שני המרכזים) המחלוקת המלמדת כי האוסר רואה את חוק הכתוב כפשוטו, ואילו המתיר רואה את קביעת החכמים כמרחיבה את הנאמר, ולכן קביעתה כמוה כחוק התורה.

בהמשך מסופר כי רבי יוסי נפטר ותלמידיו הכוהנים נטמאו לו, ואף אכלו בשר ושתו יין. (יש לשאול מדוע נטמאו לו תלמידיו על אף דעתו האוסרת כפי שמצאנו שפסק לרבי ינאי זעירא. וראו במפרשים (חרדים) העוסקים בשאלה זו.)

רבי מנא נזף בהם על ניסיונם לאחוז במקל בשני קצותיו, שכן אם באו להתאבל כבנים על אביהם כיצד אכלו בשר ושתו יין, ואם אין הם אבלים כבנים מדוע נטמאו.

באור:"אור ישרים


מעשה נוסף באותו נושא
רַבִּי יוֹסֵה, נִטְמְאוּ לוֹ תַּלְמִידָיו,
וְאָכְלוּ בָשָׂר וְשָׁתוּ יַיִן.
אָמַר לוֹן רַבִּי מָנָא:
חֲדָא מִן תַּרְתֵּי לָא פָלְטָת לְכוֹן:
אחד משני הדברים לא ניצלתם מלעבור עליו, שממה נפשך עשיתם שלא כדין - ביאור שוטנשטיין
אִם אֲבֵלִים אַתֶּם,
לָמָּה אֲכַלְתֶּם בָּשָׂר וְלָמָּה שְׁתִיתֶם יַיִן?
וְאִם אֵין אַתֶּם מִתְאַבְּלִין, לָמָּה נִטְמֵאתֶם?


ספק נוסף

הגמרא משיבה במעשה'
רַבִּי יוֹסֵה הֲוָה יְתִיב מְתַנֵּי, וְעָאל מִיתָא (היה יושב בבית הכנסת ןמלמד את תלמידיו).
מַן דִּנְפַק לֵיהּ, לָא אֲמַר לֵיהּ כְּלוּם (והכנסו מת , כדי להספידו: חלק מהכוהנים יצא וחלק נשאר כדי לא להפסיק בלימוד),
וּמַן דִּיתַב לֵיהּ, לָא אֲמַר לֵיהּ כְּלוּם (לא הגיב שכן אם למדו תורה מותר להשאר).

אבל יש דעות חלוקות בעניין זה
רַבִּי נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא (שהיה כהן) אָמַר:
אַבָּא לָא הֲוָה עָבַר תְּחוֹת כִּפָּתַהּ דְּקֵיסָרִין.
לא היה עובר תחת הכיפה של קיסרי שהיית בנויה מעל הדרך המובילה לבית המדרש, כדי שלא יטמא בטומאת אהל מחמת המתים שהיו קבורים תחתיה, אלא היה הולך בדרך ארוכה יותר - ביאור שוטנשטיין
וְרַבִּי אָמִי שהיה גם כהן) עָבַר.

מעשה נוסף'
רַבִּי חִזְקִיָּה וְרַבִּי כֹּהֵן, וְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא,
הֲווֹ מְטַיְּלִין בְּאִלֵּין פְּלָטֵיוָתָא דְּצִפּוֹרִי. (בכיכרות של ציפורי)
הִגִּיעוּ לְכִפָּה (שהייתה טומאה תחתיה)וּפֵרַשׁ רַבִּי כֹּהֵן (משאר הכהנים).
הִגִּיעוּ לִמְקוֹם טָהֳרָה, וְחָזַר אֶצְלָן.
אָמַר לוֹן:
בְּמָה הֲוֵיתוּן עֲסִיקִין?
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה לְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא:
לָא תֵימַר לֵיהּ כְּלוּם (אל תומר לו כלום ממה שדברנו).
אִי מִשּׁוּם דְּבָאֵישׁ לֵיהּ דִּפְרַשׁ, (לא נעם לו שפרש מהם)
שֶׁמִּטַּמֵּא כֹהֵן (להטמא לצורך)לְתַלְמוּד תּוֹרָה,
לָא יָדְעִין (אם זו הסיבה);
וְאִי מִשּׁוּם דַּהֲוָה גַיְיסָן, (או עקב היותו גס רוח, גאוותן)
לָא יָדְעִין.
אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מוער - אוניברסיטת חיפה - דן בשלושת האגדות לעיל
האגדה, כקודמתה, בודקת את האפשרות של טומאת כהן למת. באגדה זו בוחנים חכמים אם כהן חייב להפסיק את לימודו או להימנע ממנו כאשר יש חשש שהוא עלול להיטמא בזמן הלימוד, או אפשר שהטומאה נדחית מפני תלמוד תורה ולכן יכול להמשיך ללמוד.

