MEIS - MUSEO NAZIONALE DELL’EBRAISMO ITALIANO E DELLA SHOAH- המוזיאון הלאומי של יהדות איטליה ושל השואה - נמצא ב- Via Piangipane, 81 - Ferrara

על המוזיאון[עריכה | עריכת קוד מקור]

על המוזיאון מבטאון יהדות איטליה

Con l’istituzione del Museo Nazionale dell’Ebraismo Italiano e della Shoah - MEIS (legge del 17 aprile 2003, n. 91, modificata dalla legge 296 del 27 dicembre 2006), lo Stato italiano si è impegnato a offrire al pubblico la prima presentazione organica del patrimonio e dell'eredità dell'ebraismo italiano, nonché una straordinaria opportunità di conoscenza, informazione, storia, identità e turismo culturale.

Più specificamente, secondo la legge istitutiva, le finalità del Museo sono:

far conoscere la storia, il pensiero e la cultura dell’ebraismo italiano, con una particolare attenzione alle testimonianze delle persecuzioni razziali e alla Shoah in Italia; promuovere attività didattiche e organizzare manifestazioni, incontri nazionali e internazionali, convegni, mostre permanenti e temporanee,

תערוכה: עבריים, סיפור איטלקי. אלף השנים הראשונות[עריכה | עריכת קוד מקור]

מוצג מהתערוכה

היהדות נפתחת ללא-יהודים. זה קורה בפרארה, עם מוזיאון לאומי המוקדש להיסטוריה ולחיים היהודיים, החל מהניסיון הייחודי של יהודי איטליה, עשרים ושתיים שנה חלק אינטגרלי מהמרקם של המדינה.

מהי מטרתו של מוזיאון לאומי ליהדות איטליה? הרצאה בעיקר על היום: הדיאלוג בין תרבויות, תרומת המיעוט של עושר זהויות מרובות, את היופי של ידיעת עולם אחר שבו אנו חיים, אולם, ב שלנו, כדי שלנו אמצנו.

המוזיאון הלאומי של היהדות האיטלקית ושואה - MEIS נחנך עם תוכנית התערוכה "עבריים, סיפור איטלקי. אלף השנים הראשונות ", והיא עושה זאת בפרארה, לא במקרה. למעשה, היה צורך להתחיל מן המקום של הסיפור הזה ולהתחיל לחשוף לציבור את מקורותיה של היהדות האיטלקית, עניין מפתיע ולא ידוע. המוזיאון מציע טיול מיוחד כזה איטליה היהודית אלף השנים הראשונות דרך סיפור משמעותי, בעריכת אנה פואה, ג'יאנקרלו לייסי ודניאל ג'אלה, עם הבימוי של מחקר GTRF של ברשיה. סריקה זה הם מעל מאתיים חפצים יקרים, כולל עשרים כתבי יד, שבעה אינקונבולים ואת השש עשרה, שמונה עשרה מסמכים מימי הביניים, ארבעים כתובות של הרומית בימי הביניים, ואת מאה ועשרים של טבעות, חותמות, מטבעות, מנורות שמן וקמעות, מעט ידוע או לא הציג לפני , ממוזיאונים ברחבי העולם (מהגניזה הקהירית במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי של נאפולי, מוזיאון הוותיקן, הספרייה הבודליאנית באוקספורד, הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק ספריית אוניברסיטת קיימברידג ').

עם זאת, התערוכה "עבריים, סיפור איטלקי, תהיה הזכות. אלף השנים הראשונות ", אשר במוזיאון מהווה, מנקודת מבט מדעית ותערוכה, את החלק העיקרי הראשון; מופע המולטימדיה "בעיניהם של יהודי איטליה", המייצג את ההקדמה הקבועה לנושאים של ה- MEIS; המבנה הגדול המשוחזר ויה Piangipane, במרכז ההסטורי של פרארה, שעד 1992 שוכן הכלא של העיר, המקום של מצוינות מאסר והרחקה נקובות, וכעת חוזר לחיים כחלל פתוח וכוללני.

מייס, שהוקמה על ידי הפרלמנט ב 2003, הוא התקשר לספר בדיוק למעלה מאלפיים שנה של נוכחות חיונית ובלתי פוסק של יהודים באיטליה, עם המסורות שלהם ואת תרומתם היסוד את ההיסטוריה והתרבות של המדינה, כמו גם ליהדות כולה .

למרות היהודים מיעוט (באיטליה, נראה שיש לא חרג 50,000 יחידות), ותפקידם היה בולט מוקדם ככל בתקופה הרומית ומאוחר יותר הרנסנס, להמשיך בעידן המודרני, בפיתוח הכלכלי של צפון ומרכז איטליה, ובתהליך איחוד לאומי וריז'רגימנטו, עד לתרומה ליצירה הספרותית והמדעית של המאה העשרים. שלא לדבר על כך, במשך מאות שנים, הם העדיפו את כינון היחסים בין איטליה, אירופה וחופי הים התיכון.

