Family Wiki
Advertisement

בס"ד 15/02/2021
תמלול של ראיון עם אמא חנה שמשא , דה הרטוך-(יוזמה של שפילברג)

נולדתי 14/11/1926.כשהייתי בת 3, ההורים שלי פתחו חנות קטנה.
אמא של אבא, חנה טפלה בבית. לוי אבי היה הבן הצעיר שלה. אחכ פתחו חנות גדולה..... מדי פעם קראו לנו "יהודי מלוכלך" אבל הרבצנו להם......היו לנו חברים גויים, וידענו להתגונן שלושתינו: חנה ,טרוש,יצחק ( ההרטוחים). הלכנו לבית ספר יהודי.
אני הלכתי לביס כבר בגיל 5 כי המורה אמרה שאני מוכנה.
היה חסר לי התקופה הראשונה ללימודים... קראתי המון ספורי האחים גרים, ז'ול ןרן וספרי בנות.
חוויות מביס: אהבתי עברית, דקדוק ותנך.
לגבי יהדות,לא ממש הבנתי,מצוות לא היו ממש מעניינות. אהבתי את ספור העקידה: ויבקע את העצים...
לא התחברתי לגויים ולא הבאתי אותם הבייתה.
בשבתות בבוקר, הלכנו לבית כנסת, אחכ אוכלים ואחכ היה שעור.
בקיץ השבת הייתה ארוכה מאוד ואמא רצתה לפתוח את החנות..... ההורים כמעט ולא טיילו איתנו.
עד 1930 היה מצוין, היה לנו רכב וכול הסביבה נסעו למוסך....
1934 היה מיתון וההורים מכרו את הרכב.
אבא קנה אופנוע והיה מרכיב אותי ולוקח אותי לעבודה שלו... היה כיף כי טיילנו ביחד.
תמיד לקחנו איתנו לחם( לא קנינו) עם פרי.. אבל לא הצליח בעבודה. מכר אופנוע וקנה אופניים וגם נסע ברכבות..... הייתה תקופה עצובה. לאנשים לא היה מה לאכול ... 1935-36הרבה נהגו לאכול אצלנו , גם גויים.
אבא עבד בתנועת BELAMI שהאידיאל שלה , כול האנשים שווים... באותה תקופה היו הרבה אידיאליסטים.
אנשים היו צריכים להחתים ולקבל קצבות מזון..... ההורים שלי לא רצו בזה אבל למשל הם הסתדרו כך שאבא היה מערבב חמאה עם חלב. לא היינו רעבים אבל....

שומר לבית קברות היהודי[]


יום ( הייתי בת 10-11) הופיע פרסום: מחפשים שומר לבית קברות היהודי של רוטרדם ואבא רצה מאוד משרה זו כי מקבלים דירה עם פחם .. אין שם חשמל ( הם לא ידעו שזה כך).
אחרי מס ימים הלכו לראות את הבית. השומר שפוטר שאל למה ככ הרבה אנשים באים?...... ההורים שלי התלהבו מהבית ולי נשמע מאוד מעניין ( אני אוהבת שינויים).
בהמלצת חבר, אבא שלי הלך לבית קברות אחר להתנדב ( כדי שיוכל לומר שהוא יודע את העבודה)
הסכימו לקבלו ואמרו לו :" יש לך מזל , יש היום 5 מתים"... אבא כמעט התעלף..
ואז הוא פגש אדם שקרא בכף ידו ואמר לו שהג'וב הזה מובטח " אבל תדע שיבואו זמנים רעים, אני רואה אבנים נופלות ולא עליך"..... הוא הכיר איש זה מ בלמי.
אבא חזר הבייתה וספר הכול לאמא. לאחר מס חדשים הוא קבל את הג'וב.
הרב שאל אותו אם הוא יודע להתפלל ואבא נעלב!...... שלושה חדשים לפני שהודיעו לו הבית כבר היה ארוז.
בבית החדש אמא הצטרכה לבשל על פחמים ולכן קנו תנור גדול.... בצד התנור היה דלי עם ברז ודלת לפחמים...מאוד מעניין.
דייק-בהולנד בונים סכרים. גרנו מתחת לסכר ושם באמצע שום מקום עמד בית משנת 1600 וטופד היה השביל שהוביל לשם. הבית היה שייך לאנשים עשירים, אחכ פורק ועבר לארנהם.... היינו שם מאושרים ובאו אלינו הרבה חברים. היה מקום לכדורגל, עצי פרי, עיזים לחלב, תרנגולות..... כול דאגות החנות נעלמו, נשאר הרבה ציוד מהחנות.
אחרי לוויות , אנשים היו מקבלים קפה
בתיכון שלמדתי היו כ 1000 בנות והייתי רק מספר.... אחכ עברתי לביס קטן עם מורה נהדרת ( הייתה בארץ )...... יופריי פנדרפלק?.. ממש טפחה אותנו, לימדה שפות.
השפה בבית הייתה הולנדית. היו מעט מכרים שדברו יידיש אבל זה היה חריג וזר.... הרגשנו הולנדים ואחכ יהודים ( פעם הגעתי לחנות, שאלו אותי: שרהלה מתי את הולכת לפלשתינה?.... אמא שלי הודיעה להם שפעם אחרונה שהיא קונה אצלם. קראו לזה רשע'ס....)
הייתי עצמאית... ההורים לא דברו אתנו הרבה והחינוך היה ספרטני( לא הרבה נשיקות).... זה כנראה עזר
    