באגדה שלושה חלקים:

  1. חלק ראשון - מסופר על רבי יוסי שלמד תורה, ותוך כדי הלימוד התברר כי ישנה במקום טומאת מת. רבי יוסי וכוהנים נוספים נשארו במקומם בעוד שחלק מהכוהנים יצאו מחוץ למקום הלימוד. דעתו של רבי יוסי לא נשמעה .(הפני משה על המקום מפרש כי רבי יוסי היה בספק. ולכן לא אמר דבר. אך יתכן והוא סבר כי לימוד התורה מבטל את הטומאה ולכן לא אמר דבר לנשארים)
  2. חלק שני - רבי נחומיה בריה דרבי חייא בר אבא מספר כי אביו לא היה עובר בדרכו ללמוד תורה תחת הכיפה (הכיפה היא כמו אהל, ואם יש בו טומאה כול הנמצא תחתיו נטמא. ראו הפני משה על המקום) בקיסריה מחשש שיטמא.
  3. חלק שלישי - קבוצת תלמידי חכמים למדו תורה בזמן טיול בשטחים פתוחים בציפורי. משהגיעו אל מקום בו יש כיפה פרש רבי כהן מהקבוצה כדי להימנע מטומאה. כאשר חזר אליהם וביקש לדעת מה למדו בהעדרו, אמר רבי חזקיה לרבי יעקב בן אחא, שלא יאמר לו דבר ממה שלמדו. בעל האגדה מעלה שתי אפשרויות לסירובו של רבי חזקיה להשלים לרבי כהן את הלימוד: האחת היא כי ראה במעשהו של רבי כהן גאוותנות, ופרישתו מהקבוצה באה להראות כי הוא מקפיד גם במקום שאחרים אינם מקפידים.(ראה הפני משה על המקום המפרש כי בהתנהגותו של רבי כהן הוא ביקש להקניט ולהתווכח איתם כדי להראות את גדולתו) האפשרות השנייה שמא תתפרש הסכמתו כתמיכה בדרכו של רבי כהן, בעוד הוא סבור כי מותר לכהן להיטמא ללימוד תורה.


הבאת הסיפורים כיחידה אחת מלמדת כי אין הסכמה בין החכמים אם יכול כהן ללמוד תורה במקום טמא, ואין הסכמה אם תלמוד תורה מונע טומאה מהלומדים אותה.

מִטַּמֵּא כֹּהֵן וְיוֹצֵא חוּצָה לָאָרֶץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

(מכון ממרא:דף כג,א פרק ג הלכה א גמרא)
באיזה אופנים מותר לצאת לחוץ לארץ ולהיטמא ב"טומאת ארץ העמים"

תְּנֵי:
מִטַּמֵּא כֹּהֵן וְיוֹצֵא חוּצָה לָאָרֶץ (מותר לכהן להטמא על-ידי יציאה לחוץ לארץ),
לְדִינֵי מָמוֹנוֹת וּלְדִינֵי נְפָשׁוֹת (להשתתף בבתי דין הדנים בנושאים אלה),
וּלְקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וּלְעִבּוּר שָׁנָה,
(ואפילו) וּלְהַצִּיל הַשָּׂדֶה מִיַּד גּוֹי.
(כון ממרא: דף כג,ב פרק ג הלכה א גמרא)

