היום 2010 – בית העם - בעבר בית החרושת למשי - ראו למטה תמונה של פנים בית החרושת - צילם:רותם חזן

ראש פינה - תחילת המאה ה-20 - אחד המבנים במרכז המושבה היה בית החרושת – היום 2010 – בית העם

פקעות משי - ויקי שיתוף

עץ התות - כאשר הוא מכוסה ומוגן מפני פגעי מזג האוויר הוא האכסניה של תולעי המשי - המקור- ויקי שיתוף

אולם ייצור משי ביפן - 1868-1912 - באותה תקופה כמו בראש פינה ויקי שיתוף

אולם הייצור בראש פינה - מטוויית המשי של ראש פינה בגלויה של ה"אמריקן קולוני"

בית חרושת למשי בארץ ישראל - מרץ 1939 - Matson Photograph Collection

תעשיית המשי בראש-פינה, שהוקמה ביזמתו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, התבססה על גידול עלי עצי-תות, כמזון לתולעי המשי ועל עבודת תושבי ראש פינה ותושבי צפת. מטרות הברון הוגשמו בחלקן. על שטח של יותר מ-3,000 דונם בארץ-ישראל ניטעו מטעים של עצי-תות, ובמשך עשר שנים הופקו חוטים מפקעות-המשי. בבית החרושת בראש פינה.

על המשי[עריכה | עריכת קוד מקור]

משי הוא סיב טבעי העשוי מחלבון שבו השתמשו בתעשיית הטקסטיל. הסיב מופק מהפקעת של תולעת טוואי המשי.מזונה של התולעת הוא, בין השאר עצי-תות, ומקובל לגדל אותם במבנים קלים המקיפים עצי-תות. ייצור משי טבעי מבוצע על ידי איסוף הגלמים של טוואי המשי. הייצור מבוצע על ידי הרתחת הגלמים במים רותחים בעודם בחיים, וכך מאפשרים את פתיחת כל הסיב המצוי בגולם. מקפידים לאסוף את הפקעות בטרם בקיעת הגלמים. אם הם בוקעים בטרם הם נאספים ומורתחים, הפרפר היוצא מהם אוכל את הגולם וקורע את הסיבים ואז אין להם כל ערך כלכלי. חוט משי אחד מופק משמונה סיבים הנשזרים יחדיו. כל פקעת עשויה מסיב באורך של כקילומטר אחד.

עלי עץ התות הם מזונם כמעט בלעדי של זחלי טוואי המשי, ומכאן חשיבותם הכלכלית בתעשיית המשי. היום את טוואי המשי מגדלים בעיקר בסין. שם מגדלים את עצי התות במטעים גדולים ומגלמי העש מפיקים את סיבי המשי. סין היא היצרנית הגדולה ביותר של משי, בזכות מספר עצי התות העצום שהם מגדלים.


ניסיונות ראשונים בארץ ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

מאמצע המאה ה-19 התעוררה התעניינות בגידול תולעי-משי, במטרה להפיק משי טבעי להכנת בגדי הלבשה ומוצרי יוקרה אחרים. ניסיונות אלה נעשו: באזורים השכנים לירושלים וליפו. בירושלים נטעו עצי-זית, גפנים ועצי-תות – לשימוש בתור מזון לתולעי המשי. באביב 1852 נשתלו 23,000 עצי-תות בקרבת שער יפו בירושלים. בשנת 1853 היו בגן של מונטיפיורי, בסמוך ליפו, 1,200 עצי-תות. ברמלה היו 14,000 עצי- תות,

המשי שהופקו נשלחו לעיבוד לביירות ולדמשק . בשנת 1860 נפסק גידול תולעי-המשי בארץ-ישראל,ישנה סברה שהדבר נבע ממחלה שפגעה בתולעים ומתנאי האקלים שלא התאימו לגידולן. עם זאת, יצוא פקעות-משי היה לענף מסחר רווחי מאוד בלבנון. לאחר כשלושים שנה התחדשו הניסיונות לפיתוח ענף המשי. בראשון-לציון, ניטעו עצי-תות בצדי הרחוב הראשי של המושבה ושנת 1891 החלו בגידול תולעי משי בצורה מאורגנת.

