Family Wiki
Advertisement

תלמוד ירושלמי - מסכת ברכות - פרק ה' דפים ל"ח - מ"א לפי מהדורת פיעטרקוב לפי מכון ממקרא

לתשומת לב הקורא
  1. הערך נכתב בעקבות שיעורו של עמירם סלע מישיבת קדומים בפני באי כולל "משכן בנימין"
  2. מטרת הערך הוא להביא את מראי המקורות של השיעור בתוספת קטעי קישור.
  3. התוכן נכתב בעקבות שמיעת השיעור ובהתאם להבנתו של העורך.
  4. האחריות לתוכן היא של העורך בלבד.
  5. ההדגשות והמרכאות הן של העורך. לעיתים יש בסוגריים ציטוטים מביאור שוטנשטיין
  6. המקורות הם: מכון ממרא, ספריא, מהדורת הרב דן בארי פרוש "פני משה", וכן מבחר ממהדורת שוטנשטיין,פירוש "מבעל ספר חרדים" מכון אורות ירושלמי פירוש "אור ישרים" . אגדות חז"ל - אוניברסיטת חיפה
  7. מהדורת התלמוד היא מנוקדת ומעוצבת מבוססים על קבצים שהכין הרב דן בארי.

הלכה ב' מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְּחִיַּת הַמֵּתִים[]

דף לח,א פרק ה הלכה ב משנה ; [בְּרָכוֹת ה,ב]

תוכן השיעור:משנה זו באה ללמד על הוספות לתפילת שמונה עשרה שהזמן גורם אותן

מַתְנֵיתָה.

  1. "מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְּחִיַּת הַמֵּתִים (התפילה השנייה בשמונה עשרה) בימות הגשמים מזכירים בברכה זו את גבורת ה' בהורדת הגשמים - פירוש "אור ישרים" ,
  2. וְשׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים (הברכה התשיעית שבתפילת שמונה עשרה),
  3. וְהַבְדָּלָה (בתפילת ערבית במוצאי שבת ויום טוב) בְחוֹנֵן הַדַּעַת (הברכה הרביעית שבתפילת שמונה עשרה שסיומה "חונן הדעת").

רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר:
אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ (אחרי שלוש הברכות הראשונות).
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
בַּהוֹדָאָה."(הברכה השנייה משלוש הברכות האחרונות בתפילת שמונה עשרה)

תלמוד
דף לח,א פרק ה הלכה ב גמרא

(מדוע קבעו את הזכרת הגשמים בתחיית המתים)
כַּשֵּׁם שֶׁתְּחִיַּת הַמֵּתִים (שיבת כל מתי ישראל לחיים באחרית הימים) חַיִּים לְעוֹלָם (לאנושות, לכלל בני האדם - שהמתים שבים לחיים),
כָּךְ יְרִידַת גְּשָׁמִים (מביאה) חַיִּים לְעוֹלָם שחיותו של העולם תלויה במים, ןעוד, שעל ידי הגשמים גדלה התבואה, שממנה העולם חי וניזון. ולכן קבעו את הזכרת הגשמים בתחיית המתים - פירוש "אור ישרים" ,.
רַבִּי חִיָּא בַּר בָּא שָׁמַע לַהּ מִן הָדָא:
(הוֹשֵׁעַ ו,ב-ג) "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם,
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו.
וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יי,
כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ (ויבוא כגשם לנו , כמלקוש יורה ארץ)." ה' יקימנו לתחייה חאחר יומיים שלושה ונעמוד לפניו חיים: נתאמץ לדעת את ה' ונרדוץ אחרי דעת ה' עד שנשיג אותה, ישועת ה' תבוא כשחר היוצא בבירור ותטיב לנו כגשם המרווה את הארץ. יש במקרה הזה רמז לתחיית המתים ויש בו דימוי לירידת הגשמים. ולכן קבעו את בזכרת הגשמים בתחיית המתים - פירוש "אור ישרים" ,
כְּתִיב (במעשי אליהו הנביא):
(מְלָכִים א יז,א) "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי,
מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב:
חַי יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו,
אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר,
כִּי אִם לְפִי דְבָרִי."(עד שיאמר טל ומטר)
רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר:
רַבִּי יַסָּה וְרַבָּנִין,
חַד אָמַר:
בֵּין עַל הַטַּל בֵּין עַל הַמָּטָר, נִשְׁמַע לוֹ.(גם טל וגם מטר)
וָחֳרָנָא אָמַר:
עַל הַמָּטָר נִשְׁמַע לוֹ, וְעַל הַטַּל לֹא נִשְׁמַע לוֹ.(הטל לא נעצר)
מַן דָּמַר "עַל הַמָּטָר נִשְׁמַע לוֹ וְעַל הַטַּל לֹא נִשְׁמַע לוֹ",
מִן הָדָא:
(מְלָכִים א יח,א) "לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב,
 וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה." (לא הזכיר את הטל - כלומר הטל לא נעצר)
וּמַן דָּמַר "בֵּין עַל הַטַּל בֵּין עַל הַמָּטָר נִשְׁמַע לוֹ",
אֵיכָן הֻתַּר נִדְרוֹ שֶׁלַּטַּל?

דף לח,ב פרק ה הלכה ב גמרא

אָמַר רַבִּי תַנְחוּמָא אֶדְרְעָיָה:
סָבְרִין מֵימַר:
נֵדֶר שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ, הֻתַּר כֻּלּוֹ. הנודר נדר הכולל כמה דברים, אם הותר הנדר לגבי קצת דברים, הרי הותר בכל הנדר כולו - פירוש "אור ישרים" ,
אִית דְּבָעֵי מֵימַר (דעה חליפית), בִּבְנָהּ שֶׁל צָרְפִית:
(מְלָכִים א יז,כ) "וַיִּקְרָא אֶל יי וַיֹּאמַר:
יי אֱלֹהָי, הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ,
הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?"

אָמַר רַבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי:
לְאֶחָד שֶׁגָּנַב נַרְתֵּקוֹ {קופסא) שֶׁלָּ רוֹפֵא,
עִם כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא, נִפְצַע בְּנוֹ.
חָזַר אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ:
"אֲדוֹנִי הָרוֹפֵא, רַפֵּא אֶת בְּנִי!"
אָמַר לוֹ:
"לֵךְ וְהַחְזֵר אֶת הַנַּרְתֵּק,
שֶׁכָּל מִינֵי רְפוּאוֹת נְתוּנִין בּוֹ,
וַאֲנִי מְרַפֵּא אֶת בְּנָךְ."
כָּךְ אָמַר לוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֵלִיָּהוּ:
"לֵךְ וְהַתֵּר נִדְרוֹ שֶׁלַּטַּל,
שֶׁאֵין הַמֵּתִים חַיִּין אֶלָּא בַּטְּלָלִים,
וַאֲנִי מְחַיֶּה אֶת בְּנָהּ שֶׁל צָרְפִית."
וּמִנַּיִן שֶׁאֵין הַמֵּתִים חַיִּין אֶלָּא בַּטְּלָלִים?
(יְשַׁעְיָה כו,יט) "יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן,
הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ, שֹׁכְנֵי עָפָר!
כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל."
אָמַר רַבִּי תַנְחוּם אֶדְרְעָיָה:
וְאַרְעָא תַּפְקִידַיהּ תְּפַלֵּט. יהי רצון שיחיו מתי עמך,ה', ויקומו פגרי מתי עמי ישראל לתחיית, ויקיצו שוכני עפר וירננו, כי טלך, ה', יחייה את עמך, כשם שהטל מחייה את הצמחים, ויהי רצון שהארץ תוציא מתוכה את המתים הקבורים בה. הרי שהמתים יתעוררו לתחייה על ידי הטל שבו יחייה ה' אותם - פירוש "אור ישרים" ,

רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ:
(כך אמר הקב"ה לאליהו הנביא) "בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם זְקֵנָךְ רְצוֹנִי,
נִשְׁבַּעְתִּי לוֹ שֶׁאֵינִי מֵזִיז טַל מִבָּנָיו (מישראל) לְעוֹלָם."
מַה טַּעַם? (מה המקור לדבר זה)
(תְּהִלִּים קי,ג) "לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ",לך יהיה תמיד הטל שהיה לך בילדותך (למלך יהיה תמיד הכוח שהיה לו בשנות נעוריו) - פירוש "אור ישרים"
וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ:
(וכתוב אחריו) "נִשְׁבַּע יי וְלֹא יִנָּחֵם" נשבע לאברהם אבינו ולא יחזור משבועתו. רבותנו דרשו שבזכותו יהיה תמיד הטל לבניו - פירוש "אור ישרים".
אָמַר רַבִּי יוּדָא בֶּן פָּזִי:
בִּדְיָתִיקִי (שטר צוואה של שכיב מרע) נְתַתִּיו לַאֲבִיהֶם,
בְּמַתָּנָה נְתַתִּיו לוֹ:
(בְּרֵאשִׁית כז,כח) "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם".לכן לא נשמע אלוהים לאליהו שכן הטל הוא מתנה ליעקב - פירוש "אור ישרים"
(וטעם שלישי)
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי:
בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאִין לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים,
וְהַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִין,
הֵן מְבִיאִין לָהֶן זָקֵן אֶחָד, כְּגוֹן רַבִּי יוֹסֵה הַגְּלִילִי,
וְהוּא מַפְגִּיעַ בַּעֲדָם, וְהַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין.
אֲבָל הַטַּל אֵינוֹ יוֹרֵד בִּזְכוּת בִּרְיָה.
מַה טַּעַם?
(מִיכָה ה,ו) "כְּטַל מֵאֵת יי, כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב,
אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ, וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם."

רַבִּי זְעוֹרָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא:
הָיָה עוֹמֵד בַּגֶּשֶׁם וְהִזְכִּיר שֶׁלַּטַּל,
אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ.
בַּטַּל וְהִזְכִּיר שֶׁלַּגֶּשֶׁם,
מַחְזִירִים אוֹתוֹ.
וְהָתְנֵי:
בַּטַּל וּבָרוּחוֹת, לֹא חִיְּבוּ חֲכָמִים לְהַזְכִּיר,
וְאִם רָצָה לְהַזְכִּיר, מַזְכִּיר.
לָא דָמֵי הָהוּא דְּמֵקֵל
לְהָהוּא דְּלָא מְצַלֵּי וְלֹא מֵקֵל.
"בַּגֶּשֶׁם, וְהִזְכִּיר שֶׁלַּטַּל,
אֵין מַחְזִירִים אוֹתוֹ."