וַאֲפִלּוּ רֵטוֹר (לשמור על שדהו שמא יגזלנו גוי) יוֹצֵא וְעוֹרֵר עָלֶיהָ (לפנות לערכאות על מנת לשמור על הזכויות שלו),
לְמֹד תּוֹרָה וְלִשָּׂא אִשָּׁה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אִם יֵשׁ לוֹ מֵאֵיכָן לִלְמֹד (תורה בארץ ישראל) , אַל יִטַּמֵּא (בטומאת ארץ העמים - ורק אם לא ימצא רב בארץ יכול לצאת לחו"ל ).
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מֵאֵיכָן לִלְמֹד תּוֹרָה (בארץ), יִטַּמֵּא (בטומאת ארץ העמים - אם סבור שיצליח יותר ללמוד החו"ל),
שֶׁלֹּא מִכָּל אָדָם זוֹכֶה לִלְמֹד.(הכהן הולך למקום שליבו חפץ)
מסיימת הברייתא
אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹסֵף הַכֹּהֵן,
שֶׁהָיָה מִטַּמֵּא וְיוֹצֵא אַחַר רַבּוֹ לְצִידָן.
אֲבָל (סםק אם יצליח שם בלימודו יותר טוב) אָמְרוּ:
(אבל לגבי נישואין לא הטילו ספק) אַל יֵצֵא כֹּהֵן לְחוּצָה לָאָרֶץ,
אֶלָּא אִם כֵּן הִבְטִיחוּ לוֹ אִשָּׁה (רק אם יש מישהי מסויימת).

ספק נוסף בענין זה
מָהוּ שֶׁיְּטַמָּא (בטומאת העמים) כֹּהֵן לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם (לברך את העם) ?
ספר החרדים - "מהו שיטמא לנשיאת כפים" - אם המת בבית הכנסת , מהו שיכנס לישא כפים (שכן אסור לכהן לעבור בפתח זה)

עד כאן ציטוט אגדות ירושלמי אגדה ג'

והנה מעשה שדן בנושא זה
מַגְבִּילָה (שם תלמיד) , אַחוּי (אחיו) דְּרַבִּי אַבָּא בַּר כֹּהֵן,
אָמַר קֻמֵּי (לפני) רַבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רַבִּי אַחָא:
מִטַּמֵּא כֹּהֵן (מותר לבהן להטמא) לִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם.
שְׁמַע רַב אַחָא (את מה שאמר מגבילה בשמו) וָמַר:
אֲנָה לָא אַמְרֵית לֵיהּ כְּלוּם (לא אמרתי לו כלום).
חֲזַר וְאָמַר (הסביר את מקור הטעות של מגבילה):
אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁמַע מִנִּי (מה שאמר:) ,
אֶלָּא כַּיִי דָּמַר רַבִּי יוּדָא בֶּן פָּזִי בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר:
כָּל כֹּהֵן שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו,
עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה (נשיאת כפים).
וּסְבַר מֵימַר,
שֶׁמִּצְוַת עֲשֵׂה דּוֹחָה לְמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה (טומאת המת).
אֲנָה לָא אַמְרֵית לֵיהּ כְּלוּם.
אַיְתוֹנֵיהּ וַאֲנָה אַלְקֵינֵיהּ (תביטו טותו אלי ואני אלקה אותו,שאמר דברים בשמי, דבר שלא שמע ממני ואינו נכון).

עוד מעשה בנושא זה
רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה יָתִיב מְתַנֵּי בִכְנִישְׁתָא מָרָדְתָה בְּקֵיסָרִין ("פני משה" - בשער העיר; היה שונה תורה בחצר בית הכנסת הגדול של קיסרי)
(האם יש הבדל בין החצר לבין המבנה) - לא ברור אם הטומאה היא מדרבנן - בשביל לימוד תורה אפשר לדחות טומאה)
וַהֲוָה תַּמָּן מִיתָא (והיה שם מת בבית הכנסת) (פני משה) -ולא יצאו התלמידים שהיו לומדין תורה וסוברים שמותר ליטמאות בשביל תלמוד תורה - שכן מצוות תלמוד תורה דוחה את הטומאה-אבל אין להסיק מזה לגבי נשיאת כפים)
אֲתָת עָנְתָא דִנְשִׂיאַת כַּפַּיִם (הגיע זמן ברכת כהנים),
וְלָא שַׁאֲלוּן לֵיהּ (כשהגיע זמן ברכת כהנים, המשיכו ללמוד, הם סברו שאסור לברך ברכת כהנים).
אֲתָת עָנְתָא דְמֵיכְלָא, (כשהגיע זמן האוכל)
וְשַׁאֲלוּן לֵיהּ (ושאלו אותו אם כדי ללכת לאכול מותר לצאת דרך הפתח שעתידים להוציא דרכו את המת).
אָמַר לוֹן:
עַל נְשִׂיאַת כַּפַּיִם לָא שְׁאַלְתּוּן לִי, (על נשיאת כפים לא שאלתם אותי)
וּלְמֵיכְלָא שְׁאַלְתּוּן לִי!
כֵּיוָן דְּשַׁמְעוּן כֵן,
הֲוָה כָּל חַד וְחַד שָׁמֵט גַּרְמֵיהּ וְעָרַק.
על נשיאת כפים לא שאלתם אותי על אוכל אתם כן שואלים
והיה כל אחד ואחד מהם שומט את עצמו בבושה וחוזר ללימודיו - ביאור שוטנשטיין
(פני משה) - הכהן עובר על עשה רק אם הוא נמצא בבית הכנסת, כאשר בחזן קורא לכהנים לעלות והוא אינו עולה;ואם הכהן כבר נשא כפיו , אינו עובר אם נמנע בפעם השנייה לעלות; (מראה פנים) - בטומאת כהנים יש מצוות לא תעשה "לנפש לא יטמא" ומצוות עשה "קדושים תהיו" ומצוות עשה דוחה רק לאו לחוד אבל לאו ועשה אינם נדחים מפני עשה)