המלחמה 10/05/1940[]


הייתי אז בת 13.5...... יום לפני כן 09/05/1940 יום חמישי היינו בטיול, ראינו פרחים ליד רוטרדם והיה נפלא, חזרנו הבייתה ולמחרת בשעה 0500 ראינו אווירונים גדולים גרמניים שחורים, ראינו את הטייסים.
( המטוסים ההולנדים היו בצבע כסף)....... אבא פתח רדיו ואמר שהגרמנים נכנסו להולנד... אמא אמרה שהכול ממשיך כרגיל ונלך לבי"ס.
לא ידענו מה המשמעות..הלכתי עם האופניים לביס( ההורים היו בתק מלחמת העולם הראשונה וכזה לא היה בהולנד)
הגעתי לעיר....ברחוב הגדול שמו גרוטאות כדי לסגור את הרחוב... בנו שם מחסומים. מישהוא שאל: ילדה מה את עושה פה?..... אל תחזרי בדרך שבאת , לכי מסביב כי יש שם גרמנים.
אני הכרתי את הדרך, היה נמל פנימי עם מים עומדים. ראיתי אנשים עומדים ליד הבתים והם ירו באנשים אחרים שפשוט נפלו למים ואז הגיעה המשטרה והצטרכתי לחזור.
מסביב הייתה הרכבת עם תחנות קטנות אבל אסור היה לי לעבור( שאלו היכן אני גרה והייתי צריכה לומר סחייבנינג.....גרמנים לא אומרים חחח)
הגעתי הבייתה.... לאחר יומיים, הביאו 3 חיילים יהודים מתים. אבא שלי חפר ואמא ואבא קברו אותם, אחכ היו אנשים שהתאבדו כי פחדו.... ההורים שלי קברו אותם, אנחנו לא ראינו , נשארנו בבית.
אחכ נמל רוטרדם הופצץ ... היו המון אזעקות. מצאנו ניירות שהיה כתוב בהם " נפוצץ את כול העיר".... לא ידענו מה זה מקלט.
אנשים שגרו על הסכר חשבו שאצלנו טוב, הייתה אשה שילדה באותו יום . ההורים שלי נתנו לה את המיטה שלהם וישנו בחדר טהרה....הגיעו אלינו המון 70-60, היו המון ילדים.... כנראה נשארו לשבת.
14/5- הפצצה איומה שנמשכה 15 דק בלבד... אחכ הבעירו את העיר. שכבנו מתחת לגדר ... לא ידענו מה קורה. המוני אנשים ברחו מהעיר
היו חיילים הולנדים שהורידו מדים וערקו. אמא שלי נתנה להם מכנסיים..... היה בעיר תוהו ובוהו.
המשפחה שלנו ברחה אלינו בבכי גדול עם עגלה...... השריפות היו גדולות. הלילה היה כמו אור יום, הכול בער כשבוע, סרחון המתים היה נורא.
למשפחה של אמא לא קרה כלום, המשפחה של אבא עברו אלינו לכמה שבועות.
בן דוד שלו (שלנו) אלכס טונקמן- היה באגודת ישראל הוריד את הזקן שלו והודיע שיילך ללא כיפה,,

היציאה מהבית[]


