תלמוד ירושלמי - מסכת ברכות - פרק ג' - משנה א'- ו': דפים כ"א-כ"ט (לפי מהדורת פיעטרקוב, מכון ממרא) - פרק זה ממשיך בפטורים מקריאת שמע

לתשומת לב הקורא
  1. מטרת הערך הוא להביא את מראי המקורות של לימוד הדף.
  2. האחריות לתוכן היא של העורך בלבד.
  3. ההדגשות והמרכאות הן של העורך. לעיתים יש בסוגריים ציטוטים מביאור שוטנשטיין
  4. המקורות הם: מכון ממרא, ספריא, מהדורת הרב דן בארי פרוש "פני משה", וכן מבחר ממהדורת שוטנשטייןהתלמוד הירושלמי, מסכת ברכות, מכון אורות הירושלמי פירוש אור ישרים
  5. מהדורת התלמוד היא מנוקדת ומעוצבת מבוססים על קבצים שהכין הרב דן בארי.

- חלק על בסיס שיעורו של עמירם סלע

השיעור הקודם[עריכה | עריכת קוד מקור]


מִשְׁנָה ב:האם כאשר קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזָרוּ מבית הקברות אפשר לומר "קריאת שמע"[עריכה | עריכת קוד מקור]

עמירם_סלע,_ישיבת_קדומים_תלמוד_ירושלמי,_מסכת_ברכות,פרק_שלישי,_דף_כד,א_פרק_ג_הלכה_ב

עמירם סלע, ישיבת קדומים תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות,פרק שלישי, דף כד,א פרק ג הלכה ב

השיעור מתחיל באמצע דף כ"ד - עשר שורות לפני משנה זו

תוכן השיעור: משנה ב' דנה בפטור המשתתפים בהלוויה מקריאת שמע, שכל העושה מעשה לצורך ניחום אבלים, כגון הולך לשורה כדי לנחם אותם, פטור מקריאת שמע. ומאותו טעם יש לפטור את המספיד מקריאת שמע, כיון שעושה מעשה לכבוד המת ולכבוד האבל; כמה זמן נחוץ על מנת להספיק לומר קריאת שמע; האם הפטור הוא בגלל ימי האבלות;עוסקים במנהג ניחום האבלים;

שכל העושה מעשה לצורך ניחום אבלים, כגון הולך לשורה כדי לנחם אותם, פטור מקריאת שמע

המשנה ממשיכה לדון בפטור המשתתפים בהלווית המת מקריאת שמע.
(בְּרָכוֹת ג,ב)
מַתְנֵיתָה.
" (כאשר) קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזָרוּ (מבית הקברות),
אִם יְכוּלִין (המשתתפים להספיק) לְהַתְחִיל וְלִגְמוֹר (אפילו את הפרשה הראשונה של קריאת שמע או את הפסוק הראשון)
עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַשּׁוּרָה (שבמ מנחים את האבלים), יַתְחִילוּ (לקרות);
וְאִם לָאו (שמקום השורה הוא קרוב לקבר, ואין פנאי להתחיל ולגמור, קודם שיגיעו לשורה), לֹא יַתְחִילוּ (לקרוא, אלא ינחמו תחילה את האבלים).
הָעוֹמְדִין בַּשּׁוּרָה (דינם כן),
הַפְּנִימִיִּין פְּטוּרִין (העומדים בשורה הפנימית, העומדים בשטרה הראשונה ורואים את פני האבלים ומשתתפים בצערם - פטורים),
וְהַחִיצוֹנִין (אלו שעומדים בשורה החיצונית) חַיָּבִין (בקריאת שמע)."

[תלמוד]
מביאים ברייתא בנושא זה
תְּנֵי:
אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַמֵּת (מהבית לקבורה) סָמוּךְ (לזמן) לְקִרְיַת שְׁמַע (לפי שמתבטלים על-ידי כך מקריאת שמע),
אֶלָּא אִם כֵּן הִקְדִּימוּ (את הוצאתו) שָׁעָה אַחַת,
אוֹ אִם אִחֲרוּ שָׁעָה אַחַת,
כְּדֵי (שיהיה מספיק זמן) שֶׁיִּקְרְאוּ (קריאת שמע) וְיִתְפַּלָּלוּ.

 

ביאור:"אור ישרים"


מקשה הגמרא
וְהָא תְּנֵינַן (והרי שנינו במשנה):
"קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזָרוּ"!
אם יכולים להתחיל ולגמור קריאת שמע לפני שיגיעו לשורה יתחילו. ואם כדברי הברייתא, אין מוציאים את המת אלא בזמן שיספיקו לקראו קריאת שמע לאחר הקבורה. כיצד יארע שיצטרכו לקרוא קריאת שמע בין הקבורה לבין ההגעה לשורות- ביאור שוטנשטיין

מתרצת הגמרא
תִּפָּתֵר (תעמיד את המשנה) בְּאִלַּיִן דַּהֲווֹ סָבְרִין דְּאִית בֵּיהּ עָנָה (באותה שעה סבורים מתחילה שיש מספיק זמן לקרוא את שמע לאחר קבורהומשום כך החלו בהלוויה),
וְלֵית בֵּיהּ עָנָה (אבל בסוף התברר שאין מספיק זמן).
 
הגמרא דנה מה עושים המשתתפים בהספד עם קריאת שמע ותפילה
תְּנֵי:
הַמְּהַסְפֵּד (המספיד), וְכָל הָעוֹסֵקין בַּהֶסְפֵּד (כל הציבור השומעים את ההספד),
מַפְסִיקִין (את ההספד) לְקִרְיַת שְׁמַע,
וְאֵין מַפְסִיקִין לַתְּפִלָּה.
מַעֲשֶׂה הָיָה,
וְהִפּסִיקוּ רַבּוֹתֵינוּ (את ההספד) לְקִרְיַת שְׁמַע וְלַתְּפִלָּה.

ביאור: "אור ישרים"


מקשה הגמרא
וְהָא תְּנֵינַן (הרי שנינו במשנתינו):
"אִם יְכוֹלִין לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר"! (את שמע לפני שיגיעו לשורה, יתחילו ואם לאו לא יתחילו. ממשנתינו למדים אנו כלל:)
שכל העושה מעשה לצורך ניחום אבלים, כגון הולך לשורה כדי לנחם אותם, פטור מקריאת שמע. ומאותו טעם יש לפטור את המספיד מקריאת שמע, כיון שעושה מעשה לכבוד המת ולכבוד האבל. מדוע מחייבו הברייתא להפסיק את ההספד לקריאת שמע - ביאור שוטנשטיין

 מתרצת הגמרא
מתְנֵיתָא (משנתנו האומרת שההולכים לשורה פטורים מקריאת שמע עוסקת) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן (של האבלות, דהיינו ביום הקבורה, שאז הוא עיקר המרירות והצער של האבלות, וההספד והתנחומים חשובים אז ביותר),
וּמָה דְּתָנֵי תַנָּיָאומה ששנה התנא בברייתא, שהמספיד חייב להפסיק לקריאת שמעף עוסק) בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי (של האבלות).

אין להתחיל תפילת "שמונה-עשרה" - אלא אם יודעים שיסיים לפני חזרת הש"ץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

והכל מודים שאין להתחיל להתפלל אם על-ידי כך יפסיד את אחד משני "האמנים'


אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדִימָא:
מִי שֶׁהוּא נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת (להתפלל),
וּמְצָאָן (את הציבור) עוֹמְדִין וּמִתְפַּלְּלִין ("שמונה-עשרה");
אִם יוֹדֵעַ הוּא שֶׁהוּא מַתְחִיל וְגוֹמֵר (שהוא יכול להתחיל שמונה שערה ולגמור אותו)
עַד שֶׁלֹּא יַתְחִיל שְׁלִיחַ צִבּוּר (את חזרת הש"ץ),
כְּדֵי לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן, יִתְפַּלֵּל;
וְאִם לָאו (שאינו יוכל לסיים תפילתו עד זמן זה), אַל יִתְפַּלֵּל (עד לאחר שיענה אמן אחר תפילת השליח ציבור)

מבארת הגמרא
בְּאֵיזֶה "אָמֵן" אָמְרוּ? (שאין לו להתפלל אלא אם כן יודע שלא יפסיד אותו)
תְּרַיִן אֲמוֹרִין (נחלקו),
חַד אָמַר:
בְּאָמֵן שֶׁלְּ"הָאֵל הַקָּדוֹשׁ",
וָחֳרָנָא אָמַר:
בְּאָמֵן שֶׁלְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה".

ביאור:"אור ישרים"


אָמַר רַבִּי פִּינְחָס:
וְלָא פְלִיגִי:
מַן דָּמַר בְּאָמֵן שֶׁל "הָאֵל הַקָּדוֹשׁ", בַּשַּׁבָּת;
(שלא אמרים בה) וּמַן דָּמַר בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה", בַּחֹל.
שאז צריך שיוכל לענות "אמן" גם על ברכת "שומע תפילה", והכל מודים שאין להתחיל להתפלל אם על-ידי כך יפסיד את אחד משני "האמנים - ביאור שוטנשטיין

הגמרא:משפחות המנחמים עומדים והאבלים עוברים לפניהם[עריכה | עריכת קוד מקור]

בסופו של דבר חָזְרוּ הַדְּבָרִים לְיוֹשְׁנָן - שמשפחות המנחמים עומדים והאבלים עוברים לפניהם

תְּנֵי:
רַבִּי יוּדָה אוֹמֵר:
(אפילו אם) הָיוּ כֻּלָּם עוֹמְדִין בְּשׁוּרָה אַחַת (זה לעומץ זה ואין שורה חיצונית),
הָעוֹמְדִין מִשּׁוּם כָּבוֹד (בלבד) חַיָּבִין (בקריאת שמע) ,
(ורק העומדים שם) מִשּׁוּם אָבֵל, פְּטוּרִין.

דעה אחרת: שהעומדים בשורה פנימית פטורים מקריאת שמע
יָרְדוּ לְסֶפֶֹד (למת והגיע זמן קריאת שמע),
הָרוֹאִין פָּנִים (הרואים את פני האבל) פְּטוּרִין,
וְשֶׁאֵינָן רוֹאִין פָּנִים (את פני האבל) חַיָּבִין.

הגמרא דנה במנהג של ניחום אבלים בשורה לאחר הקבורה. כפי שנלמד להלן, בתחליה נהגו האבלים לעמוד במקומם בשורות והמנחמים עברו לפניהם, לאחר מכן השתנה המנהג, ונהגו שהמנחמים עומדים במקום אחד והאבלים עוברים לפניהם. הגמרא מפרשת לפי זה את שלושת אמרות התנאים - ביאור שוטנשטיין

 
הָוֵי, הָדָא דִתְנֵינַן:
"הָעוֹמְדִין בַּשּׁוּרָה,
הַפְּנִימִין פְּטוּרִין, וְהַחִיצוֹנִין חַיָּבִין",
מִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה.
הָדָא דְּתָנֵי תַנָּיָא:
"הָעוֹמְדִים מִשּׁוּם כָּבוֹד, חַיָּבִין,
מִשּׁוּם אָבֵל, פְּטוּרִין",
לפי מִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה (ראשונה - כנראה)
.
וְהָיִי דִתְנֵינַן תַּמָּן:
"וּכְשֶׁהוּא מְנַחֵם אֶת אֲחֵרִים,
דֶּרֶךְ כָּל הָעָם עוֹבְרִין זֶה אַחַר זֶה,
וְהַמְּמֻנֶּה מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם." סנהדרין ב,א
מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. (כנראה - אחרונה)

הגמרא מביאה מימרא המלמדת כיצד אירע שמשתנה המנהג
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא:
בָּרִאשׁוֹנָה,
הָיוּ מִשְׁפָּחוֹת עוֹמְדוֹת וַאֲבֵלִים עוֹבְרִין.
מִשֶּׁרַבָּת תַּחֲרוּת בְּצִפּוֹרִין (שהיו מקפידים עלסדר העמידה והיו באים לידי מחלוקת),
הִתְקִין רַבִּי יוֹסֶה בֶּן חֶלְפְּתָה
(וזאת המשנה הארונה) שֶׁיְּהוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת עוֹבְרוֹת, וְהָאֲבֵלִים עוֹמְדִים.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּתוֹסֶפְתָּא:
(בסופו של דבר) חָזְרוּ הַדְּבָרִים לְיוֹשְׁנָן (שמשפחות המנחים עומדים והאבלים עוברים לפניהם).

מִשְׁנָה ג:נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פטורים מ"קריאת שמע"[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוכן השיעור: משנה ג' ממשיכה לפרט את הפטורים באמירת קריאת שמע ואגב כך דנה במצוות אחרות שיש להם קשר לקריאת שמע: תפילין, מזוזה וברכת המזון; האבחנה בין מצוות שהזמן גרמן - אנשים: חייבים, נשים: פטורות- כמו:השבת אבידה, שילוח הקן;האם אפשר להוציא ידי חובה על-ידי שמיעה מן האחרים; (דף כ"ה,א' ; שונשטייין :דף ל"ו :) תוכן

המשנה ממשיכה לפרט את הפטורים מקריאת שמע, ואגב זה דנה גם במצוות אחרות שיש להן שייכות לקריאת שמע
(בְּרָכוֹת ג,ג)

מַתְנֵיתָה
נָשִׁים וַעֲבָדִים (כנענים - שמלו וטבלו לשם עבדות) וּקְטַנִּים,
פְּטוּרִין מִקִּרְיַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלִּין,
וְחַיָּבִין בַּתְּפִלָּה (כיון שהיא בקשת רחמים) וּבַמְּזוּזָה וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן (ולפי שהן מצוות עשה שאין הזמן גרמן, שאינן תלויות בזמן מסויים).

תלמוד
מנין המקור לפטור הנשים מקריאת שמע ותפילין
שִׁים מִנַּיִן?
"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דְּבָרִים י"א,י"ט),
וְלֹא אֶת בְּנוֹתֵיכֶם.
עֲבָדִים מִנַּיִן?
שֶׁנֶּאֱמַר:
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יי אֱלֹהֵינוּ יי אֶחָד" (דְּבָרִים ו',ד'),
(אין הכתוב מחייב מקריאת שמע אלא) אֶת שֶׁאֵין לוֹ אָדוֹן אֶלָּא הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא (לבדו).
יָצָא הָעֶבֶד, שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָדוֹן אַחֵר.

המקור לגבי קטן
קְטַנִּים מִנַּיִן?
(מנין שהם פטורים מתפילין שנאמר לגבי תפילין) "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יי בְּפִיךָ (כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים)"(שְׁמוֹת י"ג,ט'),
בְּשָׁעָה שֶׁהוּא תָדִיר בָּהּ (בגיל הוא יכול לקיימה תדיר, דהיינו מגיל שיודע לשמור גופו בנקיות, פרט לקטן שאינו יכול לקיימה אלא באקראי כשיודע אביו שלא יישן ולא יפיח בהן).

