Family Wiki
Advertisement

Ben Yitzchak Tirza.jpeg

תרצה בן-יצחק מורפורגו, נולדה: י"ז אלול תרפ"ה , (6.9.1925),נפטרה: כ' תמוז תשס"ז, (6.7.2007) קיבוץ שדה אליהו

ליובל השמונים[]

(פורסם ב-3 אוקטובר 2005 בבטאון שדה אליהו "שביל")
תרצה בן-יצחק לבית מורפורגו בת 80 מאת נורית דיקסטרו

לפני כשלושים שנה נבנה בכספי ירושת ההורים של תרצה, בית מורפורגו, לזכר שני אחיה שנפלו במלחמת השחרור: מורפורגו מרדכי מרקו ו- מורפורגו אוריאל אורי. בחנוכת הבית תרצה סיפרה על בית הוריה ואלו דבריה:
כבר מסוף המאה ה-14 ותחילת המאה ה-15 יש לנו עדויות רצופות על יהודים בעלי שם, שחיו במרבוג אשר בסטיריה. מהעיר מרבוג בא השם מורפורגו. הנודע שביניהם היה ר' ישראל איסרלין (בעל הספר "תרומת דשן"). אחר כך עברו הם לוינה, ומשם התפזרו לקהילות יהודיות בצפון איטליה: גרדיסקה, אודינה, פאדובה.
בדורות האחרונים התפרסמו כמה מורפורגו כרופאים, היסטוריונים, עורכי דין, יש רקטור באוניברסיטת פאדובה, יש סופרים ועוד. על אף מעורבות זו בחיי האינטליגנציה המקומית נשארה המשפחה דבקה למקורות היהדות וזה מה שמאפיין אותה על רקע ההתבוללות הכללית שחלה בחוגים אלה.

בית ההורים[]

הוריי בנו את ביתם בפאדובה, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ושם גם נולדו ארבעת ילדיהם: מרדכי-מרקו, אורי, יוסף ואני. אימא, שגם היא מבית מורפורגו – ענף אחר של המשפחה – הייתה אישה חזקה, אהבה את החיים, רצתה לשמוח ולשמח, נתנה כל השנים ממרצה הרב לעזרת הנזקקים, יהודים וגויים כאחד. אבא היה, כאביו, עורך דין. איש חוק רודף צדק, אך נגזר עליו לחיות שנים רבות תחת שלטון הכוח, שלטון האגרוף, כאשר המושגים: חוק, משפט, חופש, היו חסרי משמעות לחלוטין. כיוון שסירב להשתייך למפלגה הפאשיסטית השולטת נמחק שמו מרשימת עורכי הדין, והוא נאלץ לעזוב את עבודתו ולהפסיק כל פעילות רשמית. המכה הייתה קשה – אך זו רק ראשית הדרך. אחר כך הורחקנו אנחנו – ילדי היהודים – מכל בתי הספר באיטליה, ואני אז בת 13 שנה.
אחי אורי עלה ארצה במסגרת עליית הנוער, אך למרקו, על אף המאמצים האדירים, לא התאפשר הדבר, ובשנים הבאות יכריז הוא בבטחה בכל הזדמנות: "אני ב"ה לארץ ישראל עוד אגיע". מלחמת העולם השנייה פרצה. הרדיפות נגד היהודים החריפו. אנו עזבנו את הבית וברחנו דרומה. שנה שלמה היינו בפירנצה. שנה שלמה לא יצא מרקו מהחדר בו הסתתר ואילו אני דאגתי למים ומעט אוכל. הפגזות, הפצצות, הרס, סבל רב. קשה לתאר חיים בעיר גדולה הנמצאת באזור קרבות, בחזית. חיי פחד, חיי חושך (לא רק כי נותק החשמל...), אבל הודות לאמונה החזקה של אבא, שלא רפתה, האהבה של אימא ורוחו האיתנה של מרקו, היו גם רגעים של אור: התפילות שנאמרו כולן בעל-פה, הזיכרונות, שבימי חג ומועד העלנו מהעבר, על הבית, על מנהגים מיוחדים למשפחתנו, על מאכלים אהובים... אחר כך – עת השחרור: שמחה ללא גבול המהולה בעצב עמוק על הבשורות המרות. מרקו ואני עולים ארצה, בעליית פרינסס קאתלין לשדה אליהו, ב-1945.