אחרי חצי שנה שלחו אותנו לחלק אחר של הולנד-בורקולו.שם ראיתי את יחס הגרמנים ליהודים, על כול חנות יהודית היה מגן דוד " אל תקנו אצל יהודים"... אנשים הזמינו בערב ולקחו מוקדם בבוקר.... שם שמעתי פעם ראשונה את " כשדם יהודי משפריץ זה טוב" וזה היה מפחיד מאוד. הרגשתי שמשהוא מחכה לנו.... היינו שם 3 חודשים, זו הייתה קהילה דתית, חיים של עיירה קטנה, דומה מאוד לחיים בפולין ( למודי גמרא, שעורים, קדוש בשבת)
היה לי נהדר! אהבתי משהוא קבוע ואמיתי. אצלנו בבית הדגש היה: רק אל תתחתנו עם גוי, ושם זה היה מובן מאליו והחיים היו שם שונים, חיים יהודיים יפים!
            1941
כתוב בעתון: אסור ליהודים ללמוד עם גויים!... למדתי בביס יהודי. היו איתי עוד 3 בנות בכיתה: מרתה, פיתייה ואני- לא היו לנו אופניים/ אסור היה ליסוע בהם גם אם היה כי הכול ניתן לגרמנים.
הלכנו ברגל 1-1.5 שעה לכול צד והיה לנו כיף ( צעירים מסתכלים רק על הטוב)... והכיף שהיו בנים בכיתה וזה היה שינוי ולא ראינו כך עונש.... היינו צריכים לתפור מגן דוד על כול בגד. הרגשתי שאנשים גויים התביישו כי הם היו הומניים ( אבל לא בעניין של עזרה הדדית )..... אנחנו מתביישים שאתם צריכים הסתרה/ לשים מגן דוד, זה לא עשה עלי רושם.... אני יהודיה, אז מה?.מי שחבר שלי, נשאר...
בית הקברות היה אושר... אבא שלי קבל אישור. עד להודעה חדשה, לא צריך לכת למחנות( ידענו שמאמסטרדם נלקחו למחנות)
בימי א אחהצ היינו רוקדים עם הבנים..הגיעו לבקר בטופד וגם טיילנו קצת.
כול לילה היו הפצצות של אנגלים על הנמל. הגרמנים ירו נגד המטוסים... מולנו היה קזרנה וגרו שם הגרמנים . הם לא נגעו בנו ואפילו אמרנו להם שלום.... היינו היחידים בסביבה.
יום אחד, שמענו שהיהודים מהפרברים מגיעים לאמסטרדם ומשם נשלחים למחנה ווסטרבורג......
ואצלנו, היו יהודים שהגיעו לעבוד ליד בית קברות, אמא שלי נתנה להם שתייה חמה.... הייתה אווירה טובה!

1942[]


התחיל להיות עצוב. שמענו שווסטרבורג הוא רק מעבר לפולין, ומאנשים שברחו משם שמענו שזה נורא.הרבה אנשים אמרו : לא ייתכן!!!!
שני ספורים:
רוזה דה יונג: גרה בעיר עם שני הורים זקנים ושני אחים " לא בסדר". היא באה לבקר אצלנו ואז הגיע שכן ואמר לה שקבלה הזמנה להתייצב למחנה. אמרתי לה שלא תלך ( " את לא נראית יהודיה")...... היא ענתה שאינה יכולה כי הזמינו גם את אחותה...הלכתי אתה כדי לקנות לה בגדים חמים ( הגרמנים אפשרו..) הגוי אמר שבגלל שהיא קבלה הזמנה הוא ייתן לה בחינם... היא אמרה שהיא צעירה ולכן תחזור......
בשבת הלכנו לבית הכנסת,הייתי בת 16... (אנשים הלכו למחנות, חלקם הסתתרו אבל עדיין היה בית כנסת).. אכלתי אצל משהוא והיה שעור, היו מעט בני נוער.... וביניהם היה בחור שהייתה לו בעייה בירכיים והוא הלך עקום... והוא נותח .. הוא היה דתי נחמד ועדין ותמיד ליווה אותי.
פתאום הוא אומר לי: אני רוצה להתחתן איתך...עכשיו לאחר הנתוח יש לי רגליים טובות ואני מרויח כסף... נתחתן , נשכור חדר ונגור בעליית גג..אולי אם נתחתן לא יזמינו אותך לגרמניה. ... הייתי המומה ורציתי לדחות ( אני ורדה זוכרת שאמא בכתה, הוא רצה להספיק לחיות עם אשה לפני ש.....)הוא אמר שיהיה לנו טוב..... אמר שאחשוב שבוע ונתן לי נשיקה על הלחי, ועוד אמר שבשבוע הבא הוא מבקש תשובה.
לא ישנתי..... הייתי בסהכ בת 16...הרגשתי את דופק הזמנים. ידעתי שאני חייבת לו תשובה, מה לעשות??????
כעבור שבוע כול המשפחה נלקחה ( נשלחו באותו שבוע של סבתא שלי)......אני , ורדה: אמא שלי בוכה....
באותו זמן,מרתה חברתי, הייתה בת יחידה ומאוד מפונקת.... נלקחה עם ההורים לווסטרבורג. היא קבלה חופש מיוחד כדי להבחן בחינת בגרות(!!!!!!!)....הגיעה לביס עם ראש מגולח בגלל הכינים. אמרתי לה להישאר אצלנו, בקשתי ממנה לא לחזור, ענתה לי שאינה יכולה כי יענישו את ההורים שלה. היה לה כרטיס חזרה....... וזהו ( אמא בוכה)