הגמרא מפרשת את הטעם שנשים חייבות במצוות השנוייות בסייפא של המשנה
"וְחַיָּבִין בַּתְּפִלָּה",
כְּדֵי שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ (גם נשים, שאף הן זקוקות לרחמי שמים - "נשים וילדים" - כדי שתארך ישיבת בארץ).
"וּבַמְּזוּזָה",
דִּכְתִיב:
"וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דְּבָרִים ו',ט').
והפסוק הבא ממשיך "למען ירבו ימיכם... " ללמד שעל ידי מצוות מזוזה זוכים לאריכות חיים. ואף נשים זקוקות לאריכות חיים - ביאור שוטנשטיין
"וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן",
דִּכְתִיב:
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ" (דְּבָרִים ח',י').

הגמרא מביאה משנה השונה כלל לחיוב נשים במצוות
תַּמָּן תְּנֵינַן:
"כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ,
אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְהַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת.
וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמַן גְּרָמָהּ,
אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין."(קידושין א',ז' או קידושין כ"ט,א')

הגמרא מביאה ברייתא מפורטת
אֵי זֶהוּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא?
כְּגוֹן (מצוות ישוב:) סֻכָּה (בחג הסוכות - ויקרא כ"ג,מ"ב), (נטילת) לוּלָב (ומיניו בסוכות - שם, מ'),(שמיעת קול) שׁוֹפָר (בראש השנה - במדבר כ"ט,א') וּתְפִלִּין (בכל יום - דברים ו',ח';י"א, י"ח).
וְאֵי זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין הַזְּמַן גְּרָמָהּ?
כְּגוֹן אֲבֵדָה (דברים כ"ב,א',ג'), וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן (המצווה שלח את האם מעל האפרוחים או הביצים בטרם נטלם מהקן - שם ו',ז'),(עשיית) מַעֲקֶה (לגג -שם,ח') וְצִיצִית (דעה חולקת:).
רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אֶת הַנָּשִׁים מִמִּצְוַת צִיצִית,
שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ.
אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן:
אֵין אַתֶּם מוֹדִין לִי,
שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ,
שֶׁהֲרֵי כְסוּת לַיְלָה (בגד מיוחד ללבישה בלילה) פָּטוּר מִן הַצִּיצִית?

הגמרא מפרשת את טעמו של תנא קמא המחשיב ציצית מצווה שהזמן גרמא
אָמַר רַבִּי לָא:
טַעְמוֹן דְּרַבָּנִין (טעמם של חכמים ה),
שֶׁכֵּן אִם הָיְתָה (כסות) מְיֻחֶדֶת לוֹ לַיּוֹם וְלַלַּיְלָה,
(הדין הוא) שֶׁהִיא חַיֶּבֶת בְּצִיצִית (אפילו כאשר לובשה בלילה, אם כי המצווה אינה מוגבלת לזמן היום בלבד, אלא נוהגת בכל זמן, בבגד הראוי לכך, ולפי-כך היא מצווה שאין הזמן גרמא).

כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון[עריכה | עריכת קוד מקור]

תוכן
הגמרא מביאה ברייתא בענין יציאת חובת ברכה וכיוצא בה על ידי שמיעה מאחר. אדם יכול להוציא את חברו אפילו אם הוא עצמו כבר יצא, ומברך שנית רק כדי להוציא את השומע. אבל אם המשמיע אינו בר חיוב בברכה זו כלל (כגון קטן), אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם - ביאור שוטנשטיין

תְּנֵי (בברייתא):
כָּל מִצְוָה שֶׁאָדָם פָּטוּר (שהיה חייב בהם\ן מעיקרו ונפטר מהן לפי שכבר יצא ידי חובתו),
אָדָם מוֹצִיא (בהן) אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן,
חוּץ מִבִּרְכַּת הַמָּזוֹן (שאם כבר ברך לעצמו אינו יכול לבך שוב, כדי להוציא אחרים).
וְהָא דִתְנֵינַן (וזהו ששנינו במשנה) :
"כָּל שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בַּדָּבָר (כמו קטן שלא התחייב במצווה בעולם),
אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן"!(ראש השנה ג',ח')
הָא אִם הָיָה חַיָּב, אֲפִלּוּ אִם יָצָא, מוֹצִיא (אחרים, הרי שאנו למדים ממשנה זו את הכלל שלמדנו בברייתא, שכל היה חייב בדבר ויצא ידי חובה, מוציא אחרים ידי חובתם.

הגמרא מפרשת את הטעם שהוציא הברייתא את ברכת המזון מהכלל
אָמַר רַבִּי הִלָּא:
שָׁנְיָא (שונה) הִיא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, דִּכְתִיב בַּהּ:
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ" (דְּבָרִים ח',י'),
מִי שֶׁאָכַל (וחייב בעצמו בברכת המזון) , הוּא יְבָרֵךְ (אבל אם לא אכל או אכל וכבר ברך, ועכשיו אינו חייב בברכת המזון לעצמו, אינו יכול לברך כדי להוציא אחרים).

הגמרא ממשיכה לדון בדברים שאין יוצאים בשמיעתם מאחר
רַבִּי יוֹסֵה וְרַבִּי יוּדָא בֶּן פָּזִי הֲווֹן יְתִיבִין אָמְרִין (היו משיבים בעניין זה בלשון שאלה):
לָא מִסְתַּבְּרָה בְּקִרְיַת שְׁמַע (האם לא מסתבר לומר בקריאת שמע),
שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְשַׁנֵּן (קרית שמע) בְּפִיו ודאי שכן ! שהרי נאמר בפרשת קריאת שמע "וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃" (דברים,ו',ז'); וְשִׁנַּנְתָּ֣ם - שכל אחד ישנן בפיו ולא יסתפק בשמיעה מחברו.
לָא מִסְתַּבְּרָה (והאם לא מסתבר) בַּתְּפִלָּה,
שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ (בוודאי שכן ! משום כך יש לכל אחד להתפלל בעצמו, ולא לצאת בשמיעת תפילה מחברו.

עוד שאלה מהחכמים
מַה בֵּין (מצוות) סֻכָּה וּמָה בֵּין (מצוות) לוּלָב?
סֻכָּה אֵינָהּ טְעוּנָה בְרָכָה,
אֶלָּא לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד (של סוכות),
לוּלָב טָעוּן בְּרָכָה כָּל שִׁבְעָה.
רַבִּי יוֹסֵה וְרַבִּי אַחָא הֲווֹן יְתִיבִין אָמְרִין(היו יושבים ואומרים):
מַה בֵּין סֻכָּה וּמָה בֵּין לוּלָב?
סֻכָּה נוֹהֶגֶת בַּלֵּילוֹת וּבַיָּמִים (נמשכת ללא הפסקה - יומם ולילה);
לוּלָב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם (ולא בלילה - ולכן יש הפסקה - מכאן הצורך לברך כל יום מחדש).

הגמרא מקשה על הסבר זה
הֲתֵיב רַבִּי יַעֲקֹב דְּרוֹמָיָא:
הֲרֵי תַלְמוּד תּוֹרָה נוֹהֵג בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים (ובכל זאת מברכים כל יום מחדש - מכאן שצריך לברך עליה כל יום).
מָיִי כַּדּוּן? (וכי מה הדמיון?)
סֻכָּה אִיפְשָׁר לָהּ לִבָּטֵל (גם אם הוא יוצא מן הסוכה הוא מקיים את המצווה בכל רגע),
תַּלְמוּד תּוֹרָה, אִיפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא לִבָּטֵל (על קורחו אינו לומד מתי שהוא ישן ולכם חכמים חייבו לברך כל יום)

חוזרים לנושא של שמיעת ברכה מאחר
תְּנֵי: (בתוספתא ה',י"ח)
אֲבָל אָמְרוּ:("באמת אמרו - הכוונה שזו הלכה ברורה כעין הלכה למשה מסיני)
"אִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעְלָהּ (ברכת המזון),
וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ,
וְקָטָן לְאָבִיו"!
לֹא כֵן אֲמַר רַב אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵה בֵּירַבִּי נְהוֹרַאי:
כָּל שֶׁאָמְרוּ (חכמים מחיוב מצוות) בְּקָטָן (לא אמרו אלא שמוטל על אביו חיוב), כְּדֵי לְחַנְּכוֹ (למצוות, אבל על הקטן עצמו אין מוטל כל חיוב. כיצד אם כן יכול הוא להוציא אחרים בברכת המזון)!
מתרצת הגמרא
תִּפָּתֵר (תפרש את הברייתא במקרה) (ש)בְּעוֹנֶה (השומע)אַחֲרֵיהֶן (כלומר אחרי הקטן) "אָמֵן" (נחשב כאילו הוא עצמו אמר את הברכה מלה במילה, אפילו אם ענה אחרי מי שאינו בר חיוב בברכה בכלל)
כַּיִי דִּתְנֵינַן תַּמָּן: (כמו זה ששנינו במשנה במקום אחר)
"מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ (את ההלל),
עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין,
וּתְהֵא לוֹ מְאֵרָה (ותבוא עליו קללה)."(סוכה ג' י')
אֲבָל אָמְרוּ:
תָּבוֹא מְאֵרָה (קללה) לְבֶן עֶשְׂרִים שֶׁצָּרִיךְ לְבֶן עֶשֶׂר לגדול שהוא בר חיוב, הנזקק לקטן שאינו בר חיוב שיברך עבורו).

תבוא מאירה.png

מִשְׁנָה:ד. בַּעַל קֶרִי,מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ ברכות קריאת שמע וברכת המזון[עריכה | עריכת קוד מקור]

(שונשטיין- ל"ח.;מכון ממרא: דף כו,א פרק ג הלכה ד ; בְּרָכוֹת ג,ד)

תוכן המשנה:איש שיצא ממנו "שכבת זרע" נקרא "בעל קרי לפי הכתוב:"כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְךָ֙ אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֛ר לֹא־יִהְיֶ֥ה טָה֖וֹר מִקְּרֵה־לָ֑יְלָה "(דברים כ"ג י"א) והרי הוא טמא ואסור מן התורה לאכול תרומה וקודשים עד שיטבול במקווה וימתין עד הלילה (הערב שמש ויקרא ט"ו,ט"ז) . מן התורה אין סיבה שלא יוכל בעל קרי לעסוק בדברי תורה, אולם עזרא הסופר תיקן שבעל קרי לא יעסוק בתורה ולא יתפלל עד שיטבול. משנתו דנה כיצד ינהג בעל קרי, שעדיין לא טבל,בברכות קריאת שמע וברכת המזון;המסקנה: מים מועילים להתיר בעל קרי בדברי תורה; תוספת: שגם בעל קרי באונס (בחלום ולא תשמיש מיטה) חייב טבילה לפני שעוסק בדברי תורה;מקרה: גברים נמנעו מטבילה בשל הצינה גרמה להם להימנע מנשותיהם, וכתשובה הביא סיפור שנועד להמחיש כיצד טבילה משמשת גדר כנגד עבירות;מדברי רבי יהודה בן בתירה לומדים כי לדעתו בעל קרי מותר בדברי תורה גם ללא טבילה, וכמו כן לומדים שכבר בדור ראשון לתנאים יש היוצאים כנגד תקנתו של עזרא לטבילת בעל קרי; אסרו על טבילה מחמת קרי כאשר יש סכנת נפשות; הערת סיכום: "שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקֵלִין וּמַחְמִירִין בָּהּ, וְכָל הַמַּחְמִיר בָּהּ, מַאֲרִיךְ יָמִים בְּטוֹבָה. מְקֵלִין בָּהּ, לִרְחֹץ בְּמַיִם שְׁאוּבִין; מַחְמִירִין בָּהּ, לִטְבֹּל בְּמַיִם חַיִּים.

מַתְנֵיתָה.
"בַּעַל קֶרִי,

פני משה


מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ(בפיו - בלי חיתוך שפתיים),
לֹא לְפָנֶיהָ (לא הברכות שלפני קריאת שמע) וְלֹא (הברכות) לְאַחֲרֶיהָ;
וְעַל הַמָּזוֹן,
מְבָרֵךְ (בפיו) לְאַחֲרָיו (ברכת המזון, לפי שחיובה הוא מהתורה), וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו (ברכת המוציא או שאר ברכות הנהנים אלא בהרהור כיוון שאין חיובן אלא מדרבנן,לא התירו לו להוציאן מהפה).
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:(בעל הקרי)
מְבָרֵךְ (בפיו בין ברכות קריאת שמע ובין ברכת המזון) לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן."

תלמוד ירושלמי, פירוש "אור לישרים" מאת: הרב יהושע בוך



תלמוד

מָהוּ מְהַרְהֵר?
בְּרָכוֹת (מהרהר בליבו על הברכות ואינו מברך אותן בפיו עד שיטבול, אבל "קריאת שמע" הוא מוציא משפתיו מפנה שהיא מהתורה וחמורה משאר דברי התורה).
מַתְנֵיתָא, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַיִם (לטבול ולטהר מן הקרי),
וּכְרַבִּי מֵאִיר, דְּתָנֵי:
"בַּעַל קֶרִי שֶׁאֵין לוֹ מַיִם לִטְבֹּל,
הֲרֵי זֶה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע (מוציא משפתיו את קריאת שמע) וְאֵינוֹ מַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ,
וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ (אבל מהרהר),
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים (דעה אחרת):
קוֹרֵא אֶת שְׁמַע וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו,
וּמְבָרֵךְ (בפיו בלחש) לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ (אולם אינו משמיע לאזנו)."

"אור ישרים" (עמוד 307 - אוצר החכמה)



ברייתא בענין תקנת עזרא
תְּנֵי:
"בַּעַל קֶרִי חוֹלֶה (ואינו יכול לטבול) שֶׁנָּפְלוּ עָלָיו תִּשְׁעַת קַבִּין מַיִם,
וְטָהוֹר שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רֻבּוֹ

פני משה


שְׁלֹשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִים,
טָהַר לְעַצְמוֹ (מותר לו ללמדן דברי תורה ולהתפלל),
אֲבָל אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן,
עַד שֶׁיָּבֹא בְאַרְבָּעִים סְאָה (שזו המידה הדרושה להטהר).
רַבִּי יוּדָה אוֹמֵר:
אַרְבָּעִים סְאָה(מים מועילים להתיר בעל קרי בדברי תורה) מִכָּל מָקוֹם (בכל עניין שהם)."

