Family Wiki
Advertisement

הרב שמואל אליהו כתב בעלון לשבת פרשת בא על מצוות הנחת תפילין
בעל העיטור אומר שהמצווה להניח תפילין לילד היא רק בגיל בר-מצווה. מקור לדבריו נמצא במדרש תנחומא סוף פרשת בא שכתב על מצוות תפילין: "יכול אף קטנים? תלמוד לומר 'ושמרת את החוקה הזאת', כל שישנו בשמירה ישנו בעשיה, יצאו קטנים שאינם בשמירה". כדבריו פסק הרמ"א שרק ילד גדול יכול להניח תפילין, וכתב "דווקא בגיל שלוש עשרה ויום אחד . וכן נהגו, ואין לשנות".

המגן אברהם (סימן לז ס"ק ד) כתב: "ועכשיו נהגו להניח ב' או ג' חדשים קודם הזמן". והביאו המשנה ברורה. ובביאור הלכה (ד"ה וכן נהגו) הביא את דעת ה"פרי מגדים" שמצדד לפסוק כמו הב"ח וכותב כי "קטן בן י"ב שנה הלומד תלמוד ומבין – יכול להניח תפילין. דעליו בודאי נוכל לסמוך אם יודע לשמור את עצמו וכו'".

מנהג ארץ ישראל - רבי חיים סתהון, בספרו "ארץ חיים" (סי' לז) נשען על מ"ש השלחן גבוה, שמנהג ירושלים גם אצל הספרדים הוא כדעת הרמ"א שאין מניחין תפלין קודם י"ג שנה, והוסיף בכתב ידו: שכן נראה מד' האר"י בעץ חיים שער כ"ט שער הנסירה פ"ט. ושכן מנהגם בצפת. וכן הוא בספר נתיבי עם. בספר "כתר שם טוב" כתב שהמנהג בארץ ישראל כדעת מרן להניח גם קודם שלוש-עשרה. וכן כתב המהר"ש הלוי. ובשו"ת "פרחי כהונה" (חאו"ח סי' כב) העיד שהמנהג בכל ערי המערב כדעת מרן לחנך הקטן בהנחת תפלין כשיכול לשמור גופו.

הוכחה מאלישע בעל כנפיים לדעת בעל העיטור והרמ"א- לכאורה יש הוכחה חזקה לדעת בעל העיטור והרמ"א. הגמרא אומרת (שבת מט ע"א) ששמירה של תפילין צריכה להיות ברמה גבוהה: אָמַר רַבִּי יַנַּאי, תְּפִילִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי, כֶּאֱלִישָׁע "בַּעַל כְּנָפַיִם". מַאי הִיא? אַבַּיֵּי אָמַר, שֶׁלֹּא יָפִיחַ בָּהֶן. רָבָא אָמַר, שֶׁלֹּא יִשַׁן בָּהֶן. וְאַמַּאי קָרַי לֵיהּ "בַּעַל כְּנָפַיִם"? שֶׁפַּעַם אָחַת גָּזְרָה מַלְכוּת אֶדוֹם גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל – שֶׁכָּל הַמַּנִּיח תְּפִילִּין יְנַקְרוּ אֶת מוֹחוֹ. וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחָם וְיוֹצֵא לַשּׁוּק. רָאָהוּ קַסְדּוּר אֶחָד – רָץ מִפָּנָיו, וְרָץ אַחֲרָיו, וְכֵיוַן שֶׁהִגִיעַ אֶצְלוֹ, נָטְלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ, מַה זֶּה בְיָדְךָ? אָמַר לוֹ, כַּנְפֵי יוֹנָה. פָּשַׁט אֶת יָדוֹ – וְנִמְצְאוּ כַּנְפֵי יוֹנָה. לְפִיכָךְ קוֹרִין אוֹתוֹ "אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם". וּמַאי שְׁנָא "כַּנְפֵי יוֹנָה" מִשְּׁאָר עוֹפוֹת? מִשּׁוּם דְּאִמְתִיל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים סח) "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף" וְגוֹ'. מַה יּוֹנָה – כְּנָפֶיהָ מְגִינוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל – מִצְוֹת מְגִינּוֹת עֲלֵיהֶן.

