Family Wiki
Advertisement

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

יער המקויה בגליל התחתון צילם:אבישי טייכר

מָ‏קוּ‏‏יה (ביפנית: מילולית "אוֹ‏הֵל מוֹ‏עֵד") היא תנועה יפנית נוצרית. לחברי התנועה יחס אוהד כלפי העם היהודי ומדינת ישראל, מתוך פרשנותם התאורטית על ספרי הנביאים. מרכזה של תנועת המקויה בעיר טוקיו, ומספר מאמיניה נאמד בכמה עשרות אלפים.

התנועה נוסדה במאי 1948 על ידי פרופסור אברהם איקורו טשימה, איש עסקים מקומאמוטו שבדרום יפן. טשימה מסביר שהגה את רעיון התנועה בעקבות התגלות שחווה כאשר התבודד במשך שבועיים בהר אסו.

אנשי התנועה נוהגים לעלות לרגל לישראל ולשלוח נציגים בעיקר בחגים ובאירועים ישראליים. הם גם שולחים את צעירי התנועה ללמוד בארץ באוניברסיטאות ובמכללות. בארץ יש להם שני מרכזים, האחד בירושלים והשני בקיבוץ חפציבה.

אנשי המקויה מעניקים לצאצאיהם שמות תנ"כיים וישראליים. חלקם אף דוברים עברית. לפילוסוף הישראלי שלום רוזנברג נודעה השפעה על התנועה. כך גם ניכרת השפעתם של אישים יהודיים נוספים, כגון מרטין בובר, הרב צבי יהודה קוק, שמואל הוגו ברגמן ואברהם יהושע השל.

בישראל ניטע יער המקויה לזכר פרופסור טשימה, ליד מצפה נטופה בגליל התחתון.

רשמי ביקור[]

אלחנן ניר כתב על רשמי ביקורו בשנת 2011 בקרב התנועה במוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות של מקור ראשון ספרו בגויים כבודו - אלפי יפנים שרו בדבקות משך ימים שלמים "אנא בכוח" ו"עם ישראל חי" וביקשו להתחבר לאוצר ההתמודדות היהודי. מסע נחמה, חצי שנה לאחר הצונאמי, ביפן. (גרסה ראשונה פורסמה באתר 'בית אביחי') בין השאר כתב:

על קבלת הפנים - "היינו מותשים, יצאנו לפני עשרים שעות מנתב"ג והנה קבלת הפנים המביכה-פוגענית הזו. אשתי ואנוכי דחפנו, בשאריות כוח אחרונות, שתי מזוודות קטנות שפתאום נדמו לנו כמזוודות-ענק, בחששות כבדים לקראת המסע בן השבועיים שלפנינו. ולפתע, שירת "הבאנו שלום עליכם" נרגשת. עשרות ילדים יפנים, אמותיהם ואבותיהם מצטופפים לקראתנו, מניפים שלטי "ברוכים הבאים" עם שמותינו ומיד מקיפים אותנו בהתרגשות, שרים איתנו "עם ישראל חי" בעיניים נוצצות ובליווי אקורדיונים. ידיים מתחברות זו אל זו בריקוד הורה סוער ופתאום אנחנו מרגישים כמו בבית, כמו בחיק בני-משפחה קרובים. איך הייתה הדרך, הם התעניינו ללא הרף, מגישים בקבוקי מים מינרליים והמוני הפתעות קטנטנות. אחר כך יתברר לנו שרבים מהבאים נסעו ארבע שעות רק כדי לפגוש את האורחים החדשים מישראל"

מטרת התנועה - הבאים הם חברי תנועת המקויה שהזמינו אותנו ליפן, בקיץ האחרון, לשבועיים של סמינרים בנושא 'שיקום רוחני בעקבות הצונאמי'. מקוּיה (ביפנית: אוהל מועד) נוסדה ב-1948 על ידי פרופ' אברהם איקוּרוֹ טשימה, איש עסקים מצליח מדרום יפן. טשימה, אדם משכיל וכריזמטי, ביקש להחיות את מצב הרוח השפוף של יפן בימים הקשים שלאחר מפלתה במלחמת העולם השנייה. בעקבות 'התגלות' רוחנית שזכה לה, האמין כי על היפנים לשוב אל רוח התנ"ך ולקשור את גורלם בזה של עם התנ"ך השב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות.

"התנ"ך הוא אור לכל האנשים", טען פרופ' טשימה, "והאמונה בתנ"ך משלימה את כל הדתות". חסידיו ראו בו נביא, מרפא-רוחני ואיש א-להים קדוש, והוא סחף עמו אלפים מתוך מטרה לחבר את העם היפני כולו לעם ישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים ביקר טשימה בכותל המערבי, נפגש עם הנשיא שז"ר, עם מרטין בובר והוגו ברגמן, ועם הרב גדליה קניג מראשי חסידות ברסלב. תלמידיו נפגשו גם עם הרב צבי יהודה קוק. בשלהי שנות השבעים אף באו חברי המקויה לרקוד במוצאי "שמחת תורה" עם תלמידי "מרכז הרב". "האם ניתן לתת לגויים הללו לרקוד עם ספרי התורה?", שאלו התלמידים את רבם, הרב צבי יהודה. "לרקוד עם ספר תורה?", ענה להם הרב בתמיהה,"כל אחד מהם הוא ספר תורה!", נתן להם את שתי ידיו והחל לרקוד איתם.

לאחר ביקורו בארץ החל טשימה את מסורת העליות לרגל של חברי תנועתו. הוא דיבר ללא הרף על כך שהגאולה העולמית סובבת סביב ירושלים ובניינה בידי העם העברי

על חויית המפגש -"אני מסיים וכולם יחד שרים מיוזמתם, ובעברית (על אף שרובם לא מבינים את שהם שרים), את הפסוק מתהילים "קול רינה וישועה באוהלי צדיקים, ימין ה' עושה חיל, ימין ה' רוממה". השיר עולה טון והחברים כולם עומדים על רגליהם ומתחילים להניע רגליים ולקפץ במקומם. האוויר מלא בחשמל של התרגשות. הם שואלים שאלות, מבקשים שנדבר על הכוח של האש החסידית, ואני מדבר על כך מעט, מספר על אש הדבקות שביקשה החסידות להצית בלבבות. אני מספר להם על רבי נתן מנמירוב, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, שהלך במשך לילה שלם על גדות נהר הבוג, באותה השבת הראשונה שבה פגש את רבו, וזעק שהאש של רבו תבער בו, ואף מלמד אותם את השיר "בברסלב בוערת אש הבער אותה בלבי" ששר ישראל דגן. הם לומדים במהירות מפתיעה את השיר, וכך עשרות יפנים מצטופפים זה ליד זה ושרים את השיר הברסלבי בלהט שוב ושוב, עד שכולם בתוך סערת הבקשה – "הבער אותה בלבי". אחד המנהיגים, אדם בשנות השמונים לחייו, עם זיק בוער ושובב בעיניים, מבקש שבעוד שבוע אדבר בסמינר הגדול שיהיה בקוֹבֶּה על החסידות ועל הרלוונטיות שלה לחיי היום-יום. "המורה שלנו, פרופ' טשימה, שנפגש עם בובר והשל – העריץ את החסידות, וביקש לפני מותו שנעמיק בה", הוסיף.

מומלץ לקרוא את הכתבה במלואה בקישור לעיל

קישורים חיצוניים[]

Advertisement