Angelo Levi Bianchini

ערך זה נכתב במקורו בויקיפדיה העברית על-ידי דניאל ונטורה

מתוך ספרו של סרג'יו מינרבי Sergio Minerbi, Angelo Levi-Bianchini e la sua opera nel Levante, 1918-1920, Fondazione Sally Mayer, Scuola superiore di Studi Ebraici ,Milano, 1967

אנג'לו לוי-ביאנקיני (Angelo Levi Bianchini) היה קצין יהודי ששירת כרב חובל בצי המלכותי האיטלקי. היה חבר בוועד הצירים ופעל לקידום ענייני היישוב היהודי בארץ ישראל בתחילת השלטון הבריטי בה, בשנים 1918 - 1920. נרצח בדרעא שבגבול עבר הירדן-סוריה בעת שפעל בשליחות ממשלת איטליה.

אנג'לו לוי-ביאנקיני נולד בוונציה בשנת 1877, למיקֵלֶ‏אנג'לו לוי ואנריצ'טה ביאנקיני. הוא כלל גם את שם משפחת אמו בשם משפחתו, כדי להבדילו משאר המשפחות שנשאו את השם "לוי". משפחתו הייתה קשורה לתנועה לאיחוד איטליה אך דבקה גם במסורת היהודית, בדומה לרבים מבני יהדות איטליה. הוא היה הבן השני מתוך ארבע בנים: דר' מרקו, רב חובל אנג'לו, קולונל אכילה ודר' לאו.

בצי המלכותי האיטלקי

בשנת 1890, בגיל 13, הוא התקבל לאקדמיה המלכותית לימאות (Regia Accademia Navale ) בליבורנו. ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1894, היה בין החניכים המצטיינים וקבל דרגת "Guardiamarina" - דרגת הקצונה השנייה, מקבילה ל:Sub-Lieutenant (סגן). הוא צורף לצי המלכותי האיטלקי. בשנים 1895-96 הפליג באונית מלחמה וקבל דרגת Sottotenente di vascello מקביל ל:Lieutenant (סרן) - הדרגה השנייה או השלישית אחרי הקברניט. בשנים 1897-99 רב החובל , Capitano di vascello , של האניה Grant. העריך אותו בתור:" צעיר מבטיח הצלחה" ו"קצין עם איניציאטיבה גבוהה". הוא קבל דרגת Tenente di Vascello, המקביל ל:Captain (אלוף משנה).

בשנת 1905 היה בפיומה ותרם לבניית מתקני לחימה ימאיים. זכה להוקרה על פעילות אינטלקטואלית , תרבותית ועל מסירות. בשנת 1907 עבר למפקדת הימייה האיטלקית. בשנים 1908-9 שרת על אוניית המלחמה "קלטיק" (Celtic) של ארצות הברית אשר פעלה בשליחות הצלה בעת רעידת אדמה בסיציליה ובקלבריה וזכה להוקרה על פעולתו. בשנת 1911 עבר להדרכה ופיקד על אוניה להכשרת חובלים "סרדיניה". משם עבר ללחימה מול לוב וקבל פיקוד על ספינת טורפדו. בשנת 1912 הגיע לים האדום בספינת מלחמה חמושה בתותחים לשם סיום הלחימה באפריקה. בשנת 1913-14 חזר להוראה באקדמיה המלכותית לימאות בליבורנו, שם החל הקריירה שלו.

בשנת 1915 נמנה על הספינות שפעלו כ"ציידי טורפדות" בצפון הים האדריאטי ופיקד על האוניה פוצ'יליארי (Fucielieri). אדמירל טהון דה רוול העניק לו מדליה של כסף על הפעילות שלו בימים 3-5 מאי 1916 בצפון הים האדריאטי‏‏.

