Family Wiki
Register
Advertisement

(טעון עיבוד)

Mavo3

המשך מ: והגדת לבניך ולבני בניך חלק 1 משפחת ונטורה:שואת יהדות איטליה

משפחת קלו, סבתא (נונה) כתבה את זיכרונותיה. אנסה לתרגם את הדברים שאימה של יערה כתבה באיטלקית. שפה נאה, כיאה לבת פירנצה שהתחביבים האהובים עליה עד יום מותה, היו קריאת ספרים ופתרון תשבצים. בכתב נטוי הדפסתי את דבריה המקוריים. 6 בנובמבר 1985

מזה זמן רב אירית ואורלי (הנכדות הגדולות), מפצירות בי לכתוב את סיפור החיים שלי. דחיתי זאת כל הזמן, לא האמנתי כי דווקא עומק הצער שבליבי, יעניק הכוח להתחיל לכתוב. מנין להתחיל? ברגע זה, מחשבותיי נתונות רק ליום קץ החיים שלי. מירלה (בתי) נעלמה מחיי, היא כבר איננה איתנו ואני אומללה, ריקה. אני חושבת רק עליה והחיים שלי אינם חיים... אני חייבת לומר שאני בקושי רב זוכרת את אימא שלי.

הייתי בת אחת-עשרה בלבד כאשר "השפעת הספרדית" (Influenza spagnola) גזלה אותה מאיתנו תוך יומיים בלבד. היה זה ביום 8 בדצמבר 1918. אני רק זוכרת את דבריו של הרופא, ד'ר צרפתי (Zarfatti) הרופא היהודי שטיפל בה ובי, חולה באותה מחלה, אומר כי לא יאה שהאימא המתה ובתה הגוססת ישכבו באותה מיטה. למחלה הקשה נוספה דלקת ריאות ורק ניתוח הציל את חיי. ההחלמה הייתה איטית. הייתי שואלת על אימא שלי והיו עונים לי כי היא עדיין בבית החולים, יותר מאוחר הבנתי מה קרה. בהדרגה החלמתי וחזרתי אל חיי, חיי ילדות עצובים. ההנאות היחידות שלי אז, היו הטיולים בגן הציבורי, בבית הספר והידידות עם כמה חברות, בנות כיתתי. אחרי מות אימי, באו לגור איתנו הסבים ודודה אולגה. באותה דירה צרה גרנו שמונה נפשות. כדי לעזור בפרנסה הדחוקה ושיהיה לנו תמיד משהו לאכול, סבתא עשתה כל עבודה מזדמנת, תפרה ותיקנה בגדיים. גם כל בגד של בני המשפחה עבר תיקונים והתאמת מידות ללא הפסקה, כדי שנוכל לצאת ולהראות טוב ברחוב. בגיל שלוש-עשרה בצער רב נאלצתי לעזוב את בית הספר. המצב הקשה בבית, לא אפשר לי להמשיך ללמוד כמו רוב החברות שלי. אני זוכרת שנים אלה כשנים של עבודה קשה, תחת עינה הקפדנית של בעלת הבית. אני זוכרת גם רופאים, זריקות ותרופות כי נחלשתי מאוד בימי מחלתי. מידי פעם דודות לקחו אותי לים, כדי שהאוויר הטוב יבריא אותי. כך הגעתי לגיל חמש-עשרה. התחלתי לעבוד במשרד של אבא. התחלתי להתלבש יותר יפה ונראיתי כגברת צעירה. סוף סוף פגשתי אנשים, יכולתי להרשות לעצמי לטייל ברחובות במרכז העיר (באותו זמן גרנו בפרוור מעבר לשערי פירנצה) ולקנות לעצמי דבר מה מדי פעם.בעצם אז התחלתי לחיות. בן דודי ברונו, שראה אותי באותם הימים כמעט לא הכיר אתי! באותם הימים התחילה ה"אידיליה" שלנו.

Tuta la famglia

משפחת קלו- העומדים הם: אלדה (מריאני) ג'יורגיו, ברונו וטינה (ניצני).היושבים הם ארסיליה ולאונה קלו (הסבים של יערה), ולילי (פרוקצ'יה)

ה"אידיליה"[]

ברונו סימל עבורי את ראשית החיים היפים שלי. היה בא לקראתי עם סיום עבודתי במשרד, בילינו יחד ערבים וימי ראשון. היה דואג לי ונותן לי מתנות. הייתה זאת שנה נהדרת. אחר כך ברונו גויס לשרות צבאי ושירת בבסיס חייל השריון ליד רומא.

החופשות היו נדירות ביותר ובאותו זמן שלחנו זה לזה הררי מכתבים. בתום השרות הצבאי, התחלנו לחשוב על חתונה. לא היה לנו קל. היה לי קשה למצוא עבודה, לא הייתי בריאה, קרובי משפחה הזהירו אותו שלא יינשא לי, בחורה כל כך חולנית! באותם הימים ההנאה הגדולה ביותר עבורי הייתה בהכנת הנדוניה שלי, כמנהג הימים ההם. תפרתי ורקמתי כותנות לילה ותחתוניות, סדינים, מפות ומפיות... היינו צעירים, אהבנו זה את זה, ועל אף הקשיים הגענו לחתונה ביום 6 לספטמבר 1927. הייתי בת עשרים וברונו בן עשרים ושלוש ושמחתי הייתה מלאה. אחרי ארבע שנים של אירוסים, להיות נשואה היה עבורי כהתגשמות חלום. הימים ההם היו צריכים להיות נהדרים עבורנו, אבל לא כך היה. על אף שברוונו ניסה להסתיר ממני את כאביו, לצערי נוכחתי לדעת כבר בימים הראשונים כי הייתה לו מחלה בדרכי השתן, ממנה הוא סבל סבל רב אבל עדיין לא הבינותי את חומרתה.

מירלה והחיים בטרנטו[]

Bruno e miriam a toronto

בפתח החנות בטראנטו מאי 1928

עברה שנה בערך וב 13 לספטמבר 1928, נולדה מירלה, הבת הראשונה. ההורים של ברונו הציעו לו לפתוח סניף של חברתם בטרנטו והזוג הצעיר עם הילדה הקטנה עברו לעיר זאת בדרומה של איטליה. כותבת מרים: דרך רומא ונפולי נסענו לטאראנטו (Taranto לעיר זאת היינו צריכים להגיע כי הדודים שלי מפירנצה פתחו שם סניף ומסרו לנו את האחריות עליו. טארנטו באותו זמן הייתה עיר נמל תוססת כי שכן שם בסיס חשוב של חיל הים האיטלקי. הייתה עבודה רבה בחנות עד כדי כך שהיינו צריכים שני אנשים לעזרה. זמן רב עבדנו בחנות, בין ארגזים עליהם היו מונחים הבדים המוצעים למכירה. הייתה שם כל הזמן אווירה של מכירות סוף העונה!