מהויקיפדיה העברית[]

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

תפילין של ראש (מימין) ושל יד (משמאל)

תפילין וקופסאות איחסון לתפילין מפלסטיק

תיק תפילין מקטיפה

תפילין הן תשמיש קדושה יהודי העשוי מעור ומכיל קלף עליו רשומות ארבע פרשיות מהתורה, ומשמש לקיומה של מצוות הנחת תפילין. על פי ההלכה מניחים את התפילין ביום ולא בלילה, בימי חול ולא בימי שבת וחג, גברים ולא נשים. בעבר רווח הנוהג להניח תפילין כל היום, אך בימינו נהוג להניח תפילין רק במהלך תפילת שחרית, ולעתים בתפילת מנחה בימי צום.

התפילין מכילות שתי יחידות עצמאיות: "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש". התפילין מכילות פסוקים שבהם שמותיו של אלוהים, ולכן ההלכה מחייבת לשומרן מריחות רעים ולכלוך. חובה זאת הביאה לנוהג לפיו לא מחנכים ילדים להנחת תפילין אלא מתחילים להניח תפילין בגיל בר מצווה, בניגוד למצוות אחרות בהן מחנכים ילדים לקיימן מגיל צעיר. בכך הפכו התפילין לאחד הסמלים של בר המצווה.

המילה תְּפִלִּין היא צורת ריבוי מן המילה תְּפִלָּה, המופיעה לראשונה בתקופת התנאים, במשנה ובספרות שבאה אחריה. בתרגום אונקלוס מתורגמת המילה "טוטפות" בתורה כ"תפילין", וייתכן שמשמעות המילה "תפילין" בארמית היא "טוטפות", כלומר - תכשיט או קישוט על המצח[1].

רקע היסטורי[]

התפילין העתיקות ביותר שהתגלו הן תפילין מהמאה הראשונה, מימי המרד הגדול, שנמצאו בקומראן. רובם של תפילין אלה כוללים צירופים שונים של פרשיות, בהם שירת האזינו ועשרת הדברות, וגם פסוקים נוספים לפרשיות. כמו כן נמצאו 4 תפילין שכללו רק טקסטים שלא נכללו בדברי חז"ל. רק מיעוטן של התפילין מקומראן כתובים לפי שיטת הכתיב של נוסח המסורה. [2] כמו כן, נמצאו שרידי תפילין מימי מרד בר כוכבא במערות מסתור בנחל צאלים במדבר יהודהמערת המגילות), שכללו שתי רצועות קלף המכילות קטעים של שתים מפרשיות תפילין, בנוסח זהה לנוסח המסורה, עם שינוי אחד, בו נכתב "תאכלו" במקום נוסח המסורה בו נאמר "תאכל".

ה'תפילין של ראש' שנמצאו כללו ארבע רצועות עור בארבע הפינות ואילו ה'תפילין של יד' כללו רצועת עור אחת. בתפילין שנמצאו בקומראן היו כתובים גם עשרת הדברות בנוסף לארבע פרשיות, בשונה מהתפילין של ימינו, וייתכן שזוהי הפרשייה החמישית אותה שללה ההלכה. חלק מהתפילין שנמצאו מימי מרד בר כוכבא היו מסודרות לפי סדר הפרשיות שקבע רבנו תם ואחרות לפי הסדר שקבע רש"י.

הדעה המקובלת במחקר מניחה כי בתקופת התנאים התפילין היו נחלתם של בודדים בציבור היהודי, בעיקר של החוגים הפרושים שכינו את עצמם "חברים" (לדברי יוסף בן מתתיהו מנו הפרושים 6,000 איש,‏‏[3] מתוך אוכלוסייה כוללת שגודלה, על פי חלק מהחוקרים, נע בין שניים לשלושה מיליון יהודים‏‏[4]). חז"ל התייחסו בחומרה לאי-הנחת תפילין, ובתלמוד נאמר: "איזהו עם הארץ? ... כל שאינו מניח תפילין"[5], וכן: "מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והייתה קומעת לו תפילין על ידו; נשאת לעם הארץ והייתה קושרת לו קשרי מוכס (קשר המשמש להוכחת תשלום המס) על ידו"[6], ובחומרה רבה יותר נאמר: "פושעי ישראל בגופן, מאי ניהו (מי הם)? אמר רב: קרקפתא דלא מנח תפילין"(כלומר, אדם שמעולם לא הניח תפילין)[7].