דף לט,א פרק ה הלכה ב גמרא
וְהָתְנֵי:
אִם (בימי הגשמים) לֹא שָׁאַל (את הגשמים) בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים,
אוֹ שֶׁלֹּא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים,
מַחְזִירִים אוֹתוֹ.מורים לו לחזור ולהתפלל כדי לשאול ולהזכיר הגשם ! - הרי שהוא חייב לומר "מוריד הגשם" בימות הגשמים, שלא כרבי חנינא שאמר , שאם לא אמר בימות הגשמים "מוריד הגשם" . אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם"- פירוש "אור ישרים"
(ומתרצים) בְּהָהוּא דְּלָא אַדְכַּר לֹא טַל וְלֹא מָטָר (אבל מי שהזכיר בתפילה בימות הגשמים טל, אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם" שלא ביזה את ה', אלא שבחו, משום שגם בימות הגשמים הוא מוריד הטל..

רַבִּי זְעוֹרָא בְּשֵׁם רַב חוּנָה:
אִם (בימות הגשמים) לֹא שָׁאַל (את הגשמים) בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים,
אוֹמְרָהּ (את שאלת הגשמים) בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה" (הברכה האחרונה מן הברכות האמצעיות שבתפילת שמונה עשרה).
וְדִכְוָתַהּ (וכמותה):
אִם לֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים,
אוֹמְרָהּ בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה".
(ומסבירים את ההשוואה) מָה אִם שְׁאֵלָה, שֶׁהִיא מִדֹּחַק שאלת הגשמים היא תביעת צרכיו של האדם מה', והיא נאמרת מתוך הכרח, שאדם צריך לפרנסה - פירוש "אור ישרים",
אוֹמְרָהּ בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה" (אם לא שאל בברכת השנים, ואינו צריך לחזור ולהתפלל),
אַזְכָּרָה, שֶׁהִיא מֵרֶוַח, (הזכרת הגשמים היא הזכרת שבחו של ה' בלבד, ונאמרת שלא מתוך הכרח) (האם) לֹא כָל שֶׁכֵּן? (בוודאי ובוודאי שאומרה ב"שומע תפילה", אם לא הזכיר בתחיית המתיפ, ואינו צריך לחזור ולהתפלל)

(ומציעים קושיה ממקור תנאי)
וְהָתְנֵי:
אִם (בימות הגשמים) לֹא שָׁאַל {את הגשמים) בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים,
אוֹ שֶׁלֹּא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים,
מַחְזִירִין אוֹתוֹ (מורים לו לחזור ולהתפלל כדי לשאול ולהזכיר הגשם ב"שומע תפילה", שלא כרב חונה שאמר, שהוא יכול לשאול ולהזכיר הגשם ב"שומע תפילה").
אָמַר רַבִּי אֶבְדִּימִי אַחוּי דְּרַבִּי יוֹסֵה:
בְּשֶׁלֹּא אָמַר בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה".
לְאֵיכָן הוּא חוֹזֵר?
כְּדָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר וָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן:
בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ,
אִם עָקַר אֶת רַגְלָיו, חוֹזֵר לְכַתְּחִלָּה,
וְאִם לָאו, חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה.
אוּף הָכָא,
אִם עָקַר אֶת רַגְלָיו, חוֹזֵר לְכַתְּחִלָּה,
וְאִם לָאו, חוֹזֵר לְ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה".
בְּנֵי נָוֶה (אנשי נוה-עיר בבשן) צַרְכוּן מֶעְבַּד (צרכו לעשות) תַּעְנִית (על הגשמים) בָּתַר פִּסְחָא (היות והיו צריכים לגשמים גם בתקופה זו).
אֲתוֹן שַׁיְלוּן לְרַבִּי.
אָמַר לוֹן רַבִּי:
לְכוּ וַעֲשׂוּ (תענית),
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְשַׁנּוּ מַטְבֵּעָהּ (מנוסח) שֶׁלַּתְּפִלָּה (ולא ישאלו גשמים בברכת השנים, שכן מפסח והלאה אין שואלים על הגשמים, ואם ישנו בברכת השנים , ישנו מהתפילה שחכמים קבעו בימות החמה).
אֵיכָן הוּא אוֹמְרָהּ?
רַבִּי יִרְמְיָה סָבַר מֵימַר,
אוֹמְרָהּ בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה".
אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵה:
לֹא כֵן אָמַר רַבִּי זְעֵירָא בְּשֵׁם רַב חוּנָה:
אִם לֹא שָׁאַל בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים,
אוֹ שֶׁלֹּא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים,
אוֹמְרָהּ בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה".
וַמַר לוֹן רַבִּי:
לְכוּ וַעֲשׂוּ,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְשַׁנּוּ מַטְבֵּעָהּ שֶׁלַּתְּפִלָּה.
עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵה, אֵיכָן הוּא אוֹמְרָהּ?
בְּשֵׁשׁ (באחת משש הברכות שהוא מוסיף בתפילת שמונה עשרה) שֶׁהוּא מוֹסִיף.
עַד כַּדּוּן צִבּוּר, שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁשׁ,
יָחִיד, שֶׁאֵין לוֹ שֵׁשׁ?
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא:
לֹא כֵן אָמַר רַבִּי זְעֵירָא בְּשֵׁם רַב חוּנָה:
יָחִיד תּוֹבֵעַ צְרָכָיו בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה".
וְאֵלּוּ, צְרָכָיו הֵן.

הלכה ב'(המשך) מתי אומרים ברכת ההבדלה[]

דף לט,א פרק ה הלכה ב משנה (המשך); בְּרָכוֹת ה,ב (המשך)

תוכן השיעור: חילוקי הדעות - האם עיקר ההבדלה בכוס או בתפילה ומתי היא נאמרת בתפילה. על נוסח ההבדלה. ההתיחסות לימי החול

"וְאַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדַּעַת".
שִׁמְעוֹן בַּר וָא בְּעָא קֻמֵּי רַבִּי יוֹחָנָן:
דָּבָר שֶׁהוּא נוֹהֵג וּבָא, חֲכָמִים חֲלוּקִין עָלָיו? איך יתכן שהחכמים במשנה חולקים בדבר שהוא רגיל וחוזר ? שכן הבדלה עושים לעיתים קרובות - פירוש "אור ישרים"
אֲמַר לֵיהּ:
עַל יְדֵי שֶׁעִקָּרָהּ בַּכּוֹס, שְׁכָחוּהָ בַּתְּפִלָּה.
מִלְּתֵיהּ אָמְרָה שֶׁעִקָּרָהּ בַּכּוֹס. מכיוון שהיסוד של תקנת ההבדלה תיאמר על כוס יין ולא בתפילת שמונה עשרה, ולא קבעו לומר את ההבדלה בתפילה אלא רק במקרה שאין כוס יין, לכן שכחו במשך הזמן באיזה ברכה שבתפילה אומרים את ההבדלה ולכן החכמים במשנה חלוקים בדבר - פירוש "אור ישרים".
שֶׁעִקָּרָהּ בַּכּוֹס (עוד פירוש) עיקרה של תקנת ההבדלה היה שההבדלה תיאמר על כוס יין. ולכן, אם אמר את ההבדלה בתפילת שמונה עשרה, הוא צריך לחזור ולומר את ההבדלה גם על סוס יין אם יש לו, אבל אם אמר את ההבדלה על כוס יין, אינו צריך לחזור ולומר את ההבדלה גם בתפילת שמונה עשרה - פירוש "אור ישרים".

(ומביאים דעה חולקת)
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִדֵּי בְשֵׁם רַבִּי יִצְחָק רֻבָּא:
אֲמָרָהּ בַּתְּפִלָּה, אוֹמְרָהּ בַּכּוֹס,(גם בתפילה וגם בכוס - יש לומר את ההבדלה) אם לא אמרה בתפילה ואמרה על הכוס צריך לחזור ולהתפלל ולאומרה בתפילה - פירוש פני משה
בִּשְׁבִיל לְזַכּוֹת אֶת הַתִּינוֹקוֹת.(אלו אינם יודעים להתפלל ולומר את ההבדלה בתפילה ולכן יש לומר את ההבדלה גם על כוס יין) כלומר הא דנהגו לאומרה על הכוס אינו אלא בשביל לזכות את התינוקות ובני ביתו שלא שמעו תפילה והלכך צריך הוא לחזור ולהתפלל ולאומרה- פירוש פני משה
מִלְּתֵיהּ אָמְרָה(דברו אומר) שֶׁעִקָּרָהּ בַּתְּפִלָּה (עיקרה של תקנת ההבדלה היה שההבדלה תיאמר בתפילה). ואין יוצא ידי חובה במה שאמרה על הכוס - פירוש פני משה
(ומביאים דעה נוספת)
רַבִּי זְעֵירָא, רַב יְהוּדָה בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל:
אֲמָרָהּ בַּכּוֹס, אוֹמְרָהּ בַּתְּפִלָּה;
אֲמָרָהּ בַּתְּפִלָּה, אוֹמְרָהּ בַּכּוֹס.
מִלְּתֵיהּ אָמְרָה שֶׁעִקָּרָהּ כָּאן וְכָאן.(מסקנה יש לומר את תקנת ההבדלה גם בתפילה וגם על כוס יין) הלכך אם אמר תחילה בכוס יחזור ויתפלל מעריב ויאמר בתפילה ;ואם אמרה בתפילה בתחילה צריך שיבדיל גם על הכוס - פירוש פני משה

מתי תיאמר ההבדלה בתפילה
"רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּהוֹדָיָה."
רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי:
מַטִּין (את ההלכה) כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עליו להבדיל במוצאי שבת, אבל אם לא הבדיל יכול להבדיל אפילו ביום חמישי, כפי שנראה להלן - פירוש פני משה
בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד רק בהודיה שכן ביום טוב שחל במוצאי שבת לא אומרים "ברכת חונן הדעת" (הנאמרת רק בימי חול) - פירוש "אור ישרים".
רַבִּי יִצְחָק רֻבָּה בְּשֵׁם רַבִּי:
הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר
בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד.
רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל:
הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְעוֹלָם.(ולא רק ביום טוב שחל במוצאי שבת)
רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר:
הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְעוֹלָם.

דף לט,ב פרק ה הלכה ב גמרא

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא:
לָאו בְּגִין דְּאַתְיָן תַּרְתַּיִן שְׁמוּעָן, (המסורות הגיעו משני חכמים ושניהם סבורים כי:)
אֶלָּא בְּגִין דְּרַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר,
תְּרֵיהוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל. כלומר לאו שתי מימרות הוו דר' יצחק לעצמה ודר' אליעזר לעצמה כדקאמרת אלא אמרום שניהם יחד בבית המדרש ובשם ר' חנינא בן גמליאל - פירוש "מבעל ספר חרדים".
הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְעוֹלָם.