הגמרא מרחיבה בתקנת עזרא
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא,
רַבִּי יַסָּא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי:
אֵין (ראיית) קֶרִי (אוסרת בדברי תורה) אֶלָּא (אם כן באה) מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. (אבל ראיית קרי מאונס, אינה אוסרת בברי תורה)

דעה חולקת
רב חוּנָא אָמַר:
וַאֲפִלּוּ (אם אירע לו הקי מחמת) (ש)רָאָה אֶת עַצְמוֹ נֵאוֹת (נהנה) בַּחֲלוֹם (אסור בדבר תורה לפני שיטבול)

הגמרא מפרשת דברי רב הונא'.
הֲווֹן בָּעַיִין מֵימַר (סברו התלמידים לומר),
וּבִלְבַד (שראה עצמו בחלום נאות) מֵאִשָּׁה. (כלומר, מה שאתר רב הונא שאפילו אם אירע הקרי מחמת חלום אסור בדברי תורה עד שיטבול, וזהו רק שחלם ששימש עם אישה)
רַבִּי יוֹנָה וְרַבִּי יוֹסֵה תְּרֵיהוֹן אָמְרִין:
וַאֲפִלּוּ מִדָּבָר אַחֵר (כינוי בלשון נקייה למשכב זכר או למשכב בהמה תלמוד ירושלמי, פירוש "אור לישרים" מאת: הרב יהושע בוך רע"ג).

קושיה על רבי יהושע בן לוי
תַּמָּן תְּנֵינַן (שם שנינו - משנה יומא ח',א'):
יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בָּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה,
וּבִרְחִיצָה וְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל,
וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה.(יומא ח,א)
וּתְנֵי עֲלַהּ (בברייתא):(אף על פי שרחיצה אסורה)
בַּעֲלִי קְרָיִין טוֹבְלִין כְּדַרְכָּן בְּצִנְעָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים (כדי שיהיו מותרים להתפלל).

תלמוד ירושלמי, פירוש "אור לישרים" מאת: הרב יהושע בוך -רע"ד


וְלֵית הָדָא פְּלִיגָא עַל רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי,
דְּרַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: (הברייתא חולקת על רבי יהושע בן לוי - האומרת)
"אֵין קֶרִי אֶלָּא מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה"! (ובוודאי לא באה מתשמיש מיטה שאסור ביום כיפורים)

הגמרא משיבה
פָּתַר לַהּ בְּשֶׁשִּׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, (בערב יום הכיפורים מבעוד יום)
וְשָׁכַח וְלֹא טָבַל (לפני הלילה)

הגמרא מפרשת את הטעם לתקנת עזרא
וְהָתְנֵי:
מַעֲשֶׂה בְרַבִּי יוֹסֵה בֶן חֶלְפְּתָה
שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ טוֹבֵל בְּצִנְעָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
אִית לָךְ מֵימַר עַל אוֹתוֹ הַגּוּף הַקָּדוֹשׁ בְּשׁוֹכֵחַ?
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבּוּן:
כָּל עַצְמָן לֹא הִתְקִינוּ אֶת הַטְּבִילָה הַזֹּאת,
אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל כַּתַּרְנְגוֹלִין הַלָּלוּ,
מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ (אינן מוסבות על "כתרנגולין הללו אלא "מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ") וְיוֹרֵד וְאוֹכֵל.(צריך לומר:"ויורד וטובל ועולה" - בשל הטרחה שבדבר לא חרבה בתשמיש המיטה תלמוד ירושלמי, פירוש "אור לישרים" מאת: הרב יהושע בוך )

כדי לתמוך בעמדה שגם בעל קרי באונס חייב טבילה לפני שעוסק בדברי תורה מובא סיפור אירוע (לעיל) לפיו ראו את רבי יוסי בר חלפתא טובל בצנעה ביום הכיפורים. המשפט 'אית לך מימר על אותו הגוף הקדוש בשוכח' נאמר בלשון סגי נהור, שהרי קשה לומר על רבי יוסי בר חלפתא, המכונה כאן 'קדוש' כי שכח משנה מפורשת ושימש מיטתו ביום הכיפורים או שלא טבל מבעוד יום לאחר תשמיש מיטה. מכאן שיש ללמוד כי גם קרי באונס מחייב טבילה.
מימרתו של רבי יעקב בר אבון מבארת את תפיסת העולם שעמדה, לדעתו, בבסיס תקנת עזרא בנוגע לטבילתו של אדם המשמש מיטתו.
המימרה 'התרנגול משמש מיטתו ועולה ואוכל' מציגה רצון לשנות את אורח חיי האדם לבל ידמה לתרנגול באורחותיו. התרנגול אינו עושה כל אבחנה בין תשמיש המיטה לבין אכילה, אומנם שניהם צרכים טבעיים המאפיינים כל חי, אך ערבובם זה בזה אינו מהמידות הראויות לאדם. הערבוב אצל התרנגול בא לידי ביטוי בפעלים 'ועולה ויורד' שנאמרים בצמידות ולא כשכל אחד מהם בא בסמיכות לפעולה ההולמת אותו.
בניגוד לתרנגול נדרש האדם לאבחנה, לשליטה ביצריו ולשמירה על סולם ערכים שתרבותו קבעה. טיהור על ידי טבילה במים משמשת כגבול בין סיפוק היצר מחד גיסא, והפעלת הרוחניות בלימוד התורה מאידך גיסא.
על פי הנאמר נראה כי בעל המימרה תומך בתקנת עזרא הן לבעל קרי באונס הן לבעל קרי עקב תשמיש המיטה.


רַבִּי חֲנִינָא הֲוָה עָבַר עַל תַּרְעֵי דֵּימוֹסִין בִּקְרִיצְתָה, (בשערי המרחץ בשחרית - ואומר למי שבאו לשם ולהיטהר מטומאת הקרי כדי ללמוד
  תלמוד ירושלמי, פירוש "אור לישרים" מאת: הרב יהושע בוך )
וְאָמַר:
מַה טוֹבְלֵי שַׁחְרִית עוֹשִׂין פֹּה? ("טובלי שחרית" - כינוי גנאי לכת בימי בית שני - "צדוקים" לפי תוספתא ידייפ ב',כ' - שנהגו לטבול כל בוקר מפני חשש לטומאת קרי תלמוד ירושלמי, פירוש "אור לישרים" מאת: הרב יהושע בוך )
יֵיזְלוּן וְיִתְנוֹן! (יילכו ויתעסקו בתורה - מכאן שלא צריך טבילה)
בְּהָהִיא דְּצַפְרָא הֲוָה אָמַר:
מַן דְּאִית לֵיהּ עֲבִידָא, יֵזֵל וְיַעֲבֵד! (כי מי שיש לו עבודה לעשות ילך ויעשה אותה ולא יתעכב בשל הטבילה, משום שאין צריכים לטבול כדי לברך ולהתפלל תלמוד ירושלמי, פירוש "אור לישרים" מאת: הרב יהושע בוך )

הסיפור פותח צוהר למחלוקת בקשר לתקנת עזרא בדבר טבילת בעל קרי.
עם עלות השחר עבר רבי חנינא ליד שער בית המרחץ וראה אנשים שבאו לטבול. לדעתו אל להם להמתין שם, הוא שולח אותם ללמוד התורה שכן בטלה תקנת הטבילה. מאוחר יותר ראה אנשים שבאו לטבול, ואת אלו הוא מוכיח כי לא יתבטלו ממלאכתם לצורך הטבילה. תגובתו ללומדים ולעובדים זהה.


מָהוּ לְהַרְהֵר בְּבֵית הַכִּסֵּא (מחראה, מקום להטיל בו צואה)?
חִזְקִיָּה אָמַר: מֻתָּר.
רַבִּי יַסָּא אָמַר: אָסוּר.
אָמַר רַבִּי זְעוֹרָא:
כָּל סְבַר קְשִׁי דַּהֲוָה לִי, תַּמָּן סְבַרְתֵּיהּ. (קשה היה לי להרהר, כך חשבתי)
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר שִׁמְעוֹן: (בירושלמי סבורים שמותר להרהר, בבלי - לא -זבחים ק"ב,ב' תלמוד ירושלמי, פירוש "אור לישרים" מאת: הרב יהושע בוך
כָּל הָהוּא סְבָרָא קַשְׁיָא דִטְבוּל יוֹם,
תַּמָּן סְבַרְתֵּיהּ.

ממשיכים בדיון על תקנת עזרא
רַבִּי אַחָא בְּשֵׁם תַנְחוּם בֵּירַבִּי חִיָּא:
בְּיוֹמוֹי דְּרַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי,
בִּקְּשׁוּ לַעֲקֹר (לבטל) אֶת הַטְּבִילָה הַזֹּאת,
מִפְּנֵי נְשֵׁי הַגָּלִיל שֶׁהָיוּ נֶעֱקָרוֹת (אובדות כושר ההולדה) מִפְּנֵי הַצִּנָּה. (היו רוצים לבטל טבילה זו מפני תשמיש המיטה ונעשו עקרות)

תלמוד ירושלמי, פירוש "אור לישרים" מאת: הרב יהושע בוך רע"ז


אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי:
דָּבָר שֶׁהוּא גּוֹדֵר (הוא דבר המעקב כדי שלא יעשו עבירה) אֶת יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֵרָה,
אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַעֲקֹר אוֹתוֹ?
מָהוּ גּוֹדֵר יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֵרָה?
מַעֲשֶׂה בְּשׁוֹמֵר כְּרָמִים אֶחָד,
שֶׁבָּא לְהִזָּקֵק עִם אֵשֶׁת אִישׁ.
עַד שֶׁהֵן מַתְקִינִין לָהֶן מָקוֹם אֵיכָן הֵן טוֹבְלִין,
עָבְרוּ הָעוֹבְרִין וְהַשָּׁבִין וּבָטְלָה הָעֲבֵרָה.

בסוגיה מובאת מחלוקת בנוגע לתקנת עזרא שעניינה טבילת בעל קרי, יש המסתייגים ממנה ומבקשים לבטלה ויש המחייבים המשך קיומה. הסיפור משקף מחלוקת זו.
נמסר שבימי רבי יהושע בן לוי ביקשו חכמים 'לעקור את הטבילה הזאת'. המילה 'הזאת' מבהירה כי מדובר בתקנת עזרא המחייבת בעל קרי לטבול. הנימוק לביטול הטבילה היה 'מפני נשי הגליל שהיו נעקרות מפני הצינה' (לפי הפני משה הכוונה ב'היו נעקרות' שהיו נעשות עגונות, משמע שהגברים לא טבלו מחמת הצינה, לכן פרשו מנשותיהן, והן הפכו 'כעגונות'.. ראבי"ה מפרש: 'בעלי קריים קאי ולא היו משמשין בעליהן בשביל טורח הטבילה שחרית...' (ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן תתקנ)).
בעל הסיפור עיצב את הרצון לבטל את הטבילה וגם את הנימוק לביטול התקנה באותו השורש – עק"ר, ובאופן זה חיזק את הקשר ביניהם. עם זאת יש קושי בנימוק, שכן הדיון עוסק בטבילה בעלי קרי ולא בטבילת נשים. בעל ספר החרדים תלה את הרצון לבטל את התקנה בצורך של הנשים לטבול לאחר תשמיש, ואילו הפני משה וראבי"המבארים כי הימנעות גברים מטבילה בשל הצינה גרמה להם להימנע מנשותיהם. אפשר כי הנימוק ששולב הינו מרובד עריכה שונה, וסימוכין לכך ניתן למצוא בהעדרו מכ"י וטיקן.
לעומת החכמים המבקשים לעקור את תקנת הטבילה רבי יהושע בן לוי מתנגד לביטולה כיוון שתקנה זו 'גודרת את ישראל מן העברה', היינו, מונעת מהן לעבור עבירות. בעל הסוגיה שאל שאלה רטורית 'מהו גודר ישראל מן העבירה', וכתשובה הביא סיפור שנועד להמחיש כיצד טבילה משמשת גדר כנגד עבירות.
שומר כרמים בא להיזקק לאשת איש, אך התברר כי תוך חיפושיהם אחר מקום טבילה שלאחר ביאה הגיעו עוברי אורח וגרמו לשומר הכרמים ולאשת האיש להימנע מהביאה.(לפי הפני משה הכוונה ב'היו נעקרות' שהיו נעשות עגונות, משמע שהגברים לא טבלו מחמת הצינה, לכן פרשו מנשותיהן, והן הפכו 'כעגונות'.. ראבי"ה מפרש: 'בעלי קריים קאי ולא היו משמשין בעליהן בשביל טורח הטבילה שחרית...' (ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן תתקנ))


סיפור מעשה על הגודר את ישראל מן העבירה
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁבָּא לְהִזָּקֵק עִם שִׁפְחָתוֹ (הגויה) שֶׁלְּרַבִּי.
אָמְרָה לוֹ:
"אִם אֵין גְּבִרְתִּי (אדונתי) טוֹבֶלֶת, אֵינִי טוֹבֶלֶת (בתמיהה!)." (רמזה לו שהיא טובה מאשתו, שהיא טובלת אחרי הביאה, כך ענתה לו בעוקצנות הסרובה תלמוד ירושלמי, פירוש "אור לישרים" מאת: הרב יהושע בוך )
אָמַר לָהּ:
"וְלֹא כַבְּהֵמָה אַתְּ?" (בתמיהה! - הרי הוקשה שפחה לבהמה, ובהמה בחייה אינה מקלת טומאה. ולמה לך טבילה ? כך ענה לה משום שחרה לו על תשובתה תלמוד ירושלמי, פירוש "אור לישרים" מאת: הרב יהושע בוך )
אָמְרָה לוֹ:
"וְלֹא שָׁמַעְתָּ בַבָּא עַל (בועל, מזדווג) הַבְּהֵמָה, שֶׁהוּא נִסְקָל?" (בתמיהה! הרי אם תבוא עליי, תתחייב בססיקה כדין הבא על בהמה, שהר אתה חושב אותי כבהמה תלמוד ירושלמי, פירוש "אור לישרים" מאת: הרב יהושע בוך
שֶׁנֶּאֱמַר:
"כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת" (שְׁמוֹת כ"ב,י"ח). (כך השיבה לו יפה לפי דבריו)

הסוגיה עוסקת בטבילת בעל קרי ובסיפור הקודם הובאה בשם רבי יהושע בן לוי מעלת הטבילה, ש'גודרת את ישראל מן העבירה'. גם סיפור זה הובא אף הוא כדי לדבר בשבח הטבילה.
אדם רצה לקיים יחסי אישות עם שפחתו של רבי, אך השפחה משיבה לו שהיא טובלת רק כשגבירתה טובלת, ומכאן מובן הן שנידה היא והן שהיא מסרבת לקיים עימו יחסים.(עניין הצמדת טבילת השפחה לטבילת גבירתה אינו ברור, ואפשר כי כשפחה נתנה לה הזדמנות הטבילה רק בעת טבילת גבירתה (הפני משה על הדף).) האדם עונה לה 'תשובה הילכתית': 'ולא כבהמה את'. השוואתה לבהמה מבהירה כי לדידו היא שפחה כנענית,(חכמים השוו גוי לבהמה על פי מדרש הפסוק 'וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־נְעָרָיו שְׁבוּ־לָכֶם פֹּה עִֽם־הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד־כֹּה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶֽם' (בראשית כ"ב ה). המילים 'עִם החמור' נדרשו 'עַם הדומה לחמור'. ראו בבלי יבמות סב ע"א, כתובות קיא ע"א, קידושין סח ע"א ועוד.) ולכן אינה חייבת בטבילה. השפחה, כיאה לשפחה בבית רבי, משיבה לו גם היא 'תשובה הלכתית': 'ולא שמעת בבא על הבהמה שהוא נסקל' (כָּל־שֹׁכֵב עִם־בְּהֵמָה מוֹת יוּמָֽת (שמות כ"ב י"ח).), היינו, אם היא בהמה, דינו סקילה כדין הבא על בהמה, וכך הפכה השפחה את תשובתו לעבירה חמורה אף יותר. אך מן הראוי לציין כי עצם איזכור הסקילה, עשוי ליצור אצל האדם תחושה שאי טבילה היא איסור חמור הראוי לעונש. מכל מקום העובדה שהשפחה לא טבלה 'הצילה' את הנזקק לה, מנעה ממנו לעבור עבירה.
מגמתה של הסוגיה להבהיר כי טבילת בעל קרי גודרת את ישראל מהעבירה, אך כיוון שהסיפור עוסק בטומאת נידה, ייתכן כי הובאה כדי להרחיב את הטענה ולומר שכל טבילה מרחיקה מעברה.