בתקופת בית שני נהגו להלך עם התפילין כל היום, וכמעט לכל מקום. כך למשל נהגו רבן יוחנן בן זכאי, אלישע בעל כנפיים ורבי עקיבא, ונראה כי שימוש זה רווח בין החכמים. כמו כן היו שנהגו להלך עם תפילין גם בשעות הלילה, וכך נהג רבי אליעזר בן הורקנוס. התלמוד מספר כי לוחמיו של בר כוכבא בביתר, יצאו למלחמה כאשר היו עטורים בתפילין[8].

היו חוקרים ששיערו שהצורה המוכרת לנו של מצוות התפילין מקורה במאה ה-12, מאחר שדיני התפילין הגיעו לכלל בשלות סופית רק אז. השערה זו מבוססת על העובדה שבמשנה אין תיאור מדויק של התפילין, דרך הכנתן או הנחתן, ואף בתלמוד הדינים אינם מפורטים מאד. אולם הממצא הארכאולוגי הראה הימצאות של תפילין בצורה דומה לתפילין שלנו מימי המרד הגדול, ונראה כי היה שימוש בתפילין כבר במאה ה-1 לספירה (ראו להלן). כמו כן, חיבור הלכתי מתקופת הגאונים בשם "שימושא רבא" מציג את שיטת עשיית התפילין המוכרת לנו.

בחלק מהתפילין הקדומות שנמצאו היו חמש פרשיות, ונראה שבתקופת בית שני היו גרסאות שונות מדעת חז"ל בנוגע לכמה פרשיות יש לשים בתפילין. המשנה מתייחסת במפורש למנהג הנחת חמש פרשיות, ושוללת אותו בחריפות: "האומר אין תפילין, לעבור דברי תורה - פטור (ממלקות); חמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים - חייב (מלקות)"[9].

מבנה התפילין[]

התפילין כוללות שתי יחידות: תפילין של יד ותפילין של ראש, המונחות על היד ועל הראש, בהתאמה. כל אחת מהן מורכבת משלושה חלקים עיקריים:

בית תפילין של ראש בשלבי ההכנה

  • בית התפילין - קופסה עשויה עור בהמה טהורה. קיימות שתי אפשרויות לעשיית בתי התפילין: בתים העשויים מעור בהמה גסה, כגון שור או פרה, שמעובדים בלחץ רב ונחשבים ליציבים, ובתים העשויים מעור בהמה דקה כגון כבש או עז, הקלים יותר לעיבוד, אולם אינם נשמרים היטב בצורתם לאורך שנים והינם גם אטומים פחות. בעבר רווח השימוש בעור בהמה דקה, אך במאת השנים האחרונות חדר השימוש בעור בהמה גסה. גם כיום התפילין הזולות יותר עשויות בדרך כלל מעור בהמה דקה.
ישנם בתים מעור בהמה דקה העשויים מפיסת עור אחת וישנם אחרים שעשויים מפיסות שונות המודבקות זו לזו. בתים מעור בהמה גסה עשויים תמיד מעור אחד.
ה'בית' צריך להיות צבוע בצבע שחור, ולהיות מרובע לגמרי באופן מדויק. גודלם של בתי תפילין המצויים כיום נע בין 2-4 ס"מ, אולם קיימים גם בתי תפילין קטנים יותר. לפי ההלכה יש ליצור מעור ה'תפילין של ראש' על ה'קציצה' שתי אותיות שי"ן מובלטות, כאשר בצד ימין של המניח מובלטת אות שי"ן בעלת שלושה ראשים (שין רגילה), ואילו בצד שמאלו מובלטת שין בעלת ארבעה ראשים.

