Family Wiki
Advertisement

סיפור קצר: השם ארז הנכד, ארזי הלבנון, דור הענקים שנעלם
ארבע ימי הזיכרון בשלושה חודשים רצופים: אייר סיון ותמוז
מאת: מרים זולדן
הורי שניהם ילידי תרפ"ב (1922), כשפרצה המלחמה (מלחמת העולם השהייה) היו בני 17 ובסיום המלחמה, בשנת 1945, היו בני 23. אבא נולד בעיירה משאנה דולנה ואימא בעיר כשאנוב.
אמא איבדה הורים, סבים, סבתות וארבעה אחים. שרדה עם אחות אחת, שאיתה עברה את כל תקופת השואה ואיתה הגיע ארצה.
אבא (סבא סנדר) איבד את כל משפחתו ונשאר יחיד מכל המשפחה וכמעט מכל העיירה. הוא היה עד לרציחתם של הוריו יחד עם בני העיירה בעיירה עצמה, הם אפילו לא נשלחו למחנות, פשוט נורו ונפלו לתוך בור ענק שנחפר על-ידי מספר בחורים, ביניהם אבא.
הורי נפגשו במחנה עקורים באיטליה, כאשר המתינו לתורם לעלות לאניית מעפילים שתיקח אותם לארץ ישראל. תשעה חודשים שהו במקום שנקרא "גוֹטָה פֶֶֶפטה" היה שם מחנה פעיל עם שליחים מהארץ ופעילי "המוסד לעלייה ב'"שארגנו את חיי החברה והתרבות של הניצולים. העבירו שיעורי עברית ושם בעצם הורי למדו לראשונה את השפה העברית. אבא שלמד בחדר ובישיבה הכיר כמובן את האותיות ואת שפת הקודש ורכש ביתר קלות את השפה. אימא התקשתה יותר ועד יומה האחרון העדיפה לקרוא בשפת האם שלה, פולנית. אבא, לעומת זאת דיבר עברית רהוטה והקפיד איתנו מאד על שפה רהוטה ומדויקת. (חסר היה כשנגיד שניים במקום שתיים וכדומה).

פרשת לה-ספציה[]

מסדר בוקר של המעפילים על הרציף בנמל לה ספציה; ברקע הספינות אליהו גולומב ודב הוז

"אליהו גולומב"

שלט הזכרון

כעבור תשעה חודשים הגיע היום והם הוסעו במשאיות אל פרשת לה ספציה, שם עגנה אונית המעפילים"אליהו גולומב" של לימים תביא אותם לחופי הארץ. אך גם כאן, נכונו להם עוד ימים קשים ועיכובים. האוניה עמדה להפליג באביב 1946 ואז הגיחו לעבר הנמל שלוש משחתות בריטיות שחסמו את הדרך ומנעו מהאוניה להפליג אל הים הפתוח. מאות המעפילים, ניצולי השואה ששרדו את התופת, וניצלו מצפורני הנאצים מצאו את עצמם שוב במאבק חדש.
בעידוד המדריכים והשליחים מהארץ (שאותם הכרתי בילדותי) החליטו באוניה להכריז על שביתת רעב. המוני הפליטים, שפרוסת לחם , עד לפני זמן קצר, הייתה בשבילם אוצר זהב, זרקו לים ללא היסוס את כל קופסאות השימורים ואת כל מצרכי המזון שהיו על האוניה. שביתת הרעב ואיומי ההתאבדות שהשמיעו , יצרו אהדה בינלאומית רחבה. כך התפתחה "פרשת לה-ספציה" שהפכה למאבק ממושך של כחודש על דעת הקהל בעולם. שביתת הרעב נמשכה שלושה ימים, הניצולים הסכימו להפסיק את השביתה רק לאחר שנציג משרד החוץ האיטלקי הסכים לשוחח עם צמרת השלטון הבריטי, ובמקביל נשיא הקהילות היהודיות באיטליה הפעיל את קשריו והגיע עד מפלגת הלייבור הבריטית (שהייתה בשלטון).ביום 17 אפריל 1946 הסתיים המשא ומתן וביום 24 באפריל אונית המעפילים "אליהו גולומב" שוחררה והפליגה לדרכה. ביום 19 במאי האוניה הגיע לנמל חיפה ולוותה בכניסתה על-ידי שתי משחתות בריטיות. העולים ירדו בשקט ובסדר מופתי ללא שום מאבק. אני רוצה להזכיר אירוע חשוב שהיה עוד טרם ההפלגה: "פרשת לה-ספציה" חרותה היטב בקרב תושבי העיר האיטלקית. תושבע העיר, למרות מצבם הכלכלי הקשה ששרר באותה תקופה (בעקבות המלחמה) חילקו את מזונם עם מאות הפליטים היהודים במשך ששה שבועות (הייתה אוניה נוספת, עם אותו סיפור, בשם "דוב הוז") והפגינו סולידריות מדהימה.
תושבי העיר נפרדו מהפליטים עם נגינת תזמורת העיר ותזמורת מכבי האש. הפליטים שרו את שירת התקווה ועלו לאוניה. במלאות חמישים שנה לאירועי 1946 הוצבה בעיר לוחית זכרון המציינת את תמיכת תושבי העיר במעפילים.(במוזיאון הפלמ"ח - אולם שלם מוקדש לנושא ההפעלה)