אימא של יערה וידידה לא כתבה יותר, כך שעלינו להוסיף על דבריה מה שהיא סיפרה לנו, מידי פעם. מרים זכרה לטובה את בעלת הבית, שעזרה להם להסתדר בדירה הקטנה ששכרו. למירלה לא הייתה מיטה והיא ישנה בתוך סל עשוי קש שהונח ונקשר לשני כסאות. הם חייו בצמצום רב, אבל גורלם לא היה שונה מגורל זוגות צעירים רבים באותו זמן. בטראנטו לא חיו יהודים מיום גירוש יהודיה ב-1492. מעשה שהיה כך היה: יום אחד העוזרת הנאמנה (שנהגה לשמור מתחת לכרית שלה סכין חדה מפחד שבעלה יתקיף אותה בלילה בהתקף של קינאה), הפתיעה אותה בעת שהתלבשה. " האומנם אין לך זנב?" היא השתוממה. לפי זה אנחנו יכולים לדעת מה הכמרים סיפרו על היהודים ועל השמועות שעברו מפה לאוזן מדור לדור. על אף המאמצים והשקידה של הזוג הצעיר,החנות נסגרה בגלל פשיטת הרגל של החברה הראשית בפירנצה. הזוג הצעיר חזר לפירנצה לזמן קצר, עד אשר התגבשה הצעתו של ג'יורגיו אחיו של ברונו, שקבל עבודה של מזכיר הקהילה היהודית בטריפולי אשר בלוב – באותו זמן מושבה איטלקית.

בטריפולי[]

תקופת טריפולי הייתה יפה. מרים וברונו זכו לרישיון של הפצת עיתונים מאיטליה . השלטונות ראו בעין יפה את התיישבותם של קבוצות יהודים במושבה. הם היו חולייה מקשרת בין היהודים שחייו בלוב מזה דורות, לבן הממשל האיטלקי. בין התרבות המקומית ותרבות איטליה. חיי החברה של קבוצת היהודים שהגיעו מאיטליה, היו תוססים. רמת החיים עלתה ועוזרות מקומיות עזרו בניהול הבית, הליכה לשוק. נער עם חמור קטן היה מביא את המצרכים הביתה. בשנת 1930 נולדו התאומים, ברונו ולליו קלו, הבנים של רינה וג'יורגיו אחיו של ברונו. ב-29 לספטמבר 1933, נולדה סילבנה, היא יערה בימינו.

מרים זכרה כל ימי חייה את רעידת האדמה שגרמה נזקים רבים לעיר. רעידות האדמה נשארו אחד הסיוטים שלה. החמרה במחלה של ברונו, הכריחה את המשפחה לחזור לפירנצה, בתקווה שהטיפול במחלתו יהיה יעיל יותר. ברונו ומרים בנו עסק של יבוא ויצוא בין איטליה ולוב תוך כדי ניצול הקשרים שהם בנו במושבה האיטלקית. בשנת 1938 הממשלה האיטלקית אימצה את עקרונות תורת הגזע והתחילה ליישם אותם. העסק של יבוא ויצוא סולק ממועצת המסחר וברונו ומרים נאלצו להסתפק בקשרים מסחריים זעירים בפירנצה בלבד."מתרגלים" לכל צרה ולמשך זמן מה היה ניראה כי המצב ישתפר, אבל המחלה הכריע את ברונו וביום 31 ביולי 1939 הוא נפטר. סילבנה הייתה בת שש בלבד. מרים המשיכה לטפח את העסק המשפחתי כדי לפרוע את החובות הכבדים שהצטברו בזמן המחלה וכדי להבטיח את פרנסת המשפחה. היא עשתה זאת בכישרון רב והצליחה גם לרכוש יחד עם אחיה, בית קטן בחוף הים האדריאטי. המפנה החד החל אחרי 8 בספטמבר 1943, כאשר המשפחה חזרה מחופשתה על חוף הים ומצאה את תחנת הרכבת בפירנצה, מלאה חיילים גרמנים ומיליציות פשיסטיות ועל כך עוד אכתוב.

סילבנה קלו (יערה בן תורה) מספרת[]

על המשפחה[]

אימה של יערה, מרים (Miriam) או מירי, כפי קראו לה בני המשפחה וידידיה, לא הרחיקה לכת בבחירת בן זוגה, ברונו (Bruno Calo`) הבן דוד שלה. מקור שם המשפחה קלו מעניין. המשפח, העריכה שמוצאה מיהדות יוון כי המילה ""Kalos ביוונית פירושה "יפה". פרופ' קארפי חשב אחרת. לדעתו מקור שם המשפחה הוא מן השם Kalonimus לפי הויקיפדיה:"משפחת קָלוֹנִימוּס הייתה משפחה יהודית מיוחסת, שבמשך מאות שנים רבים מבניה היו תלמידי חכמים, רבנים, פייטנים, מקובלים ומנהיגי קהילות יהודיות בצפון איטליה ובאשכנז, אשר נודעו בהשפעתם המכרעת על היצירה הרוחנית המסורתית באשכנז. יש המייחסים משפחה זו לבית דוד." שם של משפחה יהודית שהתפרסמה בזכות שום משורריה וחכמיה ומוצאה היה מקלן (Koln) שבגרמניה. עברה לטראני (Trani) בקצה בדרומי של המגף האיטלקי ומשם ל(Lucca) שבטוסקנה (אולי לצ'ה - בחבל פוליה בדרום איטליה), בזמן שמלכי ספרד ששלטו על אזור גירשו את היהודים בשנת 1492. כך הבנתי כי השאיפה לדייקנות וליושר, של יערה הוא לא רק עניין של אופי, אלה עניין תורשתי "ייקי" גנטי. אביה של יערה נפטר כשהיא הייתה עוד ילדה קטנה, כמוני מכירה אותו ממעט זיכרונותיה, צילומים ומסיפורי המשפחה.

מרים סיפרה לנו, שבאותו יום ברונו כעס על מרים ארוסתו מפני שהיא הופיעה נאה ומרשימה עם כובע החדש וכך משכה יותר מדי את תשומת ליבם של הסובבים אותה. ברונו קלו בסטודיו שלו. מסתבר שבזמן שהיה חייל או מייד אחרי זה, הוא עסק הוא עסק בציור –

אחד מעיסוקיו של ברונו בצעירותו, היה עיצוב קופסאות משלבות ציורים ותבליטי קישוט למכירה לתיירים. על פי זה הבינונו מנין הכישרונות האמנותיים של יערה, הבנים והנכדים שלנו.תוך כדי סיור בין חנויות האומנים, ברובע הישן שבעבר השני של הנהר בפירנצה, יערה הצליחה למצוא את חומרי הגלם המקוריים בהם הוא היה משתמש. אחת מהקופסאות שאביה עיצב שמורה בביתנו.

אחרי החתונה בני הזוג עברו לטארנטו, אחר כך לטריפולי שם ביום 29 נובמבר 1933, נולדה סילבנה – יערה של היום. בשנת 1936 משפחת קלו חזרה לפירנצה. התקווה הייתה כי באיטליה הרופאים יוכלו להתמודד עם המחלה הקשה. תקוות שווא, על אף הטיפול המסור, ברונו נפטר ממחלתו הקשה ביום 31 ביולי 1939 בהיותו בן שלושים וחמש. אמרו לסילבנה כי הוא נסע למרחקים, כי לא ידעו איך לספר לה על האסון הנורא. התחמקות לא מוצלחת. איך אבא היה יכול לעזוב אותה בלי לומר לה אף מילה, היא חשבה, עד אשר סיפרו לה את האמת.