בית התפילין מורכב משלושה חלקים:

  • "קציצה" - החלק המרובע העליון של הבית שבתוכו מונחות הפרשיות. ב'תפילין של יד' מכניסים קלף אחד, ולכן בתוך ה"קציצה" יש חלל אחד. ב'תפילין של ראש' מכניסים ארבעה קלפים שונים, ולכן הבית עשוי מארבעה בתים קטנים מוצמדים זה לזה. קיימת מחלוקת האם מותר להדביק את הבתים זה לזה או שעליהם להיות מוצמדים בלחץ בלבד, אולם התפילין המצויות עשויות לפי שיטה המתירה הדבקה.
  • "תיתורא" - החלק שמתחת לבית ובולט סביבו. כאשר התיתורא פתוחה, מבחינים בשני חלקים:
  1. תיתורא עליונה: החלק העליון של התיתורא הבולט מסביב לבית.
  2. תיתורא תחתונה: החלק התחתון של התיתורא. גודלו כגודל התיתורא העליונה והוא מכסה את פתח הבית וסוגר אותו. במקורות נקראת רק התיתורא התחתונה בשם "תיתורא".
עובי התיתורא: כדי שהתיתורא תהיה עבה וחזקה מדביקים על התיתורא העליונה חתיכת עור רבועה חתוכה במרכזה בצורת ריבוע. את החתיכה הריבועית מוסיפים כאשר עור התיתורא אינו עבה דיו, אך בבתים, שעור התיתורא שלהם עבה וחזק, אין מוסיפים את חתיכת העור הריבועית. בתים אלה נקראים "מקשה", כי הם נעשים מחתיכת עור אחת בלי שום תוספת.
  • "מעברתא" -החלק הבולט מריבוע התיתורא לאחור, ולאורכו עוברת תעלה חלולה שדרכה עוברת רצועת התפילין, לכן נקרא חלק זה "מעברתא".
חתכי המעברתא: בשני צידי המעברתא יש חתכים בצורת רבע עיגול, כדי שתהיה לתיתורא צורת ריבוע.
במעברתא של-יד בצד ימין למעלה יש חתך גדול יותר כדי שיהיה מקום להכניס בו את הקשר של-יד.
  • ארבע פרשיות כתובות על קלף - לתוך כל "קציצה" מוכנסים 4 קטעים מתוך התורה, הכתובים על קלף. ביחידת 'תפילין של יד' רשומות כל 4 הפרשיות על קלף אחד, ואילו ביחידת 'תפילין של ראש' רשומה כל פרשיה על קלף נפרד. הקלף מגולגל מהסוף להתחלה ונעטף בשערות של בהמה טהורה, כאשר כיום נהוג להשתמש בשערות זנב פרה. לאחר מכן הוא נעטף שוב בקלף ואחר כך שוב בשערות לרוחב ואז הוא מוכנס לתוך התפילין. לאחר מכן לוקחים גיד של בהמה טהורה, דופקים עליו עד שהוא מתפורר להרבה חוטים, שבעזרתם תופרים את התפילין. חל איסור על פי ההלכה להשתמש בדבק. ארבע פרשיות אלו נבחרו מכיוון שבכל אחת מהן מוזכר כי צריך לקשור או לשים משהו, שחוגי הפרושים וחז"ל אחריהם, פירשו שמדובר בתפילין. הפרשיות הן:
  1. "קדש לי כל בכור" - שמות י"ג פסוקים 10-1. בה נכתב: "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר ... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים ... שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, חַג, לַה'. ... וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה ה' לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה', בְּפִיךָ: כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. י וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַחֻקָּה הַזֹּאת, לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים, יָמִימָה."
  2. "והיה כי יביאך" - שמות י"ג פסוקים 16-11. בה נכתב: "וְהָיָה כִּי-יְבִאֲךָ ה', אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ, וְלַאֲבֹתֶיךָ; וּנְתָנָהּ, לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר-רֶחֶם, לַה'; ... וַיְהִי, כִּי-הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר אָדָם וְעַד-בְּכוֹר בְּהֵמָה; עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה', כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים, וְכָל-בְּכוֹר בָּנַי, אֶפְדֶּה. וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם."
  3. "שמע ישראל" - דברים ו' פסוקים 9-4. בה נכתב: "שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת, בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ."
  4. "והיה אם שמוע" - דברים י"א פסוקים 21-13. בה נכתב: "וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם ... וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ ... הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. ... וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם, לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ. ..."
  • השין בתפילין- "שין" היא האות הראשונה משם ש-ד-י שיש בתפילין.
בדפנות הבתים של ראש יש שני סוגי "שין":
  1. "שין" של שלושה ראשים: בדופן הימנית של הבית של ראש (מצד המניח) בולטת "שין" של שלושה ראשים.
  2. "שין" של ארבעה ראשים: בדופן השמאלית של הבית של ראש (מצד המניח) בולטת "שין" של ארבעה ראשים.
בצורת ה"שין" (ש) של ראש יש מספר מנהגים לפי סוגי הכתב:
  1. כתב בית יוסף - מנהג האשכנזים.
  2. כתב האר"י - מנהג הספרדים והחסידים.
  3. כתב ספרדי - מנהג הספרדים והתימנים.
  • רצועת עור - על פי ההלכה, רצועות העור חייבות להיות שחורות מבחוץ ורוחבן חייב להיות לפחות 9 מ"מ. גם רצועות העור מתחלקות לסוגים שונים, שההבדל ביניהן הוא בסוג העור ממנו נלקח העור לרצועות וסוג העיבוד שלו.
  • דל"ת של תפילין על פי ההלכה יש לקשור את התפילין, בין של יד ובין של ראש. הקשירה בתפילין של ראש אינה מוזכרת בתורה אך היא הלכה למשה מסיני. הקשר בתפילין של ראש נעשה בצורת האות דלת, ויש בו שלושה מנהגים מקובלים: המנהג הנפוץ כיום הוא קשר בצורת האות דל"ת רגילה, והוא נפוץ בקרב כל העדות, מנהג בני תימן וגרמניה העתיק הוא קשר מרובע, ומנהג חלק מעדות החסידים (בפרט החצרות ממשפחת חסידות צאנז) הוא של קשר גדול בצורת האות "ם" שאמור לייצג את האות ד' פעמיים.
  • יוד של תפילין הקשר בתפילין של יד נעשה כעין האות יוד. ישנה מחלוקת בין רש"י והרמב"ם באופן הקשירה, לכן נוהגים היום לקשור כדעת שניהם.