חנוכת אנדרטה בשנת 2019[]

387c5c9449bf7476380b23d6625f7400 XL.jpg

מהכתבה - יום שלישי, 18 יוני 2019 20:03 - Molo Pagliari (מזח פליארי) היה לאתר זיכרון בעיר La Spezia משיקה מסר של תקווה לעולם (תמונה) מאת אלנה וולטוליני - פסל ותערוכה שלא לשכוח את השואה, אלא גם לזכור את היהודים הרבים שיכולים לצאת מכאן לארץ המובטחת


Molo Pagliari הופך להיות מקום של זיכרון La Spezia משיקה מסר של תקווה לעולם. La Spezia, העיר אקסודוס, העיר אשר בשנת 2006 הוענק מדליית זהב עבור Valor האזרחי, העיר כי בישראל נקרא הדלת של ציון, מהיום רוצה להזכיר את כל זה, ממש במקום שממנו יצאו אוניות פדה ופניצ'ה ב- 1946 לארץ המובטחת, וגם רוצה לשלוח מסר של תקווה לעולם כולו. תקווה שאין להפריד בין זכר השואה לבין הסבל העצום שגברים חוו כלפי גברים אחרים. מהיום נעמד מולו פלייארי, שממנו עזבו 1014 יהודים לעתיד של תקווה, מקום זיכרון, עם מסלול דידקטי / תערוכה ואנדרטה.

"אנחנו מגיעים מדרך ארוכה ומפותלת - אמר נשיא רשות הנמלים של הים הליגורי המזרחי קרלה רונקלו - להיות כאן היום כדי לחנוך את האנדרטה הזאת והדרך הזו היא מטרה, שאנחנו משאירים כדי לראות מה קרה. כל העיר חייבת להיות גאה במה שהוא עשה אז. לה ספציה יצאה ממלחמה שאפילו פה הרסה הרבה, הייתה תקופה קשה, ובכל זאת יכלו האזרחים לעזור לעם שחי טרגדיה נוראה "

"זה יום יפה מאוד - אמר ראש העיר פיירלואיג'י פרצ'יני - גם אם זה גורם לנו לחזור אחורה בזמן אל הזדון האין סופי שהעולם הצליח לעשות, אבל זה שיעור קשה מאוד אבל יפה מאוד, כי האוכלוסייה שלנו, למרות רגעים של קושי רב, הוא היה יכול לתת סיוע ממשי לאנשים רבים, עזב מכאן לארץ המובטחת. לכן אנחנו רוצים להיות מסר של תקווה, של הטוב כי מנצח על הרע. היום אנחנו רוצים לזכור ואנחנו רוצים שהזיכרון הזה יישאר עדות, בראש ובראשונה לצעירים מכל העולם. היום אנחנו רוצים לשלוח מסר של אחווה שמגיע לכל העולם ".

אימה ותקווה הן שתי מילות המפתח גם בנאומו של הרב הראשי של גנואה ומזכיר מועצת רבני איטליה ג'וזפה מומיליאנו: "אנחנו רוצים שהזיכרון יימחק, זיכרון הסבל שנגרם לעם היהודי, אבל גם אנחנו רוצים לתת מסר של תקווה. מכאן אנשים רבים חזרו לחיים ".

סגן שגריר ישראל באיטליה מדבר בשפת האם שלו, פונה אל הישראלים הרבים הנוכחים, לפני שהוא מתרגם את דבריו לאיטלקית ומודה לאיטלקים ולאיטלקים בפרט: "רק בזכותכם הצלחנו להיות כאן ".