מִטַּמֵּא כֹהֵן לִרְאוֹת אֶת הַמֶּלֶךְ[עריכה | עריכת קוד מקור]

(מכון ממרא: דף כג,ב פרק ג הלכה א גמרא - המשך)
באיזה אופנים מותר לצאת לחוץ לארץ ולהיטמא ב"טומאת ארץ העמים"

אָמַר רַבִּי יַנַּי:
(מותר) מִטַּמֵּא כֹהֵן לִרְאוֹת אֶת הַמֶּלֶךְ.
כַּד סְלַק דְּיוֹקְלֵיטְיָנוּס מַלְכָּא לְהָכָא (כאשר עלה המלך לארץ ישראל),
חֲמוֹן לְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מְפַסַּע עַל קִבְרַיָּה דְצוֹר (הלך על הקברים של העיר צור, היות ולא היה דרך אחרת לצפות במלך),
בְּגִין מֶחְמְיָנֵיהּ. (ראו את הרב הולך על הקברים כדי לראות את המלך)

למדנו בתלמוד בבלי
( תלמוד בבלי, מסכת ברכותי"ט,ב" - עם בארו רבי עדיין שטיינזלץ) 

כאמור: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא, ל), ומכאן הגיעו לכלל שכל מקום שיש בו חלול ה' אין חולקים כבוד לרב. על הכללה זו מקשים ממקורות אחדים  
ג ומנסים להביא ראיה אחרת לשאלה זו עד כמה כבוד הבריות דוחה מצוות הכתובות בתורה. תא שמע [בא ושמע] ממה שאמר ר' אלעזר בר צדוק הכהן: מדלגין היינו אני ושאר הכהנים על גבי ארונות של מתים, כדי למהר להגיע לקראת (לקבל פני) מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו שמותר לעשות כן אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה לראות בגאולת ישראל, יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. הרי שלכבוד המלך עובר הכהן על האיסור מן התורה להטמא למתים, ואמאי [מדוע]? לימא [נאמר] אף כאן: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"!


הסבר איזה מצווה יש בראיית מלך נוכרי
רַבִּי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן:
מִצְוָה לִרְאוֹת גְּדוֹלֵי הַמַּלְכוּת;
לִכְשֶׁתָּבוֹא מַלְכוּת בֵּית דָּוִד,
יְהֵא יוֹדֵעַ לְהַפְרִישׁ בֵּין מַלְכוּת (הכבוד הנשגב שיש לתת למלכות דוד) לְמַלְכוּת (לעומת הכבוד היחסי דל שנותנים למלכים מאומות העולם).