טעם שונה להלכה, לא מפאת החשש שיהיו ישראל מרבים בתשמיש
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר וָא:
כָּל עַצְמָן לֹא הִתְקִינוּ אֶת הַטְּבִילָה הַזֹּאת,
אֶלָּא מִפְּנֵי תַלְמוּד תּוֹרָה,
שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר לוֹ שֶׁהוּא מֻתָּר,
אַף הוּא אוֹמֵר:
"הֲרֵי אֲנִי הוֹלֵךְ וְאֶעֱשֶׂה צְרָכַי",
וּבָא וְשׁוֹנֶה כָּל צָרְכּוֹ.
וּמִתּוֹךְ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר "אָסוּר",
הוּא בָא וְשׁוֹנֶה כָּל צָרְכּוֹ.

מידת האיסור של של בעל קרי בדברי תורה
תַּמָּן (שם בבבל) אָמְרִין:
אֲפִלּוּ לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה, אָסוּר.

המקור לאיסור
אָמַר רַבִּי יוּדָה בַּר טִיטָס,
רַב אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר:
כִּתְחִלָּתָהּ:
"וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" (שְׁמוֹת י"ט,י"א),
"אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה." (שְׁמוֹת י"ט,ט"ו)
(ממה שמצינו בעת נתינת התורה שהזהיר ג' ימים בשביל שכבת זרע שפולטת האישה לג' ימים - פני משה)

אלו דברי תורה נאסרו לבעל קרי
תְּנֵי:
זָבִין וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת,

פני משה


קוֹרִין בַּתּוֹרָה וְשׁוֹנִין מִדְרָשׁ וַהֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת,
וּבַעַל קֶרִי אָסוּר בְּכֻלָּן.

דעה חולקת
רַבִּי אַבָּא בַּר אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי:
שׁוֹנֶה הֲלָכוֹת וְאֵינוֹ שׁוֹנֶה הַגָּדוֹת.

השלמת הברייתא הקודמת
תְּנֵי בְשֵׁם רַבִּי יוֹסֵה:
שׁוֹנֶה הֲלָכוֹת רְגִילִיּוֹת,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַצִּיעַ אֶת הַמִּשְׁנָה.

נוסח אחר בדברי רבי יוסי
אִית דְּבָעֵי מֵימַר:
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַזְכִּיר אַזְכָּרוֹת.

מעשים שבהם התירו האמוראים לבעל קרי ללמוד תורה לפני טבילה
רַבִּי זְעֵירָא בְּעָה קֻמֵּי רַבִּי יַסָּ רַבִּי פָשֵׁט עִם רַבִּי בוּן פִּרְקֵיהּ בְּלֵילְיָא? (מסביר)
אָמַר לֵיהּ:
אִין.
רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא
פְשַׁט עִם רַבִּי נְחוּמְיָה בְּרֵיהּ פִּרְקֵיהּ בְּלֵילְיָא. (הסביר)
בְּהָהִיא צַפְרָא הֲוָה מַר:
"מַן דְאִית לֵיהּ עֲבִידָא, יֵזֵיל עָבֵיד!"

במגמה להבהיר שקיימת בין החכמים התנגדות לתקנתו של עזרא בעניין הטבילה, וכי יש נסיון לבטלה, הביא בעל הסוגיה שתי אנקדוטות:
א. רבי זעירא שאל את רבי יסא שהיה אחד מרבותיו: 'לית ר' פשט בי עם ר' בין פירקיא בליליא'. הבנת שאלה זו כפשוטה אינו ודאי, אך לדעת המפרשים מבקש רבי זעירא אימות לעובדה כי רבי יסא לא היה טובל כתקנת עזרא.(ראה אצל הפני משה: 'כלומר ששאל אותו כמדומה לי שרבי והוא רבי יסא פושט עמי הפרק לשנות וכן אני עם רבי כשאנחנו חוזרין הפרק והכל בליל התשמיש היה ועדיין לא היה לרבי פנאי לטבול'. וראו אצל בעל ספר החרדים הסובר כי שאלתו של רבי זעירא מכוונת כנגד רבי יסא ורבו רבי בון : 'אין כבודך שונה פרקים בהשכמה בכל לילה עם ר' בון רבו ואע"פ שפעמים אתה או הוא שמש מטתו'. לעניין זה מעניין נוסח כ"י ותיקן בו נמצא 'ר' זעיר בעי קומוי ר' יוסא לית ר' כי פשיט ערס' ביןפרקיה בליליה אמר לו אין'. לגרסה זו אפשר כי רבי זעירא מברר עם רבי יסא את העובדה כי הוא פורש למיטתו (ערסו) ושב ללימודו בלילה וזאת ללא טבילה כתקנת עזרא) ורבי יסא מאשר עובדה זו.

ב. רבי חייא בר אבא היה לומד עם בנו רבי נחמיה בלילה בו שימש מיטתו, ובבוקר היה אומר: 'מה דאית ליה עבידא ייזיל עביד'. אמירה זו ניתן לפרשה בשני אופנים: האחד מי שיש לו איזושהי מלאכה ילך לעבודתו בלא טבילה, והשני מי ששימש מיטתו ילך ויטבול. (הרישא של הביטוי 'מה דאית ליה עבידא' משמעו מי שעשה מעשה, כלומר, מי ששימש מיטתו, והסיפא 'ייזיל עביד' פירושו ילך ויעשה, כלומר יטבול. (ר"ש סיריליאו ד"ה בההיא צפרא וגם 'מה דאית ליה עבידא ייזיל עביד'; ספר החרדים ד"ה בקריצתא וגם עובדא וגם ייזיל ויעביד) מאליו מובן כי אין ודאות שאנקדוטה זו משקפת תמיכה בביטול הטבילה.


ברייתא המתירה לבעל קרי לעסוק בתורה לפני טבילה
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁעָמַד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בִּנְצִיבִין.
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְהַזְכָּרָה, הִתְחִיל מְגַמְגֵּם בָּהּ.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה:
"פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְּבָרֶיךָ,
שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מְקַבְּלִין טֻמְאָה!"

פני משה


בסוגיא מצוטטת ברייתא (תוספתא ברכות (מהד' ליברמן) פ"ב הי"ב עמ': '...הזבין והזבות והנדות והיולדות מותרין לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות ובעלי קריין אסורין בכולן ר' יוסה או' אבל שונה הוא בהלכות הרגילות ובלבד שלא יציע את המשנה') ונוסף לה: 'אית דבעי מימר ובלבד שלא יזכיר אזכרות', כלומר לא יזכיר את שמות האל הכתובים בהם.סיפור המעשה מביע את התנגדותו של רבי יהודה בין בתירה להוספה זו. אדם שעמד לקרוא בתורה בנציבין, (עיר בדרום מזרח טורקיה, כיום נמצאת סמוך לעיר קמישלי. ראו נאמן, אנציקלופדיה לגיאוגרפיה תלמודית ב', עמ' 202 – 204) עירו של רבי יהודה בן בתירה, טרם טבילתו, ולכן חשש מאזכרת שם האל, חשש שבא לידי בטוי בגמגום הקריאה. תגובתו של רבי יהודה בין בתירה הייתה ישירה: "פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה"
מדברי רבי יהודה בן בתירה לומדים כי לדעתו בעל קרי מותר בדברי תורה גם ללא טבילה, וכמו כן לומדים שכבר בדור ראשון לתנאים יש היוצאים כנגד תקנתו של עזרא לטבילת בעל קרי.


דעת רבי יהודה בן בתירא התקבלה בבל כהלכה
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא:
נְהִיגִין תַּמָּן (בבבל) כְּרַבִּי אִלְעַי בְּרֵאשִׁית הַגֵּז,
וּכְרַבִּי יֹאשִׁיָּה בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם,
וּכְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה בְּבַעֲלֵי קְרָיִין.

ומפרשת הגמרא
כְּרַבִּי אִלְעַי בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, דִּתְנֵי:
רַבִּי אִלְעַי אוֹמֵר:
אֵין רֵאשִׁית הַגֵּז אֶלָּא בָּאָרֶץ.
כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה בַּכִּלְאַיִם, דִּתְנֵי:
רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר:
לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּב,
עַד שֶׁיִּזְרַע חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן (שלושתם) בְּמַפֹּלֶת יָד.
כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה בְּבַעֲלֵי קְרָיִין, דִּתְנֵי:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מְקַבְּלִין טֻמְאָה.

שני מעשים שבהם סיכנו בעלי קרי את חייהם כדי לטבול
רַבִּי יוֹסֵה בַר חֶלְפְּתָה הֲוָה מְהַלֵּךְ בְּאִסְמְטָא בְלֵילְיָא, (שביל)
וַהֲוָה חַמָּרָא מְהַלֵּךְ חוֹרוֹי.
מְטוֹן חַד בֵּית שִׁיחַ. (בור)
אָמַר לֵיהּ:
"הָהוּא גַּבְרָה בָּעֵי מִסְחֵי." (אני רוצה לטבול)
אָמַר לֵיהּ:
"לָא תְסַכֵּן בְּנַפְשָׁךְ!"
אָמַר לֵיהּ:
"מִן נִדָּה וּמִן אֵשֶׁת אִישׁ הָהוּא גַּבְרָה בָּעֵי מִסְחֵי."
אֲפִלּוּ כֵן, אָמַר לֵיהּ:
"לָא תְסַכֵּן בְּנַפְשָׁךְ!"
כֵּיוָן דְּלָא שְׁמַע לֵיהּ, אָמַר לֵיהּ:
"יֵחוֹת הָהוּא גַּבְרָה וְלָא יִסּוֹק!"
וְכֵן הֲוָה לֵיהּ.

עניינו של הסיפור בטבילת בעל קרי, טבילה שיש בה משום סכנת נפשות לטובל. רבי יוסי בר חלפתא היה מהלך בסימטה, והיה חַמָּר (מקור הידע למקצועו של ההולך אינו ברור; בעל האגדה אינו מפרט אם הלך עם חמורו או חמוריו, וכמו כן לא הבהיר כיצד הבחין רבי יוסי בר חלפתא כי האדם שהולך אחריו הוא חמר) מהלך אחריו. אפשר שיש בציון מקצועו משום רמז הבא להביע זלזול וחוסר כבוד לאדם על ידי איזכור מקצועו.( על פחיתות הכבוד המיוחסת לחמור ראו לדוגמא את המדרש על הפסוק 'וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁוּ֥בָה אֲלֵיכֶֽם' (בראשית כ"ב ה). 'אמר רב: הכל מודין בעבד - שאין לו חייס, דכתיב: שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור' (בבלי יבמות סב ע"א); '...אמר להם שבו לכם פה עם החמור, עם הדומים לחמור, מה חמור אינו רואה, אף אתם אינכם רואים' ). (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת וירא פרק כב)) כאשר הגיעו למערה בה יש מים הראויים לטבילה הביע אותו אדם (הביטוי "ההוא גברא" מובא פעמיים בסיפור זה. באיזכור הראשון הבטוי ניתן לקריאה בשני אופנים האחד "אמר ליה ההוא גברא, בעי מסחי" או "אמר ליה, ההוא גברא בעי מסחי" לדרך הקריאה השניה מדבר האדם על עצמו בגוף שלישי כפי שמשתמע מהמשכו של סיפור "אמר ליה מן נדה ומן אשת איש ההוא גברא בעי למיסחי) את רצונו לטבול.
רבי יוסי בר חלפתא אסר עליו את הטבילה מפני הסכנה הכרוכה בטבילה במקום זה בחשכה. האדם התעקש על טבילתו בטענה שחטאו גדול, שכן הינו בעל קרי מביאה 'מן נידה ומן אשת איש'.(לא ברור אם הכונה שחטאו כפול שבא גם על נידה וגם על אשת איש או שבביאה אחת מדובר. בכל אפשרות ניכר כי המספר רוצה להעצים את מידת החטא) על אף חומרת המעשה מעמיד רבי יוסי בר חלפתא את ערך 'קדושת החיים' כקודם ואוסר עליו לטבול. 'ההוא גברא' לא ציית לדבריו של רבי יוסי, ומשירד לטבול, אמר רבי יוסי כי לא יעלה חי מטבילה זו. בעל האגדה מציין שאכן כך היה.

שני נושאים עומדים במרכזו של הסיפור:
א.יחסו של רבי יוסי בר חלפתא לטבילת בעל קרי. מהסיפור לא משתמע כי רבי יוסי בר חלפתא יוצא נגד תקנת עזרא, אך בדילמה שבין קיום תקנת עזרא לבין סיכון הנפש הוא מעדיף את הצלת הנפשות.
ב. מות החמר - המקום היה מסוכן לטבילה, חששו של רבי יוסי בר חלפתא התממש, והחמר מת. אפשר כי מבין השיטין מהדהד אי הציות ואי מתן הכבוד להוראתו של תלמיד חכם כגורם למותו.