אוקטובר 1942[]


היינו כולנו בבית. חמישי בערב.... דפיקות בדלת. כול מי שעבד ליד בית קברות כבר לא היה שם כי אסור היה להסתובב ( ללא קשר אם אתה יהודי או גוי)( היו מתים שהובאו לקבורה עם/בלי שם)
הייתה לנו יציאה מדלת אחורית. אחותי ואני ברחנו לבית קברות והתחבאנו..... באו לקחת את יוהנה דה הרטוך...... אבא אמר שהיא לא כאן אבל הם התעקשו. סבתא של אמא שנקראה באותו שם ( והייתה חולנית ודמנטית) שאלה: מי זה????...... אופה ענה: סתם באו לשאול...ושוב השוטרים אמרו: אנחנו מחפשים את יוהנה דה הרטוך..... היא אמרה: זו אני
אופה אמר,לא אתן את אמא שלי , היא חולה....... השוטרים ענו לו או היא או אתה. הם אפשרו לו להזמין לה אמבולנס...אומה שידעה גרמנית הלכה לקזרנה להזמין אמבולנס מהגרמנים. היא הכינה לחם עם גבינה והלבישה אותה.
הסבתא אמרה,אבל עכשיו לילה, הולכים לטיול?????? כל כך הרבה אוכל את נותנת לי?
שמו אותה על אלונקה ואומה צרחה. היה לילה קשה. כששמענו שהרכב נסע, טרוש ואני חזרנו מבית קברות ויותר לא בכו אצלנו.
אמא לא רצתה שהבנות הגדולות יהיו בבית..... עבדתי אצל משפחת וינקל.( חזרו מטרזינשטט)... הם קבלו אותי בבכי... אחיו ואשתו התאבדו, ( אין לך מה לעשות, אולי בועד היהודי אפשר לעזור....הלכתי עם מגן דוד והחזקתי תיק כדי שלא יראו אותו.
הועד היהודי היה פתוח והיה בלגן. מצאתי בן מביס שאמר לי כך: הוא היה שם בלילה והיו הרבה אנשים. לקחו משם את כולם. הוא התחבא בארון ופחד ללכת הבייתה.
הלכנו לבית שלו, על הדלת היו סרט ולב קרס.... סימן שהיו שם ואסור להכנס, אבל הדלת האחורית הייתה פתוחה ונכנסנו לאכול.
הוא לא ידע מה לעשות..... אמרתי לו לבוא איתי אבל לקחו לו את כול המשפחה והוא רצה להיות איתם... לא ראיתי אותו יותר..... רציתי ללכת הבייתה.
הייתי בצפון רוטרדם והייתי צריכה להגיע למזרח.
ראתי אשה ברחוב, שאמרה לי לא ללכת לכוון שרציתי ( היהודים שניצלו הגיעו לצפון העיר והיה מרדף אחריהם).... לא ידעתי את הדרך. היא אמרה לי לעבור בין הבתים וללכת ברחובות שקטים. לא ראיתי אף אחד....... כול הרחובות התנקזו לאותו מקום ( ככר שממנה יוצאים כול הרחובות מסביב).
ראיתי איש שהזהיר אותי לא ללכת לכוון מסוים ולקח אותי דרך הבתים. הוא העביר אותי למקום שבו יש מפגש מים בין צפון ומזרח......... הלכתי המון...והתקרבתי אל הבית. אבא שלי כבר חפש אותי. הוא לבש את מדי הקברן והתיישב ליד הנהג. לפתע ראה אותי. הוא היה על הסכר למעלה ואני למטה.
יום שישי
הלכתי דרך כול העיר. אמא שלי בקשה שאבדוק מה קורה עם המשפחה שלה... הדודים..... על כול הבתים היו סרטים
הייתה לי הרגשה שאני היהודיה היחידה בעולם, זו הרגשת כלוםםםםם
כבר לא הלכתי לעבוד,לא היה לי קשר עם אף אחד רק מעט חברות גויות..... היינו מגיעים רק עד סוף השביל... לא עזבנו את הבית.