פעולה נוספת, הנזקפת לזכותו ‏‏ הייתה ב-12 ביוני 1916 בעת פיקודו על הפוצ'יליארי , שנכללה בכוח שבו עוד שתי משחתות ושתי ספינות טרפדות, שנשלח לתקוף בסיס בעיר פורץ', שממנו יצאו המטוסים הימיים האוסטרים שתקפו את ונציה וערים ואחרות בחוף הים האדריאטי. הכוח איתר את מיקומו המדויק של הבסיס, והתפתח קרב ארטילרי בין הספינות האיטלקיות ועמדות ההגנה האוסטריות, שבמהלכו נגרמו נזקים כבדים לבסיס האוסטרי. גם בצד האיטלקי היו אבדות ומעשי גבורה. המתקפה האיטלקית זכתה להצלחה זמנית כי המתקפות האוסטריות התחדשו לאחר זמן מה אבל כעת מיקום הבסיס היה ידוע, הוא הותקף מדי פעם על ידי הכוחות האיטלקים ועוצמת התקיפות האוסטריות נחלשה.‏‏.

לאחר מכן מונה למשנה מפקד אניית מלחמה חמושה בתותחים כבדים מסוג החדיש ה:Dreadnought בשם Andrea Doria. בשנת 1917 הוצב במשרד החוץ האיטלקי ובשנים 1918-19 היה בשליחות בפלשתינה.

ב-5 במאי 1919 יצא מארץ ישראל בדרכו לאיטליה. באיטליה תכננו משרד הימיה ומשרד החוץ להחזירו לפעילות בצי, ולתת לו פיקוד על ספינה, שתפליג במזרח הים התיכון ובים השחור. ביוני 1919 התחלפה הממשלה באיטליה, ומימוש תוכנית זו נדחה. באמצע יולי יצא לוי-ביאנקיני להפלגה עם ספינתו "קואטית" (Coatit). הוא עגן באחדים מנמלי הים התיכון, ובהם פיראוס, איזמיר, רודוס, לימסול, לרנקה, תוך שהוא אוסף ידיעות על האזור. בספטמבר עבר דרך תעלת סואץ והפליג לג'דה, לשם ליווי האמיר אידריס (לימים מלך לוב) בדרכו למכה. הוא המשיך בליווי זה עד לחזרתו של האמיר אידריס לבנגזי. בנובמבר 1919 הסתיימה ההפלגה, ולוי-ביאנקיני מונה לעורך בטאון הימיה האיטלקית Rivista Marittima. בפברואר 1920 זכה לאות כבוד: Ufficiale della Corona d'Italia. באוגוסט 1920 נשלח שוב למזרח התיכון, שם נרצח.

במזרח התיכון

בשורה הראשונה, מימין לשמאל: זאב גלוסקין, אנג'לו לוי-ביאנקיני, ד"ר חיים ויצמן, ד"ר אידר, ד"ר יעקב טון, 1918 - המקור :הויקיפדיה העברית

לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה ביקשה איטליה לחזק את מעמדה בארץ ישראל, ובין השאר שלחה כוח בן 500 חיילים שלחם בשורותיו של גנרל אלנבי. בעקבות מתן הצהרת בלפור החליט משרד החוץ האיטלקי לצרף יהודים איטלקים אחדים לוועד הצירים, כדי שייצגו את האינטרסים של איטליה. למטרה זו נבחרו שני נציגים: קצין הרפואה ד"ר ג'אקומו הרטום ורב החובל אנג'לו לוי-ביאנקיני, שהחלו לפעול ב-1 ביולי 1918. השניים הוצגו כנציגי יהדות איטליה, אף שפעלו מטעם משרד החוץ, והם הונחו שלא ללבוש את מדיהם. לוי-ביאנקיני והרטום הצטרפו למשלחת רפואית אמריקאית שהייתה בדרכה לארץ ישראל. ב-13 באוגוסט הגיעו השניים, עם היחידה האמריקאית, לאלכסנדריה שבמצרים, שם נפגשו עם הנציב העליון הבריטי ועם הסולטן פואד הראשון. משם המשיכו לארץ ישראל, בלוויית חיים ויצמן, שהגיע למצרים לקבל את פניהם. בתקופה זו המערכה על ארץ ישראל טרם הסתיימה, וחלקה הצפוני של הארץ היה בשליטת האימפריה העות'מאנית. הוא היה נספח צבאי ליד המנגנון הצבאי הבריטי שניהל אז את הארץ. ביאנקיני פעל, בין היתר, לשיבתם של 6,000 יהודים שגורשו על ידי הטורקים, סייר בערי הארץ, וזכה לאהדה ביישוב. בביקור שערך ויצמן ברומא ביקש ששליחותו של לוי-ביאנקיני בארץ ישראל תוארך עד פברואר 1919, ונענה בחיוב.