סדר הפרשיות[]

קיימות ארבע שיטות מרכזיות לסידור הפרשיות בתוך התפילין; בטרמינולוגיה ההלכתית השיטות השונות זכו לכינויים: שיטת רש"י; שיטת רבנו תם; שיטת הראב"ד; ושיטת השימושא רבא (חיבור בהלכות תפילין המיוחס לתלמיד של אחד הגאונים).

על פי שיטת רש"י יש לסדר את הפרשיות בסדר זה: "קדש", "והיה כי יביאך", "שמע", "והיה אם שמוע", כשבתפילין של ראש מתחילים מצד ימין של מי שמסתכל על ראשו של בעל התפילין (שמאל המניח). לשיטת השימושא רבה, בתפילין של ראש, הסדר הוא כשל רש"י אלא שמתחילים מצד ימין של מי שמניח את התפילין (אולם יש המבארים את דבריו באופן שאין מחלוקת בינו ובין שיטת רש"י). בשיטת רבנו תם יש לסדר את הפרשיות בסדר זה: "קדש", "והיה כי יביאך" "והיה אם שמוע" ו"שמע", כשבתפילין של ראש מתחילים מצד ימין של מי שמסתכל על ראשו של בעל התפילין. לשיטת הראב"ד, בתפילין של ראש, מתחילים מצד ימין של מי שמניח את התפילין.

המחלוקת בין השיטות נובעת מפירושים שונים בלשון הגמרא: "תנו רבנן: כיצד סדרן? קדש לי והיה כי יביאך מימין, שמע והיה אם שמוע משמאל. והתניא איפכא? אמר אביי: לא קשיא, כאן מימינו של קורא, כאן מימינו של מניח." (מנחות דף ל"ד ע"ב). המילים "שמע והיה אם שמוע משמאל" יכולות להתפרש שהן מסודרות משמאל לימין (כדעת ר"ת והראב"ד) או שהן מונחות בצד שמאל של התפילין (ובזה מודים רש"י והשימושא רבה). כמו כן נחלקו האם "קדש לי והיה כי יביאך מימין" הוא מימינו של קורא (העומד מול המניח וכביכול קורא את הפרשיות שבתוך התפילין, זו דעת רש"י ור"ת) או מימינו של מניח (דעת הראב"ד).