1943[]


באפריל שמענו שלקחו את כולם כולל רבנים, חוץ מאלה שהתחתנו עם גויים ואנחנו.
יודנריין- נקי מיהודים.
יום אחד מגיעה גויה ומביאה לאבא שלי כרטיס רכבת כדי להאריך את אישור העבודה.... נסע לשם ונכנס לבית קפה ( לא ממש קפה) והיו שם עוד יהודים.... היה שם שולחן ריק עם אדם אחד..... ורמזו לאבא שלי לא לדבר. האדם התיישב ליד אבא שלי וראה שאוכל תפוח. שאל אותו מהיכן יש לך אבא ענה שיש לו עץ תפוח ואגס..... והיכן אתה גר? אבא ענה שהוא גר ליד בית קברות ( למרות שרמזו לו לשתוק)..... שוב שאל אותו: איך אתה חי?... ענה שיש לו משפחה וילדים והוא קובר אנשים אבל המצב מאוד עצוב.
האיש המשיך ושאל את אופה: מתי התור שלך? ואופה ענה שהוא מקווה שהוא יספיק להיכנס לפני שבת, יש לו עוד שעה ללכת ברגל הביתה. לאחר כשעתיים של המתנה שמע ברמקול את השם : לוי דה הרטוך,אופה הלך לראש התור, בדרך ראה מס יהודים שהכיר מרוטרדם, הם עסו עליו מאוד. .... הוא ראה את מבטי השנאה.(אחד האנשים התעלף)......כולם המתינו להארכת אשור העבודה.
אופה זכה באשור.
8/43
תקופה קשה מאוד. ישנו על הרצפה כי האנגלים ירו על העיר כול לילה. לא היו לנו חברים ולא משפחה. היינו לבד...... עבדתי אצל מכיר של אבא בבית חרושת לתרופות. עבדתי בקומה העליונה באריזת תרופות. עבדתי עם נאצי אחד והם ידעו שאני יהודיה..... הרווחתי מעט כסף. ....(מכיוון שהשם שלי היה רשום קבלה בטוח לאומי בשל כך 140 גולדן לחודש) יום אחד, באתי הבייתה, אמרו לי שהיו בבית קברות 2 קצינים עם כלה של בת דודה שלנו. הם הלכו לאיזה קבר ולא הרשו לנו להתקרב...... הסתכלנו בחלונות וראינו שהם חזרו עם ארגז ואופה ראה אחכ שהיה חור בקבר..היה בארגז כנראה הרבה כסף.
ככול הנראה כלתה של בת דודה שלנו הלשינה... בעלה נהרג 1940 בהפצצות וכנראה יצרה קשר עם נאצים. ..לאחר המלחמה עלתה לארץ אבל לא רציתי אתה כול קשר.

יום אחד הלכתי לעבודה. ידעתי שבבית מסוים גרה אשה שיש להם דברי תפירה( גלנטריה).. אמא שלי בקשה שאלך אליהם כדי לתת תיקונים.... בקשתי מבפ ( ב' עם סגול) לעשות תקון בשרוול . כשנכנסתי שאלה אותי : אתם לא צריכים ללכת לפולין? עניתי לה: מה לעשות? ללכת לשוק ולהציע את עצמנו?
באותה תקופה אבא שלי עדיין קבל משכורת..... אבל באוגוסט אמר לו הפקיד: אדון דה הרטוך, דע לך שמהחודש הבא אין יותר משכורת... זו ההוראה של הגרמנים..
אבא שלי קבר בקבר של זילברשמידט ביחד עם אפר שלו את דברי הכסף של בית הכנסת... לאחר המלחמה , ראו מנורות שהיו תלויות על רצועות תפיין ועם חתיכות של טלית ניקו מכוניות.
בפ:....באותו ערב היא הגיעה אלינו עם גבר למשך כ-5 דק. אמרה שאמא יכולה להיות מנהלת משק וגם אני וטרוש..... הקטנים אינם בעייה. הבעייה היא אבא ויצחק כי מי רוצה לקחת ילד בן 11?
סוכם , שאם מסתתרים יש לשים למחרת בערב פתק לבן בתיבת הדואר שלה....הלכתי עם חברה גויה לעבודה. היא הייתה היחידה שידעה שאנו מסתתרים ולא ספרה.
ההורים שלי פחדו וסרבו להסתתר. הודעתי להם שאני הולכת...... הייתי כמעט בת 17. שאלתי את טרוש והיא הסכימה.
אמא שלי:את רוצה הרפתקה?.... אני: רק כך יש לנו סיכוי..... ההורים כעסו עלי.