היהודים מגלמים, אפוא, עזר חיוני להבנת ההיסטוריה ואת התרבות האיטלקית, בין התקופות של דו-קיום בשלום ואינטראקציות פורות, ואחרים, טרגי, של רדיפה ווקאל, ששיאו הטרגדיה של השואה. דינמיקה א-סימטרית חזקה בין קבוצה קטנה מבחינה מספרית לבין רוב הומוגני מבחינה דתית ורובנית יותר. עם זאת, חרף חוסר האיזון הזה, תמיד נפרדה היהדות האיטלקית מעמדות של כפיפות. וזה בתערוכת הפתיחה מופקד על המשימה של תקשורת ייחודו של ההיסטוריה שלה, המתאר כיצד הנוכחות היהודית באיטליה הוקמה והתפתחה בשלבים רצופים, ואיך, מדור לדור, יהודי איטליה בנו שלהם מוזר, אפילו בהשוואה למקומות אחרים בתפוצות.

האוצרים יצרו נתיב חווייתי מקורי, שבו קשרים זמניים, מרחבית, חברתי ותרבותיים מיוצגים ו מתעוררים לחיים באמצעות תרומות וידאו מומחים מסוימים, חפצים אותנטיים רפרודוקציות, טקסט כתוב, תמונות סטילס או זז.

כדי להציג את הנושאים בתערוכה, מולטימדיה להראות "דרך העיניים של יהודי איטליה", אשר מציעה סקירה של ההיסטוריה של חצי האי מנקודת מבט של יהודי איטלקי. המבקר מונחה מירושלים לרומא ולכן ניתן להבין את הטראומה של חורבן בית המקדש על ידי הרומאים, עד כמה החיים היהודי היה תחת יוליוס קיסר, כמו הגוים לבלבל יהודים עם הנוצרים הראשונים, ואיך הנצרות פעם שהיה אמור להיות דת רשמית, הוא סובל תחילה את היהודים, רק כדי לשוללם. עד פיזורם ברחבי חצי האי, שבו הצליחו היהודים לשמור על מורשתם בחיים, מבלי להימלט מעימות עם החברה הסובבת. להגיע - זהו היעד הסופי של המסלול - לנוכחות היהודית הפעילה בדרום איטליה

המקור[עריכה | עריכת קוד מקור]

L’ebraismo si apre ai non Ebrei. Succede a Ferrara, con un museo nazionale dedicato alla storia e alla vita ebraica, a partire dall’esperienza tutta singolare degli Ebrei italiani, da ventidue secoli parte integrante del tessuto del Paese.

A cosa serve un museo nazionale dell’ebraismo italiano? A parlare soprattutto di oggi: del dialogo tra culture, del contributo delle minoranze, della ricchezza di identità plurime, della bellezza di conoscere un mondo diverso che vive, però, dentro il nostro, abbracciato al nostro.

Il Museo Nazionale dell’Ebraismo Italiano e della Shoah - MEIS inaugura con un percorso espositivo dal titolo “Ebrei, una storia italiana. I primi mille anni” e lo fa a Ferrara, non a caso. Bisognava, infatti, partire dalle premesse di questa storia e cominciare a svelare al pubblico le origini dell’ebraismo italiano, vicenda sorprendente e ai più sconosciuta. Il Museo offre così al visitatore un viaggio nei primi mille anni dell’Italia ebraica attraverso un racconto significativo, curato da Anna Foa, Giancarlo Lacerenza e Daniele Jalla, con l’allestimento dello studio GTRF di Brescia. A scandirlo sono oltre duecento oggetti preziosi, fra i quali venti manoscritti, sette incunaboli e cinquecentine, diciotto documenti medievali, quarantanove epigrafi di età romana e medievale, e centoventuno tra anelli, sigilli, monete, lucerne e amuleti, poco noti o mai esposti prima, provenienti dai musei di tutto il mondo (dalla Genizah del Cairo al Museo Archeologico Nazionale di Napoli, dai Musei Vaticani alla Bodleian Library di Oxford, dal Jewish Theological Seminary di New York alla Cambridge University Library).

Ad prire saranno, però, la mostra “Ebrei, una storia italiana. I primi mille anni”, che del Museo costituisce, dal punto di vista scientifico ed espositivo, la prima grande sezione; lo spettacolo multimediale “Con gli occhi degli Ebrei italiani”, che rappresenta l’introduzione permanente ai temi del MEIS; il grande edificio restaurato di Via Piangipane, nel centro storico di Ferrara, che fino al 1992 ospitava le carceri cittadine, luogo di reclusione ed esclusione per eccellenza, e che ora torna a vivere come spazio aperto e inclusivo.