(ההלכה בעניין הנידון לפני כן היא כמימרא האמוראית להלן)
דִּבְרֵי חֲכָמִים:
(רבי עקיבה אומר: אומרה ברכה רביעית בעצמה)
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל: הלכה כרבי דאמר אומרה בברכה רביעית - פירוש "מבעל ספר חרדים".
אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית.במוצאי שבת שחל בו יום טוב אומרים את ההבדלה בתוך ברכת קדושת היום של יום טוב, שהיא הברכה הרביעית של התפילה - פירוש "אור ישרים".

(כיצד אומרים את ההבדלה בברכת "חונן הדעת" ?)
אָמַר רַבִּי יוּדָן:
אוֹמֵר מַטְבֵּעַ (נוסח) בְּרָכָה (חונן הדעת בלא חתימה) , וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל (ומסיים בחתימה את הברכה). ארבנן קאי דאמרו במתני' והבדלה בחונן הדעת . ומפרש דיתחיל אתה חונן לאדם דעת וכ"ו ואחר כך אומר אהם אמרת להבדיל - פירוש "מבעל ספר חרדים"

(ומציעים קשר בין דעה זו לדברי התנא)
וָתְיָא כְּרַבִּי, דְּרַבִּי אוֹמֵר: (הדיעה שאומר מטבע ברכה ואחר כך המבדיל לפי דעתו של רבי ומביאים לכך מקור)
תְּמֵיהַנִי (תמה אני) הֵיאַךְ בִּטְּלוּ "חוֹנֵן הַדַּעַת" בַּשַּׁבָּת למה תיקנו חכמים תפילה של שבע ברכות בלבד לשבת וביטלו את ברכת הדעת ? והרי אדם צריך לבקש על הדעת גם בשבת ? - פירוש "אור ישרים".
אִם אֵין דֵּעָה, תְּפִלָּה מִנַּיִן? (שאלה מליצית)
וָכָה אִם אֵין דֵּעָה, הַבְדָּלָה מִנַּיִן?

(ומביאים דעה חולקת)
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אֶלְעָזָר:
מַבְדִּיל וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר מַטְבֵּעַ בְּרָכָה.(קודם אומר "המבדיל" ורק שיצא שבת אפשר לבקש "חונן הדעת") ופליג אר' יודן וטעמיה מפרש לקמן דהלכה שאין לתבוע וצרכיו עד שיבדיל ודעת אחד מצרכיו - פירוש "מבעל ספר חרדים"

(וכמה הבדלות המיוחסות למעשה הקב"ה מזכירים בנוסח ההבדלה (בין בתפילה ובין על הכוס)
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָה:
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְחֹת (יגרע) מִשָּׁלֹשׁ אַבְדָּלוֹת (אינו רשאי להזכיר בנוסח ההבדלה פחות משלוש הבדלות).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
אָמְרוּ:
הַפּוֹחֵת לֹא יִפְחֹת מִשָּׁלֹשׁ (המקצר בנוסח ההבדלה אינו רשאי להזכיר פחות משלוש הבדלות),
וְהַמּוֹסִיף לֹא יוֹסִיף יוֹתֵר מִשֶּׁבַע אַבְדָּלוֹת (המאריך בנוסח ההבדלה אינו רשאי להזכיר יותר משבע הבדלות).
לֵוִי אָמַר:
וּבִלְבַד מֵאַבְדָּלוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה (לא יוסיף על שבע, שכן אין יותר משבע הבדלות בתורה).
נַחוּם בֵּירַבִּי סִימַאי נְפַק וַמַר בְּשֵׁם אֲבוּי:
וַאֲפִלּוּ אַבְדָּלָה אַחַת (די בהבדלה אחת ולא כפי שאמרו האמוראים).
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ:
וְצָרִיךְ לַחְתֹּם בְּהַבְדָּלָה ( שהוא אומר בחתימת הברכה :"ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול").
רַבִּי מָנָא בָּעֵי:(אם נכון מה שאתה אומר)
מֵעַתָּה אֲפִלּוּ פָּתַח בַּ"מַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל",
חוֹזֵר וְחוֹתֵם בַּ"מַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל".(אם הוא חוזר בחתימת הברכה מה שאמר בגוף הברכה, וגוף הברכה והחתימה שווים לגמרי !וכיוון שכך, מדוע הוא צריך לחתום את הברכה במקרה זה)
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה בֵּירַבִּי בּוּן:
וְלֹא מִבְּרָכוֹת שֶׁפּוֹתְחִין בָּהֶן בְּ"בָרוּךְ",
וְחוֹתְמִין בָּהֶן בְּ"בָרוּךְ" הִיא?(בנוסח ברכה ארוך, יש לפתוח בברוך ולסיים בברוך)

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן אַנְטִיגֳנוֹס בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֵּירַבִּי יַנַּי:
זֹאת אוֹמֶרֶת (מונח זה מציג, בדרך כלל,היסק העולה מן האמור לפניו - אלא כאן אין מקור כזה - כנראה נשמט)
שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה (במוצאי שבת) עַד שֶׁיַּבְדִּיל,
כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר:(כמו שאתה אומר)
אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה עַד שֶׁיַּבְדִּיל.
וְדִכְוָתַהּ:(וכיוצא בה)
אָסוּר לִתְבֹּעַ (לבקש בתוקף) צְרָכָיו (במוצאי שבת) עַד שֶׁיַּבְדִּיל (עד שעה שיבדיל) .
רַבִּי זְעוֹרָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אַנְטִיגֳנוֹס (בְּרַבִּי- כנראה מילה מיותרת),
רַבִּי אֶלְעָזָר רַבִּי יַנַּי (שאמר) בְּשֵׁם רַבִּי יוּדָה בְּרַבִּי:
אִם לֹא הִבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת,
מַבְדִּיל אֲפִלּוּ בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת (אבל לא ביום ששי שהוא ערב השבת הבאה).
(ומצמצמים את תחולץ הקביעה) הָדָא דְאַתְּ (זאת שאתה אומר) אָמַר, בַּ"מַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל" (שרק ברכה זו הוא רשאי לאומרה באחד מהימים שאחרי שבת.),
אֲבָל "בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ", אוֹמְרָהּ מִיָּד. ברכת מאורי האש אומרה מיד במוצאי שבת דוקו ולפי תחילת בריתו של האש במוצאי שבת הייתה - פירוש פני משה ובמדרשי אגדה אמרו: כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת (במעשה בראשית) התחיל החושך ממשמש ובא, ונתירא אדם ראשון , וימן לו הקב"ה שני רעפים, והקישם זה לזה ויצא מהם האור וברך עליה "בורא מאורי ה - פירוש "אור ישרים".
רַבִּי זְעוֹרָא בְּשֵׁם רַב יְהוּדָה,
רַבִּי אַבָּא בְּשֵׁם אַבָּא בַּר יִרְמְיָה:
אֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע הַשַּׁבָּת, אוֹמֵר:
"בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה (ימות החול בשבוע שאדם עובד בהם)".
אָמַר רַבִּי זְעוֹרָא לְרַב יְהוּדָה:
וְכִי יֵשׁ שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה לְפָנָיו?(שחל יום טוב באמצע השבוע אין ששת ימי מעשה)
אָמַר לֵיהּ:
וְכִי יֵשׁ טֻמְאָה וְטָהֳרָה לְפָנָיו?(וכי בהבדלה לפניו טמא וטהור)
והטעם הוא שתיקנו חכמים לומר בנוסח התפילה את ההבדלות האמורות בתורה
רַבִּי יִרְמְיָה, רַבִּי זְעוֹרָא בְּשֵׁם רַב חִיָּא בַּר אָשֵׁי:
צָרִיךְ לוֹמַר:
"הָחֵל (התחל) עָלֵינוּ אֶת הַיָּמִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ בְּשָׁלוֹם.,
שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם."
היות ומזכירים בהבדלה את ששת ימי המעשה, יש לומר בקשה עליהם
רַבִּי אַבָּא מוֹסִיף:
"וְהַשְׁמִיעֵנוּ (הודע לנו) בָהֶן (בימים הבאים) שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה."
רַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה:
(יש לומר בסוף הברכה) "הֲבִינֵנוּ וְלַמְּדֵנוּ."
רַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה:
הָעוֹנִין אָמֵן צְרִיכִין לִתֵּן עֵינֵיהֶן (להסתכל ולהביט) בַּכּוֹס וְעֵינֵיהֶן בַּנֵּר (כדי שיהנה מאור הנר).
רַבִּי חִזְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה:
אַרְבַּעַת מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב נִטָּלִין דֶּרֶךְ (אופן) גִּדּוּלֵיהֶן. (הקצה התחתון פונה למטה והקצה העליון למעלה) צריך שיהיה ניטלין דרך גדילתן ולא שיהפכן - פירוש פני משה
(שלושת האימרות האלה הובאו כאן מפני שכולם מיוחסות לאותו חכם)

הלכה ג' עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ[]

תוכן השיעור: - פירוש "אור ישרים".

דף לט,ב פרק ה הלכה ג משנה [בְּרָכוֹת ה,ג]
משנה

"הָאוֹמֵר:
"עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ", (אמירה הרומזת למצוות שילוח הקו - דברים כ"כ, ו'-ז':כִּ֣י יִקָּרֵ֣א *קַן־צִפּ֣וֹר ׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכׇל־עֵ֣ץ ׀ א֣וֹ עַל־הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל־הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל־הַבֵּיצִ֑ים לֹא־תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל־הַבָּנִֽים׃ שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים׃ )
וְ"עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ" (משמע שאם לא יעשה ה' טובה לא יזכר שמו של ה'),
"מוֹדִים, מוֹדִים" (האומר "מודים) לפני הברכה על הפת ועל היין)
מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. והסיבה היא שכך נהגו הנוצרים הראשונים בסעודה לזכר ישו; בבבל שלא היו נוצרים - בדת הפרסית היו שתי רשויות: האל הטוב והאל הרע - פירוש "אור ישרים".