מרים קלו מעולם לא נישאה שוב והקדישה את כל כוחותיה לשיקום המשפחה. אם היו שואלים אותה מדוע היא לא התחתנה שוב, הייתה אומרת כי רק קלרק גייבל (Clark Gable) היה יכול להשתוות לקסמו של בעלה הראשון, אבל השחקן הידוע לא פנה אליה! היא נאלצה לחדש מיידית ובהצלחה את היוזמה המסחרית שברונו פיתח בשובו לפירנצה. עסק של יבוא צמר מלוב .

שגרת החיים[]

עבודתה גזלה ממנה את רוב שעות היום, כך ששעות רבות סילבנה בילתה בחברת העוזרת. היא הייתה מעסיקה אותה בטיולים בגנים ציבוריים ובסיפורי מעשיות. בחלקם סיפורי בדים, בחלקם סיפורי חיים. איך למשל היא עצמה הייתה מתנהגת עם גברים שמצאו חן בעיניה: כל עוד הם היו "בסדר", הכול היה טוב, אבל אם היו עוברים את גבולות הטעם הטוב, הייתה שולפת מכובעה סיכה מחודדת ומסלקת מעליה את המטרידים. אחת מידידותיה הטובות ביותר של סילבנה, הייתה בת דודתה אלנה (Elena). משפחתה חיה בדירה קטנה ובצמצום, אבל שפעה חום אנושי רב וסילבנה אהבה להיות בביתם. אביה של אלנה מדי פעם הזמין את סילבנה לטייל איתם ברגל בגבעות המשקיפות לעבר פירנצה. בילוי אהוב על סילבנה במיוחד, היה הביקור בקולנוע. אם ראתה סרט טוב, ברצון הייתה מתארת את העלילה לחברותיה, תוך כדי משחק הדמויות. לעיתים קרובות, אם בחדרה הסגור היו חודרים קרני אור או צלליות מן הרחוב, הייתה מדמיינת כי אלה היו דמויות של ממש. חלום חייה היה לראות סרט בקיר חדרה. חלום שהתגשם, אחרי זמן רב, בעידן של טלוויזיה בכל חדר!

סילבנה אהבה לשמוע סיפורים מפי מירלה, אחותה הבוגרת ממנה בחמש שנים. מירלה אהבה מאוד לקרוא ספרים לעצמה אבל כדי לא לאכזב את אחותה הייתה מבטיחה לה שתתפנה אליה "רק עם סיום הפרק". סילבנה למדה מהר מאוד כי היה צריך להשגיח עליה בשבע עיניים, כי אם רק הרפתה מן המשמרת, מירלה הייתה מתחילה פרק חדש וזמן ההמתנה היה נמשך ונמשך... מידי פעם קרובי משפחה היו מבקרים בבית קלו. ליד ביתם הייתה מעדנייה, כך שלעיתים קרובות בדרכם אליהם היו קונים לילדות "פנטונה" (Panettone), מין עוגת שמרים וצימוקים שהצטברו במזווה כי כמה עוגות מאותו סוג כבר אפשר לאכול!

בחודש מאי 1940 איטליה הצטרפה למלחמת העולם השניה לצד גרמניה. בפירנצה כמו באיטליה כולה הורגש מחסור חמור במצרכי מזון . סילבנה זוכרת בצער את החלטת הסבא להקריב את האורטנסיות על תפרחתן הנהדרת לטובת ערוגות של שתילי עגבניות בגינת הבית. העגבניות כמעט ולא הגיע אל השולחן כי הן נחטפו על ידי הילדים עוד בהיותן על השיח. בהבזקי הזיכרון, הצבע הורוד גובר על האחרים... עד הימים הקשים של גזרות תורת הגזע והמרדף האכזר אחר היהודים בימי השואה.

משפחת קלו בימי שואת יהודי איטליה[]

Leone calo

Leone Calo`

Esczpe of jews

יהודים נמלטים אל הכפרים ואל היערות - איורים של אלדו גאי 1943/1944

משפחות קמריני וקלו, מעולם לא אהדו את הרעיונות פשיסטים. סבא לאונה Leone Calo` הסתבך פעם עם אחד מאנשי המפלגה הפשיסטית החשובים בעיר("un "pezzo grosso) בלשון של אותם הימים, שחיטט בידיו בבדים של החנות שלו. על הערותיו של סבא לאונה, הפשיסט החצוף הגיב באמירה המתנשאת: "אינך יודע מי אני?" סבא לאונה שלח אותו לכל הרוחות בסגנון טוסקני עסיסי, אבל שילם על כך בכמה חודשים של הגליה מן העיר (confino) באשמת העלבת איש ציבור. הגליה זאת לכפר נידח בדרום איטליה הצחיח, היה עונש מקובל בתקופה הפשיסטית עבור מתנגדי המשטר. מי שקרא את הספר של קרלו לוי ארץ שכוחת אל, (Eboli" (Carlo Levi, "Dio si e` fermato ad יודע על מה מדובר. הריחוק הכפוי מהמשפחה, הסילוק מהפרנסה ומהעיר גרמו סבל רב לגולים ולמשפחה. בגלל גזרות תורת הגזע, מרים וברונו קלו שסולקו עוד בשנת 1938 מלשכת המסחר העירונית, נאלצו להסתפק בעסקות צנועות בפירנצה או בפראטו בלבד אבל המצב הקשה ביותר התחיל ביום 8 ספטמבר 1943.

באותו יום ממשלת איטליה חתמה על הסכם לשביתת נשק עם בנות הברית והצבא גרמני יחד עם מיליציות פשיסטיות ששיתפו פעולה איתם השתלטו על העיר ועל כל המדינה. בשובם מנופש בלידו די קמאיורה, מרים ובנותיה מצאו כי עשרות חיילים גרמנים חמושים, התמקמו בתחנת הרכבת בפירנצה וצווחו ללא הרף פקודות והוראות לא מובנות. הצעקות המפחידות: הקשובו. הקשובו! (Achtung, achtung!) נשמעו כל הזמן. מודעות הקיר שפירטו עשרות סעיפי תקנות חרום שאיימו בעונש מוות, הפחידו עוד יותר. הן רק הגיעו לדירתן, כאשר קיבלו קריאה טלפונית מפרננדו בלגרדו (Fernando Belgrado) שבאותו זמן היה פעיל בקהילה וחזן בבית הכנסת. הוא הסביר להן את חומרת המצב והפציר בהן לעזוב את ביתן מיידית. הרב הראשי של פירנצה, נתן קסוטו (Nathan Cassuto ) ויחד איתו כמה צעירים אמיצים ובניהם פרננדו, הצילו את רוב יהודי העיר. הרב קסוטו שילם על כך בחייו כי הוא נאסר בגלל הלשנה מרושעת , נשלח למחנה הריכוז באושוויץ ומת או נרצח במסע המוות ממחנה זה, בפברואר 1945.