להלן מעשים שמהם נלמד שמותר

מעשה ראשון. כַּד דְּמַךְ (כאשר מת) רַבִּי יוּדָן נְשִׂיאָה,
אַכְרֵיז רַבִּי יַנַּי וַמַר:
אֵין כְּהֻנָה הַיּוֹם! (אין כהונה היום, יש להשתתף בהלוויה ולהיטמא לו)

מעשה שני (ובדומה לכך) כַּד דְּמַךְ (כאשר מת) רַבִּי יוּדָא נְשִׂיאָה (רבי יהודה הנשיא),
בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יוּדָה נְשִׂיאָה
דְּחַף רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לְרַבִּי זְעֵירָא
בִּכְנִישְׁתָא דְּגוּפְתָא דְּצִפּוֹרִין, וְסָאֲבֵיהּ. (דחף אותו לבית הכנסת, בו היה מת וגרם לכך שיטמא)

מעשה שלישי - כַּד דַּמְכַת (כאשר מת) נְהוֹרָיָה אַחָתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָא נְשִׂיאָה (אחיו של רבי יהודא נשיאה),
שְׁלַח רַבִּי חֲנִינָא בָּתַר רַבִּי מָנָא (שהיה כהן , לוא להשתתף בהלוויה), וְלָא סְלֵק (אבל הוא לא בא).
אָמַר לֵיהּ: (הסביר)
אִם בְּחַיֵּיהֵן אֵין מִטַּמְּאִין לָהֶן, כָּל שֶׁכֵּן בְּמִיתָתָן!
הטענה נדחת
אָמַר רַבִּי נִסָּא:
בְּמִיתָתָן עָשׂוּ אוֹתָן כְּמֵת מִצְוָה.
אפילו נאמר שאין תלמיד נטמא בחיי רבו, כדי ללמוד אצלו בחוץ לארץ (בטומאת העמים) לנשיא שמת מותר להטמא כדי רבי חנינא שכן במיתתן של הנשיאים עשו אותן כמת מצווהכיוון שכל זמן שאין למת כדי כבודושיעסקו בו, הוא נחשב כמת מצווה, שהכל חייבים להטמא לו, ואפילו כהן גדול, ואצל הנשיא נחשבים כולם בכלל "כדי כבודו" - שכבודו של הנשיא הוא שהכל יעסקו בו במותו - ביאור שוטנשטיין

'ספק נוסף
מָהוּ שֶׁיִּטַּמָּא כֹהֵן לִכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ?
רַבִּי יַסָּא שְׁמַע דַּאֲתָת אִמֵּיהּ לְבָצְרָה (אם שמע שהוריו מתו בחו"ל, מותר לו לנסוע, להטמא (טומאת העמים) כדי ללותם ארצה).
אֲתָא שְׁאַל לְרַבִּי יוֹחָנָן:
מָהוּ לָצֵאת?
אָמַר לֵיהּ:
אִם מִפְּנֵי סַכָּנַת דְּרָכִים, צֵא! (שהרי כל מווה בתורה נידחת מםני פיקוח נפש)
אִם מִשּׁוּם כִּבּוּד אָבִיו וְאִמּוֹ, אֵינִי יוֹדֵעַ.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בֶּן רַבִּי יִצְחָק:
עוֹד הִיא צְרִיכָה לְרַבִּי יוֹחָנָן.(אם רק בשל מצוות כיבוד הורים- מסופק)
אַטְרַח עֲלוֹי וַמַר:
אִם גָּמַרְתָּ לָצֵאת, תָּבוֹא בְשָׁלוֹם!
שְׁמַע רַבִּי אֶלְעָזָר וַמַר:
אֵין רְשׁוּת גְּדוֹלָה מִזּוֹ.
(סוף עמוד כ"ג)



ספק אחרון בעניין זה
מָהוּ שֶׁיִּטַּמָּא כֹהֵן (טומאת מת) לִכְבוֹד הָרַבִּים?
תְּנֵי:
הָיוּ שָׁם שְׁתֵּי דְרָכִים מַתְאִימוֹת (המתחברות במקום שרבים רוצים ללכת לצורך מצווה),
אַחַת רְחוֹקָה וּטְהוֹרָה,
וְאַחַת קְרוֹבָה וּטְמֵאָה (מדין "בית הפרס" שהוא טמא מדרבנן),
אִם הָיוּ הָרַבִּים הוֹלְכִין בָּרְחוֹקָה,
הוֹלֵךְ בָּרְחוֹקָה;
אִם לָאו (אבל אם אין רבים שהולכים בדרך הארוכה),
הוֹלֵךְ בַּקְּרוֹבָה (אפילו היא טמאה), מִפְּנֵי כְבוֹד הָרַבִּים.