עיון קצר באגדה

את בסיסה הרעיוני של המשנה ( ברכות פ"ה מ"ג: 'האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו...') עליה מוסבת המימרה יש לחפש בתקופת עלייתה של הנצרות בדורות שלאחר החורבן ובנסיונם של חכמים ליצור ריחוק והפרדה בין שומרי מסורת היהדות בהנהגת חכמים לבין המינים (יהודים) ההולכים בדרך האמונה הנוצרית. (על נושא זה בהרחבה ראו מ' אבי יונה, בימי רומא וביזנטיון, עמ' 117 – 135)
הוראת המשנה הינה כי 'האומר מודים מודים' בעת ברכת ההודאה שבתפילת העמידה 'משתיקין אותו'. סיבת ההשתקה אינה מבוארת במשנה, ובעל הסוגיה מביא את ביאורו של רבי שמואל בר רב יצחק לה. רבי שמואל בר רב יצחק תולה את הסיבה במסר המשתקף מהפסוק '...כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר' (תהילים ס"ג י"ב), כלומר, 'יתברר לעין כל כי השקרנים ורמאים לא יהיה להם מה להשיב ומה להצטדק...'.(הסבר נוסף לפסוק "יכו באלם וינטל מהם כח דיבורם' (עמוס חכם, פירוש לספר תהלים, עמ' שסז).) מסתבר כי לדעת רבי שמואל בר רב יצחק אומרי 'מודים מודים' הם שקרנים המשקפים באמירת ההודיה הכפולה כפירה, שכן התודה הנוספת הינה לאל שאינו הקב"ה.
בעל הסוגיה מצמצם את הוראת המשנה רק לשליח הציבור, ואילו את חזרת היחיד על 'מודין מודין' רואה תפילת תחנונים ולא כפירה.

האגדה משקפת תקופה היסטורית בחיי העם היהודי כשהיה עליו להאבק על ייחוד אמונתו.

אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מוער - אוניברסיטת חיפה|


הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה (ארון שיש בו ספר תורה) וְטָעָה,
יַעֲבוֹר אַחֵר תַּחְתָּיו (צריך להחליפו),
וְלֹא יְהֵא (האחר) סָרְבָן (ממאן בתוקף למלא רצון אחרים) בְּאוֹתָהּ שָׁעָה (יסכים מיד מפני טורח הציבור שממתינים עד שיססים את התפילה).
וּמְנַיִן הוּא מַתְחִיל?
מִתְּחִלַּת בְּרָכָה שֶׁטָּעָה זֶה. (הראשון, ואפילו לא טעה אלא בסוף הברכה)"

[תלמוד]

רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן:
בְּקוֹרֵא תִגָּר עַל מִדּוֹתָיו שֶׁלַּקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא:
עַל קַן צִפּוֹר הִגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ,
וְעַל אוֹתוֹ הָאִישׁ לֹא הִגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ! (ועליי)
רַבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רַבִּי סִימוֹן:
בְּנוֹתֵן קִצְבָּה לְמִדּוֹתָיו שֶׁלַּקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא:
עַד קַן צִפּוֹר הִגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ!
אִית תַּנַּי תָּנֵי: "עַל",
וְאִית תַּנַּי תָּנֵי: "עַד".
מַן דָּמַר "עַל" מְסַיֵּעַ לְרַבִּי פִּינְחָס,
וּמַן דָּמַר "עַד" מְסַיֵּעַ לְרַבִּי יוֹסֵה.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה בֵּירַבִּי בּוּן:
לָא עָבְדִין טָבָאוּת,
שֶׁהֵן עוֹשִׂין מִדּוֹתָיו שֶׁלַּקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים.

עיון קצר באגדה

בעל האגדה תמה לסיבה בשלה משתיקים את האומר '...על קן צפור יגיעו רחמיך... 'ומביא שתי דעות בשם רבי סימון לסיבת ההשתקה ודעה נוספת של רבי יוסי בן רבי בון היוצאת כנגד דרך הבנתו של רבי סימון את הוראת המשנה.

  • דעה ראשונה – 'כקורא תיגר על מדותיו של הקב'ה', דעה זו של רבי סימון מובאת על ידי רבי פנחס,( ואפשר רבי יצחק) והוא אף מבאר את הכוונה; לדבריו, האומר זאת מבקר באופן עקיף את מידת הרחמים של האל, שהרי הוא מרחם על קן הציפור, דבר שאינו חשוב, אך על בני האדם אינו מרחם.(הפני משה (על הדף): 'טעמא דמשתקין אותו מפני שהוא נראה כקורא תגר על מידותיו של הקב"ה ואומר על קן צפור (הקב"ה מרחם)' שהוא דבר קל ואינו חשוב ועל אותו האיש וכו' (ועל בני האדם אינו מרחם) וכלומר דמשמעות דבריו הם כך ואף שאינו אומר כך בפירוש'.)
  • דעה שנייה – 'כנותן קיצבה למדותיו של הקב'ה' דעה זו של רבי סימון מובאת על ידי רבי יוסי, וגם הוא מבאר את כוונתה; כביכול האומר זאת קוצב את רחמי האל, ויש בכך משום ביקורת על מידת יכולתו של האל לרחם, רק עד 'קן הציפור'.(ראו הפני משה על הדף)(

בהמשך נאמר 'אית תניי תני על ואית תניי תני עד', כלומר, ישנן שתי מסורות על נוסח המשנה, האחת 'על קן ציפור...', והשנייה 'עד קן ציפור...', ומכאן שאין מחלוקת בין רבי פנחס (או רבי יצחק) ובין רבי יוסי, כל אחד מהם דרש גירסה אחרת של המשנה.
יש לתת דעת כי שתי הגרסאות אינן מנוגדות במהותן אלא מביעות שתי זוויות ראייה שונות של רעיון זהה, אמירת דבר אשר עלול להישמע כמטיל דופי במידותיו של הקב"ה. בעוד שרבי יצחק מוצא את הרחמים על קן הציפור (ולא על אותו האיש) כסיבה לקריאת תגר על הקב"ה, רואה רבי יוסי את גדולתו של הקב"ה ביכולתו לרחם אף על קן ציפור, אך גם בראיית גדולת הקב"ה בדרך זו יש משום הגבלה וכתוצאה מכך הטלת דופי .

  • דעה שלישית – 'לא עבדין טבות שעושין למדותיו שלהקב'ה רחמים' אמירה המייצגת השקפת עולם מנוגדת מובאת בשם רבי יוסי בי רבי בון. לעמדתו אין לחפש את הסיבה לציוויו של הקב"ה למצוות שילוח הקן או 'וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד'(ויקרא כ"ב כ"ח.) במידת הרחמים של האל,(המאירי(על הדף) והרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פ"ט ה"ז) סבורים 'שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר') שכן יש לראות במצוות האל מצווה ולא לחפש את משמעויותיה. אפשר כי עמדתו של רבי יוסי ברבי בון משקפת התנגדות ל'תורת החסד האקסלוסיבית', היינו לנצרות.( אורבך, חז"ל, עמ' 401)


שלוש הדעות משקפות מטען ערכי ביחסו של האדם לאל.*

אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מוער - אוניברסיטת חיפה|

וְאִלַּיִן דִּמְתַרְגְּמִין:
"עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל,
כְּמָה דַּאֲנָא רַחְמָן בִּשְׁמַיָּא,
כֵּן תֶּהֱווֹן רַחְמָנִין בְּאַרְעָא.
תּוֹרְתָא אוֹ רְחֵלָה,
יָתַהּ וְיָת בְּרַהּ לָא תִכְּסוּן תְּרֵיהוֹן בְּיוֹם חַד
לָא עָבְדִין טָבָאוּת,
שֶׁהֵן עוֹשִׂין מִדּוֹתָיו שֶׁלַּקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים.

"מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ".
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק:
עַל שֵׁם:
(תְּהִלִּים סג,יב) "כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר".
הָדָא דְאַתְּ אָמַר, בַּצִּבּוּר,
אֲבָל בַּיָּחִיד, תַּחֲנוּנִים הֵן.

הלכה ג' (המשך) העובר לפני התיבה בתפילת העמידה ובקריאת בתורה וטעה[]

תוכן השיעור: השמטות (טעויות) בעת קריאת תפילת שמונה עשרה; האם יש אפשרות שההשמטה נעשתה בכוונה תחילה; השמטות אחרות בתפילות - מתי יש לחזור לראשית התפילה; מה דין השמטה - מפאת אונס - בעת קריאה בספר התורה; על הסירוב לעבור לפני התיבה;.

התארגנות ספונטנית של מטיילים לתפילת מנחה תפילת העמידה באתר נופש בבין הזמנים צילם: TZivyA

דף מ',א' פרק ה הלכה ג משנה [בְּרָכוֹת ה,ג] (המשך)
(במשנה למדנו)"הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְטָעָה" (יעבור אחר תחתיו),
רַבִּי יוֹסֵה בֶן חֲנִינָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל:
(יחיד המתפלל) טָעָה בְּשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת (של תפילת שמונה עשרה),
חוֹזֵר כַּתְּחִלָּה (חוזר מההתחלה של התפילה - הברכה הראשונה משלוש הברכות הראשונות)
כי שלוש הברכות הראשונות הן יחידה אחת, שהן שבחו של ה' - פירוש "אור ישרים"..
אַבָּא בַר רַב חוּנָא, גְּנִיבָה בְּשֵׁם רַב:
טָעָה בְּשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת,
חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה.' כי שלוש הברכות האחרונות הן יחידה אחת, שהן שבחו של ה' - פירוש "אור ישרים".
 
(סברה אחרת)
רַבִּי חֶלְבּוֹ, רַב חוּנָה בְּשֵׁם רַב:
טָעָה בְּשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת,
חוֹזֵר בַּתְּחִלָּה.
בְּשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת,
חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה.

(אפשרות אחרת)
טָעָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיכָן (היכן) טָעָה,
חוֹזֵר לְמָקוֹם הַבָּרוּר (הידוע לו ללא ספק) לוֹ למקום שיודע בודאות שאמר לאותה ברכה ומשם ואילך יתחיל - פירוש פני משה
(בתלמוד הבבלי יש תוספת:"טעה באמצעיות" - חוזר ל"אתה חונן")

(ומספרים)
רַבִּי אַחָא וְרַבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי הֲווֹן יְתִיבִין בַּחֲדָה כְנִישְׁתָא (היו יושבים בבית כנסת אחד).
עֲבַר חַד קֻמֵּי תֵיבוּתָא (עבר אחד לפני התיבה) וְאַשְׁגַּר חֲדָה בְרָכָה, (דילג בשל שגרה - שטף הדיבור - ברכה אחת בתפילה וסיים את התפילה)
אֲתוֹן (שאלו את) שַׁיְלוּן לְרַבִּי סִימוֹן (האם יש לחזור על כל התפילה ?).
אָמַר לוֹן רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי:
שְׁלוּחַ צִבּוּר שֶׁהִשְׁגִּיר (שדילג) שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת,
אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ משום טורח הציבור, אבל אם לא סיים את התפילה מחזירים אותו - פירוש "אור ישרים".