Il MEIS, istituito dal Parlamento nel 2003, è chiamato a narrare proprio gli oltre due millenni di vitale e ininterrotta presenza degli Ebrei in Italia, con le loro tradizioni e i fondamentali contributi alla storia e alla cultura del Paese, nonché all’ebraismo nel suo insieme.

Pur essendo gli Ebrei una minoranza (in Italia, pare non abbiano mai superato le 50.000 unità), il loro ruolo è stato di primo piano già a partire dall’epoca romana e successivamente nel Rinascimento, per continuare in epoca moderna, nello sviluppo economico di nord e centro Italia, e nel processo di unificazione nazionale e risorgimentale, fino all’apporto alla produzione letteraria e scientifica del XX secolo. Senza contare che, nel corso dei secoli, hanno favorito l’instaurarsi di relazioni tra l’Italia, l’Europa e le altre sponde del Mediterraneo.

Gli Ebrei incarnano, dunque, un riferimento indispensabile per comprendere la storia e la civiltà italiane, tra periodi di serena convivenza e interazioni feconde, e altri, tragici, di persecuzioni e cacciate, culminati nella tragedia della Shoah. Una dinamica fortemente asimmetrica tra un gruppo numericamente esiguo e una maggioranza religiosamente omogenea e politicamente più solida. Eppure, nonostante questo squilibrio, l’ebraismo italiano si è sempre smarcato da posizioni di subalternità. E alla mostra inaugurale è affidato il compito di comunicare l’unicità della sua storia, descrivendo come la presenza ebraica in Italia si sia formata e sviluppata in fasi successive, e come, di generazione in generazione, gli Ebrei d’Italia abbiano costruito la propria peculiare identità, anche rispetto agli altri luoghi della diaspora.

I curatori hanno dato vita a un originale percorso esperienziale, dove contesti temporali, spaziali, sociali e culturali sono rappresentati e rivivono attraverso i contributi video di alcuni esperti, oggetti autentici o riproduzioni, testi scritti, immagini fisse o in movimento.

A introdurre i temi in mostra, lo spettacolo multimediale “Con gli occhi degli Ebrei italiani”, che propone una carrellata sulla storia della penisola dal punto di vista di un ebreo italiano. Il visitatore viene accompagnato da Gerusalemme a Roma e può così comprendere il trauma della distruzione del Tempio ad opera dei Romani, quanta vita ebraica ci fosse sotto Giulio Cesare, come i pagani confondessero gli Ebrei con i primi cristiani, e come il cristianesimo, una volta assurto a religione ufficiale, abbia inizialmente tollerato i giudei, salvo poi emarginarli. Fino alla loro dispersione in tutta la penisola, dove gli Ebrei riuscirono comunque a tenere vivo il proprio retaggio, senza mai sottrarsi al confronto con la società circostante. Per arrivare – questo l’approdo finale del percorso – all’attiva presenza ebraica nel Meridione italiano e al dialogo tra culture cristiana, ebraica e araba nella Sicilia medievale.

Una storia dalla quale si evince che l’Italia è stata costruita anche con gli Ebrei e dagli Ebrei. Che sono anticamente parte del tessuto e della ricchezza del nostro Paese, essendo giunti in Italia ben prima dei longobardi, dei normanni, dei franchi e degli spagnoli. Che hanno combattuto nelle guerre italiane, per il Risorgimento e per la liberazione. Che hanno sempre lavorato per fecondare questa terra, non a caso in ebraico chiamata I-Tal-Ya, “l’isola della rugiada divina”.

A fare significativamente da cornice al racconto è il MEIS, il primo museo italiano sui rapporti tra minoranze e maggioranze. In una sorta di contrappasso, è sorto dalla ristrutturazione dell'ex-carcere di Ferrara: quello che nel Novecento è stato un luogo di segregazione e di esclusione, in particolare negli anni bui del fascismo (con la detenzione di oppositori di regime e di cittadini di origine ebraica, fra i quali Giorgio Bassani), si è trasformato in un centro di cultura, ricerca, didattica, dialogo e inclusione.

Tutto questo avviene a Ferrara, individuata come sede ideale del MEIS perché della presenza ebraica sono permeate le sue vie, la sua storia e le sue tradizioni, come avviene solo in pochi altri luoghi al mondo. Gli Ebrei vivono qui da oltre mille anni, in continuità e in un naturale scambio con il resto della popolazione. Ciò anche grazie ai duchi d’Este, che agli Ebrei aprirono le porte della città proprio quando altri governanti – a partire dai papi – li cacciavano o isolavano. A Ferrara hanno trovato rifugio gli Ebrei romani e siciliani, toscani e sefarditi, espulsi da Spagna e Portogallo. Ed ecco, allora, le tre sinagoghe, l’incantevole cimitero ebraico entro le Mura e le strade del ghetto, che ancora parlano ebraico. Luoghi vivi, insomma, che il MEIS incomincia a raccontare.

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.