ב-30 בנובמבר 1918 חזר לרומא ומשם המשיך לפריז וללונדון, שם קיים מגעים עם ראשי הציונות.

באמצע פברואר 1919 חזר לארץ ישראל, לאחר שבדרכו אליה פקד את פליטי ארץ ישראל ששהו במצרים. הוא חשש מפרעות שיערכו הערבים, ושיכנע את רונלד סטורס, המושל הבריטי של ירושלים, לתגבר את כוחות הצבא בעיר.

לקראת התהלוכה המסורתית הערבית במסגרת חגיגות נבי מוסא, ב-11 באפריל, הפנה את תשומת לב הבריטים לאפשרות כי הערבים ייתנכלו ליהודים. הוא יצא במדי רב החובל לעיר העתיקה, כאשר משמרות בריטיים הגנו עליו. כך נמנעה הפגיעה ביהודים באותו שנה.

לוי-ביאנקיני המליץ שההסתדרות הציונית תחתור לכך שהמנדט על ארץ ישראל יינתן למדינות אחדות - בריטניה, ארצות הברית, צרפת ואיטליה - ולא לבריטניה לבדה, אך עמדתו לא התקבלה.

ועידת סן רמו|וועידת סן רמו]], שהתקיימה באפריל 1920, הפעיל השפעתו על חברי המשלחת האיטלקית, ובראשם ראש ממשלת איטליה, פרנצ'סקו ניטי, כדי שזו תתמוך ברעיון הציוני של הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. פעילות זו סייעה לקבלת ההחלטה בוועידה, לאמץ את הצהרת בלפור.

קודם להירצחו נבחר על ידי ההנהלה הציונית בירושלים למנהל מחלקת העלייה, אך לא הספיק למלא תפקיד זה.

בשהותו בארץ ישראל מילא לוי-ביאנקיני תפקיד כפול: נציג מטעם משרד החוץ האיטלקי וחבר בוועד הצירים. הוא הצליח לשמור על נאמנות לאינטרסים האיטלקיים ולחיים ויצמן. הוא פעל לקידום אינטרסים מדיניים ומסחריים של איטליה, בנוסף לפעולתו למען היישוב היהודי בארץ ישראל. כפל התפקידים יצר לעתים קושי, משום שלפעולות מסוימות למען העניין הציוני נדרש אישור של משרד החוץ האיטלקי, שלו היו אינטרסים משלו. דוגמה ברורה לקונפליקט זה מופיעה בדבריו של לורד קורזון, סגן שר החוץ הבריטי, במאי 1919, במענה לבקשה להסדיר פגישה של לוי-ביאנקיני עם האמיר פייסל: "אף על פי שאין לנו התנגדות שביאנקיני יבקר אצל פייסל בתור ציוני, הרי שביקורו בתור קצין איטלקי, אמנם באישורה הלא רשמי של ממשלת איטליה, עשוי לגרום לאי הבנות חמורות עם הצרפתים"‏‏. חיים ויצמן התייחס לכך באוטוביוגרפיה שלו, בכותבו: "הממשלה האיטלקית שלחה אלינו את המפקד לוי ביאנקיני, שנתגלה אחר כך כעובד נאמן ביותר, שהשתתף עמנו בלב שלם בכל צידי עבודתנו בארץ ישראל; אבל עד מהרה נתקבל הרושם, שמסירותו היתה מיוסדת על נטייה איטלקית יותר מאשר ארץ-ישראלית".‏‏

הרצח

באוגוסט 1920 יצא בשליחות ממשלתו למזרח התיכון, ועבר במצרים ובארץ ישראל, ומשם המשיך לסוריה, שם התקיימו מהומות נגד השלטון המנדט הצרפתי. הוא נרצח ב-20 באוגוסט 1920 בדרעא שבגבול עבר הירדן-סוריה. על הנסיבות שהביאו לרציחתו יש גרסאות אחדות:

• מניע פלילי של שוד, גרסה הנתמכת על ידי מקום מציאת שרידי גופתו והעדר החגורה שאחסנה מטבעות יקרות.
• מניע לאומני, לוי-ביאנקיני נחשב בטעות לצרפתי ונרצח עם נציגים אחדים של השלטון הצרפתי, שעמם שהה.
• יעקב יערי-פולסקין, במאמרו "מחזיתות זרים לחזית עמו" סבור כי ערבי ניסה להצילו אך לוי-ביאנקיני נרצח כתגמול על מות ערבי אחר שנפגע בהתנפלות על חיילים צרפתיים ונפל בשבים.