עיון קצר באגדה

עניינה של האגדה בדברי המשנה 'העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו...'.
רבי אחא ורבי יודה בן פזי נכחו בתפילה בבית הכנסת בעת ששליח ציבור השמיט ברכה אחת. הם פנו לרבי סימון בשאלה לדרך בה יש לנהוג. תשובתו של רבי סימון ניתנה בשמו של רבי יהושע בן לוי לפיה שליח ציבור שהשמיט, דילג, על שתיים שלש ברכות אין מחזירין אותו.
תשובה זו קשה, שכן מה שונה שליח הציבור שהשמיט ברכה ואין מחזירין אותו, משליח הציבור שטעה ובגין טעות זו קובעת המשנה שאחר יעבור תחתיו. להבנתם של המפרשים אין ליחס כוונות זדון להשמטה זו.(ראה הפני משה,בעל ספר חרדים וכן משתמע מדברי המהר"א פולדא. כיוון של כוונת זדון מביא ר"ש סירליאו הסובר "אין מסלקין לומר שבמרד השמיטה") ולכן 'אין מחזירין אותו' מפני טורח הציבור.
אולם נמצאה ברייתא שיש בה משום מחלוקת על דברי רבי יהושע בן לוי. כיוון שלשיטתה, אם השמיט שליח הציבור את שלוש הברכות: 'מחיה מתים', 'מכניע זידים' (היא ברכת המינים) ו'בונה ירושלים' מחזירין אותו בשל החשש שההשמטה מייצגת כפירה.

  • מחיה המתים – אינו בתחיית המתים.
  • מכניע הזדים – 'ברכת המינים' נועדה להרחיק את הנוצרים מבית הכנסת; בתחילה הם התפללו יחד עם הציבור, אך האלהתו של ישו הגדילה את הקרע, והיה חשש שמא המין העובר לפני התיבה לא יקפיד בברכה זו שבה הוא מקלל את עצמו.( אלבוגן, התפילה בישראל, עמ' 28)
  • בונה ירושלים – חורבן בית המקדש היה אמצעי תעמולה של הנוצרים אשר טענו כי בחורבן ובהפסקת הקורבנות הראה הקב"ה את רצונו לבטל את תורת משה, לכן היה חשש כי השמטת הברכה הייתה מכוונה על ידי המין.(שם, שם)


הברייתא משקפת את המתח בין הנצרות ליהדות, ונמצא כי דבריה משקפים נכונה את דברי המשנה ומעידים על המאבק במינים שהתנהל בתקופת התגבשותה של משנה זו.

אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מועד - אוניברסיטת חיפה|


(והנה מובאת ברייתא המכריעה בנוגע לפסיקה)
אַשְׁכַּח תָּנֵי וּפְלִיג: (נמצא תנא ששונה וחולק על מה שאמר רבי סימון וקובעת שמזירים רק בברכות מסויימות)
לַכֹּל (הברכות בתפילת שמונה עשרה) אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ (את שליח הציבור שדילג כמה ברכות),
חוּץ מִמִּי שֶׁלֹּא אָמַר "מְחַיֶּה הַמֵּתִים",
וּ"מַכְנִיעַ זֵדִים", וּ"בוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם". ברכת הגבורות (מחיה המתים); ברכת הזדים והמינין (מכניע זדים);ברכת בניין ירושלים (בונה ירושלים) - פירוש "אור ישרים".
(והסיבה)
אֲנִי אוֹמֵר, מִין הוּא.
"מינים" הוא כינוי לכופרים וגם לנוצרים ראשונים. המינים כפו בתחיית המתים ובבניין ירושלים לעתיד לבוא. ברכת המינים היא קללה שהיתה מכוונת כלפי המינים. ולכן, מי שאינו אומר את שלוש הברכות האלו, יחשדו בו שהוא מין - פירוש "אור ישרים".

שְׁמוּאֵל הַקָּטָן עָבַר קֻמֵּי תֵיבוּתָא,
וְאַשְׁגַּר (טעה והשמיט מכניע זדים) "מַכְנִיעַ זֵדִים". (ברכת הזידים והמינים)
בְּסוֹפָה (בסוף התפילה), שְׁרֵי מַשְׁקֵף עֲלֵיהוֹן (התחיל משקיף על הציבור, האם יורו לו לחזור ולהתפלל כדי לומר את ברכת המינים שדילג עליה). ובסוף החל להשקיף לראות מה יאמרו לו על זה ואמרו לו לא שיערו חכמים בך ולא עליך אמרו כן דודאי לאדם כמותך אין לחשוד אותו בכך - פירוש פני משה
דלגה והתחיל "על הצדיקים" והזכירוהו ולא ידע לאמרה ששכחה והם לא היו מתפללים במחזורים אלא בעל פה - פירוש "מבעל ספר חרדים".

עיון קצר באגדה

עניינה של האגדה בדברי המשנה 'העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו...'. לשיטת הברייתא המובאת בסוגיה מחזירים את '..מי שלא אמר מחיה המתים, ומכניע זדים ובונה ירושלים...' כיוון שחוששים כי הוא מין.(ראו אגדה קודמת)

באנקדוטה מסופר כי שמואל הקטן, כותבה של ברכת המינים,(הרחבה על הברכה ראו אלבוגן, התפילה בישראל, עמ' 27 – 29.) דילג על ברכה זו בעת ששימש כשליח הציבור. עם סיום התפילה הביט שמואל הקטן בציבור המתפללים מחשש שיחליפוהו כשליח ציבור.(אלבוגן מבהיר את מקומה וחשיבותה של תפילה זו. לדבריו, אמירתה הייתה אבן בוחן לזיהויו של המתפלל, וכול מי שלא אמרה הורחק מהקהילה, קל וחומר שליח ציבור שעשה כך. (התפילה בישראל עמ' 27 – 28)) חששו של שמואל הקטן התבסס על כך שבברכת המינים הקפידו בבית הכנסת שמא ישמיט שליח הציבור מהברכה או ישנה אותה כיוון שהוא מין, ואם כן הרי שעשה זאת בזדון.(אלבוגן, שם) תגובת קהל המתפללים הבהירה לשמואל הקטן כי אינם חושדים באדם כמותו שדבק בו חשש מינות.

הסיבה בגללה דילג שמואל הקטן על ברכת המינים אינה מבוארת בסיפור ומפרשים התלבטו בנושא זה.(רשב"א על הסוגיה בבבלי פירש: 'לשנה אחרת שכחה, ק"ל דמהכא משמע שלא היה רגיל לאמרה שאלו כן מאי קאמר לשנה אחרת שכחה'. בעל הפני משה סבור כי שמואל הקטן השמיט את הברכה כתוצאה מטעות)

אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מועד - אוניברסיטת חיפה|


אָמְרִין לֵיהּ:
לֹא שֵׁעֲרוּ חֲכָמִים בָּךְ! (החכמים לא התכוונו אליך כיוון שאין לחשוד בך שאתה מין)

בתלמוד בבלי נאמר

כן תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁמְעוֹן הַפָּקוֹלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה. אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים? עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְתִקְּנָהּ. כדלְשָׁנָה אַחֶרֶת שְׁכָחָהּ,הִשְׁקִיף בָּהּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, וְלֹא הֶעֱלוּהוּ. באַמַּאי לֹא הֶעֱלוּהוּ? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: טָעָה בְּכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן — אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ, בְּבִרְכַּת הַמִּינִים — מַעֲלִין אוֹתוֹ. חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא מִין הוּא? גשָׁאנֵי שְׁמוּאֵל הַקָּטָן דְּאִיהוּ תַּקְּנַהּ.(כ"ח:כ"ט.)

(כיוון שדיברו על טעות בתפילה, מדברים על ספק טעות בתפילה)
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא,
רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר:
סָפֵק הִזְכִּיר שֶׁלְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, סָפֵק לֹא הִזְכִּיר,(האם אמר הזכרה מעין המאורע של ראש חודש ("יעלה ויבוא")בברכת העבודה)
מַחְזִירִין אוֹתוֹ.(רק בתפילת שחרית ובתפילת מנחה - בערבית - לא)
לְאֵיכָן (להיכן) הוּא חוֹזֵר?
שִׁמְעוֹן בַּר וָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן:
אִם עָקַר אֶת רַגְלָיו (הלך ממקומו ולא היה בדעתו לומר עוד איזה תחנונים), חוֹזֵר כַּתְּחִלָּה (לראש התפילה),
וְאִם לָאו, חוֹזֵר לַעֲבוֹדָה (לתפילת העבודה).
אָמַר רַבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי:
הֶסֵּעַ דַּעַת (העתקת מחשבות), כְּמִי שֶׁעָקַר אֶת רַגְלָיו (כמו שעקר את רגליו וחוזר לראש התפילה).
(ומציעים מקרה שדינו מסופק) וְאִלַּיִן תַּחֲנוּנַיָּא, צְרִיכָה.במקרה שסיים תפילתו ואמר תחנונים לאחר התפילה, שכן כך היו נוהגים, ועדיין לא עקר את רגליו, הדין מסופק: האם הוא כמי שעקר את רגליו או שלא, שהרי במקרה זה הוא לא הסיח את דעתו מהתפילה - פירוש "אור ישרים".