הפרידה[]


למחרת ראיתי אדם כבן 35. בא לקחת את טרוש ואותי..... נאמר לנו להכין מעט ציוד כולל שמיכה.נפרדנו ללא נשיקה!!!!!!!!
שנים אחכ שאלנו את אומה: למה לא חבקת אותנו?.. תשובתה: פחדתי להשבר!
אמא אמרה לנו לעבוד קשה כדי שאנשים יאהבו אותנו.... קבלנו 25 גולדן כול אחת..... ברכבת כול אחת ישבה לחוד, לא ידענו היכן אנחנו..... ירדנו היכן שהוא ירד ואז עלינו על אוטובוס והגענו למקום. לבית שבו טרוש הייתה בכפר VELP היה לילה.... 23.00 גם גויים צריכים להיות בביתם עד שעה זו.... אותי לקח לבית אחר דרך פארק. בדרך האיש התחיל לנשק אותי.... מה שהציל אותי זה פעמון הכנסייה שצלצל.....נכנסנו לבת שהיו בו איש ואישה וגיבן קטנצ'יק בפינה. מתברר שהוא היה רוקח והם היו ירקנים....... הם בקשו שאוריד משקפיים אבל אמרתי שאיני רואה דבר בל משקפיים...... אמרו שמחר יקחו אותי לצבוע שיער לבלונדינית ושאשן אצלו בבית כי העוזרת חוזרת מחר........ האיש היה אן 10 שנים.......כשהלכתי לישון הוא רק בא לכסות אותי.
ידעתי שמעכשיו אני דואגת לעצמי. החדר שקבלתי היה ליד המקלחת .
בניתי מחסום גדול ליד הדלת שלי כך שבנגיעה הכי קטנה , הכול נופל. האיש המארח רצה שוב לבוא ולכסות אותי... אמרתי לו שאני עייפה ואז הוא עזב אותי.
שמעתי אחכ מהאשה שעבדה שם שאף פעם לא הרשו לה להשתמש במקלחת. למחרת לקחו אותי לחנות...הם התפעלו מהידע שלי בעבודה אבל אני לא רציתי להישאר כי בעל המקום נסה לפתות אותי עם ממתקים.
חזרתי למשפ הירקן...הם היו מעולים וגם נתנו לי כסף. הלכתי אתם לכנסייה וגם ידעתי לשיר את השירים שלהם. הייתי אצלם 5 חודשים.
עברתי אחכ לכול מיני מקומות.
פעם אחת היה חפוש של גרמנים וראו שיש אור במקום שבו הסתתרתי. ברחתי לתוך החור של התנור והם היו צריכים למשוך אותי כדי שאצא משם...... האיש אמר לי שאם יקרה לי משהוא תמיד אוכל לחזור אליהם ( אבל זה לא היה מעשי בגלל המחסומים ).......
יום אחד רצו לדבר איתי..... ידעתי שאני צריכה לצאת משם ( אמרתי להם לפני שאין סיכוי שאהיה נוצרייה, אולי בגלל זה ...)
נודע לי שמי שהביא אותי למחבוא היה מתקן אופניים...תפסו אותו ואת כול הקבוצה..... גם בפי נתפשה, הרבה יהודים נתפשו אז. ידעתי שהם במצב מסוכן אחרי שתפשו את מתקן האופניים, פחדו שילשין ולכן נסעתי לארנהם....... משהוא מ VELP .נסע לפני, לפתע שני גרמנים עצרו אותי. רעדתי ואמרתי: אני מאורסת לחייל כמוכם ורציתי לעשות לו הפתעה... הם נתנו לי ללכת.

1/4/44[]


הגעתי לארנהם, לא ידעתי היכן אני... הגענו לבית של חר ובפ, זוג צעיר. הבחורה היתה קרה כמו קרח. הרגשתי מוזר. קבלתי חדר למעלה... חדר ליד היה מלא ספרים וחדר נוסף היה מלא עצים
אמרו לי:פעם ביום –שרותים, פיפי בדלי, אוכל ישימו על המדרגות, לחם אקבל בערב.... היה מאוד מוזר..... שאלתי רשות לכול דבר. הם אמרו שהם גנבים ועבדו במקום שייצרו ניילון, אבל פיטרו את הבעל בגלל גניבות. הם עבדו בשוק השחור...... ועכשיו אצל גרמנים וגנבו גם מהם. ואז שאלתי מה איתי?..... ענו לי שאם לאחר המלחמה הגרמנים או ההולנדים ירצו לתלות אותו תגידי שהצלנו אותך..... הם כבר הסתירו אחת שיצאה לרחוב ולא ידעה לחזור... גרמנים תפסו אותה. הבגדים שלה נשארו שם.
מדי פעם הלכתי לאח שלה , שטפתי הרבה כלים וגם גהצתי הרבה..... אחרי המלחמה נודע לי ששם הסתתרו 20 יהודים. הייתי שם שבוע כי הזוג היה בחופש... בדרכ לקחו אותי בחושך.