עיתון הארץ מיום 1 ביולי 1921 מספר כי הגנרל נירו הבריטי ערך ביקור נימוסיון בדרעא למרות הרצת ביאנקיני. בידיעה הוא מוסיף בסוגריים - סימן קריאה !

לאחר השתדלויות רבות, בינהם של חיים ויצמן יצא אחיו, קולונל אכילה לוי-ביאנקיני, לדמשק. משם המשיך בליווי חיילים איטלקים לדרעה. שם גילה את שרידיו. הרוצח נתפס והוצא להורג. שנה לאחר מותו, ב-21 אוגוסט 1921, הוא הובא לקבורה בטורינו שבאיטליה.

הנצחת זכרו

בירושלים הונצח זכרו של אנג'לו לוי-ביאנקיני ברחוב הנושא את שמו, רחוב המקשר בין הרחובות שמאי והלל, בקרבת "בית הכנסת כמנהג בני רומה" (Tempio Italiano) - בית הכנסת של יהדות איטליה בירושלים.

מצבת קבורתו

צילם MATEO CICALA ביוזמתו הברוכה של מיקי גוטשלק באדיבות עודד ישראלי

על המצבה נכתב:
" ANGELO
LEVI BIANCHINI
חזה ציון קרית מועדנו עיניך
תראינה את ירושלם נוה שאנן

^ הפסוק מישעיה ל"ג, 20

צילם MATEO CICALA ביוזמתו הברוכה של מיקי גוטשלק באדיבות עודד ישראלי

נמצאת בבית העלמין היהודי בטורינו: אזור 3 קבר 4 . על הקרקע מונחת המצבה המקורית בה ניתן לקרוא רק את שמו. ממול למצבה יש קיר הנצחה של: Famiglia Salvador Levi en Elia (מן הסתם בני משפחה)

הכתובת על קיר ההנצחה (איטלקית ולאחר מכן בעברית)

e vivo andoscioso il rimpianto del comandante

ANGELO LEVI BIANCHINI

nato a venezia il 4 febraio 1877

ucciso in missione a derra
il 21 agosto 1920
fede e patria
erano un solo fervore eroico
nella nobilissima tempra
di eccitator d'ideale
dalla virile bonta serena
madre sposa congiunti
traevan letizia e conforto
contesi all'insidia nemica
qui posano i resti mortali
ma vigila lo spirito
dall'alto silenzio dei cielo



מתוך ייאוש אופטימי וחרטה של המפקד
ANGELO LEVI BIANCHINI

נולד בוונציה ב 4 פברואר 1877

נהרג בשליחות בעיר דרעי (בעבר הירדן)
21 אוגוסט 1920
האמין במולדת
בעל להט הירואי
ברוח האצילות
במגמה למלא אידיאל
היה בו מן הטוב גברי שלווה
נשואה משותפת
שמחה גרר ונוחות
נלחם באויב לסכנות
התנוחה כאן תמותה נשאר
אבל לראות את הרוח
השתיקה מן השמים

באתר מצבות מספרות

• עודד ישראלי סיפורי ארץ ישראל - מצבות מספרות - 1850-1950

לקריאה נוספת

• יוסף מינרבי, "אנג'לו לוי ביאנקיני ופעילותו במזרח (1918-1920)", הציונות א', 1970.
• יעקב יערי-פולסקין, "מחזיתות זרים לחזית עמו" בספר חולמים ומגשימים, הוצאת מזרחי, 1967.

• ,Sergio Minerbi, Angelo Levi-Bianchini e la sua opera nel Levante, 1918-1920, Fondazione Sally Mayer, Scuola superiore di Studi Ebraici ,Milano, 1967