יוסף גלס מפרט במאמרו היכן ניטעו עצי תות בתור מזון לתולעי המשי בשנת 1900:


ראש-פינה 1,341 דונם,
פתח- תקווה 576 דונם,
מאיר-שפיה 420 דונם,
ראשון-לציון 180 דונם,
זיכרון-יעקב 40 דונם
ויסוד-המעלה 117 דונם.
ובחדרה 500 דונם


הקמת המטווייה בראש-פינה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעקבות הצלחת הניסיונות לגדל תולעי-משי, החליט הברון רוטשילד, לאור הצלחתו בהקמת יקבים בראשון-לציון, בזכרון-יעקב להקים בראש פינה מטווייה, שבה יופק משי מן הפקעות. במקביל, ביסוד-המעלה הוקם בית-חרושת לבשמים, כדי לייצר בשמים מגרניום. המטרה הייתה לספק עבודה לאיכרי ראש-פינה וגם ליהודי צפת, שעד אז התפרנסו מה"חלוקה" וסבלו מעוני רב.

המטווייה כללה שני מבנים : בית-החרושת עצמו וחדר המנוע. בית-החרושת היה בניין אבן מלבני, עשוי רעפים אדומים . "באולם הייצור היו שתי שורות של מבשלים, 24 מבשל בכל שורה, כלומר: 48 סיר שבהם בשלו הנערים והנערות את ה'קוקונים' (פקעות-המשי). מאחרי הנערים המבשלים הייתה שורת גלגלים, גלגל מאחרי כל נער ומתחת לגלגלים מוט ברזל שהניע את הגלגלים. מוטור בחדר שני שהונע בפחמי אבן הניע את הגלגלים שלידם ישבו הנערים והנערות ששזרו את חוטי המשי בהעבירם את החוט הבלתי מעובד במחתות אל הגלגל שהיה שוזר את החוט (ראו בתמונה). במטווייה עבדו קרוב ל-70 עובדים. קרוב ל4.5% עד 7% מהוצאות הייצור היה השימוש באנרגיה. בראש-פינה השתמשו בנפט, בעץ ובפחם-עץ . בית-החרושת ייצר שני סוגים של חוטי משי באיכות גבוהה, גרג (grege) ופריזון (frison). על-פי אומדן, יכולת הייצור של בית-החרושת היתה, בממוצע, 3,200 קילוגרם משי מסוג גרג' לשנה ו-1,020 קילוגרם משי מסוג פריזון לשנה. המבנה משמש היום כבית העם.

סגירת המטוויה[עריכה | עריכת קוד מקור]

יוסף גלס מונה את הסיבות הבאות לסגירת המטוויה בשנת 1905:

  • מלאי המשי אזל. הסיבה העיקרית הייתה הגרעון הגדול, שנבע מניהול כושל
  • ההתחרות הגדלה והולכת בשוק המשי העולמי בעשור הראשון

של המאה העשרים.

  • יחסי העבודה - היחסים המתוחים בין ההנהלה לעובדים עשו את העבודה במפעל פחות מושכת. מצד אחר, היהודים ראו את העבודה במפעל, עבודת כפיים, כמשפילה

במאמר שהופיע בעיתון 'השקפה' בשנת 1905 נכתב כדלקמן: " דאבון לב נורא הוא לראות שמונים בחורים בעלי משפחה אשר עבדו יותר משתים עשרה שעות ביום, עשר שנים בבית הזה הולכים כעת בטל בלי עבודה וגועים מרעב. וסבת הדבר לפי האנשים האלה כי פקיד המכונה מכביד עליהם העבודה ובפרט באלו הימים הטיל עליהם עבודת פרך. העובדים האמללים נאלצו לצאת מהמכונה מאי-יכלתם לעבוד עבודה קשה כזאת אשר גם השטן לא ימלאנה. המסכנים האלה שלחו תלגרמי בקשה אל כבוד הנדיב וגם אל הרב צדוק כהן. אולי יכמרו רחמיהם על הנפשות האומללות האלה המתפרנסות מהבית הלזה, ויפתחוהו שנית".

מקורות[עריכה | עריכת קוד מקור]

מתוך "קתדרה" לתולדות ארץ ישראל וישובה, ניסן תשנ"א, מארס 1991, חוברת מספר 59 , הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים. מובא באתר סנונית

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.