המקום בתורה שממנו מתחיל הקורא בתורה במקומו של מי שקרה והשתתק
רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא,
רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן:
הָיָה (העולה לתורה) קוֹרֵא בַּתּוֹרָה (בספר התורה) וְנִשְׁתַּתַּק (נתקף במחלת השיתוק בלשונו) וצריך להחליף באחר שיקרא במקומו - פירוש "אור ישרים".
זֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד תַּחְתָּיו
יַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁהִתְחִיל הָרִאשׁוֹן. (השני העולה לתורה במקומו צריך להתחיל לקרוא בתורה מתחילת הקריאה שקרא הראשון ולא יתחיל מהמקום בו הפסיק הראשון)
אִם אוֹמֵר אַתְּ מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק הראשון - נמצא),
הָרִאשׁוֹנִים נִתְבָּרְכוּ לִפְנֵיהֶן, וְלֹא נִתְבָּרְכוּ לְאַחֲרֵיהֶן, הפסוקים שקרא הראשון עד מקום שהפסיק, לפני קריאתם נאמרה ברכת התורה על-ידי הראשון, ולאחר קריאתם לא נאמרה ברכת התורה על-ידי הראשון כיוון שנשתתק - פירוש "אור ישרים".
וְהָאַחֲרוֹנִים נִתְבָּרְכוּ לְאַחֲרֵיהֶן, וְלֹא נִתְבָּרְכוּ לִפְנֵיהֶן. הפסוקים שקרא השני ממקום שהפסיק הראשון, לאחר קריאתם נאמרה ברכת התורה על ידי השני, ולפני קריאתם לא נאמרה ברכת התורה על ידי השני , שכיוון שהשני עומד במקומו של הראשון, אין השני מברך לפני קריאתו, שכבר בירך הראשון ברכה זו - פירוש "אור ישרים"
וּכְתִיב:
"תּוֹרַת יי תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ"(תְּהִלִּים י"ט,ח'),(התורה היא דבר שלם בלי פגם והיא מחיה את הנפש; ויש לדרוש את הכתוב:
שֶׁתְּהֵא (התורה) כֻלָּהּ תְּמִימָה כלומר, שיהיו כל הקריאות בתורה שוות, ומכאן שיש לברך לפני כל קריאה ולאחר כל קריאה. לכן אי אפשר שיתחיל השני ממקום שפסק הראשון, שאם כן, הראשונים הם קריאה אחת והאחרונים קריאה שנייה, ואין שתי הקריאות תמימות, כיוון שאים ברכה לפני כל קריאה ולאחר כל קריאה; אלא יתחיל השני ממקום שהתחיל הראשון, ונמצא שכל הפסוקים נתברכו לפניהם ולאחריהם. שכיוון שהתחיל השני ממקום שהתחיל הראשון, כל הפסוקים הם קריאה אחת, והיא תמימה. שהראשון בירך לפני הקריאה והשני בירך לאחר הקריאה- פירוש "אור ישרים"

(מקבילה לפיסקה הקודמת)
תְּנֵי:
לֹא יְהוּ שְׁנַיִם קוֹרִין בַּתּוֹרָה וְאֶחָד מְתַרְגֵּם. לא יקראו שנים יחד את הקריאה בתורה, אץ שרק אחד (אחר) מתרגם את הקריאה שהם קוראים, אלא אחד קורא בתורה ואחד (אחר) מתרגם - פירוש "אור ישרים"
אָמַר רַבִּי זְעוֹרָא:
מִפְּנֵי הַבְּרָכָה. מפני שהשניים יצטרכו לברך ברכת התורה לפי קריאתם ולאחריה, ואסור שיברכו שניים על אותה ברכה - פירוש "אור ישרים"
וְהָתְנֵי:
לֹא יְהוּ שְׁנַיִם מְתַרְגְּמִין וְאֶחָד קוֹרֵא!
אִית לָךְ מֵימַר, מִפְּנֵי הַבְּרָכָה? (בתמיהה, והרי אין המתרגם מברך ברכה !מדוע לא יהי שניים מתרגמים. ולכן יש לשלול את ההנחה של רבע זעירא)
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁאֵין שְׁנֵי קוֹלוֹת נִכְנָסִין לְתוֹךְ אֹזֶן אַחַת. (הסיבה היא שאין אדם יכול לשמוע שני קולות יחד ומשום כך גם לא יהיו שני מתרגמים)

עיון קצר באגדה

בסוגיה עוסקים באפשרות ששניים יקראו בתורה יחדיו, וכבסיס לשאלה ולתשובה עליה מביא בעל הסוגיה את הברייתא שבירושלמי מגילה (פ"ד ה"א דף עד ע"ד עמ' 768) 'לא יהיו שנים קורין בתורה ואחד מתרגם'.(הנוסח בתוספתא שונה מהמובאה בירושלמי; 'בית הכנסת של לעוזות אם יש להן מי שיקרא עברית פותחין עברית וחותמין עברית אם אין להן מי שיקרא אלא אחד אין קורא אלא אחד' [תוספתא (מהד' ליברמן) מגילה פ"ג הי"ג עמ' 356].) ליברמן מבאר שפתחו וחתמו בברכה בעברית וקראו בלעז באמצע בכדי שהקהל יבין. ( תוספתא כפשוטה (מסכת מגילה), עמ' 1179)
הרקע לעניין הינו בתקופה שבה הקהל לא שלט בשפה העברית, והעמידו מתרגם שתפקידו היה לתרגם את קריאת התורה לשפת העם לארמית. אך ברכות התורה לפני קריאתה צריכות להאמר בעברית, ובבית הכנסת מצוי היה רק אדם אחד ששלט בעברית, לכן נקראה כל הפרשה כיחידה אחת, ולא הייתה אפשרות לצרף למברך אדם נוסף שיברך עימו. סיבת האיסור לדעתו של רבי זעירא הינה שאין שניים יכולים לברך יחד על הקריאה.
על דעתו של רבי זעירא מקשים מהמשכה של הברייתא ('...לא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין ולא שנים קורין ואחד מתרגם ולא שנים קורין ושנים מתרגמין...' [תוספתא (מהד' ליברמן) מגילה פ"ג ה"כ עמ' עמ' 359]) בה נאמר: 'לא יהיו שניים מתרגמים ואחד קורא'. טעמו של איסור תרגום בשניים אינו ברכה, שכן אין המתרגם מברך.
כתשובה מובאת בסוגיה אמירה בעלת מטען ערכי הרלוונטי גם לתקופתנו 'אין שני קולות נכנסין לתוך אוזן אחת'. לקהל אין אפשרות לעקוב אחרי שני אנשים המדברים בעת ובעונה אחת אפילו הם אומרים דברים זהים, על אחת כמה וכמה אם אין זהות בדבריהם.

אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מועד - אוניברסיטת חיפה|


(ומציעים) תְּנֵי:
שְׁנַיִם קוֹרִין בַּתּוֹרָה, (אחד אחרי השני)
וְאֵין שְׁנַיִם מַפְטִירִין בַּנָּבִיא! (רק אחד קורא הפטרה)
אָמַר רַבִּי עוּלָא:
קְרוּיוֹת בַּתּוֹרָה וְאֵין קְרוּיוֹת בַּנָּבִיא. החיוב לקרוא בתורה הוא ממשה רבינו ועזרא הסופר אבל הם לא תקנו לקרוא בנביא , היות וקריאה בתורה היא חובה ישמיעו אותה גם בשניים ואילו בנביא אין חובה ולכן נשמע מאחד - פירוש פני משה
(במשנה שנינו: יעבור אחד תחתיו, ולא יהי סרבן באותה שעה)
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ דְּרוֹמָיָא:
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים,
רֻבָּן (כמות גדולה) וּמִעוּטָן (כמות מצומצמת) רַע, וּבֵינוֹנִיתָן (חוסר קיצוניות) יָפָה: (טוב, מעולה)
הַשְּׂאוֹר בצק חמוץ ששמים בתוך העיסה והוא גורם לתסיסת הבצק ולתפיחתו וְהַמֶּלַח וְהַסֵּרוּב.- פירוש "אור ישרים" מיאטן, אי היענות לבקשת מישהו- פירוש "אור ישרים"
(כאשר מבקשים מאדם לעשות דבר, כיצד הוא ראוי לנהוג?)
כַּתְּחִלָּה (בפעם הראשונה) מְסָרֵב, בַּשְּׁנִיָּה (שמבקשים ממנו) מְעַמְעֵם (מהסס, מפקפק - האם לעשות את רצון מבקשו ?), וּבַשְּׁלִישִׁית (שמבקשים ממנו) רָץ וּבָא (לעשות את רצון מבקשו. כך הסירוב היא מידה בינונית, שהיא הדרך הראויה).
(כשם שאין ראוי לסרב יותר מדי לבקשה לעבור לפני התיבה, כך אין ראוי להפציר יותר מדי בבקשה לעבור לפני התיבה. ומספרים:)
רַבִּי חוּנָא הֲוָה יָתִיב בַּחֲדָה כְנִישְׁתָא (היה יושב בבית כנסת אחד).
עָאל חַזָּנָא וְאַטְרַח עַל חַד דְּיֵיעוּל (נכנס החזן - המשגיח - והפציר מאוד על אחד שיעבור לפני התיבה),
וְלָא קַבֵּל עֲלוֹי (ולא הסכים להכנס).
בְּסוֹפָא אֲתָא לְגַבֵּי רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לֵיהּ:
לֹא יִכְעֹס מָרִי עָלַי! (בסוף בא המסרב לפני רבי אלעזר והתנצל על סירובו)
בְּגִין דְּלָא הָוֵינָא מִתְּעָר לָא עַלֵּית. (הסיבה לסירובי שלא הייתי ער לגמרי)
אָמַר לֵיהּ:
עֲלָךְ לָא כַעֲסֵית, אֶלָּא עַל הָדֵן דְּאַטְרַח (לא עליך אני כועס, אלא על החזן שלא היה צריך יותר מדי לעבור לפני התיבה).

עיון קצר באגדה

במשנה (ברכות פ"ה מ"ג) נאמר: 'העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה...', כלומר, המתבקש לעבור לפני התבה תחת זה שטעה ראוי שלא יסרב.(בבבלי מצויה ברייתא לפיה על המתבקש לעבור לפני התבה צריך לסרב. 'תנו רבנן: העובר לפני התיבה - צריך לסרב, ואם אינו מסרב - דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי - דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. כיצד הוא עושה - פעם ראשונה יסרב, שניה מהבהב, שלישית - פושט את רגליו ויורד' (ברכות לד ע"א).אפשר כי אם מדובר בהחלפה של מי שטעה אין לסרב 'מפני שגנאי הוא שתהא התפלה מופסקת כל כך' (רש"י ברכות לד ע"א ד"ה משנה ולא יהא סרבן באותה שעה))

האגדה מרחיבה ומפרטת בעניין הסירוב.{{ש))
רבי יהושע דרומיא ממליץ על שלושה עניינים שרצוי כי השימוש בהם יהיה במידה בינונית, משמע מחד גיסא לא להפריז, ומאידך גיסא לא להמעיט בשימוש בהם. שניים הם בתחום הכנת המזון; 'השאור' שמערבים בעיסה להחמצתה ו'המלח' שמתבלים בו את בתבשיל. העניין השלישי מוזכר במשנתנו, והוא ה'סירוב' לעבור לפני התיבה. בסוגיה מבוארת הדרך הנאותה לסרב;. בתחילה מסרבים, בפנייה השנייה מהססים, ובפנייה השלישית על האדם לרוץ, לבוא אל התיבה ולעבור לפניה.
בהקשר לדרך הסירוב המוצעת על ידי רבי יהושע דרומיא מובא הסיפור.
רבי חונא (בכ"י וטיקן נכתב רבי אליעזר, ונראה כי זהו הנוסח הנכון, שכן גם באגדתנו בא אותו אדם שסרב לרבי אליעזר.) ישב בבית כנסת אחד, ושמש בית הכנסת הפציר באחד מבאי בית הכנסת לעבור לפני התיבה, אך אותו אדם לא נענה לבקשה. בסיומה של התפילה ניגש המסרב לרבי אליעזר, התנצל על סירובו ואף נתן לו סיבה. רבי אליעזר השיב שלא עליו היה הכעס כי אם על הדיין(נראה שהכוונה לשמש או לגבאי של בית הכנסת.) שהפציר בו. בתשובה מעמיד רבי אליעזר פן שונה לסירוב, ולדעתו, זכותו של אדם לסרב גם שלוש פעמים מסיבותיו, ואין להפציר בו יותר משלוש הפניות.

אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מועד - אוניברסיטת חיפה|

(מהו המקום בקדושה שממנו מתחיל העובר לפני התיבה במקום זה שהשתתק)
בְּטִיטַי (שם אדם) אִשְׁתַּתַּק בְּאוֹפָנַיָּה. (נתקף בשיתוך כאשר אמר "אופנים" בין "קדוש קדוש קדוש...) לבין "ברוך כבוד ה' במקומו")
אֲתוֹן וְשַׁיְלוּן לְרַבִּי אַבּוּן:
אָמַר לוֹן רַבִּי אַבּוּן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי:
זֶה שֶׁהוּא עוֹבֵר תַּחְתָּיו יַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק. (הראשון, ולא יתחיל השני מתחילת ברכת קדושת השם, הברכה השלישית בשמונה עשרה שבתוכה משולבים פסוקי ה"קדושה")
אָמְרִין לֵיהּ:
וְהָא תְּנֵינַן:
מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה זֶה! (הרי אמרנו התחית הברכה)
אָמַר לוֹן:
מִכֵּיוָן דַּעֲנֵיתוּן קְדֻשְּׁתָא,
כְּמִי שֶׁהוּא תְּחִלַּת בְּרָכָה.כשפתח הראשון ב"אופנים" כבר ענו הציבור קדושה בתחילה הי השתה ממקום זה ואילך כמי שהוא תחילת הברכה - פירוש פני משה

הלכה ד' הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה[]

דף מ,ב פרק ה הלכה ד משנה [בְּרָכוֹת ה,ד] תוכן השיעור: ששליח הציבור צריך להימנע מדברים העלולים לבלבלו ולהביאו לידי טעות; על בור ועל חכם: להלכה ובדרך ארץ; איך על הכהנים ךנהוד ב"ברכת כהנים";

מַתְנֵיתָה.

"הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה
לֹא יַעֲנֶה אַחַר הַכֹּהֲנִים "אָמֵן", בסוף כל ברכה כמו ששאר הציבור עונים; - פירוש פני משה
מִפְּנֵי הַטֵּרוּף שמא יתבלבל ולא ידע להמשיך בתפילה שאז נאמרה בעל-פה ולא מן הכתב - פירוש "אור ישרים". שלא תטרוף דעתו ויטעה לפי שש"ץ צריך להתחיל ברכה שנייה ולהקרות להן מילה במילה ואם יענה אמן לא יוכל לכוון ולחזור ולהתחיל הברכה שראוי להתחילה; - פירוש פני משה
וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא,
לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. אם אין בבית הכנסת כהן אלט שליח הציבור בלבד - לא יברך את העם שהוא שליח ציבור, שמא יתבלבל ולא ידע להמשיך בתפילתו - פירוש "אור ישרים". שמא לא יוכל לכוון ולחזור לתפילתו להתחיל "שים שלום" שאפשר שתהא דעתו מטורפת מאימתא דציבורא - פירוש פני משה
וְאִם הַבְטָחָתוֹ (בטחון וידיעה ודאית.) שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ (שלא יתבלבל, אלא ידע להמשיך בתפילתו), ואם בטוח הוא שלא תהא דעתו מטורפת מאימת הציבור, רשאי לישא כפיו; - פירוש פני משה
רַשַּׁי."(רשאי לברך את העם)

(תלמוד)
תְּנֵי:
הַפּוֹרֵס אֶת שְׁמַע אחד מבני הכנסת היה משמיע באוזני הציבור את קריאת שמע ואת הברכות לפניה ואחריה. הציבור היה עונה לעומתו רק הפסוקים: קדושה, שמע והמלכת ה' בברכת הגאולה - פירוש "אור ישרים". וְהָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה (אומר תפילת העמידה),
וְהַנּוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו (מברך את העם) ,
וְהַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, וְהַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא,
וְהַמְּבָרֵךְ עַל אַחַת מִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה,
לֹא יַעֲנֶה אַחַר עַצְמוֹ "אָמֵן", (אסור לו לענות אמן על הברכות שהוא מברך)
וְאִם עָנָה, הֲרֵי זֶה בּוּר.
אִית תַּנַּי תָּנֵי "הֲרֵי זֶה בּוּר",
וְאִית תַּנַּי תָּנֵי (ויש תנא ששונה בברייתא) "הֲרֵי זֶה חָכָם".
אָמַר רַב חִסְדָּא:
מַן דָּמַר "הֲרֵי זֶה חָכָם",
בְּעוֹנֶה בַסּוֹף.(אם זה בסיום עניין - כמו בסוף קריית שמע)
וּמַן דָּמַר "הֲרֵי זֶה בּוּר",
בְּעוֹנֶה עַל כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה.

יש בור וחכם בהלכות תורה ויש... בהלכות דרך ארץ
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא:
שְׁנַיִם יִשְׂרָאֵל (יהודי שאינו לא כהן ולא לוי) וְאֶחָד כֹּהֵן,
מְמַצְּעִין אֶת הַכֹּהֵן.(שמים את הכהן באמצע)
אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּם שָׁוִין,
אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן תַּלְמִיד חֲכָמִים,
מְמַצְּעִין אֶת הֶחָבֵר (תואר כבוד של חכם).

עיון קצר באגדה

המשנה עוסקת בדין שליח ציבור שטעה ואוסרת על שליח הציבור לענות אמן אחר ברכת הכהנים שמא יתבלבל ויטעה. המשכה הוא בדין ברכת הכהן כאשר הכהן משמש כשליח ציבור.

האגדה עוסקת בכבודם של הכוהנים.

רבי חנינא קובע כי שני ישראל (משמע שאינם כהנים או לווים) שהלכו ביחד עם כהן, ילך הכהן באמצע מפני כבודו,(על הליכה "באמצע" בין שני אנשים כבטוי של כבוד ראו תלמוד בבלי מסכת יומא דף לז ע"א "ועוד תניא: שלשה שהיו מהלכין בדרך, הרב באמצע, גדול בימינו, וקטן משמאלו. וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת שבאו אצל אברהם: מיכאל באמצע, גבריאל בימינו, ורפאל בשמאלו...") אך אם בין השלושה היה תלמיד חכם, ילך הוא באמצע, שכן כבודו של תלמיד חכם אשר רכש ידע גדול מכבודו של כהן שקבל תפקידו כבן למשפחת כהונה.

אמירתו של רבי יהושע בן לוי מוסיפה נדבך נוסף למדרג הקדושה שבעם ישראל. רבי יהושע שהיה ממשפחת לווים לא הקדים מימיו לזמן את הסועדים לברכת המזון אם היה כהן בארוחה וזאת מפני כבודו של הכהן, אך אם לא נכח כהן בסעודה, הוא לא הניח לישראל לזמן לברכה, שכן כבודו של לוי גדול מכבודו של ישראל

אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מועד - אוניברסיטת חיפה|

תוכנית בית הכנסת בבית אלפא והפסיפסים העלה את התרשים:Talmoryair



על ברכת כהנים
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי:
מִיָּמַי לֹא בֵּרַכְתִּי (למרות שהיה חכם) לִפְנֵי כֹהֵן,
וְלֹא הִנַּחְתִּי יִשְׂרָאֵל לְבָרֵךְ לְפָנָיו.
רַבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר:
כָּל כֹּהֵן שֶׁהוּא עוֹמֵד (שוהה) בְּבֵית הַכְּנֶסֶת (בתפילת שליח ציבור),
וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו (עם הכהנים המברכים את העם),
עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה מפר מצווה חיובית שציווה ה - במדבר ו' כ"ב-כ"ז - . מצווה זו אינה רק במקדש אלא גם מחוץ למקדש - פירוש "אור ישרים".
רַבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי (שהיה כהן),
כַּד הֲוָה תַּשִּׁישׁ, הֲוָה חָזֵיק רֵישֵׁיהּ, (כשהיה תשוש חולה, היה עוטף ראשו כדרך החולים)
כך היה תשוש ולא היה יכול לישא את כפיו היה חזיק רישיה , קשרו בחוזק, למען יראו שמחמת תשוש כח אינו הולך לנשיאת כפיים והוך אחרי העמוד; - פירוש פני משה
וְקָאֵי לֵיהּ אֲחוֹרֵי עַמּוּדָא (ועומד לו מאחורי העמוד - שכן העומד מאחורי העמוד אינו נחשב כעומד בבית הכנסת).
בית הכנסת בארץ ישראל היה אולם שחללו הפנימי נחלק על-ידי שנח טורים של עמודים לאולם תווך ושתי סיטראות - סיטרא: שטח צדדי המפרד מאולם נתווך על-ידי עמודים - פירוש "אור ישרים".

עיון קצר באגדה

הסיפא של המשנה עליה מוסבת האגדה עניינו בדין ברכת הכהן כאשר הוא משמש כשליח ציבור, ואגב נושא זה מובא בתלמוד דיון בדבר חובתם של הכהנים.
רבי יהודה בן פזי מביא מימרה בשם רבי אלעזר לפיה כהן המצוי בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו לברך את ישראל עובר בעשה. יש להניח כי ההלכה מתבססת על הכתוב בתורה: 'וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְקֹוָק פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם' (במדבר ו' כ"ב – כ"ו).
בעל הסוגיה מספר על דרך התנהגותם של כהנים אשר רצו להימנע מלפרוס כפיהם ולברך את ישראל.
רבי יודה בן פזי כאשר חלה או תש כוחו היה עוטף את ראשו ומסתתר מאחורי עמוד, דרך המבהירה כי אי עלותו לברך נובעת מחולשה ולא מרצון לביטול מצווה.
רבי אלעזר היה יוצא מתחום בית הכנסת, ואפשר שסבר כי על אף חולשת הגוף נוכחותו בתחומי בית הכנסת מחייבת אותו לעלות ולברך את ישראל.

אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מועד - אוניברסיטת חיפה|


רַבִּי אֶלְעָזָר (שהיה כהן) נָפֵיק לֵיהּ לְבָרָא (היה יוצא לו מבית הכנסת לחוץ, בברכת כהנים, כדי לא לעבור על מצוות "עשה" הוא סבור שעמידה מאחורי העמוד אינה מספקת ולכן היה יוצא החוצה (המקור כנ"ל).