השחרור[]

9/44
כשהאמריקאים החלו לעלות מבלגיה להולנד צלמו אותי ואמרו שאקבל ת.ז........ כבר לא היה מה לאכול. מי שהיה לו ת.ז. קבל נקודות לאוכל..... המחתרת הייתה מאורגנת מאוד.
יום אחד , יום שישי...היו הפצצות כמו ברוטרדם, אסור היה לי לרדת . הם היו למטה ופחדו, ואני למעלה..... אמרתי את כול התפילות שידעתי.... הרגשתי הבדל עצום ביננו.
שבת...... הודיעו ברמקולים שאף אחד לא יישאר בעיר ושביום שני יעברו מבית לבית.... לבעל הבית היה אח שנשוי ליהודיה.
פתאום שמעתי ויכוחים על כך שהם מסתירים אותי. אמרתי להם שאם אני עוזבת זה יהיה רק לירקן – הר חרצה..... ירדתי למטה. השכנים אמרו שחשדו שייש שם יהודיה( נתנ לי בשר שפנים)..
היו שיירות עצומות של אנשים שברחו עם עגלות עמוסות בזקנים וילדים.
הסתכלתי למעלה. על העצים היו תלויים חיילים צנחנים עם המצנחים על העצים. כולם מתים.
החיילים צנחו במקום לא נכון. הם צנחו על עצי אשוח וירו בהם.. יש שם בית קברות ענקי. ראינו הכול..... ירו גם עלינו מי שיכול היה קופץ לבורות שהכילו כ-10 אנשים.
הגענו לביתברך ליד אפלדורן, שמו אותנו באורוות סוסים. היינו עייפים . לא הכרנו אף אחד , קבלנו שתייה ונרדמנו.... עכברושים טיילו עלינו...... לי הייתה שמיכה.
בבוקר אמרתי שאני רוצה לעבוד. נשארתי שם שבועיים.. ניקיתי את החצר. מישהוא בא אלי: את יהודייה .אל תהיי כאן, את נראית יהודייה. תזהרי הם ילשינו עלייך ברגע שלא יצטרכו אותך, בואי איתי. הלכתי איתו והייתי עוזרת שלו אבל הלשינו עליו. ירו בו כשהיה ברכבת והוא נשאר ללא רגל.......כדי להתפרנס האשה נתנה את חדרה לאנשים זרים, ובנוסף היה להם כלב גדול... הם ראו שאני יהודייה ורצו שאהייה בת שלהם.... קנו לי דברים בשוק שחור ( לא היו להם ילדים) ואני רציתי שמישהוא יהיה אחראי עלי.
הייתי אצלם קצת. יום אחד הודיעו לי שיש להם מקום אחר והם רוצים שאלך איתם לאפלדורן..... הגענו למשפחה גדולה. האיש היה שוחט ללא רישיון ואשתו הייתה חלשה מאוד. מתחת לשטיח היה מחבוא.
קראו להם טנט קורט ואומה חרט.. היו מאוד נחמדים,הם נתנו לי כסף.... הייתה להם קופסה גדולה עם המון זהב ואני חשבתי לעצמי.....מהיכן???? .... הם היו מאוד נחמדים.
הייתה שם עוד אשה מרוטרדם שהכירה את אומה והעוזרת שלנו -קורי ... התברר לי שהאנשים שבאתי אתם אמרו שעובדת אצלם יהודיה 24 ש ללא תשלום.....
המשפחה המארחת הציעה לי להשאר( הזוג רצה שאשאר אתו) והסכמתי.
יום אחד הגיעו גרמנים... הם חפשו רק גברים. ממני בקשו שאשאר ואבדר את הגרמנים... צחקתי אתם במטבח......"אני אוהבת אותו ואותו...." ואז שאלו אותי: היכן הגברים? עניתי שלקחו אותם לפני שבוע והם הלכו.....( כמובן שהגברים, בעל הבית ועוד שניים יצאו לפני כן מהבית).
היה רעב. בעל הבית שחט כול מיני חיות.
יום אחד, האשה קבלה מכתב מרוטרדם שילד שלה שגר עם אמה, הסבתא חולה בשחפת...... היא יצאה לדרך. לא היה שום כלי רכב.....