והיו רבים כל כך שלא רצו להחמיץ, נוסעים מישראל, אבל גם מאמריקה, ללה ספציה כדי לראות את המקום שממנו התחילו אבותיהם ולהוקיר את העיר שהצילה אותם. ביניהם אורלי באך, נכדו של מפקד ארזי, וחיים קונפינו, אחיינו של עדה סרני, שב- 1946 פיקח על מעברי הפלייארים על פעולותיהם של הפליטים היהודים שחזרו ממחנות הריכוז לארץ המובטחת.

אחרי הנאומים הרשמיים, מגיע הרגע המיוחל של הסרת הלוט מעל הפסל הבולט בכל גודלו מול הים. היצירה, שכותרתה "כנפי החופש", נושאת את חתימתו של הפסל וולטר טצ'יני. זוהי הנקודה המהותית במסלול חינוכי / תערוכה המתרחש בכל רחבי מולו פליארי, אשר הוקדש ליהודה ארזי ועדה סרני. הכיכר נקראה על שמו של הממוריה.

לבסוף, לוח נוסף, הממוקם ממש בתחתית המזח, הוא תודה שמגיע ישירות מירושלים: "שלט זה של ירושלים מסמל את הכרת התודה של העם היהודי ואת הכרת התודה לעם האיטלקי ולעיר לה ספציה, אומץ ונחישות רבתי, הניחו לניצולי השואה להגיע לארץ-ציון ".

ימים ראשונים בארץ ישראל[]

מנמל חיפה נלקחו המעפילים לשני קיבוצים סמוכים באזור השרון. לבית יהושע הובאו הפליטים שומרי המצוות ולתל יצחק הובאו האחרים. בבית יהושע החל ה"רומן" בין הורי, התפתחה אהבה וכעבור זמן מה החליטו להתחתן ולהקים בית בישראל. לאימי ע"ה היה בארץ דוד , ר' משה לייב, שעוד זכיתי להכירו, הוא עלה לארץ לפני השואה עם אשתו וחמשת ילדיו וגר בתל אביב. הדוד הזה היה "העוגן" הראשון והמשמעותי בצעדיהם הראשוניים של הורי כאן בארץ. זוג ניצולי שואה, ללא השכלה, ללא מקצוע וללא שאר קרוב. החופה הייתה בביתם ברחוב המסגר בתל-אביב בנוכחות מניין אנשים. הם עזבו את הקיבוץ בהמלצתו של הדוד והתחילו את חייהם בארץ.
הסיפור של הורי הוא הסיפור הקלאסי של ניצולי השואה שהגיעו לארץ ובמסירות נפש אמיתית, ב"עשר אצבעות" הקימו את ביתם ובנו משפחה לתפארת. בתחילה התגוררו בשכונת רמת יצחק ברמת גן, בשכירות בחדר אחד אצל משפחה שחילקה איתם את ביתם, מטבח קטנטן, שירותים ומקלחת בחוץ ופׇיִִילָָה כדי לרחוץ תינוקות. שם באותה דירה נולדנו שעי'ה ואני ומשם עברנו לרחוב הקונגרס ברמת גן.

ולסיום[]

שם גדלנו, שם בגרנו ושם אבא התגורר עד המעבר לקדומים. לצערי הרב, הורי לא זכו לשנות נישואין ארוכות. אמא חלתה בגיל צעיר ונפטרה בדמי ימיה, כאשר שעי"ה היה בן 14 ואני בת 12 וחצי. כידוע לכולכם, אבא מעולם לא נשא אשה שנייה, גידל אותנו לבדו והביא אותנו לחופה והכל לבד. זכיתם כולכם להכירו לאורך שנים ובפרט בשנים האחרונות בהן התגורר בקדומים.

(דברים שנאמרו על-ידי מרים זולדן בשבת פרשת קורח תשע"ט בקידוש שנערך בבית הכנסת "משכן-מאיר" בקדומים)

























דברי ההספד[]

אקרא מספר קטעים מדברי הפרידה שאמרתי בבית העלמין בהלוויה.
אבא יקר ואהוב שלי :

סבא סנדר 1 על הקבר.jpg
סבא סנדר2 על הקבר.jpg
סבא סנדר 3 על הקבר.jpg
Advertisement