בעקבות האזהרה משפחות קמריני וקלו התפזרו לכל עבר בכפרי טוסקנה. מרים ובנותיה רכובות על אופנים, כמעט ללא חפצים כדי שלא ישימו לב אליהן, עזבו את העיר לעבר הווילה של משפחת קארפי (( Carpi ידידי המשפחה, בלסטרה א סיניה Lastra a Signa. הן נזהרו, לא יצאו מחדרן, לא הדליקו אורות או אש מכל סוג שהוא כדי שהבית יראה עזוב מיושביו אבל גם כאן אסור היה להן להישאר, הרי הבית היה ידוע כביתם של יהודים. עברו לפיאזולה (Fiesole) אחר כך לקרמינינו Carmignano ומשם למונטוורקי Montevarchi. מצבה של מירלה היה קשה במיוחד. היא חלתה וסבלה מכאבים עזים. במשך חודשים רבים הן נמלטו ממקום למקום, כל פעם שהתעורר החשש שזהותן כיהודיות תתגלה על ידי אדם כל שהו או מלשין מוכן להסגיר אותן תמורת התשלום הנכבד שהשלטונות העניקו תמורת זה. אי אפשר היה לדעת מניין תבוא הסכנה.

Mappa of escape calo

האזור והכפרים בהם הסתתרו מרים ובנותיה מספטמבר 1943 ועד השחרור.

נמלטו לקצ`יאנו ((Cacciano . אחר כך על פי עצת ג'יורגיו, הדוד של סילבנה עברו לבדיה אניאנו (Badia Agnano) כפר קטן מוקף יערות. שם הכומר דון אמליו ואנלי (Don Amelio Vanelli), חסיד אומות העולם אמיתי, הציע להן את עזרתו. בתחילה הן התגוררו בביתו, אחר כך הם עברו לחדר שכור שהוא השיג להן. איש יקר זה וכמוהו אחיו ועוד כמה איכרים, הסתירו פרטיזנים, יהודים, טייסים ואנשי צוות של בנות הברית שצנחו ממטוסם הבוער. החיים בימי המרדף אחר היהודים בימי השואה, היו תערובת של חרדות וחיים על סף הנורמאליות.

מעשה שהיה כך היה :[]

מדי פעם סילבנה שחקה עם בנות השכנים. אימה חזרה וביקשה ממנה שבשעות הערב תקדים ותחזור לחדר. יום אחד, על רקע צלצולי פעמוני הכנסייה הקוראת לתפילת הערב, סילבנה שכחה את עצמה והמשיכה לשחק עם חברותיה. עם שמיעת קול הפעמונים, הילדות סימנו על גופן את סימן הצלב כמנהג הנוצרים. סילבנה ניסתה לחקות אותן אבל טעתה בסדר הסימנים. הילדות המופתעות שאלו אותה: "איך את עושה את סימן הצלב, סיניורינה?" כך כינו בנות הכפר את סילבנה, בת פירנצה. הילדה הקטנה לא אבדה את עשתונותיה וענתה מניה וביה: "כך נהוג להצטלב אצלנו!". אימה ששמעה את השיחה מעברו השני של הקיר כמעט התעלפה, מדל שלא היה המשך לזה. קו החזית התקדם באזור טוסקנה והסכנות גברו מכל עבר. הפצצות והפגזות של בנות הברית מצד אחד ומצד שני מרדפים של יחידות גרמניות מיוחדות שלא הפסיקו עד יומן האחרון את תפקידן לחפש ולמצוא יהודים ונמלטים מכל סוג שהוא. המסתתרים בכפר נמלטו והתפזרו לכל עבר. דון אמליו לקח על גבו מזרון וכמה מצרכים והוביל את בנות משפחת קלו אל היער. הוא עצמו שהיה למבוקש מספר אחד באזור, נאלץ לברוח ולא היה יכול יותר לעזור להם עוד. באחד הלילות חוליה כזאת מצוידת בפנסים וכלבי צייד מאומנים , סרקה את שדה החיטה שם סילבנה הסתתרה. היא זוכרת היטיב את נשיפותיהם המפחידות של הכלבים. כל אחד יכול לתאר לעצמו את עוצמת האימה שהיא חשה באותו לילה. הם גילו אותה, בדקו אותה ועזבו אותה לנפשה. היא לא נראתה אחרת מילדות הכפר האחרות. פלא שעד היום היא לא אוהבת כלבים?

Civitella in Val di Chiana, piazza principale

כיכר בכפרצ`יויטלה ואל די קיאנה בטוסקנה "פרטיזנים פגעו בקרבת מקום 3 חיילים גרמנים. בכיכר הזאת, כנקמה הם רצחו 244 אזרחים חפים מפשע"

פעם אחרת מרים ובנותיה הסתתרו יחד עם עוד קבוצת נמלטים אחרים מתחת לגשר של אחד היובלים של הארנו. חוליה של הצבא הגרמני גילה את מקום המסתור. בשאגות איומות הם העמידו את כולם בשורה ליד אחד הקירות. אתם יכולים לתאר את ההרגשה? עוד שאגה והם עזבו את המקום ללא מילה. הפעם שיחק מזלם. יום אחר מרים וסילבנה הלכו לביתו של איכר כדי להשיג מעט מזון. חוליית חיילים גרמנים נטפלה אל מרים ודרשו ממנה להתלוות אליהם "כדי לעזור להם בבישול", אמרו לה. הם השתכנעו לעזוב אותה בגלל הבכי קורע הלב של סילבנה, אחיזתה העיקשת בשמלתה והבטחתה של מרים כי למחרת תשיג להם במקומה לפחות עשר בנות יותר צעירות . מרים הזהירה מיידית את בנות הכפר שנמלטו ליער וניצלו. הרעב הציק. מרים החזיקה איתה כל הזמן מכשיר לטחינת קפה ואיתו טחנה גרגירי חיטה שליקטה ועשתה מהן כעין דייסה. הרי היה אסור להדליק אש כדי לא לגלות את מקום המסתור. בנות קלו ניזונו מ"תבשיל" זה ומכל דבר מזון אחר שיכלו למצוא בשדות או ביער. ציויטלה ולדי קיאנה. פרטיזנים פגעו בקרבת מקום 3 חיילים גרמנים. בכיכר הזאת, כנקמה הם רצחו 244 אזרחים חפים מפשע. הסכנות היו מוחשיות: קילומטרים בודדים ממקום מסתורן, בצ`יויטלה ואל די קיאנה (Civitella in Val di Chiana), פרטיזנים ארבו ופגעו ב3 חיילים גרמנים. כנקמה הם ריכזו בכנסיה את כל תושבי הכפר שהצליחו לתפוס ורצחו אותם באכזריות לא תתואר. הרג ורצח היו אירועים של יומיום. מתוך ייאוש סילבנה הייתה מתחננת אל אימה: "באי נמסור את עצמנו ונגמור עם זה!". מירלה באותם הימים הקשיים כתבה יומן. בכישרון נדיר של נערה בת חמש עשרה כתבה על מחשבותיה, ייסוריה, רגשותיה, פחדיה ותקוותיה. היומן הודפס ופורסם על ידי בעלה אחר מותה, בשנת 1985. כיום הוא שמור בבתינו.