רַבִּי יוֹסֵה בֶן יוֹסֵה הֲוָה אָתֵי בְאֶלְפָּא, (אוניה)
חֲמָא חַד קָטַר גַּרְמֵיהּ בְּחַבְלָא מֵחוֹת וּמִסְחֵי, (קוֹשֵׁר עצמו בְּחֶבֶל לרדת ולטבול)
אָמַר לֵיהּ:
"לָא תְסַכֵּן בְּנַפְשָׁךְ!"
אָמַר לֵיהּ:
"הָהוּא גַּבְרָה בָּעֵי מֵיכַל!" (אני רוצה לאכול)
אָמַר לֵיהּ:
"אֲכֵיל!"
"הָהוּא גַּבְרָה בָּעֵי מִשְׁתֵּא!"
אָמַר לֵיהּ:
"שְׁתִי!"
כֵּיוָן דִּמְטוֹן לְלִמֵינָה (התקרבו לנמל) אָמַר לֵיהּ:
"תַּמָּן, לָא שְׁרֵית לָךְ אֶלָּא בְּגִין סַכַּנְתָּא דְנַפְשָׁא, (התרת)
בְּרַם הָכָא, אָסוּר לְהָהוּא גַּבְרָה מִטְעַם כְּלוּם,
עַד שְׁעָה דְיִסְחֵי."

עניינו של סיפור זה (כקודמו) בטבילה שיש בה משום סכנת נפשות לטובל. בעת שהותו על ספינה ראה רבי יוסי בן יוסי אדם הקושר עצמו לחבל ורוצה לרדת לטבול, הוא אסר על האדם לטבול מפני סכנת נפשות. אותו אדם היה בעל קרי, ואם לא יטבול לא יוכל לאכול ולשתות כיוון שלא יוכל לומר את הברכות בהן מוזכר שם האל.כאמור, רבי יוסי בן יוסי אסר על הטבילה, אך על אף היותו בעל קרי התיר לו לברך ולאכול. כאשר הגיעה הספינה לנמל הסביר רבי יוסי בן יוסי לאותו אדם בעל קרי כי התיר לו לאכול ולשתות אף כי לא טבל, היות שהטבילה בים בעת הפלגה יש בה משום סכנת חיים, אבל ציין כי עתה עם הגיעו לחוף אסור לו לאכול ולשתות לפני שיטבול.
רבי יוסי בר יוסי פעל ממניע של סכנת נפשות, ואין לראות בהיתר שהתיר לבעל הקרי משום התנגדות לתקנת עזרא.


הגמרא מסיימת את הדיון בתקנת עזרא בהערה הבאה
אָמַר רַבִּי יַנַּי
שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקֵלִין וּמַחְמִירִין בָּהּ,
וְכָל הַמַּחְמִיר בָּהּ, מַאֲרִיךְ יָמִים בְּטוֹבָה.
מְקֵלִין בָּהּ, לִרְחֹץ בְּמַיִם שְׁאוּבִין;
מַחְמִירִין בָּהּ, לִטְבֹּל בְּמַיִם חַיִּים.

מימרתו של רבי ינאי, ובמיוחד סיומה 'וכל המחמיר בה מאריך ימים בטובה' באה להביע את עמדתו כי בעלי קרי המחמירים בטבילה יזכו להאריך ימים בטוב. יש מקום לברר מהי הכוונה ב'כל המחמיר בה'.
בחלק מהאגדות הקודמות למימרת רבי ינאי נמצא כי יצאו עוררין על תקנתו של עזרא לטבילת בעל קרי, ויש שפעלו לבטלה, לכן נראה שדבריו, לפי כ"י ליידן, בנוגע ל'כל המחמיר בה' מתייחסים למקיימים בהקפדה את תקנת עזרא. המשך המימרה 'מקילין בה לטבול במים שאובים ומחמירין בה במים חיים', שמופיע בכ"י זה כייתור מסירה וכהוספה של אחד המגיהים עשוי לחזק את הדעה כי המימרה מתייחסת לקיום תקנת עזרא.

אולם לפי עד הנוסח, כ"י וטיקן, עולה אפשרות הבנה שונה, כיוון שקודם לאמירתו נכתב: 'חולה מרגיל צריך ט' קבין בריה מרגיל צריך בארבעים סאה חולה מאונס אין מטריחין כלום'. מכאן שיש אפשרות כי מימרתו של רבי ינאי אינה על קיום תקנת עזרא אלא על דרך טבילתו של בעל הקרי, היינו אם טובל במים שאובין או במים חיים.
הקשר מימרתו של רבי ינאי אינו ברור.

משנה ה. הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ברכות ג'.ה';מכון ממרא: דף כז,א פרק ג הלכה ה; שוטנשטיין: פרק שלישי, הלכה ה', דף ל"ט:;

תוכן השיעור- משנה ה': בעל קרי שהחל לומר תפילת שמונה עשרה, בציבור, ונזכר שהוא בעל קרי, יקצר ויסיים, אם הוא חולה, יכול לסיים להתפלל ללא טבילה;מאיזה דברים שריחם רעה יש להתרחק בזמן אמירת "קערת שמע; מרחיקים מכל דבר שיש לו ריח רע, ולא רק מצואה - ארבע אמות; מובאת אגדה השתקפת עמדה לפיה יש גם בהפרשותיו של תינוק משום פסול;

המשנה ממשיכה בדיני בעל קרי'

מַתְנֵיתָא.
"הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה (שמונה עשרה),
וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַּעַל קֶרִי (והיה אסור לו להתפלל),
לֹא יַפְסִיק (את תפילתו לגמרי), אֶלָּא יְקַצֵּר היינו שיאמר בכל ברכה רק את תחילתה וחתימתה - ביאור שוטנשטיין

דין בעל קרי שירד לטבול סמוך לנץ החמה
(בעל קרי) יָרַד לִטְבּוֹל (במקוה),
אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת (בבגדיו),
וְלִקְרוֹת עַד שֶׁלֹּא תָנֵץ הַחַמָּה,
יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִקְרֵא;
וְאִם לָאו (ואם לא יכול להספיק לעלות ולהתכסות ולקרות לפני הנץ החמה),
יִתְכַּסֶּה בַמַּיִם וְיִקְרֵא (קריאת שמע בעודו במים).
(אולם) לֹא יִתְכַּסֶּה (ויקרא) לֹא בְמַיִם הָרָעִים (סרוחים) וְלֹא בְמֵי הַמִּשְׁרָה (ששורין בהן פשתן וקנבוס שהם מסריחים),
עַד שֶׁיָּטִיל לְתוֹכָן מַיִם.
וְכַמָּה יַרְחִיק מֵהֶן וּמִן הַצּוֹאָה? (ויהיה מותר לקרוא שם קריאת שמע)
אַרְבַּע אַמּוֹת."

(הגמרא)
המשנה מלמדת אותנו ששאסור לבעל קרי להתפלל תפילת קריאת שמע כדרכו, ומכל מקום אם התחיל להתפלל ואחר כך נזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק תפילתו אלא יקצר. הגמרא מגבילה היתר:
מַתְנֵיתָא, בָּרַבִּים המשנה עוסקת במי שמתפלל עם הציבור, שאם יפסיק את התפילה לגמרי, ירגישו שהוא בעל קרי ויתבייש- ביאור שוטנשטיין
אֲבָל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, יַפְסִיק (את תפילתו לגמרי כאשר נזכר).
וּכְרַבִּי מֵאִיר (האמור לעיל היא על דעתו).
בְּרַם כְּרַבִּי יְהוּדָה (סבור שמותר לו לבעל קרי לברך בפיו ברכות קריאת שמע),
אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ אֵינוֹ מַפְסִיק (שלא לדעת רני מאיר שהוא מפסיק).
(היינו דוקא) בְּשֶׁאֵין לוֹ מַיִם לִטְבֹּל (בהם),
אֲבָל יֵשׁ לוֹ מַיִם לִטְבֹּל (בהם),
אַף רַבִּי יוּדָה מוֹדֶה שֶׁהוּא מַפְסִיק (תפילתו מייד).

הגמרא עוברת לדון בבעל קרי שהוא חולה ואינו יכול לטבול
חוֹלֶה שֶׁשִּׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ,
אָמַר רַבִּי אָמִי:
אִם הוּא גָּרַם לְעַצְמוֹ (דהיינו ששימש במיטתו), יִטְבֹּל וְיָמוּת כלומר, אפילו הטבילה היא סכנה עבורו, אסור לו לעסוק בתורה ולהתפלל עד שיטבול-ביאור שוטנשטיין
וְאִם מֵאֹנֶס (נעשה בעל קרי), אֵין מַטְרִיחִין עָלָיו (להצריכו לטבול, אלא מותר לו לעסוק בתורה ולהתפלל ללא טבילה).
אך יש גם דעה חולקת
רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא:
בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵין מַטְרִיחִין עָלָיו (אפילו גרם לעצמו אין חובה לטבול ולאסור להתפלל בלי טבילה).
ברייתא השונה פסקי הלכות בבעל קרי בריא
וחולה
חוֹלֶה מֵרָגִיל (שממשיך ומביא את הקרי על עצמו, דהיינו ששימש מיטתו) צָרִיךְ תִּשְׁעָה קַבִּין (מים כדי להתיר את עצמו בדברי תורה);
בָּרִיא מֵרָגִיל צָרִיךְ (לטבול במקוה של) אַרְבָּעִים סְאָה (ולא די בתשעה קבין).
חוֹלֶה (שנעשה בעל קרי) מֵאֹנֶס אֵין מַטְרִיחִין עָלָיו (אפילו לשפוך עליו תשה קבין);
בָּרִיא (שנעשה בעל אונס) מֵאֹנֶס צָרִיךְ תִּשְׁעָה קַבִּין.

מקרים נוספים שלא הטריחו בעל קרי לטבול
רַבִּי זְבַדְיָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָה:
עִיר שֶׁמַּעְיָנָהּ (שבני העיר טובלים בה) רָחוֹק (ויש חשש שעד שיגיע לשם יעבור זמן קריאת "קריאת שמע"),
הֲרֵי זֶה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע (בלי טבילה),
וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל, וְעוֹלֶה וּמִתְפַּלֵּל (תפילת "שמונה עשרה").
אִם הוּא אָדָם מְסֻיָּם (מסויים=מצונן - דהיינו רגיש מיוחד לקור, אפילו אם יש מקווה בקרבת מקום),
עָשׂוּ אוֹתוֹ (חכמים) כְ(מי שדר בעיר שה) מַעְיָן (שלה) רָחוֹק מכיון שקשה לו לטבול בשעות המוקדמות של הבוקר, כשהאויר עדיין קר, התירו לו חכמים לקרוא "קריאת שמע" בלי טבילה, ואחר כך שיתחמם היום, יטבול ויתפלל "תפילת שמונה עשרה"-ביאור שוטנשטיין.

פִּסְקָא (נאמר במשנה).
"וְאִם לָאו, יִתְכַּסֶּה בַמַּיִם וְיִקְרֵא."
המשנה מלמדת כי המים נחשבים כיסוי לערוה ויכול לקרות "קריאת שמע" כשערותיו מכוסה במים; עם זאת הגמרא מגבילה ההוראה זו-ביאור שוטנשטיין
מַתְנֵיתָא (משנתנו עוסקת) בָעֲכוּרִין (מים שאינם צלולים),
אֲבָל בַּצְּלוּלִין, אָסוּר (אסור לקרות "שמע".
וְאִם הוּא יָכוֹל לַעֲכֹר(את המים) בְּרַגְלָיו, יַעֲכֹר (ויקרא).

למדנו במשנה שמתרחקים מצואה (ושאר דברים שריחם רע) ארבע אמות - הנה ברייתא (תוספתא ב', י"ז) העוסקת בכך
תְּנֵי:
מַרְחִיקִים מִצּוֹאַת אָדָם אַרְבַּע אַמּוֹת,
וּמִצּוֹאַת כְּלָבִים אַרְבַּע אַמּוֹת,
וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹתֵן לָעוֹרוֹת.
כלומר,דווקא בשעה שצואת כלבים ניתנת על העורות כדי לעבדם, צריך להרחיק ממנה ארבע אמות - ביאור שוטנשטיין

דברים נוספים שהקורא קריאת שמע צריך להרחיק מהם
רַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי זְעוֹרָה:
נְבֵלָה שֶׁנִּסְרְחָה,
צָרִיךְ (הקורא "קריאת שמע" או האומר דברי קדושה) לְהַרְחִיק מִמֶּנָּה אַרְבַּע אַמּוֹת (כיון שריחה רע דינה כצואה).
אָמַר רַבִּי אֲבִינָא:
וּמַתְנֵיתָה (גם משנתנו) אָמְרָה כֵן (שמרחיקים מכל דבר שיש לו ריח רע, ולא רק מצואה):
"וְכַמָּה יַרְחִיק מֵהֶם (מהמים הרעים ומי משרה) וּמִן הַצּוֹאָה? אַרְבַּע אַמּוֹת."
ו"מי משרה" היימו מים ששורים בהם פשתן וקנבוס, ואין בהם צואה,ואף על פי כן צריכים להרחיק מהם שקורא את שמע מפני ריחם הרע. הרי שהחכמים הצריכו להרחיק ארבע אמות גם משאר הדברים שריחם רע, ואף על פי שאין בהם צואה והוא הדין לגבי נבלה שהסרחה - ביאור שוטנשטיין

הגמרא דוחה פירוש זה
אָמַר רַבִּי שַׁמַּי:
תִּפָּתֵר (תפרש את המשנה) בְּ(מי) מִשְׁרָה שֶׁלַּכּוֹבְסִין ששורים בהם בגדים מלוכלכים כדי לכבסם
(ולא משרה פשתן וקנבוס) שסרחונם בא להם מבגדים שהיו מלוכלכים בצואה. ואם כן אין ראיה לדברי רבי זעירא שצריכים להתרחק גם מדברים אחרים שריחם רע, כגון מנבילה מסריחה - ביאור שוטנשטיין
.