בחלק מספרי ההלכה מצוין שאפילו משה רבנו קיבל את מצוות התפילין בשני אופנים. כך למשל, הר"ר אביעד שר שלום באזילה כתב ב"אמונת חכמים" (סימן ל'): "כשמשה רבינו קיבל מפי הגבורה סדר פרשיות התפילין, קיבל שני אופנים. אופן אחד להמון העם, ואופן נוסף ליחידי סגולה הבאים בסוד ה'."

תפילין של רש"י ושל רבנו תם[]

הסדר של רש"י הוא הסדר הנפוץ ביותר, ואחריו - של רבנו תם. סדרי הפרשיות של רש"י ורבנו תם שונים בכך:

הבדלים שיטת רש"י שיטת רבנו תם
סדר מקום הפרשיות של יד סדר מקום הפרשיות (מימין לשמאל): "קדש לי", "והיה כי יביאך", "שמע" ו"והיה אם שמוע" לפי הסדר הכתוב בתורה. סדר מקום הפרשיות (מימין לשמאל): "קדש לי", "והיה כי יביאך", "והיה אם שמוע" ו"שמע" (חולק על שיטת רש"י ש"שמע" קודם ל"והיה אם שמוע").
סדר כתיבת הפרשיות של יד כותבים את ארבע הפרשיות: "קדש לי", "והיה כי יביאך", "שמע" ו"והיה אם שמוע" זו אחר זו כסדר כתיבתן בתורה. כיוון שאת הפרשיות צריך לכתוב "כסדרן", אך סדר מקומן אינו "כסדרן", אי אפשר לכתבן זו אחר זו (כשיטת רש"י), אלא כותבים אותן בסדר כדלהלן:
א. כותבים פרשת "קדש לי" ופרשת "והיה כי יבאך", משאירים עמוד ריק לפרשת "והיה אם שמוע", מדלגים עליו וכותבים פרשת "שמע" בסוף הקלף.
ב. חוזרים לעמוד הריק וכותבים עליו את פרשת "והיה אם שמוע".
סדר מקום הפרשיות של ראש סדר מקום הפרשיות בבתים (מימין לשמאל הקורא): "קדש לי"-בבית ראשון, "והיה כי יביאך"- בבית שני, "שמע" – בבית שלישי, "והיה אם שמוע"- בבית רביעי. סדר מקום הפרשיות בבתים (מימין לשמאל הקורא): "קדש לי"- בבית ראשון, "והיה כי יביאך"- בבית השני, "והיה אם שמוע"- בבית השלישי, "שמע"- בבית רביעי.
מקום יציאת שיער עגל פרשת "והיה אם שמוע", נמצאת בבית הרביעי מימין, ולכן את קצות שיער העגל משחילים בחור שבין הבית הרביעי לבית השלישי. פרשת "והיה אם שמוע" נמצאת בבית השלישי מימין, ולכן את קצות שיער העגל משחילים בחור שבין הבית השלישי לבית השני. לפי שיער העגל הנראה בתפילה של ראש מבחוץ ניתן להבחין בין תפילין של רש"י לתפילין של רבנו תם.

בשולחן ערוך נפסק שיש להניח תפילין של רש"י כיון שכך הוא מנהג העולם, אולם ירא שמים צריך להניח גם תפילין של רבנו תם מחמת הספק. (ראו הרחבה בערך הנחת תפילין)

קדושת התפילין[]

התפילין נחשבים לכתבי קודש בגלל הפרשיות שנמצאות בתוכן. "כל כתבי הקודש -- מצילין אותן מפני הדליקה, ... מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, אף על פי שיש בתוכן מעות..." (משנה, שבת, ט"ז א'), ולכן נוהגים בהם בקדושה ובכבוד. על פי ההלכה בעת עטיית התפילין אין להיכנס לחדרי רחצה או שירותים ואף להפיח‏‏[10].