מקרה מפתיע קרה לפני שנים אחדות תוך כדי טיול זיכרונות של מרים, בנותיה ומקס. הם הגיעו לבדיה אניאנו ושאלו את האישה המזדמנת הראשונה האם היא מכירה את צ`זירה (Cesira), בעלת הבית שהסתירה אותן בביתה. " אני צ`זירה, את לא זוכרת אותי?" הגיבה אותה אישה וחיבקה בהתרגשות את בנות קלו ההמומות. כן, היא זכרה אותן וגם סיפרה להם כי בעצם היא ידעה שהן יהודיות. היא לא דיברה על כך עם איש, אפילו לא עם בעלה כי "אי אפשר היה לדעת, היו לו `דיעות` כאלה אז!" מסתבר כי בנות קלו, שהסבירו את הימלטותן מן העיר בגלל החשש מהפצצות, מצאו את מקלטן למשך שבועות אחדים בביתו של אחד הנאמנים האדוקים ביותר של המפלגה הפשיסטית בכפר.

השחרור[]

Centocittapanorama

ציור של העיר - מונטורקי - בה הגיע השחרור - הציור הוא משנת 1896

Rinaldo Camerini

Rinaldo Camerini - הדוד של סילבנה שסייע בשיקום הקהילה

בתושייה ובכוח נפשי אדיר, מרים הצליחה לשרוד את הימים הקשים ולהציל את בנותיה ואת עצמה עד בוא חיילי בנות הברית. מרים עוד לא הייתה רגועה. היא ידעה היטב כי סכנות יכולות לערוב לה ולבנותיה גם מצבא השחרור. תוך כדי קרבות, גם יחידות של בנות הברית חטאו לא פעם במעשי ביזה ואונס, אבל תוך ימים אחדים המצב התייצב. בנות קלו חזרו למונטורקי (Montevarchi) שם לראשונה פגשו חיילים מפלוגות המתנדבים היהודים מארץ ישראל. המגן דוד והכיתוב "Palestine" תפור על מדיהם גרמו להן להתרגשות אדירה ומובנת. הראשון שבהם זכה לנשיקת חיבה ממירלה . אנשי הכפר לא הבינו את פרץ רגשותיה ולא אהבו את החיבוקים והנשיקה , מי יודע מה הם חשבו עליה. החיילים של אותה יחידה התמידו בביקוריהם כל עוד הן היו בכפר. הם סיפרו להן, בשפת האיטלקית הדלה שבפיהם, על ארץ ישראל ועל קורות המלחמה. ברגישות ובעדינות היו משאירים להן בהסתר שוקולד ודברי מזון יקרי המציאות, שהצליחו להשיג עבורן. האזור נרגע בהדרגה, פירנצה שוחררה וחיילי הפלוגה עזרו למרים ובנותיה לחזור לעירן. הנסיעה במשאית הצבאית עם סמל מגן דויד צהוב על רקע כחול לבן, היה עבורן תערובת של התרוממות רוח וחשש מפני הבשורות הרעות מפניהן חששו. בפירנצה נודע להן כי דודה של סילבנה, דוד אנצו פרוקצ`יה (Enzo Procaccia) נהרג בימים האחרונים של הקרבות בטוסקנה. דוד אהוב במיוחד שבזמנו הבטיח, ספק ברצינות ספק בדרך הלצה, כי ייקח את סילבנה הקטנה לירח דבש יחד עם כלתו. משפחת קלו חזרה אל ביתה, שנשדד מכל חפציה. סילבנה חידשה את לימודיה בבית הספר שקבוצת מורים יהודים בני העיר וחיילי פלוגת מובילי המים מארץ ישראל שבסיסם היה בפירנצה, פתחו ליד בית הכנסת הגדול של פירנצה. בין הפעילים ביותר היו החיילים אליהו ליטבינסקי ואריה אבישר שבאותו זמן פעלו גם להקמת את "בית החלוץ", לקליטת צעירים ששאפו לעלות לארץ. מירלה, עם אמונתה העמוקה בציונות, הצטרפה לקבוצתם. בין ראשי הקהילה שעשו ככל יכולתם למען הצלחתו של בית הספר היהודי, היו פרננדו בלגרדו, שהתמנה יותר מאוחר לרב הראשי בעיר והדוד של סילבנה, רינלדו קמריני (Rinaldo Camerini) בין מורי בית הספר בלט בפעילותו ג`יוליו קנרוטו Giulio Cannaruto. שני החיילים הצעירים ריכזו את הפעילות החברתית, החינוכית והציונית. בחודש מרץ התארגנה העלייה הראשונה ממרכז איטליה ומשפחת קלו הצטרפה לקבוצת העולים. על קורות העליה מפירנצה כבר כתבתי כי מאותם הימים החיים של סילבנה והחיים שלי, השתלבו בקשר איתן והדוק.

Lultimo giorno a Firenze

היום האחרון על אדמת פירנצה בטרם עליה ארצה צילום קבוצתי של חברי "בית החלוץ", ערב העלייה לארץ. חדי העין יוכלו לראות בין העומדים את מרים ונטורה, אריה אבישר, מרקו מורפורגו, אליהו ליטבינסקי, מירלה קלו וסאול ונטורה. בין הכורעים מקס שמידט, דניאל קארפי ופיארו רבא.יסלחו לי האחרים שאינני יכול לזהות אותם בוודאות.

העליה לארץ של משפחות קלו וונטורה[]

העלייה שלנו הייתה הגדולה בכל העליות בתולדות הציונות האיטלקית: 172 "איטלקים" בבת אחת, נתון מרשים לגבי הקהילה היהודית הקטנה.

Pictures for pasport

מימין לשמאל: דניאל, מקס שאול ופיארו רבא, שאול - פברואר 1945

Ebrei campoprofughi

שער הכניסה למחנה פליטים בטראני - 1945 - הכתובת ביידיש

Princess Kathleen, a passenger steamer, wrecked and aground at Point Lena, Alaska, 1952

האוניה הקטנה, נבנתה באנגליה כאונית חופים ב-1924. בשנות המלחמה הופשטה מכל אביזר מיותר והפכה לאניית הסעה עבור חיילי בנות הברית. אחרי המלחמה שופצה ופעלה, עד שעלתה על שרטון וטבעה. פרינסס קאתלין על שרטון -1952