בקיבוץ שדה אליהו[]

תרצה השתלבה בקיבוץ במהירות. היא הגיעה בפסח 1945, וכבר בסתיו 1945 הועמדה חופה ותרצה התחתנה עם מיקל (מיכאל) בן-יצחק, אחד מוותיקי הקיבוץ ומעמודי התווך שלו. אחרי פרק קצר של עבודה בגן הירק (עם רחים ז"ל) עבדה תרצה ברוב ענפי השירותים. הרבה שנים הייתה מחליפה קבועה של צוות בית התינוקות, כמעט יותר קבועה מהקבועות...היא גם נזכרת בנוסטלגיה בתפקיד שומרת הלילה בבתי הילדים. ואם קרה ששומרת חלתה פתאום או נעדרה מהשמירה מאיזו סיבה זהיא – שמחה תרצה למלא את מקומה. הרבה שנים עבדה תרצה בסריגת פריטים שונים לחברים ולילדים, במכונת סריגה ידנית, לא משוכללת ביותר. הייתה יושבת בחדרון צר באחד מבתי הפעוטות שבמקרה התרוקן ומידי פעם היו מעבירים אותה ואת תכולת המקום לפינה אחרת בגלל מצוקת דיור.

56 שנות נישואין[]

תרצה סוקרת את 56 שנות נישואיה למיקל – את אהבת הטיולים שערכו ברגל, כל חנוכה, עם הילדים, כולל נורית ז"ל ואורה, וכן הטיולים בהם טייל הזוג הצעיר בהסתמך על הטרמפ המזדמן. כך קרה למשל בשנות ה-50, כשהתכוונו להגיע לאילת אך מצאו (אחרי המתנה של שעות) רק טרמפ לים המלח... בזכות מכונת צילום שהסבים הביאו למיקל הכל מתועד (מיקל פיתח בעצמו את כל הצילומים במקלט).

תרצה שייכת כיום לצוות המגהצות המקצועי של מחסן הבגדים, אבל עיקר עיסוקה במעקב ובשמירת הקשר עם הנכדים הרבים.
מזל טוב לכל שבט בני יצחק, השותף לשמחה.


ההספד[]

אתר הקיבוץ הדתי


אמי נולדה ב-י"ז באלול תרפ"ה, בפאדובה שבאיטליה, למשפחה בעלת שורשים באשכנז, המגיעים עד לר' ישראל איסרליין. אמא היתה הילדה היחידה בבית, שלישית לאחר אחיה מרקו ואורי. בית הוריה היה בית דתי ובית ציוני. אחיה אורי עלה לארץ עוד לפני המלחמה. אמא ואחיה הבכור מרקו עלו לארץ מדרום איטליה, והגיעו באניה לנמל חיפה בפסח תש"ה.

בשנתיים האחרונות למלחמה, כשהיתה בת שמונה עשרה נאלצה כל המשפחה להסתתר בפירנצה. מדירת המסתור יכלו לצאת רק אמי ואמיליה אמה כדי להביא מזון למשפחה. הגברים, מרקו אחיה וחיים אביה, לא יכלו להראות בחוץ בגלל חזותם היהודית. בסיום המלחמה אמא לא חזרה לבית הוריה אלא עלתה לארץ מיד.

אמא בקרה את הוריה כארבע שנים לאחר מלחמת השחרור. כאשר ביקור זה היה כדי לנחמם על נפילת בניהם. בביקור זה לקחה אמא גם אותי, בן החמש, שהייתי הנכד הראשון להוריה.

אמי נפטרה בערב שבת פרשת פינחס. בפרשה זו נזכרות בנות צלפחד שהיו מחבבות את הארץ. אמי תרצה קבלה את שמה מתרצה בתו של צלפחד. לאמא היה רצון גדול ולא רפו ידיה גם לאחר ששני אחיה אורי ומרקו נהרגו בקרב במלחמת השחרור. דומה שאצלה דברי בנות צלפחד: "תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו", מקבלים משמעות מיוחדת.

שלמה היתה עם בוראה, שלמה עם עצמה, ושלמה עם הזולת. שלמה עם בוראה - היתה מקפידה על תפילות, ולעולם לא באה בטרוניות כלפי הבורא. גם כאשר נשארה לבדה לאחר מות אחיה, המשיכה לתפקד ובנתה משפחה גדולה ביחד עם אבי ז"ל. דומה שמן השמים השיבו לה כגמולה וזכתה לעזוב את העולם הזה ללא ייסורים ולאחר שתפקדה עד ימיה האחרונים. שלמה עם עצמה – היתה בעלת מידות טובות, היתה רחוקה מאד מכעס, קנאה וגאווה. היתה מרבה ללמוד תורה באהבה רבה. השתתפה בשעורים במסגרות שונות. מעולם לא התלוננה והתכונה שהכי בלטה אצלה היתה השתיקה. שתיקה של הבנה, שתיקה של הסכמה. שלמה היתה אמא גם בתחום של בין אדם לחברו - היתה חברה הרבה שנים בועדת חברים. היתה לה עין טובה ועצה טובה ולב קשוב לגדולים ולקטנים. עסקה בגמילות חסד של אמת, והיתה חברה עד לשנה זו בחברא קדישא של קהילת שדה- אליהו.