הגמרא דוחה פירוש זה
מַר לֵיהּ רַבִּי מָנִי:
אִם (נאמר שהמשנה עוסקת) בְּ(מי)מִשְׁרָה שֶׁלַּכּוֹבְסִין,
(יקשה) וְהָא תְּנֵינַן (שנינו):
(לא יתכסה ןיקרא) "לֹא בַמַּיִם הָרָעִים וְלֹא בְמֵי הַמִּשְׁרָה"!
ואם בא המשנה ללמד רק שאסור לקרוא קריאת שמע במים שכבסו בהם בגדים מלוכלכים בצואה, מפני מה שנינו "מי המשרה", הרי די לשנות "מים רעים", דהיינו מפרשים שהכוונה למים שרחצו בהם ידים מלוכלכות בצואהץ אלא בוודאי שזה הוסיף התנא "מי המשרה" הוא ללמד שמרחיקים מכל דבר שיש לו ריח רע, אפילו לא מחמת צואה, ו"מי המשרה", היינו מים ששורים בהם פשתן וקנבוס - ביאור שוטנשטיין
 
ברייתא בעהיין החקת מצואת קטן
תְּנֵי:
קָטָן שֶׁהוּא יָכוֹל לֹאכַל כַּזַּיִת דָּגָן,
פּוֹרְשִׁין (מרחיקים) מִצּוֹאֲתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת;
וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֹאכַל כַּזַּיִת דָּגָן,
אֵין פּוֹרְשִׁין לֹא מִצּוֹאֲתוֹ וְלֹא מִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת.

דיון בסוגיה: "מִפְּנֵי מָה פּוֹרְשִׁין מִצּוֹאֲתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו"
בְּעוֹן קֻמֵּי(שאלו לפני) רַבִּי אַבָּהוּ:
מִפְּנֵי מָה פּוֹרְשִׁין מִצּוֹאֲתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו?(של אדם ולא פורשים מצואתם ומי רגלים של רוב בעלי החיים)
אֲמַר לוֹן (להם):
מִפְּנֵי שֶׁמַּחְשְׁבוֹתָיו רָעוֹת.
אַמְרוּן לֵיהּ: (אמרו לו)
וְלֹא קָטָן הוּא? (וכי לקטן יש מחבות רעות)
אֲמַר לוֹן:
וְלָא כֵן כְּתִיב:
"כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"?(בְּרֵאשִׁית ח,כא)
אָמַר רַבִּי יוּדָן "מִנְעָרָיו" כְּתִיב,(בלי האות "ו" - ויש לדרוש
מִשָּׁעָה שֶׁהוּא נִנְעָר (לצאת ממעי אמו) וְיוֹצֵא לָעוֹלָם.

האגדה מתייחסת להלכה 'תני קטן שהוא יכול לאכול כזית דגן פורשים מצואתו וממימי רגליו ד' אמות ואם אינו יכול לאכול כזית דגן אין פורשים לא מצואתו ולא ממימי רגליו'.( תוספתא (מהד' ליברמן) ברכות פ"ב הט"ז עמ' 9. ראו המקבילות המצויינות שם.) סיבת הפרישה אינה מבוארת.(אפשר וסיבת הפרישה הינה הריחות העולים מהפרשות אלו. ראו פירוש הרדב"ז על המקום ופירוש רש"י לבבלי סוכות מב ע"ב).
רבי אבהו נשאל לסיבת הפרישה מצואתו וממימי רגליו של קטן ותשובתו מפתיעה 'מפני שמחשבותיו רעות'. לפי פירושו יש להתרחק בזמן קריאת שמע ממקום אשר יש בו מחשבות רעות. תשובת רבי אבהו תמוהה, ולכן נשאל 'ולא קטן הוא', שהרי סביר כי לילד קטן אין מחשבות רעות, הוא עדין תמים. רבי אבהו מבאר את השקפת עולמו הנשענת על הכתוב" כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו (בראשית ח' כ"א) לשיטתו, ולא לפי פשוטו של מקרא, הכוונה ב'נער' גם ל'קטן'.
להבהרת דברי רבי אבהו מובא מדרשו של רבי יודן; 'מנעוריו' כתוב ללא וו, כתיב המאפשר קריאה 'משעה שהוא ננער ויוצא לעולם', כלומר, מיום לידתו. (האמורא רבי יודן הוא בן הדור הרביעי. רבי אבהו הוא בן הדור השלישי. סביר שבן הדור הרביעי הסביר את בן הדור השלישי.מצד שני, רעיון זה מצוי כבר במדרש מפי אנטונינוס לרבי. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת נח פרק ח סימן כא "רע מנעוריו. משעה שהוא ננער בעולם, וכן אמר לו אנטונינוס לרבי יצר הרע מאימת נתון באדם, משעת יצירה או משעת יציאה, אף על פי שרבי אמר משעת יצירה אמר לו אנטונינוס משעת יציאה, אמר דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו, מנעוריו, משעה שננער לעולם, דכתיב לפתח חטאת רובץ (בראשית ד ז)":)
באגדה משתקפת עמדה לפיה יש גם בהפרשותיו של תינוק משום פסול.


הגמרא מציינת בעלי חיים שונים שיש להרחיק מצואתם
רַבִּי יוֹסֵה בַר חֲנִינָא אָמַר:
מַרְחִיקִין מִגֶּלְלֵי (צואה) בְהֵמָה אַרְבַּע אַמּוֹת.

מגביל הורה זו
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר:
בָּ(גללי בהמה) רַכִּים (כל זמן לא התקשו -נאמרה הורה זו , וּבִלְבַד בְּשֶׁלַּ חֲמוֹר.
רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר:
בַּבָּא מִן הַדֶּרֶךְ. (שבא זה עתה מן הדרך ואז צואתו מסרחת יותר)
לֵוִי אָמַר:
מַרְחִיקִין מִצּוֹאַת חֲזִיר אַרְבַּע אַמּוֹת.
וּתְנֵי כֵן:
מַרְחִיקִין מִצּוֹאַת חֲזִיר אַרְבַּע אַמּוֹת,
וּמִצּוֹאַת הַנְּמִיָּה (חיה קטנה הדומה לחתום) אַרְבַּע אַמּוֹת,
יש הגבלה לגבי תרנגולים
וּמִצּוֹאַת הַתַּרְנְגוֹלִין אַרְבַּע אַמּוֹת.
רַבִּי יוֹסֵה בְרַבִּי אַבּוּן בְּשֵׁם רַבִּי חוּנָא:
וּבִלְבַד בָּאֲדֻמִּים.

מַרְחִיקִין מֵרֵיחַ רַע אַרְבַּע אַמּוֹת, לפניו, עַד מָקוֹם שֶׁעֵינָיו רוֹאוֹת אוֹתוֹ[עריכה | עריכת קוד מקור]

ברכות ג'.ה';שוטנשטיין: פרק שלישי, הלכה ה', דף מ:

עמירם_סלע_תלמוד_ירושלמי,_מסכת_ברכות_פרק_ג_הלכה_ה_מַרְחִיקִין_מֵרֵיחַ_רַע_אַרְבַּע_אַמּוֹת,

עמירם סלע תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות פרק ג הלכה ה מַרְחִיקִין מֵרֵיחַ רַע אַרְבַּע אַמּוֹת,

תוכן השיעור- משנה ה' (חלק שני): מידת ההרחקה מדברים שריחם רע;כל זמן שהיא מונחת במקום שיוכל לראותה אסור לו לומר דברי קדושה; הוא הדין לגבי כלים שנועדו לקליטת צואה ומי רגליים; אם יטיל לתוכו רביעית מים יוכל לקרוא; עד כמה יש להרחיק את הכלים, גם אם הם ריקים, ארבע אמות או עד שלא יראה אותם; רוק יכול לכסות צואה ולאפשר לקרו א "קריאת שמע" רק זמן קצר עד שיתיבש;

ברייתא בענין הרחקה מדברים שריחם רע
תְּנֵי (בברייתא):
מַרְחִיקִין מֵרֵיחַ רַע אַרְבַּע אַמּוֹת.
ומפרשת הגמרא
אָמַר רַב חִסְדָּא:
מִסּוֹף (ממקום שנפסק) רֵיחַ רַע (מרחיקים) אַרְבַּע אַמּוֹת.
הגמרא מגבילה הוראה זו
הָדָה דַאמַר (דין זה), (רק כאשר הצואה) לְאַחֲרָיו,
אֲבָל לְפָנָיו, עַד מָקוֹם שֶׁעֵינָיו רוֹאוֹת אוֹתוֹ (כל זמן שהיא מונחת במקום שיוכל לראותה אסור לו לומר דברי קדושה).

כמו (המקרה) רבי לייא וחבריא
(במקבילה בסנהדרין שמו רבי איילא. כפי הנראה הכוונה לאמורא. אלבק חנוך, מבוא לתלמודים, עמ' 222)
כְּהָדָא (כמו המעשה) ,(ש) רַבִּי לייא וְחַבְרַיָּא
הֲווֹן יְתִיבִין קֻמֵּי פוּנְדַּקְיָא בְּרַמְשָׁא. (היו יושבים לפני האכסניה שלהם בערב, וגללי חמורים היו מונחים לפניהם מעבר לארבע אמות)
אָמְרִין (אמרו לו החבריא):
מָהוּ מֵימַר מִלָּא דְאוֹרָיָא?(האם מותר לנו לומר עכשיו דברי תורה, אף שהגללים מונחים לפנינו. ביום - היינו רואים והיה אסור, עכשיו לילה ולא רואים - האם מותר?)
אָמַר לוֹן:
מִכֵּיוָן דְּאִלּוּ הֲוָה בִּימָמָא (היות ואם היה יום), הֲוֵינַן חָמַיִין מָה קֻמֵּינַן (היינו רואים מה שלפניו),
בְּרַם כַּדּוּן (לכן גם עכשיו שלא רואים) , אָסוּר. (אף עכשיו - אסור)

האגדה נקשרת לברייתא המובאת בסוגיה וקובעת 'תני מרחיקין מריח רע ארבע אמות א"ר אמי מסוף ריח רע ארבע אמות הדא דאמר לאחריו אבל לפניו עד מקום שעיניו רואות'. ואילו במקבילה בסנהדרין מובאת האגדה בהקשר לכופר ה'אומר כי אין תורה מן השמיים', והמימרה 'זה שהוא מזכיר דברי תורה במקום מטונף' מבטאת השקפה לפיה מי שאומר דברי תורה במקום מטונף, אינו רואה בתורה את דברי האל. האגדה הולמת את שני ההקשרים.
התנא רבי אילא התארח עם חבורתו באחד הערבים בפונדק. החכמים הניחו כי בסביבות הפונדק ואולי אף בתוכו ישנם מקומות מטונפים, שכן בעל הפונדק, עובדיו או אורחיו אינם מקפידים בהכרח על הניקיון. כיוון שלא היה אור (בשעות הדמדומים של הערב או הבוקר) והם לא יכלו לראות את הליכלוך (ולדעת חלק מהפרשנים על הדף גם לא הריחו ריח רע) העלו את השאלה אם נכון ללמוד תורה במקום. רבי אילא אסר על הלימוד.


'ברייתא בענין הרחקה מכלים לעשיית צרכים ומי רגלים
תְּנֵי:
גְּרָף (כלי מיוחד לעשיית צרכים) אֶחָד שֶׁלְּרֶעִי (צואה) וְאֶחָד שֶׁלְּ מַיִם (למי רגלים),
צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת (אפילו שהוא ריק ואין בו ריח),
וְשֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה (מי רגלים הנתונים בכלי שאינו מיוחד לכך, אם הם לפני המיטה,שאין המיטה חוצצת בינו לבינם),
נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם כָּל שֶׁהוּא (ומבטלם) , יִקְרֵא ,
וְאִם לָאו, אַל יִקְרָא (קרית שמע עד שירחיק מהם ארבע אמות).

דעה חולקת
רַבִּי זַכַּאי אוֹמַר:
נָתַן לְתוֹכוֹ רְבִיעִית מַיִם, יִקְרֵא (כנגדם קריאת שמע),
וְאִם לָאו, אַל יִקְרֵא (עד שירחיק מהם ארבי אמות).

הגמרא מפסיקה את ציטוט הברייתא ועוברת לנושא אחר
וּמָהוּ כְּדֵי רְבִיעִית?
רְבִיעִית (מים שצריך להטיל) בְּתוֹךְ רְבִיעִית (ש מי רגלים)?
אֶחָד כְּלִי קָטוֹן וְאֶחָד כְּלִי גָּדוֹל?
רביעית אחת של מים מספיקה לבטל כל כמות של מי רגלים, בין שהיא ניתנת לכלי קטן שיש בו רק רביעית אחת של מי רגלים , ובין שהיא ניתנת לכלי גדול, שיש בו הרבה רביעיות של מי רגליים - ביאור שוטנשטיין

'הברייתא ממשיה
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:(במקרה והגרף או מי הרגלים מומחים)
שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה, יִקְרֵא (קריאת שמע ואינו צריך להרחיק שכן המיטה חוצצת בינו לבינם),
וְשֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה, לֹא יִקְרֵא (עד שירחיק מהם ארבע אמות).

דעה חולקת
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ טְרִיקְלִין (אולם גדול) עֶשֶׂר (אמות אורך) עַל עֶשֶׂר (רוחב),
לֹא יִקְרֵא (קריאת שמע) עַד שֶׁיְּכַסֶּנּוּ,
אוֹ עַד שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ תַּחַת הַמִּטָּה (אבל הרחקה של ארבע אמות אינה מספיקה).

פסק הלכה במחלוקת הנוכחית
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר וָא:
הוֹרִי הורהרַבִּי חֲנִינָה תִרְתָּיָה

הגמרא עוברת לדון בביטול הצואה
כְּהָדָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר.
רַבִּי בִּנְיָמִן בַּר יֶפֶת בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן:
צוֹאָה כָּל שֶׁהִיא, מְבַטְּלָהּ בְּרוֹק (אפשר לבטל אותה אם מכסים אותה ברוק אז מותר לקרוא קריאת שמע).

היו יושבים ראו צואה
רַבִּי זְעוֹרָא וְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי הֲווֹן יְתִיבִין,
חֲמוֹן צֵאֲתָה (ראו מעט צואה בקרבתם).
קָם רַבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי, רְקַק עֲלַהּ(ירק עליה כדי לכסותה).
אָמַר לֵיהּ רַבִּי זְעֵירָא:
מִן יַמָּא לְטִגְנָא.
כוסוי צואה ברוק מתיר לקרוא נגדה "קריאת שמע" רק זמן מועט. משך זמן הליכה שמן הים לטיגנה(שם מקום קרוב לים). אבל לאחר זמן הרוק מתיבש והצואה חוזרת ומתגלה ואסור לקרוא נגדה קריאת שמע - ביאור שוטנשטיין

רבי בנימין בר יפת מסר בשם רבי יוחנן: 'צואה כל שהוא מבטלה ברוק', כלומר, ניתן לבטל את הצואה על רקיקה עליה, ואז מותר לקרוא קריאת שמע.
באנקדוטה מסופר כי שני תלמידי חכמים ישבו, התבוננו סביבם וראו צואה. קם אחד מהם, רבי יעקב בר זבדי, ועשה כדברי רבי יוחנן, רקק על הצואה כדי שיוכלו להמשיך בלימוד התורה. רבי זעירא הגיב על המעשה באומרו 'מן ימא לטיגנא'.
הביטוי 'מן ימא לטיגנא' ניתן להבנה בשלושה אופנים:
א. לפי רש"י זמן קצר ביותר, כזמן שבין הוצאת הדג מהמים ובישולו במחבת.
ב. לפי רבנו חננאל ימא וטגרי הם שני מקומות הקרובים מאוד זה לזה.
ג. אפשר כי הכוונה למים (מן הים) שהונחו במחבת הטיגון.