רַבִּי אַחָא,
רַבִּי תַנְחוּמָא בְּרַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי שַׁמְלַי:
עִיר שֶׁכֻּלָּהּ כֹּהֲנִים, כֻּלָּם נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם (כל העומדים בבית הכנסת שהם כהנים, מברכים את העם).
לְמִי הֵם מְבָרְכִין? (שהרי אין בעיר מי שאינם כהנים)
לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּצָּפוֹן, לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּדָּרוֹם, כלומר לעם שבשדות; - פירוש פני משה
לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּמִּזְרָח, לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּמַּעֲרָב.
וּמִי עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶם "אָמֵן"?
הַנָּשִׁים וְהַטַּף. מקורות רבים מעידים על בואם של נשים וטף לבית הכנסת בכל שעת כושר - פירוש "אור ישרים".

תְּנָא אַבַּיֵּי בֵּירַבִּי בִּנְיָמִין:
הָעוֹמְדִים לַאֲחוֹרֵי הַכֹּהֲנִים אֵינָן בִּכְלַל בְּרָכָה (מי שעומד מאחורי הכהנים מראה שאינו חפץ בברכה, ולכן אינם מתברכים).
הָעוֹמְדִים לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים,
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר וָא:
אֲפִלּוּ חוֹמָה שֶׁלְּבַרְזֵל (אינה מפסקת), הַבְּרָכָה מַפְסְקַתָּהּ.
הָעוֹמְדִים מִן הַצְּדָדִין,
נִשְׁמְעֶנַּהּ מִן הָדָא: (משנה פרה יב,ב) (נלמד מהזיית מי אפר הפרה לטמא מת)
"נִתְכַּוַּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו, וְהִזָּה לְאַחֲרָיו,
לְאַחֲרָיו, וְהִזָּה לְפָנָיו,
הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה.
לְפָנָיו, וְהִזָּה עַל הַצְּדָדִין שֶׁלְּפָנָיו,
הַזָּיָתוֹ כְשֵׁרָה."
הָדָא אָמְרָה,
אַף הָעוֹמְדִין מִן הַצְּדָדִין בִּכְלַל בְּרָכָה הֵן.
 
אָמַר רַב חִסְדָּא:
וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַחַזָּן (הקורא לכהנים לברך) יִשְׂרָאֵל .
רַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב אָמַר:
אִם הָיָה כֹּהֵן אֶחָד, אוֹמֵר "כֹּהֵן",
אִם הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹמֵר "כֹּהֲנִים".
אָמַר רַב חִסְדָּא:
אֲפִלּוּ כֹּהֵן אֶחָד, אוֹמֵר "כֹּהֲנִים".
שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא אֶלָּא לַשֵּׁבֶט.

הלכה ה' הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה, סִימָן רַע לוֹ[]

דף מא,א פרק ה הלכה ה משנה בְּרָכוֹת ה,ה

תוכן השיעור: משנה זו מלמדת שיהיה אדם זהיר בתפילתו שלא יטעה; אם טעה או השתבשה התפילה סימן רע הוא; מתי תפילה מתקבלת ?;

משנה

"הַמִּתְפַּלֵּל (תפילת שמונה עשרה) וְטָעָה, סִימָן רַע לוֹ (סימן שתפילתו אינה מתקבלת);
וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא (וטעה בתפילתו), סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו (סימן לציבור שעשו אותו שליחם שתפילתם אינה מתקבלת),
מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁלָּאָדָם כְּמוֹתוֹ. (השליח הוא כמשלח עצמו, ולכן הרי זה כאילו כל הציבור טעה)

אָמְרוּ עָלָיו, עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָה,
שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים, וְאוֹמֵר:
"זֶה חַי", וְ"זֶה מֵת". (הבחין בין החולים: מי יבריא ומי ימות ?)
אָמְרוּ לוֹ: מְנַיִן אַתָּה יוֹדֵעַ?
אָמַר לָהֶן: אִם שָׁגְרָה תְפִלָּתִי בְּפִי, (נבעה וזרמה מפי בשטף ללא כל מכשול ועיכוב וטעות :) שהיא סדורה בפי במרוצה ואינו נכשל בה - פירוש פני משה
יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל;
וְאִם לָאו (שלא שגרה תפילתי בפי), יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף (דחוי-שהחולה ימות , שתפילתי שלא שגרה בפי היא סימן בידי שהיא דחויה מלפני ה' ואינו מקבל אותה) החולה הוא מטורף כמו "אך טרוף טורף". א"נ לשון טורפין לו תפילתו כלומר התפילה שהתפללו עליו מטורפת היא ואינה מתקבלת - פירוש פני משה

תלמוד
(מצמצמים את תחולת הקביעה)
רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר:
וּבִלְבַד בָּאָבוֹת (סימן רע - רק במקרה שטעה בברכה הראשונה שבתפילת שמונה עשרה).
הא דאמרו המתפלל וטעה בברכת האבות הוא שאמרו שברכה זו ראשונה היא וצריך לכוון בה - פירוש פני משה
מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁחָלָה בְּנוֹ,
וְשָׁלַח שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים
אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָה בֶן דּוֹסָא לְעִירוֹ.
אָמַר לָהֶן:
הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֶעֱלֶה לָעֲלִיָּה.
וְעָלָה לָעֲלִיָּה וְיָרַד.
אָמַר לָהֶן:
בָּטוּחַ אֲנִי שֶׁנִּנּוֹחַ בְּנוֹ שֶׁלְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵחָלְיוֹ.
וְסִיְּמוּ. (רשמו את השעה)
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה תָּבַע מָזוֹן (בקש מזון לאכול וזה סימן שהבריא).

עיון קצר באגדה

במשנה מובאת ההלכה 'המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו' מפני 'ששלוחו של אדם כמותו'. בהקשר לה מובא במשנה סיפור המתאר את יכולתו של רבי חנינא בן דוסא לזהות את עתידו של החולה על פי הדרך שבה הייתה תפילתו שגורה בפיו.
בסוגיה מובא סיפור נוסף המבאר ומעצים את יכולותיו של רבי חנינא בן דוסא.
בנו של רבן גמליאל חלה, ולכן שלח האב שני תלמידי חכמים לרבי חנינא בן דוסא להתפלל לרפואת בנו. משבאו עלה רבי חנינא בן דוסא לעליית ביתו כדי להתייחד בתפילתו לרפואת בנו של רבן גמליאל. ברדתו בישר לשני תלמידי החכמים כי בנו של רבן גמליאל יירפא ממחלתו. תלמידי החכמים ציינו לעצמם את הזמן בו נאמרו דברי רבי חנינא ובחוזרם לרבן גמליאל התברר כי בדיוק באותה עת ביקש בנו מזון, בקשה המעידה על החלמתו.

אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מועד - אוניברסיטת חיפה|

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן:
אִם כִּוַּנְתָ אֶת לִבָּךְ בַּתְּפִלָּה,
תְּהֵא מְבֻשָּׂר שֶׁנִּשְׁמְעָה תְּפִלָּתָךְ. (תשמע בשורה טובה שנתקבלה תפילתך על=ידי ה'. ומסבירים:)
וּמַה טַּעַם?
"תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ".(תְּהִלִּים י,יז)

עיון קצר באגדה

במשנה מובאת ההלכה "המתפלל וטעה סימן רע לו...', ובהקשר לה מובא במשנה סיפור המתאר את יכולתו של רבי חנינא בן דוסא לזהות את עתידו של החולה על פי הדרך שבה הייתה תפילתו שגורה בפיו. בנושא זה מובאות בסוגיה שתי מימרות שיש בהם כדי לקשור את תחושת כל אדם להיענותו של האל לתפילתו.
מימרה ראשונה – 'אם כיוונתה את לבך בתפילה תהא מבושר שנשמעה תפילתך'
רבי שמואל בר נחמני סבור כי אדם החש שעלה בידו לכוון ליבו בתפילה, יתבשר שנשמעה תפילתו לפני האל. את קביעתו סומך רבי שמואל בר נחמני על דרישת הפסוק 'תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ' (תהילים י' י"ז) לפיה יש קשר בין 'הכנת הלב' ל'הקשבת האל'. (המדרש אינו כפשוטו של מקרא)
מימרה שנייה – 'אם עשו שפתותיו שלאדם תנובה יהא מבושר שנשמע תפילתו'
רבי יהושע בן לוי קושר בין הכוונה שבאה לביטוי בשפתי המתפלל לבין קבלת התפילה על ידי האל. דבריו נסמכים על דרישת 'בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהֹוָה וּרְפָאתִיו' (ישעיהו נ"ז י"ט), משמע שהאדם החש בשפתיו את כוונת תפילותיו, הוא יתבשר על שלום ורפואה.
שתי המימרות יוצרות קשר בין יכולת כוונת האדם בתפילתו לבין קבלתה על ידי האל.

אגדות התלמוד הירושלמי - מאגר מועד - אוניברסיטת חיפה|

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי:
אִם עָשׂוּ שִׂפְתוֹתָיו שֶׁלָּאָדָם תְּנוּבָה (פרי-דיבור), אם הניבו שפתיו של המתפלל מעצמן את התפילה, שביטאו שפתיו את התפילה כראוי ללא כל מכשול ועיכוב וטעות - פירוש "אור ישרים". שמרגיש בעצמו שאומרה סדורה ותיבה לאחר תיבה כהוגן ובכוונה - פירוש פני משה
יְהֵא מְבֻשָּׂר שֶׁנִּשְׁמְעָה תְּפִלָּתוֹ (ישמע בשורה טובה שנתקבלה תפילתו על-ידי ה' ומסבירים :).
מַה טַּעַם?
"בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם, כשיש ניב שפתיים אז מבושר לו שלום - פירוש פני משה
שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב,
אָמַר יי וּרְפָאתִיו." (יְשַׁעְיָה נז,יט)
ה' שברא את פרי השפתיים, כלומר הדיבור, אמר שיביא שלום לעם ישראל, הן לרחוקים שבגלות והם לקרובים שבארץ, וירפא אותם. ויש לדרוש את הכתוב , שאם הדיבור והתפילה שברא ה' ושם אותם בפי המתפלל נבעו וצמחו מאליהן משפתיו של המתפלל, הרי זה סימן שתפילתו מקובלת ורצויה לפני ה', והוא ישלח לו שלום ורפואה - פירוש "אור ישרים".
סליק פרקא'

השיעור הבא[]

Advertisement