ביקור בבית המשפחה בפדובה[]

אמא עשתה טיול באיטליה בשנת תשס"ג. ובשעת הבקור בפאדובה פרשה מהקבוצה שלה, ויחד עם אריאלה הלכה לבקר את ביתה בוִיא דֶל סַנְטו וכך היא כתבה
"זו היתה חוויה מרגשת לחזור לפאדובה, עיר הולדתי, ולו לכמה שעות. 51 שנים לא הייתי שם, הרבה זמן, ובכל זאת פחדתי מהמעמד. כמעט הלכנו והשכנה הציעה שנכנס לחצר האחורית שנשארה בדיוק כפי שזכרתי אותה. על קיר החצר שלט גדול... עליו חקוקים שמות ממשפחתי, משפחת מורפורגו, שגרו שם חמישה דורות ברציפות, מאב לבן, החל מהמאה ה-18. ואני הייתי האחרונה שגרה בבית זה. ובעלייתי ארצה השרשרת נותקה. משם, בביטחון גדול, הגעתי לבית הספר התיכון שם למדתי רק שנתיים. השער סגור, החצר ריקה. ברור, כעת החופש הגדול. אבל בשבילי הוא נעול מאז ספטמבר 1938 כשהיהודים, מורים ותלמידים, נזרקו מכל מוסדות החינוך. מבית הספר הדרך קצרה לגטו, אך יש שינוי, אין גשר, נעשו שינויים... ומיד אני עומדת עם בתי במקום של בית הכנסת הגדול שנשרף על ידי הפאשיסטים ב-1943. אני רואה את הלהבות ושומעת את רעש השריפה הגדולה. את זה לא ניתן למחוק.

בעמדי שם אני נזכרת בשיר של לאה גולדברג וחולקת עליה. לא! אין "שתי מולדות". בביתי - גויים, השער סגור, הגשר נעלם ובית הכנסת הגדול איננו עוד."

יהי זכרך ברוך

דן בן-יצחק

הדברים שקיבלנו ממך יישארו איתנו תמיד[]

תרצה, אני ישבתי הבוקר מול המחשב שלך במועדון וחשבתי על השעות המיוחדות והיקרות לי שישבתי כאן איתך. בשנתיים האחרונות כל כך נהנית מהמחשב, ולמדת כל כך מהר את סודותיו ורזיו. בסופו של דבר אני למדתי ממך ויחד גילינו את העולם הגדול של המחשבים. המחשב מאוד הלם את אישיותך. הוא כמוך – חכם, שקט ועוזר לכל העולם.

את היית שייכת לדור שמצא את ייעודו האישי כחלק מהכלל. כשהמערכת בכללותה תפקדה כראוי שמחת בכך. לא היית צריכה לשאת נאומים גדולים על ערך הכלל. את עשית! הזדהית עם המסגרת הקיבוצית, הבנת את גודל העשייה ומצאת בה את המימוש העצמי שלך. שנים רבות עבדת כ"מחליפה" בבית התינוקות, כי היה צריך. החברה הייתה צריכה אותך שם, ואת התייצבת ועשית זאת מכל הלב ועם רגש מרובה.

לפני כמה שבועות הצעתי לך לבוא למחשבים מוקדם יותר, כדי שנספיק דבר מה, וענית לי: אני לא יכולה, יש המון עבודה במחסן. וכשהערתי לך שבגיל 80 מותר לך לעשות מה שאת רוצה, ענית לי: "אבל אני רוצה שהחברים יסתובבו עם חולצות מגוהצות היטב!".

בחייך האישיים נדרשת להתמודדויות רבות. בזמן מלחמת העולם השנייה דאגת לקיומה של משפחתך. בזמן מלחמת השחרור שני האחים שלך, אורי ומרקו, מסרו את חייהם למען ארץ ישראל ולמען שדה אליהו. אורי נפל על הגנת חיפה ומרקו על הגנת שדה אליהו, ואת נשארת לתמוך בהורים, בגיסה ובאחייניות. את הכל עשית בשקט, בצניעות, בחכמה רבה ועם המון תשומת לב. הסביבה החזירה לך כגודל ההשקעה! החברים בקיבוץ, צעירים כמבוגרים, העריצו את חוכמתך ומסירותך! רבים באו לשאול בעצתך ולחלוק עמך התלבטויות.

המשפחה התלכדה סביבך. הנכדים והנכדות כתבו לך כמעט יום יום מיילים ושלחו תמונות ומצגות. זכור לי איך הראית לכולם בגאווה צילום של נינה ששלחו לך עם לידתה. הכל עניין אותך והייתה לך השכלה כללית והשכלה יהודית רחבה מאוד. במשך השנים למדת בהתמדה בשיעורי יהדות בקיבוץ. שנים רבות למדת גם במדרשה בעין הנצי"ב ושאלותייך הצביעו על עומק מחשבתך.

לפני כמה ימים קבענו להיפגש אחרי הניתוח כדי להמשיך ולפענח תוכנה מסוימת... תחסרי לנו מאוד! הדברים הרבים שקיבלנו ממך יישארו איתנו תמיד ונשתדל להיות ראויים להם. נוחי בשלום על משכבך.

רות אביאל

Advertisement