שלושת הפירושים מציינים זמן קצר,(הדג מושם מיד במחבת, המרחק בין המקומות קצר, והמים במחבת החם מתאדים במהירות) משמע כי לדעת רבי זעירא אין הרוק מבטל את הצואה אלא למשך זמן קצר ביותר.

המקומות הראויים להנחת כתבי קודש[עריכה | עריכת קוד מקור]

ברכות ג'.ה';מכון ממרא דף כז,ב ;שוטנשטיין: פרק שלישי, הלכה ה', דף מ:- מ"א: (המשך)

השיעור של עמירם סלע

בהמשך לסוגיה קודמת, העוסקת בענין המקום הראוי לומר בו דברים שבקדושה, הגמרא עוברת לדון במקומות הראויים להניח כתבי קודש. ולהלן ברייתא העוסקת בזה.- ביאור שוטנשטיין

תוכן השיעור- משנה ה' (חלק שלישי):

תֵּבָה שֶׁהִיא מְלֵאָה סְפָרִים (של כתבי קודש),
נוֹתְנָהּ (כלומר מותר להניחה מתחת) מְרַאֲשׁוֹת הַמִּטָּה,
וְאֵינוֹ נוֹתְנָהּ (מתחת) (ל)מַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה.

לכך יש מגבלה
רַבִּי בָּא בְּשֵׁם רַב חוּנָא:
וְהוּא (ובלבד) שֶׁתְּהֵא הַמִּטָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים (מעל הארץ).
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ חַבְלֵי הַמִּטָּה נוֹגְעִין בַּתֵּבָה (שבתחתיה - אם חבלי המיטה נוגעים בתיבה, נראה כאילו משתמשים בתיבת הספרים לתמוך את המיטה - ר"ש סירילליאו).
(אבל כאשר חסר אחד התנאים אלו אסור להניח את התיבה אפילו מתחת למראשותי המטה)

הוראה למעשה
הוֹרִי (הורה) רַבִּי יַסָּא מִקָּמֵיהּ (במקומו) דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק
כְּהָדָא (כדבריו) דְרַב חוּנָא:
(הגמרא עוברת לעסוק בענין תשמיש המטה בחדש שיש בו ספר תורה ולהלן ברייתא העוסקת בנושא)
לֹא יְשַׁמֵּשׁ אָדָם מִטָּתוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ בַּבַּיִת (כלומר באותו חדר).
(ובכל זאת מונה דרכים בהם מותר לשמש מטתו חדר זה)
רַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ:
אִם הָיָה (ספר התורה) כָּרוּךְ בְּמַפָּה,
אוֹ שֶׁהָיָה נָתוּן בְּ(אדן)חַלּוֹן שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ (מן הארץ) עֲשָׂרָה טְפָחִים,
מֻתָּר (לשמש מטתו שם).
רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי (אומר) עוֹשֶׂה לוֹ (לספר התורה) בִלָן. "ביליון" (כלומר, עושה מחיצה בין מטהו לספר תורה, ואז מותר לו לשמש מטתו באותו חדר)

(ברייתא ממסכת סופרים ג', י"ג - לפיה יש חיוב לנהוג כבוד בספר תורה)
לֹא יֵשֵׁב אָדָם עַל גַּבֵּי סַפְסָל שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה נָתוּן עָלָיו (יש בזה משום ביזיון)
מַעֲשֶׂה בְרַבִּי אֶלִיעֶזֶר,
שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי סַפְסָל,
וְרָאָה סֵפֶר תּוֹרָה נָתוּן עָלָיו,
(וכאשר הרגיש בדבר) וְהִרְתִּיעַ(הזדעזע ונשמט) מִלְּפָנָיו כְּמַרְתִּיעַ (כמי שמרתיע) מִלִּפְנֵי הַנָּחָשׁ.
אִם (ספר התורה) הָיָה נָתוּן עַל גַּבֵּי דָבָר אַחֵר (המונח על הספסל כמו קרש עץ) , מֻתָּר (לשבת על הספסל - כי הספר נמצא במקום גבוה יותר).

עניינה של הסוגיה הוא במותר ובאסור להיעשות בפני ספר תורה מפני כבודו, ודבר זה מודגש במבנה מסגרת האנקדוטה; האיסור מופיע לפני המקרה שאירע לרבי אליעזר, וההיתר בסיומו.
נמסר כי 'לא ישב אדם על גבי ספסל שספר תור' נתון עליו', ובסמוך לכך מסופר כי רבי אליעזר ישב על ספסל שספר תורה היה מונח עליו, ומשהבחין בכך הרתיע, היינו, נסוג בחרדה, כאילו ראה נחש לפניו.
נראה כי הסיפור הובא כדי לחזק את ההלכה שאין לשבת על ספסל או על כל מקום שהוא שספר תורה מונח עליו.

 
עַד הֵיכָן? (צריך להיות גובהו של הדבר שספר התורה נתון עליו, כלומר מה היא המידה המועטת ביותר של אותו חחפץ - פני משה)
רַבִּי אַבָּא בְּשֵׁם רַב חוּנָא:
(גובהו צריך להיות לפחות) טֶפַח.
רַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי זְעֵירָא:
(די) אֲפִלּוּ (בגובה) כָּל שֶׁהוּא.

(ברייתא נוספת העוסקת בכסוד ספרי הקודש)
דִּיסַקְיָא (שק שמשתמשים בו לשים משא על גבי חמור) שֶׁהִיא מְלֵאָה סְפָרִים,
אוֹ שֶׁהָיוּ בְּתוֹכָהּ עַצְמוֹת מֵת,
הֲרֵי זֶה מַפְשִׁילָן מֵאֲחוֹרָיו (על החמור) וְרוֹכֵב (ואין בכך משום זילזול בספרי הקודש ובעצמות המת).

מה הדרך הראויה לשמור על תפילין
תְּפִלִּין, תּוֹלֶה (מותר לתלות) אוֹתָן בִּמְרַאֲשׁוֹת הַמִּטָּה,
וְאֵינוֹ תּוֹלֶה אוֹתָם בְּמַרְגְּלוֹת הַמִּטָּה.
(וכך נהג רב)
רַבִּי שְׁמוּאֵל, רַבִּי אַבָּהוּ, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא:
רַבִּי הָיָה תּוֹלֶה אֶת הַתְּפִלִּין בִּמְרַאֲשׁוֹת הַמִּטָּה.
(הגבלה של ההיתר)
רַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ:
(מותר לתלות תפילין) וּבִלְבַד דְּלָא יַעֲבֵיד כְּהָדֵן דְּיַקְלָרָא (ובלבד שלא יעשה זאת בסל הזה, כלומר, שלא יתלה את התפילין כמו שתולים סל, שהידיות מונחים למעלה והסל עצמו תלוי למטה, וכמו כן שלא יתלה התפילין ברצועות מונחים על המטה למעלה והבתים יהיו מונחים על המטה) אֶלָּא תְּפִלִּין מִלְּמַעְלָן וּרְצוּעוֹת (תהיינה תלויות) מִלְּמַטָּן - ביאור שוטנשטיין

עוד הוראה
תְּנָא רַבִּי חֶלְפְּתָה בֶּן שָׁאוּל:
(בברייתא) הָעוֹטֵשׁ בִּתְפִלָּתוֹ (באמצע תפילת שמונה עשרה), סִימָן רַע (הוא) לוֹ.
(ולהלן פירוש)
הָדָא דְאַתְּ אָמַר, (זה שאתה אומר שעיטוש בזמן התפילה הוא סימן רע זה נכון בעיטוש) מִלְּמַטָּה (כלומר בהפחה בפי הטבעת),
אֲבָל מִלְּמַעְלָה (מהאף), לָא (אינו סימן רע).

כסיוע עדותו של רבי חנינא על הנהגת רבי
אָתְיָא דָּמַר רַבִּי חֲנִינָא:
אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי מְפַהֵק וּמְעַטֵּשׁ (באמצע התפילה),
( וכאשר היה מפהק היה) וְנוֹתֵן יָדָיו עַל פִּיו,
אֲבָל לֹא (היה) רוֹקֵק (בשעת תפילתוכי לדעתו אסור לירוק בשעת התפילה).
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר:
אֲפִלּוּ רוֹקֵק (מותר לאדם המתפלל שמונה עשרה אפילו לירוק), כְּדֵי שֶׁיְּהֵא כוֹסוֹ (כלומר פיו) נָקִי (שהוא מתפלל).
(הגבלה של ההיתר של רבי יוחנן)
לְפָנָיו אָסוּר (לירוק - שהרי השכינה היא מקדימה) , לְאַחֲרָיו מֻתָּר;
לִימִינוֹ אָסוּר, לִשְׂמֹאלוֹ מֻתָּר.
הָדָא הִיא דִּכְתִיב: ( דבר זה שהימין חשוב נרמז בתהילים)
"יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף" (צ"א,ז'),
(הפסוק במלואו:"יִפֹּ֤ל מִצִּדְּךָ֨ ׀ אֶ֗לֶף וּרְבָבָ֥ה מִימִינֶ֑ךָ אֵ֝לֶ֗יךָ לֹ֣א יִגָּֽשׁ׃")
(מקרה מסויים שאין בו מחלוקת)
כָּל עַמָּא מוֹדַיִי (הכל מודים) בְּהַהֵן דִּרְקַק אַצְיָלִין (במי שיורק בבגדו - היינו מבליע את הרוק בבגדו)
(פני משה "אם הוא רוקק באיצטלא וכנג שלו או במטפחת כל עמא מודים שהוא מותר")
דְּהוּא אָסוּר (שלא נחלקו אלא במי שיורק על הקרקע).

בענין יריקה בבית הכנסת
רבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי אָמַר:
הָרוֹקֵק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּרוֹקֵק בְּבָבַת עֵינוֹ (של הקדוש ברוך הוא).
(דעה חולקת)
רַבִּי יוֹנָה רְקַק וְשָׁיֵיף. (היה יורק על הרצפה, ומשפשף את אחר כך את הרקו כדי שלא ייראה)
הוראות למי שבא לירוק לאחר שהתפלל ולהתפלל לאחר שירק)
רַבִּי יִרְמְיָה,
רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר חֶלְפְּתָה בְּשֵׁם רַבִּי אַדָּא בַּר אַחֲוָּה:
הַמִּתְפַּלֵּל,
אַל יָרוֹק עַד שֶׁיְּהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת (ממקום תפילתו).
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה בֵּירַבִּי אַבּוּן:
וְכֵן הָרוֹקֵק,
אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיְּהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת (מהמקום שירק שם).

בענין הטלת מי רגלים
תְּנֵי:
הַמִּתְפַּלֵּל,
אַל יָטִיל אֶת הַמַּיִם (מי רגלים) עַד שֶׁיְּהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת.
וְכֵן הַמֵּטִיל מַיִם,
אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁיְּהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת (מן המקום שהטיל שם).
(פירוש ההוראות)
אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא:
לֹא סוֹף דָּבָר (כלומר אין העיקר הכוונה שימתין) עַד שֶׁיְּהַלֵּךְ (ממש) אַרְבַּע אַמּוֹת (ממקומו),
אֶלָּא אֲפִלּוּ (אם עמד ממקומו ורק) שָׁהָא (התעכב) כְּדֵי הִלּוּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת (די בכך).
(הגמרא מוכיחה את נכונות הפירוש)
אמר רבי אמי,
אִם אוֹמֵר אַתָּה,
"עַד שֶׁיְּהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת (מהמקום שהטיל שם מים) יְהֵא אָסוּר (לו להתפלל, אם כן אף לאחר שילך ארבע אמות משם יהיה אסור לו להתפלל),
אֲנִי אוֹמֵר (חושש שמה אדם):
אַחֵר בָּא לפני כן) וְהֵטִיל שָׁם (מים).
ונמצא שאין להולכי דרכים מקום הראוי לתפילה - שהרי בכל מקום יש חשש שמא הטיל שם שם פעם אדם מי רגלים ואין לדבר סוף (חרדים ופני משה). אלא בוודאי אין כוונת הברייתא להורות שהמטיל מים לא יתפלל עד שיהלך ממש ארבע אמות וכן הוראת הברייתא שהמתפלל לא יטיל מים עד שיהלך ארבע אמות, הכוונה עד שישהה כדי הילוך של ארבע אמות - ביאור שוטנשטיין

מתי נוהג האיסור לומר דברי קדושה כנגד צואה ומי רגלים
רַבִּי אַבָּא בְּשֵׁם רַב:
צוֹאָה, עַד שֶׁתִּיבַשׁ כְּעֶצֶם (אסור לומר כנגדה דברי קדושה -פני יהושע- צואה לאחר שהתייבשה, שוב אינה מאוסה, ואין איסור לומר כנגדה דברי קדושה).
מַיִם ( מי רגלים - אסור לומר כנגדם דברי קדושה לאחר שנבלעו בקרקע) , כָּל זְמַן שֶׁהֵן מַטְפִּיחִין (דהיינו שהם מרטיבים דברים אחרים הנוגעים בהם)
(מחלוקת על שיעור האיסור של מי הרגלים)
גְּנִיבָא אָמַר:
מַיִם (האיסור נוהג), כָּל זְמַן שֶׁרִשּׁוּמָן נִכָּר (באדמה, אפילו אם הם כבר לא מטפיחין).
(ויש החולקים בשיעור האיסור)
שְׁמוּאֵל אָמַר:
(האיסור לומר דברי קדושה כנגד הצואה הוא רק) עַד שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ (עד שיתיישבו פניה ויגלידו קצת, אף על פי שהיא עדין לחה מבפנים).
שִׁמְעוֹן בַּר וָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן:
(האישור בצואה נוהג רק) עַד שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ.