איזו טומאה התירה הברייתא'
עַד כַּדּוּן בְּטֻמְאָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם.
אֲפִלּוּ טֻמְאָה שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי תוֹרָה.
מִן מָה דָמַר רַבִּי זְעֵירָא:
גָּדוֹל הוּא כְבוֹד הָרַבִּים,
שֶׁהוּא דּוֹחֶה מִצְוָה בְּלֹא תַעֲשֶׂה (כלומר ספק מצווה שלא תעשה) שָׁעָה אַחַת.
אָדָא אָמְרָה, (מתירה להטמא משום כבוד רבים)
אֲפִלּוּ בְּטֻמְאָה שֶׁהִיא מִדְּבַר תּוֹרָה.

דין נוסף בעניין כבוד המת
רַבִּי יוֹנָה,
רַבִּי יוֹסֵה גְּלִילָיָא בְּשֵׁם רַבִּי יַסָּא בַּר חֲנִינָא:
אֵין שׁוֹאֲלִין הֲלָכָה לִפְנֵי מִטָּתוֹ שֶׁלַּמֵּת (משום לעג לרש - שמקיים לפניו מצוות תלמוד תורה, והמת אינו יכולל קיימה)
(מקשה הגמרא) וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן שְׁאַל לְרַבִּי יַנַּי
קֻמֵּי עַרְסֵיהּ (לפני מיטתו של) דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹצָדָק:
(מה הדי) "הִקְדִּישׁ עוֹלָתוֹ (קודם למזבח ואחר כך) לְבֶדֶק הַבַּיִת" (האם חלה הקדושה קדושת דק בדק הבית על קדושת המזבח ויצטרך לתת את דמי שווי לדק הבית, או לא)
וְהוּא מְגִיב לֵיהּ! (הוא ענה לו ןמכאן לומדים שאפשר לומר דברי תורה בנוכחות המת)
מתרצת הגמרא
נֵימַר, כַּד הֲוָה רַחִיק (הם דנו שהיו רחוקים ארבע אמות מהמת או כאשר הכניסו אותו לבית הכנסת והם נשארו בחוץ)


עוד קושיה,
אוֹ כַד הֲווֹן מַסְּקִין לֵיהּ לְסִדְרָה.
וְהָא רַבִּי יִרְמְיָה שְׁאַל לְרַבִּי זְעוֹרָא
(הלכה לפני מיטתו) קֻמֵּי עַרְסֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק!
נֵימַר, כַּד הֲוָה רַחִיק, הֲוָה מְגִיב לֵיהּ;( כאשר היה רחוק ארבע אמות - השיב לו; היה קרוב - לא השיב)
כַּד הֲוָה קָרִיב, לָא הֲוָה מְגִיב לֵיהּ.

דין נוסף לכבוד המת
תְּנֵי:
הַכַּתָּפִים (נושאי המיטה) אֲסוּרִין בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל,
שֶׁמָּא יִפָּסֵק סַנְדָּלוֹ (תקרע רצועה) שֶׁלְּאֶחָד מֵהֶן,
וְנִמְצָא מִתְעַכֵּב מִן הַמִּצְוָה.

מעשה שהיה
רַבִּי זְעֵירָא (היה מספיד מת) שְׁרַע בְּדִבּוּרָא.(התעלף ונפל בזמן ההספד וסברו כי מת)
אֲתוֹן בָּעַיִין מִזְקְפִנֵּיהּ (באו ליישר אותו כדי להכינו לבורה) וְאַשְׁכְּחוּנֵיהּ אִעֲנֵי.(ומצאו שהוא עדיין חי)
מְרוּ לֵיהּ:
מָהוּ כֵן?
אָמַר לוֹן:
לְהָן דַּאֲתֵינַן, עַל שֵׁם: (מחמת דבר זה שעבורו באנו לכאן)
"וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ.(קֹהֶלֶת ז,ב)"
שתוך כדי שהספדתי את המת , הרהרתי במה דרשו חכמים על פסוק זה"והחי יתן אל ליבו דברים של מיתה, יספידוהו במותו,, ומי שקובר מת יקברהו במותו, כשנתתי אל ליבי את הרעה הגדולה הזאת ועתידה לבוא עלי - התעלפתי - ביאור שוטנשטיין
 

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.