אחסון תפילין[]

"תפידנית" - תיק-תפילין מודרני קשיח ואטום למים

לשם טלטול התפילין ולשמירתם נהוג לאחסנן בתיק מיוחד למטרה זו. בדרך כלל עשוי תיק זה מבד (ובפרט קטיפה). לעתים רקום עליו זיהוי בעל התיק. בקהילות מסוימות נהגו שלקראת החתונה הגבר מקבל ממשפחת הכלה, תיק רקום בשמו או בראשי התיבות של שמו לתפילין, שאותו רקמה האישה.

הגנה נפוצה שקיימת על מנת לשמור על שלמות בתי התפילין ואי הישחקותם, היא כיסוי קשיח מיוחד מקרטון או מפלסטיק, שכל אחד מבתי התפילין (של יד ושל ראש) מוכנס לתוכו.

הגנה על התפילין במצבים קשים מספקת ה"תפידנית", קופסה סגורה הרמטית העשויה פלסטיק קשיח, ומחופה בבד ניילון של תרמילים. קופסה זו משמשת לטיולים ומסעות, ומקובלת בשימוש חיילים קרביים ומטיילים.

מצוות הנחת תפילין[]

מצוות הנחת תפילין היא מצווה שלפיה יש להניח תפילין מדי יום, למעט ימים מיוחדים. על פי ההלכה מניחים את התפילין ביום ולא בלילה, בימי חול ולא בימי שבת וחג. בעבר רווח הנוהג להניח תפילין במשך כל היום, ויש הנוהגים כך גם כיום, אך הרוב נוהגים להניח תפילין רק במהלך תפילת שחרית, ולעתים בתפילת מנחה בימי צום.

הציווי בתורה אומר: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות י"ג, ט'). נחלקו הדעות האם כוונת הפסוק הפשוטה היא ציווי הנחת אביזר ייחודי כלשהו, או שמא לביטוי מטפורי שמטרתו להורות על זכירת המצוות.

על פי מסורת היהדות האורתודוקסית, כפי שהתקבלה בתורה שבעל פה, הציווי הוא על הנחת אביזר בשם "תפילין", שצורתו כפי שהתקבלה במסורת, על כל פרטיה, היא "הלכה למשה מסיני". כלומר: איננה כלולה במקרא, אבל צוותה בהר סיני כפירוש המקרא ועברה במסורת תורה שבעל פה. וכפי שכתב הרמב"ם:

"תפילין על קלף, ומזוזה על דוכסוסטוס, וספר תורה על הגויל, הלכה למשה מסיני. שי"ן של תפילין, וקשר של תפילין, ורצועות שחורות, ותפילין מרובעות, ומעברתא דתפילין, הלכה למשה מסיני. נכרכות בשערן, ונתפרות בגידין, הלכה למשה מסיני"
– הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות.

הנחת תפילין לאשה - מיכל בת שאול[]

ראו גם[]

קישורים חיצוניים[]

מידע מעשי

מאמרים ועיון

טקסטים

הערות שוליים[]

  1. תוספות לתלמוד בבלי מסכת מנחות לד ע"ב ד"ה "לטוטפת"
  2. עמנואל טוב, נוסח המקרא בבתי הכנסת הקדומים, מגילות א 185 בעמ' 199.
  3. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק 2, פסקה 4.‏
  4. ‏לסיכום דעות החוקרים השונים בנוגע לגודל האוכלוסייה בארת ישראל במאה הראשונה לספירה ראו: Anthony Byatt "Josephus and population numbers in first century Palestine", Palestine Exploration Quarterly 105 (1973), pp. 51-60.‏
  5. תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף מז ע"ב.
  6. בכורות דף ל'.
  7. ראש השנה דף י"ז עמוד א.
  8. "אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר." (בבלי, גיטין דף נז ע"ב)
  9. סנהדרין דף פ"ח עמוד ב
  10. קיצור שולחן ערוך, הלכות תפילין, סעיף כ"ד‏

Advertisement