רבי אבא אמר בשם רב שהאיסור לומר דברי קדושה כנגד צואה נוהג עד שתיבש כעצם. הגמרא מביאה שיטה החולקת בדעתו של רב, אך מסכימה לנאמר בשם שמואל ורבי יוחנן - המקור: פני משה מובא בביאור שוטנשטיין

רַבִּי יִרְמְיָה רַבִּי זְעוֹרָא בְּשֵׁם רַב:
צוֹאָה, אֲפִלּוּ (לאחר שהיא התייבשה עד שהיא) עֲשׂוּיָה כְּעֶצֶם, אֲסוּרָה (כלומר אסור לןמר כנדה דברי קודש).
שְׁמוּאֵל אָמַר:
(האיסור לומר דברי קדושה כנגד הצואה נוהג רק) עַד שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ.
(וכן) שִׁמְעוֹן בַּר וָא אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן:
(האיסור נוהג רק) עַד שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ. (פני משה)

(הגמרא תמהה על רבי אבא)
אָמַר חִזְקִיָּה:
רַבִּי אַבָּא מַחְמִיר בַּמַּיִם (מי צואה) יוֹתֵר מִן הַצּוֹאָה.
והוראה זו תמוהה, שהרי האיסור לומר דברי קדושה כנגד מי רגלים (המוטלים בקרקע) הוא מדרבנן ואילו האיסור לומר דברי קדושה כנגד מואה הוא מן התורה (בבלי,כ"ה,א' - ראו נספח מטה מהתלמוד הבבלי) - ביאור שוטנשטיין
(הגמרא מנסה לפרש את תמיעהת חזקיהו)
אָמַר לֵיהּ רַבִּי מָנָא (לחזקיהו):
מִן הָדָא דִגְנִיבָא (ממאמרו של גניבא אתה מתמיהה ? כלומר, האם תמיהתך היא על מה שאתר רבי אבא בשם גניבא)

(חזקיה מפרש את דבריו)
אָמַר לֵיהּ:
(שאני סובר) אֲפִלּוּ עֲשׂוּיָה (יבשה) כְּעֶצֶם, אֲסוּרָה (כלומר אסור לומר כנגדה דברי קדושה),
מִפְּנֵי שֶׁמַּמָּשָׁהּ (ממשה) קַיָּם;
(ואילו) מַיִם (מי רגלים, לאחר שנבלעו באדמה, אף על פי שהם מטפיחים מותרים, מפני ש), אֵין מַּמָּשָׁהּ (ממשם) קַיָּם.

זב ונידה הצריכים טבילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בְּרָכוֹת ג',ו';מכון ממרא - דף כח,א ;שוטנשטיין: פרק שלישי, הלכה ו', דף מ"א:

תוכן השיעור- משנה ו': משנתנו ממשיכה לדון בתקנת עזרא, שבעל קרי אסור בדברי תורה ובתפילה ובברכות עד שיטבול; המשנה מביא מחלוקת תנאים בבעל קרי הטמא טומאה נוספת, מלבד טומאת קרי, האם חייב בטבילה לפי תקנת עזרא

מַתְנֵיתָה.

"זָב (ראו להלן) שֶׁרָאָה קֶרִי (שמלבד טומאת קרי שעליו טמא הוא משום זיבה, ואם יטבול לקריו לפני שעברו עליו שבעת ימים הנקיים שצריך לספור לזיבתו, לא תועיל לו הטבילה זו לטהרו מטומאת הזיבה עליו),
וְנִדָּה (היא אישה שראתה דם מן המקור כדרך נשים) פָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע (כגון ששימשה במיטתה ואחר כך ראתה דם נידה, ובתול שלושה ימים פלטה מן התשמיש פלטה שכבת זרע מאותה ביאה),
וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת (שדינה כעל קרי) שֶׁרָאֲתָה נִדָּה,
צְרִיכִין טְבִילָה (כמו בעל קרי להתירם בתפילה ובדברי תורה);
וְרַבִּי יְהוּדָה פוֹטֵר. (מותרים בכל גם ללא טבילה"

הסבר הרקע:"זב" הוא מיוצא מבשרו מן הפרשה מיוחדת הקרויה "זוב" (הדומה במקצת לשכבת זרע - עיין נידה ל"ה,ב'). הרואה ראיה אחת של זוב אינו טמא אלא כבעל קרי, אבל אם ראה שתי ראיות, נעשה אב טומאה, ואינו נטהר מטומאתו עד שיספור "שבעה נקיים" (שבעה ימים רצופים שבהם אינו רואה זיבה מבשרו) ויטבול ב"מים חייים" - מי מעיין- , ולא די בטבילה במקוה כמו שאר הטמאים. ואם ראה שלוש ראיות או יותר עליו להביא בנוסף לכך ביום השמיני קרבן לטהרו, שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחת לעולה. (ראו ויקרא ט"ו, י"ג-ט"ו) - הערה מביאור שוטנשטיין

[תלמוד]
(מסתפקת בדעתו של רבי יהודה)
עַד כַּדּוּן (עד כאן לא פטר רבי יהודה בפירוש מטבילת עזרא אלא ) זָב שֶׁרָאָה קֶרִי (שטומאת הזיבה קדמה לטומאת קרי),
וַאֲפִלּוּ (אבל מה הדין של בעל) קֶרִי שֶׁרָאָה זוֹב? (בעל קרי נתחייב כבר, אם נעשה זב, עדיין חייב)
נִשְׁמְעֶנַּהּ מִן הָדָא: (נלמד זאת מהסייפא של משנתינו)
"וְהַמְּשַׁמֶּשֶׁת שֶׁרָאָת נִדָּה צְרִיכָה טְבִילָה,
וְרַבִּי יוּדָה פוֹטֵר." ( כמו שהוא פוטר את המשמשת הוא פוטר גם את בעל הנידה)

(חזרה על אותו ספק)
מה טַעְמָא דְרַבִּי יוּדָה? (הפוטר זב מטבית קרי)
מִשֵּׁם מַה מּוֹעִיל הוּא שֶׁהוּא טוֹבֵל? (אין תועלת בטבילה היות והוא זב)
שֶׁאֵין שֵׁם לְטֻמְאָה קַלָּה אֵצֶל טֻמְאָה חֲמוּרָה.(טומאת קרי היא קלה לעומת טומאת זב)
מָה נָפֵיק מִבֵּינֵיהוֹן?
רָאָה קֶרִי [בַשְּׁבִיעִי], (הגהת בעל אור שמח)
אִן תֵּימַר, מַה מּוֹעִיל שֶׁהוּא טוֹבֵל?
מוֹעִיל הוּא.
הָוֵי לֵית טַעְמָא דְּלָא (אלא)
מִשּׁוּם שֶׁאֵין שֵׁם לְטֻמְאָה קַלָּה אֵצֶל טֻמְאָה חֲמוּרָה.

עַד כַּדּוּן כְּשֶׁבָּאת לוֹ טֻמְאָה קַלָּה בַסּוֹף.
אֲפִלּוּ בָּאת לוֹ טֻמְאָה חֲמוּרָה בַסּוֹף?
נִשְׁמְעֶנַּהּ מִן הָדָא: נלמד ממה ששנינו)
"וְהַמְּשַׁמֶּשֶׁת שֶׁרָאָת נִדָּה צְרִיכָה טְבִילָה,
וְרַבִּי יוּדָה פוֹטֵר."
הָדָא אָמְרָה,
הִיא הָדָה, הִיא הָדָה.
זאת אומרת ש"זו היא, זו היא", כלומר שהדין שווה בשני האופנים. ואף כשבאת לו טומאה חמורה, לבסוף פורו רבי יהודה מטבילת עזרא, שהרי פטר אף את המשמשמת שראתה נידה, אף על פי שלא באה לה טומאת נידה החמורה אלא לבסוף - הערה מביאור שוטנשטיין


סליק פרקא)

נספח: גירסת התלמוד הבבלי[עריכה | עריכת קוד מקור]

והוראה זו תמוהה, שהרי האיסור לומר דברי קדושה כנגד מי רגלים (המוטלים בקרקע) הוא מדרבנן ואילו האיסור לומר דברי קדושה כנגד צואה הוא מן התורה (בבלי,כ"ה,א' - ראו נספח מהתלמוד הבבלי - לפי ביאור הרב עדין שטיינזלץ) - ביאור שוטנשטיין

ו אמר רב יהודה: ספק צואה, כלומר, שספק בידו אם היתה זו צואה או לא, והשאלה היא אם כן אם אסורה היא לענין אמירת דברים שבקדושה סמוך לה, או שאינה אסורה — אסורה. ואילו ספק מי רגלים — מותרים. איכא דאמרי [יש שאומרים, גרסה אחרת], שאמר רב יהודה: ספק צואה, בבית — מותרת, שיש להניח שמן הסתם לא היתה צואה בתוך הבית, ואילו באשפה — הרי היא אסורה. ואילו ספק מי רגלים — אפילו באשפה נמי [גם כן]
מותרים. סבר לה [סבור הוא] כי הא [כעין זה] שאמר רב המנונא, שאמר רב המנונא: במי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד הקילוח בלבד.
וכדברי ר' יונתן. שר' יונתן רמי [השליך, הראה סתירה בין שני כתובים]: מצד אחד כתיב [נאמר] "ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ" (שם, יג), הרי שלצרכיו די רק שיצא מחוץ למחנה, וכתיב [ונאמר] בפסוק אחר: "ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך". (שם, יד), הרי שיש גם חובת כיסוי!
ומתרץ: הא [הרי] כיצד? — כאן שחייבו אף לכסות — הרי זה בצרכים גדולים, כאן שלא חייבו לכסות — בצרכים קטנים. אלמא [מכאן] שבצרכים קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד. הא נפול לארעא [הרי אם נפלו לארץ] — שרי [מותרים], ורבנן [וחכמים] הוא שגזרו בהו [בהם], וכי [וכאשר] גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] — בודאן, אבל בספיקן — לא גזור [גזרו].
ז ושואלים: ובודאן עד כמה זמן ובאיזה מצב אסורים מי רגלים באמירת דברי קדושה סמוך להם? אמר רב יהודה אמר שמואל: כל זמן שמטפיחין, שהם לחים עד כדי שיש בהם כדי להרטיב את הידים. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל זמן שמטפיחין. וכן אמר עולא: כל זמן שמטפיחין. ואילו גניבא משמיה [משמו] של רב אמר: אסורים הם כל זמן שרשומן (סימן שלהן) ניכר על הארץ.
על כך אמר רב יוסף: שרא ליה מריה [ימחול לו אדונו ה'] לגניבא, שוודאי לא יתכן שאמר רב דבר מעין זה, שהרי אפילו השתא [עכשיו] בצואה אמר רב יהודה אמר רב שמ כיון שקרמו פניה והתיבשה במידה ידועה — מותר לקרוא כנגדה, ואם כן, מי רגלים מיבעיא [צריך להשמיענו]?!
על כך אמר ליה [לו] אביי: מאי חזית [מה ראית] דסמכת אהא [שאתה סומך על הלכה זו] סמוך אהא [על הלכה זו] שאמר רבה בר רב הונא אמר רב: צואה, אפילו היא יבשה כחרס — אסורה.
ושאלו: היכי דמי [כיצד מה בדיוק נחשב] צואה כחרס? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל זמן שזורקה ואינה נפרכת, נחשבת היא כלחה עדיין. ואיכא דאמרי [ויש אומרים]: כל זמן שגוללה ממקום למקום, ואינה נפרכת.
אמר רבינא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] רב יהודה מדיפתי חזא [ראה] צואה, אמר לי: עיין (ראה) אי [אם] קרמו פניה אי [או אם] לא. איכא דאמרי [יש שאומרים] שהכי אמר ליה [לו]: עיין אי מפלאי אפלויי [אם סדוקה היא סדקים], שאז נחשבת היא ליבשה.
מאחר שהביעו כבר דעות שונות בדברים, שואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה, בסיכומה של הלכה זו]? אתמר [נאמר] שנחלקו בכך הדעות. ששנינו: צואה היבשה כחרס, אמימר אמר: אסורה, ומר זוטרא אמר מותרת. אמר רבא, הלכתא [הלכה]: צואה כחרס אסורה, ומי רגלים כל זמן שמטפיחין אסורים.
על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: מי רגלים כל זמן שמטפיחין — אסורין, נבלעו בקרקע או יבשו במקומם — מותרים. מאי לאו [האם לא] דין מי רגלים שנבלעו דומיא [דומה] לאלה שיבשו? מה יבשו שאז אין כבר רשומן ניכר, אף נבלעו — שאין רשומן ניכר. ואם כן, בכל מקרה הא [הרי] אם רשומן ניכר — אסור, אף על גב שאין מטפיחין עוד!
על כך מקשים קושיה שכנגד: ולטעמיך אימא רישא [ולטעמך, לשיטתך, אמור את ההתחלה], שנאמר שם: כל זמן שמטפיחין — הוא שאסור, ואפשר להסיק מכאן: הא [הרי] אם אינם מטפיחים ורק רשומן ניכר — שרי [מותר]! אלא מהא ליכא למשמע מינה [מזו אין לשמוע ממנה], כלומר, אין להסיק מסקנות בדרך דיוק ממה שנאמר על מה שלא נאמר, אלא ללמוד כפשוטו בלבד.
ומעירים: לימא כתנאי [נאמר שיש פה מחלוקת תנאים]. ששנינו בברייתא: כלי שנשפכו ממנו מי רגלים, אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. ואולם מי רגלים עצמן שנשפכו, אם כבר נבלעו — מותר, ואם עדיין לא נבלעו — אסור. ר' יוסי חולק ואומר: אסורים כל זמן שמטפיחין.
ומעתה מבררים את גוף הדברים: מאי [מה] פירושו של "נבלעו" ומאי [ומה] פירוש "לא נבלעו" דקאמר [שאמר] התנא קמא [הראשון]? אילימא [אם תאמר] שנבלעו פירושו שאין מטפיחין, ולא נבלעו פירושו שעדיין הם מטפיחין — ואם כן אתא [בא] ר' יוסי למימר [לומר]: כל זמן שמטפיחין הוא שאסור, אבל הא [הרי] אם היה רשומן ניכר בלבד — שרי [מותר], ואם כן, היינו [זוהי] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון], ואין איפוא מחלוקת כלל! אלא יש לפרש "נבלעו" פירושו שאין רשומן ניכר, "לא נבלעו" — שעדיין רשומן ניכר. ואתא [ובא] ר' יוסי והקל למימר [לומר] שכל זמן שמטפיחין הוא שאסור, הא [הרי] אם היה רשומן ניכר — שרי [מותר] ואם כן, דברים אלה שנאמרו קודם קשורים במחלוקת בין התנאים.
את ההכרח בפירוש זה דוחים: לא, אין הדבר מחוייב. אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] כל זמן שמטפיחין הוא שאסור הא [הרי] אם היה רשומן ניכר בלבד — שרי [מותר],
כ״ה ב
והכא [כאן] במצב של טופח על מנת להטפיח, כלומר, רטוב עד כדי כך שיכול להרטיב אחרים, איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, שלדעת תנא קמא צריך שהרטיבות תהיה טופח על מנת להטפיח ואילו ר' יוסי סבור שאף אם היה זה מטפיח בלבד — אסור.

השיעור הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.