צילום של אחת האניות העולים. היה די צפוף.
Haifa from the sea old picture

"ראינו באופק את הכרמל" - חיפה בשנות ה-40. מבט מן הים תמונה עתיקה

Haifa from the sea

מראה חיפה מהיום - למעלה דני בן 7

המועמדים לעליה חולקו לקבוצות של כשלושים איש, נבחר מתוכם ראש קבוצה " capogruppo" אחראי לשלום הקבוצה, לסדר ולחלוקת האוכל. עלינו למשאיות צבאיות ונסענו לתחנת הרכבת. ברכבת משא - מפירנצה לטרנטו, דרך צ'נצ'יטה ובארי. המסע עד רומא נמשך כמה ימים. לרכבת שלנו לא הייתה כל זכות עדיפות (priority) על פני תנועת הרכבות ששירתה בעיקר את צבא בעלות הברית. מידי פעם היו מזיזים אותנו למסילה צדדית, משאירים אותנו בתחנה נידחת או אפילו באמצע שדה ומגייסים את הקטר למשימה אחרת. בקרונות המתוכננים להובלת משאות או סוסים, לא היו מים או שירותים והאנשים היו מנצלים את החניות לפתרון הבעיות הדחופות. ללא כל הודעה מוקדמת הקטר היה חוזר, צופר וממשיך את המסע. המחזה היה ראוי לצילום, אבל לא כל אחד חייך: קרה שאנשים היו מתרוממים מן השיחים ורצים אל הרכבת. מן הקרונות היו מושיטים להם ידיים ועוזרים להם לעלות לקרון בחזרה. ראשי הקבוצות, כרועי צאן מקצועיים, היו סופרים אותנו שוב ושוב, לוודא שאיש לא יישכח בזמן החניות הלא מתוכננות. ברומא נעצרנו לחניה לוגיסטית של כמה ימים. שיכנו אותנו באולמות הענקיים ש אולפני "צ`ינצ`יטה" ( Cinecitta`) , עיר הסרטים שבאותו זמן הפכה למחנה פליטים. בכל אולם שוכנו כמאתיים איש ויותר. משפחות או קבוצות ידידים גידרו בחבלים ובשמיכות את שטח המחייה שהשיגו לעצמם. על רקע השעות הארוכות של המתנה, גברת ניאניטי (Gnagniatti) סיפקה לנו "קטע" של "אקשן". בגלל תנאי הדוחק איבדה טבעת יהלום יקרה, כולנו התגייסנו לחיפוש אחריה וגם הצלחנו למצוא אותה. כאן הצטרפו אלינו מועמדים לעליה מרומא וממרכז איטליה. דוד פרננדו בא כדי לצרף אלינו את דניאל ולהיפרד מאיתנו. הוא מצא בין העולים ידידת משפחה, את סילבנה קסטלנואובו, הסבתא של עודד שהוא כיום בעלה של ליאת שלנו וביקש ממנה שתשים לב אלינו, (Metta un occhio, per favore!). תנאי החיים לא היו משופרים, אבל ידענו כי תוך ימים בודדים נמשיך בדרך. המסע התחדש ונמשך באיטיות.

בדרך התחברתי ברצון אל סילבנה קלו (שמה העברי יהיה יערה). ניסיתי לעשות עליה רושם. הייתי מראה לה את השינויים בנוף ובסגנונות הבנייה באזורים שבהם עברנו. המעבר מטוסקנה לדרום איטליה, עורר נושאים לשיחה. הנוף השתנה, האנשים התלבשו אחרת, דיברו אחרת…באחד הלילות אפילו חיפשנו יחד כוכבים ומזלות, הייתי בן 15 בלבד אבל החיזור שלי היה קלאסי.

חניה נוספת הייתה לנו במחנה פליטים ליד בארי (Bari), עם גדרות תייל, צריפים ומיטות ברזל על שתי קומות. קיבלנו ברצון את הריסוס בד.ד.ט. כי הרי הוא שמר עלינו מפני מזיקין בישין. מבארי נסענו עוד נסיעה קצרה לטארנטו (Taranto). ושם ציידו אותנו ברשיונות עליה "סרטיפיקטים". בנמל חיכתה לנו האוניה שלנו. ה"פרינצס קאטלין". במראה המוזנח שלה. לא היה כל רמז לאצילותה כ"נסיכה". 899 מבין ה-900 יהודי איטליה ופליטים שעברו דרכה, שזכו לסרטיפיקטים, עלו לאוניה, אחד התחרט ברגע האחרון. לא היו כל סידורי לינה, כל אחד חיפש לעצמו פינה, שולחן, לפעמים סתם פיסת ריצפה באחת מאולמות האוניה או על סיפונה. הפיקוד היה בריטי, אנשי הצוות היו סינים, דוברי סינית בלבד. פרט לא כל כך משמעותי, כי בלאו הכי הטיפול בנוסעים לא היה מתפקידם. האוניה, הקטנה והישנה, התנדנדה מאוד בגלל מזג האוויר של חודש מרץ. משפחת קלו מצא סידור לינה ליד אחד השולחנות. עבור סילבנה אולתר ערסל ישן. באחת הלילות הוא נקרע בגלל גלי הים הסוערים, והיא נפלה. לא היה נורא, היא הייתה כל כך עייפה שהמשיכה לישון על השולחן. רבים סבלו ממחלת ים, אני לא סבלתי מצרה זו ושובצתי לעבודה ברחיצת הסירים הענקיים שבמטבח. ראשי הקבוצות ארגנו את כל עבודות השירות בתורנות. תוך כדי שייט, ביצענו גם תרגיל הצלה. הלבישו אותנו בתלבושות הצלה מתנפחות ומצחיקות אבל המחזה לא היה כלל מבדח ומיותר, כי הימים היו עוד ימי מלחמה וצוללות גרמניות ארבו לכלי השייט של בעלות הברית, כדי להטביען. אחרי ארבעה ימי הפלגה, עם שחר, ביום 25 במרץ 1945, ימים אחדים לפני חג החרות, ראינו באופק את הכרמל. יתכן ששמעתם על מחזות התפעמות של העולים בהגיעם למחוז חפצם. יתכן שקראתם על דמעות שמחה ועל שירת "התקוה" המתפרצת ברגעים האלה.


אני, מוכר במשפחה כמתרגש בקלות, "חופשי חופשי", בכיתי מהתרגשות והשתתפתי בחוויה הזאת בכל רמ"ח איברי!

ראו גם ערך מורחב:עליית פרינסס קאתלין

ראו גם: התרשמות אחיו של שאול, דני, מאותו אירוע ארצה עלינו

בנמל חיפה ובעתלית[]

Saul certificate

"סרטיפיקט". רשיון העליה של ממשלת המנדט של שאול

Atlit

צריפי עץ קבלו את פנינו. הם עומדים במקומם עד עצם היום הזה. כמו כן, קרונות המשא - היה זה מחנה המעצר בעתלית.הוא צולם בשנים האחרונות עם הצריפים שלו, ומתקן החיטוי בד.ד.ט. כיום אין כבר גדרות חוטי התיל, מגדלי השמירה, זרקורים ושוטרים חמושים של ממשלת המנדט.

Berti

בית ראשון במולדת

Berti heker

מכתבו של ברטי אקרט

ירדנו מן האוניה, תוך כדי מעבר בין שתי שורות של צנחנים בריטים חשדניים וחמושים בתתי מקלע. היינו בהלם! עד עתה ראינו בלובשי המדים הבריטיים, משחררים, שותפים ברעיונות של דמוקרטיה ובמאבק נגד הנאצים, כעת היינו בעיניהם חשודים בהסתננות לארץ, מסוכנים! אנשי הישוב כינו אותם בשם "כלניות". המעבר הזה והביקורת הקפדנית, אילצו אותנו להיזכר כי עודנו תחת שלטון המנדט וכי התקנות החמורות של "הספר הלבן" טרם חלפו מן העולם! לעומת זאת קבלת הפנים ביציאה מן הנמל הייתה נרגשת. זאת הייתה אונית העולים הגדולה ביותר שהגיעה לארץ, באישור ממשלת המנדט, מזה שנים אחדות.