12/44[]


נשארתי לבד עם הבעל והוא הציק לי מאוד... פעם אחת הוא הוריד אותי אל הרצפה ואני צעקתי שמישהוא עומד מאחורי וילון.......... מאז שמתי סכין מתחת לכרית.
בקשתי מהילדים שיבואו לישון איתי ביחד כי היה מאוד קר. היה לו מזל...... הייתי הורגת אותו... הגעתי לסוף הדרך... החלטתי ללכת משם אבל לא רציתי שהאישה תסבול..... ספרתי שדוד שלי רוצה שאחזור.
למחרת לא אמרתי כלום... ניסיתי לדבר עם אחד מהגברים שהסתתרו. הוא אמר שאינו יודע מה לעשות איתי..... הבן הגדול ליווה אותי לכביש הראשי מאפלדורן להילברסום ב- מינוס 16 מעלות!!!!!!!!לא הייתה נפש חיה..... חשבתי " עכשיו או אף פעם"
פתאום ראיתי עגלה קשורה ל-3 סוסים והיו שם 3 גברים, עצרתי אותם והם אמרו לי לעלות( היו שם תפוחי אדמה) .... הצעיר ישר שלח ידיים, חשבתי להרוג אותו.
בלילה ישנו אצל איכר, הוא לא רצה נשים וגברים ביחד. ברפת היה סולם.. ישנתי ליד ילדה, הוא נגע בה והיא חשבה שזו אני.. הוא הבטיח שבלילה הבא נישן אצל הדוד שלו.
ברחתי משם ל בנייקרק בפוטן ( בערך 2 קמ) לדודה שלי. נתנו לי ביד שוט כדי להבריח אנשים אבל אני אפשרתי להם לקחת תפוחי אדמה... גבר אחד שאל אותי אם הוא יכול לקנות שק.
מי הגבר הזה? PUTTEN......כפר קטן שמצאו בו גרמני מת והעונש: לקחו את כול הגברים והרגו אותם. האיש הזה ניצל כי ברח ליער להוריו שגרו שם. ... שאלתי אותו אם אני יכולה לגור שם והוא אמר שכן... הגענו לשם.... נתנו לי מרק שעועית חומה.... אחכ סחבו אותי וישנתי 24 שעות.
האנשים היו מוכנים שאשאר רק אם אגנוב או אקבץ נדבות.... הייתי הולכת לשדות של אפלדורן עם הבן הגדול. אני עם סכין והוא עם שק וכך גנבנו מהשדות... גם קבצנו נדבות (חלב/חיטה). היינו יוצאים מוקדם בבוקר וחוזרים בשעה 12.00 לארוחת צהריים.
יום אחד הייתי ביער והיה שלג. בצד היה נחל קטן , הייתה שמש והכול נצץ והייתה לי תקווה.
כעבור חודש נודע לי שדוד שלי ידע היכן אני.

אבא שלי הופיע פתאום עם אופניים עם גלגלי עץ. פחדתי שייראו אותנו ביחד. היו הרבה נאצים והולנדים רעים..... יצאנו לדרך. אבא רצה שנלך ביחד אבל אני פחדתי. לא היה לנו אוכל רק קצת תפוחי אדמה.אמרתי לו שאסור לנו להיות ביחד..... ישנו בכול מיני מקומות וחפשנו אוכל.
יום אחד נכנסנו לבית וחשבנו שאנחנו לבד. היו שם 50 יהודים
לי לא היה היכן להיות בסוף המלחמה. חפשתי מקום דרך הכנסייה הקתולית.... היה זוג מבוגר שהיה צריך עזרה, הייתי אצלם.... אבל עברתי בעוד מס מקומות. הכי טוב היה אצל הקצב. בתם גנבה עבורי מוצרים ואני הבאתי אותם לזקנים..... כול יום א הלכתי לכנסייה להתפלל כי קבלו שם אוכל וקפה...אחהצ לכנסייה אחרת כי קבלו שם מרק.
את ההורים ראית בערך כול 10 ימים. בסוף המלחמה אמרתי שאני הולכת להורים. הם לא ידעו שאני יהודיה.. לא היו מחזיקים אותי.
אחרי המלחמה
ההורים טרוש ואני יצאנו מנלדוויק עם סוס רזה ומזוודה אחת. אבא הוריד שפם ושם כובע..... אנשים לא ידעו שהם נשואים
היה קשה לחזור להיות בת..... לא שאלתי אף אחד אבל בכול מקרה אמא שלי לא תפקדה.
כולם התגרדו בגלל scabies. ידענו שאחי חי... לא ידענו על הקטן כלום... הגענו לאיזה ביס.... ושם מרחו לנו משחה מסריחה. כולם הסריחו.
לא היה לנו כלום
לא הפריע לנו כלום
VAN-RALUN JO HANA?????

Advertisement