עיתון "הארץ" שהופיע ביום המחרת, דיווח כי קיבלו את פנינו נציגי שלטונות הנמל, קציני הצי הבריטי והצבא, פקידים ושוטרים של משטרת החוף, ראשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, אנשי הסתדרות העובדים, שלושה אמבולנסים של מגן דוד אדום, רופאים, אחיות, עיתונאים, צלמים ופועלי נמל. לדקות בודדות היינו אמורים להרגיש "אנשים חשובים ביותר", ממשV.I.P” "! למען האמת אני זוכר את קבלת הפנים החמה, אבל נדמה לי כי העיתונאי מעט "נסחף" בתיאור כל ההערכות הזאת, אבל מי אני שאעמיד בספק דווח עיתונאי? מעמדנו המיוחד החזיק מעמד בקושי כשעה. אחר כך שוטרים חמורי סבר של ממשלת המנדט, העלו אותנו, שוב תוך כדי ביקורת קפדנית, על קרונות של רכבת משא. בזמן הנסיעה הקצרה המלווים שלנו כבדו אותנו בתפוזי "יפו" על טעמם המתוק המיוחד, השונה מאוד מן טעם של התפוז האיטלקי, והשקו את הילדים בכוס חלב. הגענו לעתלית, למחנה השבויים השמור והמגודר היטב, ששלטונות המנדט הסבו ויעדו לקבלת המגיעים לארץ ישראל, עולים או מעפילים כאחד. מראה המחנה על צריפיו העלובים וגדרות התיל, היה מדכא למדי. שוב נשלחנו לאולמות שינה צפופים אבל ההפתעה הראשונה הייתה נעימה: היו מזרונים ושמיכות על המיטות, כבר חודש לא ראינו מוצרי רווחה אלה . השנייה – פחות: המילוי היה עשוי עשבים ועלי תירס. בחדר האוכל גילינו את החומוס הטעים, את המרגרינה – היינו בטוחים כי זאת חמאה כי שכחנו את טעמה בימי המלחמה, את החלבה, ממרח השוקולד ואת הטחינה, את צלחות הפח וספלי האמייל. גילינו גם שאם נותרנו רעבים, יכולנו לגשת לצריף אחר, לעמוד שוב בתור ולקבל מנה נוספת… המלקוש שירד באחד לאפריל, הוסיף לנו חוויה של גשם סוחף, בוץ ורוחות שנשבו בכל מקום. מזג האוויר הפתיע אותנו: כל ישראלי שפגשנו עד אותו יום התחייב שבארץ נמצא ימי שמש בלי הגבלה. לך תאמין לישראלים... הראשונים שיצאו מעתלית היו העולים שהיו להם קרובים בארץ. הדוד של סילבנה, אומברטו ג'נצני (ניצני) הודיע כי הוא יארח את מרים. מירלה וסילבנה בביתו, ידאג להן לכן קיבלו אישור לצאת מין המחנה. למרים הייתה הפתעה לא נעימה. היא הלכה לדלפק המאולתר של הבנק כדי להחליף את שטרות הסטרלינג שרכשה באיטליה לקראת העליה. הם היוו את התמורה למכירת חלקה בדירת הנופש בלידו די קמיורה. פקיד הבנק, בסבר פנים חמורות הצהיר שהן מזויפות והחרים אותן. למרים המופתעת והמומה שלא ידעה מילה בעברית או באנגלית לא נותר מה לעשות. הפקיד לא התרשם מבכייה, הסבריה ומחאותיה באיטלקית. דברי הפקיד היו כנראה נכונים. הגרמנים בשנת 1944 הדפיסו והפיצו באיטליה ובארצות אחרות שבשליטתם, מיליוני שטרות סטרלינג כדי לגרום נזק לכלכלת האנגלית ולמאמץ המלחמתי של בנות הברית. הספור מוכר היטב כיום. מרים, כמו רבים אחרים נפלה בפח ורכשה שטרות אלה וכך נותרה ללא פרוטה לפרנסת המשפחה. למזלה משפחת ג'נצני הזמינה אותם לביתם והם התגוררו איתם במשך חודשים רבים וסילבנה התחילה ללמוד בבית ספר "תלפית". כך קלטו עולים בשנת 1945!

אחר כך הגיע תורם של בני הנוער ש"עליית הנוער" התחייבה לקלוט. תהליך המיון היה פשוט: כל נער עבר לפני ועדת הקליטה של הסוכנות היהודית. אחד מהם, דובר איטלקית, היה שואל כמה שאלות מוכנות מראש ומתרגם את התשובות לנציגי הפלגים הפוליטיים של הועדה. לאחר התייעצות קצרה הם קבעו את עתידנו. מישהו דאג להפחיד את הבנות שלנו ולכוון את תשובותיהן. הוא סיפר להן כי אם לא יגידו שבביתן הדליקו נרות שבת, ישלחו אותן לקיבוצים של "השומר הצעיר", עם מקלחות משותפות ועם העקרונות של אהבה חופשית. הן לא אהבו את ה"חידושים" האלה ולכן תיארו את ביתן כבית יהודי מסורתי. ב"עליית הנוער" לא היו חצאי מידות: יכולת להיות דתי או חילוני. תיאור אופי ביתן הוביל את הנערות - ואותנו שלא רצינו להיפרד מהן, למוסדות דתיים. ראשית לקבוצת יבנה, כאורח של ברטי הקרט הידיד הותיק של המשפחה, ואחרי ימים אחדים לסקטור הדתי ב"מקוה ישראל".

אני חייב ביטוי של תודה לברטי ולאישתו. הם קיבלו את דני אחי ואותי כבני משפחה בקיבוצו, בדירתו בת חדר אחד. ברטי נהג לספר לנו בהתלהבות על עקרונות הקבוץ הדתי, על עבודתו בלול וענה ברצון על כל שאלה ששאלנו אותו לעניין או פחות לעניין. אני עצמי לנתי אצל אחד מבני ידידיו, דני לן אצלם כשלישי בחדרם הפרטי – גם הם קלטו את העולים בדירתם ! אדם שלן כשלישי בחדר זוג, זכה לכינוי "פרימוס" בארץ של אותם הימים. במצוקות של אותם הימים המנהג ההוא בקיבוצים לא היה נדיר!

מרים, אחותי, הצטרפה בימים הראשונים להכשרה של גרעין "לנגב" בדגניה; אחר כך החליטה להצטרף אלינו ל"מקוה ישראל". דניאל, צורף לקבוצת ילדים במוסד דתי קטן במוצא, משק ילדים מוצא ליד ירושלים. התברר לנו כי שלושתנו, שלושת האחים ונטורה, נשלחנו לשלושה ישובים שונים ורחוקים זה מזה. סומכים על שיקול דעתם של הממסד של המדינה בדרך, קיבלנו את החלטות ועדת הקליטה כדין שמים. היום לא היה עולה על דעתנו להסכים לכך! הרגשות של אותם הימים היו מגוונים ביותר. לא ידענו מה יילד יום, נאלצנו להחליט החלטות בלי להכיר את הנתונים הדרושים ובדרך כלל גם לא שאלו אותנו כלל. היו אלה ימים של מבוכה, ציפייה, חששות אבל גם של תקוות גדולות. ראינו את ה"ארץ המובטחת", אבל בעצם טרם הגענו אליה! יחד עם זאת עלי לסכם כי בעתלית הגענו להישג ראשון כישראלים מן השורה: למדנו לומר: "יהיה טוב!". האמנו בזה ועל אף כל הקשיים, וכך היה !

בזה אני מסיים את הפרק הראשון של דברי ימי המשפחות קלו וונטורה. כתבתי כבר את הפרק השני שמתאר את המשך הסיפור, בו דובר על המשפחה החדשה, משפחת בן תורה, שצמחה על שורשיהן. הוא זקוק לשיפוץ וסביר להניח שעוד אעשה זאת.

בינתיים יחד עם יערה אני מאחל לכל המשפחה כל טוב והמשך הפגישות המשפחתיות שהפכו לחלק מין ההווי המשפחתי. חג שמח !

תאריכים ואירועים באיטליה ובמשפחות ונטורה וקלו[]

מספר סידורי האירוע התאריך
1 נולד לג'יג'י ונטורה – אבא של מרים, שאול, דניאל ועמנואל 17 בינואר 1900
2 נולדה אנה טרצ'נה ונטורה, אישתו ואם ילדיו 6 באוגוסט 1900
3 נולד ברונו קלו – אבא של סילבנה ומירלה 1 במרץ 1904
4 נולדה מרים קמריני – אישתו ואם בנותיו 18 ביולי 1907
5 החתונה של מרים וברונו קלו 18 ביולי 1927
6 החתונה של אנה ולויג'י ונטורה 20 דצמבר 1927
7 נולדה מרים ונטורה (שולמית קרצנר) 22 בפברואר 1928
8 נולדה מירלה קלו (ידידה שמגר) 13 בספטמבר 1928
9 נולד שאול ונטורה (שאול בן תורה) 21 בינואר 1930
10 משפחת קלו עוברת מפירנצה לטריפולי 1930-1934
11 נולדה סילבנה קלו (יערה בן תורה) 29 בינואר 1933
12 משפחת ונטורה עוברת ממילנו לונציה 1934
13 נולד דניאל ונטורה 17 באוקטובר 1936
14 משפחת ונטורה עוברת לרומא 1938
15 פרסום ראשון על תורת הגזע 26 ביולי 1938
16 פירסום הגזרות של תורת הגזע 7 בספטמבר 1938
17 מרים קלו מסולקת מלשכת המסחר בפירנצה 1938
18 לויג'י ונטורה,אבא פוטר מעבודתו כעובד מדינה 10 נובמבר 1938


משפחת ונטורה עוברת לשוויץ, בחיפוש אחר עבודה ובטחון. 1938
פורצת מלחמת העולם השניה. גרמניה כובשת את פולין, דנמרק, נורווגיה, הולנד ובלגיה. משפחת ונטורה מתפצלת. אבא מחפש את עתיד המשפחה בפריס, אימא והילדים באיטליה 1938/40
משפחת קלו חוזרת מטריפולי לפירנצה. 1936
נפטר ברונו קלו. 31.07.39
נולד עמנואל ונטורה. 01.10.39
אנה ונטורה וילדיה עוברים מרומא לוירג'יו, לליבורנו ושוב לרומא. 1939/40
פלישת הגרמנים לצרפת. איטליה מצטרפת למלחמה. לויג'י ונטורה חוזר מפריס והמשפחה מתחברת במילנו. יוני/יולי 1940
מלחמת העולם מתרחבת... הקשיים מרובים אבל מקווים... 1941

הפצצות בנות הברית על ערי איטליה, בניהן פירנצה ומילנו. משפחת קלו עוברת לפיאזולה,
משפחת ונטורה למריאנו קומנסה. קיץ
1942

נפילת המשטר הפשיסטי. 25.07.43
איטליה פורשת מהמלחמה צבא גרמניה פולש לאיטליה. 08.09.43
בצפון איטליה ומרכזה, קמה ממשלה פשיסטית, נשלטת על ידי גרמניה הנאצית. 23.09.43
המרדף הגדול והגירוש לאושוויץ של יהודי רומא. 16.10.43
הוראת מעצר של יהודי איטליה. 30.11.43
מעצרה של אימא, אנה טרצ'נה ונטורה. למחנה ריכוז בפוסולי. 02.12.43
צבא גרמניה מתבצר בקו הגנה "גוסטב" דרומית מרומא. משפחת ונטורה נמלטת למילנו, קנטו, אביאטה גואצונה דצמבר 1943

משפחת קלו נמלטת לללסטרה אסיניה, לקרמיניאנו, למונטברקי.
משפחת ונטורה: אבא מנסה להבריח לשוויץ את דניאל ושאול. הנסיון נכשל. אימא כותבת מכתב ראשון ממחנה הריכוז בפוסולי.
27.12.43
המרדף והמעצרים של יהודי איטליה נמשכים תוך כדי ההפצצות של בנות הברית. משפחת ונטורה נמלטת לפיזה ומשם למרינה די פיזה.
משפחת קלו נמלטת לקצ'יאנו, לבדיה אניאנו. ינואר
1944
סבתא ג'יוליה טרצ'ינה, מסגירה את עצמה במחנה הריכוז בפוסולי. 12.01.44
מות סבתא ג'וליה בפוסולי. 05.02.44
אימא, אנה ונטורה שולחת את הגלויה האחרונה בדרכה לאושוויץ. 22.02.44
. . . מגיעה לאושוויץ ונרצחת באותו יום. 26.02.44
צבא גרמניה מכין קו הגנה על הארנו. מרינה די פיזה איזור צבאי סגור. לויג'י ונטורה יוזם הספקת תרופות כמטען יד, ממילנו לבית החולים בפיזה. המשפחה
נאלצת לחזור ולהסתתר בעיר. פברואר ומרץ
1944
אבא נפצע 20.05.44
אבא נפטר מפצעיו בפיאטראסנטה. 25.05.44
הצבא של בנות הברית עולה צפונה באיטיות לא מובנת לנו וקו החזית מגיע לטוסקנה. משפחות קלו וונטורה סובלות מהמרדפים, מסכנה ההלשנות, ממחסור במזון ומהפצצות של בנות הברית.
מאי/יוני
1944
בנות הברית משחררים את חלרה הדרומי של טוסקנה. הגרמנים מתבצרים בגדה הצפונית של הארנו. פיזה מופצצת ומופגזת יומם ולילה על ידי בנות הברית. מקום המסתור של ארבעת ילדי משפחת ונטורה נהרס בהפצצה, מסתפחים לפליטים ומסתתרים מהרודפים הגרמנים והפשיסטים בבית החולים בפיזה, שאף הוא נתון להפגזות.
יולי/אוגוסט
1944
משפחת קלו משתחררת בבדיה אניאנו. 27.07.44
משפחת ונטורה משתחררת בפיזה.. 2.09.44
שיטפון וסכנת מגפות בפיזה. בנות הברית עוזרים במתן מזון ובהספקת מים נקיים. משפחת ונטורה פוגשת בפיזה את פלוגת מובילי המים מארץ ישראל. 9.09.44
משפחת ונטורה עוברת לפירנצה. 20.10.44
עמנואל ונטורה נפטר. 09.01.45
 משפחות קלו וונטורה עוזבות את פירנצה ברכבת משא, מתעכבות במתחם פליטים ב"צ'ינצ'יטה" ליד רומא, בבארי 01.03.45
       . . . מפליגות מנמל טארנטו 20.03.45
       . . . מגיעות לנמל חיפה ועולות לארץ ישראל. 25.03.45
סיום המלחמה באירופה 07.05.45

Advertisement