כריכת הספר

ספר מאוד מאיר עיניים בלטינית, של Hadriani relandi, בשם palaestina ex monumentis veteribus illustrata.

מחבר רילאנדי, איש אשכולות של ממש, גיאוגרף, קרטוגרף ופילולוג ידע על בוריין עברית, ערבית ויוונית עתיקה, בנוסף לשפות האירופאיות. שפת הספר היא לטינית. בשנת 1695 הוא נשלח לסיור בארץ ישראל או בשמה דאז פלסטינה. במסעו הוא סקר כ-‏2500 מקומות יישוב המוזכרים בתנך או במשנה.

שיטת המחקר שלו היתה מעניינת. ראשית, מיפה את ארץ ישראל. שנית, רילאנדי זיהה את כל אחד מהמקומות המוזכרים במשנה או בתלמוד עם מקור שמו. אם מקור השם יהודי, הביא את הפסוק המתאים בכתבי הקודש. אם מקור השם רומי או יווני הביא ביוונית או בלטינית את ההקשר. שלישית הוא אף ערך סקר ומפקד אוכלוסין לכל מקום יישוב.


המסקנות הבולטות הן:[עריכה | עריכת קוד מקור]

    אף ישוב בארץ ישראל אינו בעל מקור שם ערבי. שמות היישובים הם ברובם ממקור עברי, או יווני או לטיני-רומי. עד היום, למעשה, אף ישוב ערבי (להוציא רמלה) אינו נושא שם ערבי מקורי. רוב שמות היישובים הם ממקור עברי או יווני ששובש לערבית חסרת משמעות. אין שום משמעות בערבית לשמות עכו, חיפה, יפו, נבלוס, עזה או ג'נין ושמות ערים כמו רמאללה, אל-חליל ואל-קודס חסרים שורשים היסטוריים או פילולוגיים ערביים. בשנת 1696, שנת הסיור, רמאללה, למשל, נקראה בתא'לה (בית אל), חברון נקראה חברון ומערת המכפלה נקרא על ידי הערבים אל חליל (כינוי לאברהם אבינו).

    הארץ היתה ריקה ברובה, שוממה, ותושביה היו מועטים והתרכזו בערים ירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה ועזה. רוב התושבים בערים היו יהודים והאחרים היו נוצרים, היו מעט מאוד מוסלמים שבדרך כלל היו בדואים. יוצאת מהכלל נבלוס, היא שכם שבה ישבו כ-‏120 איש ממשפחת נאטשה המוסלמית וכ-‏70 איש שומרונים.

    בנצרת, בירת הגליל, היו כ-‏700 איש – כולם נוצרים.
    בירושלים כ-‏5000 איש, רובם יהודים ומיעוטם נוצרים.
    המעניין הוא שאת המוסלמים מזכיר רינאלדי כשבטים בדואים נודדים, שהגיעו כפועלים עונתיים כדי לשמש ככח עזר בחקלאות או בבנין. בעזה, למשל, היו כ-‏550 איש; חמישים אחוז מהם יהודים והשאר נוצרים. היהודים עסקו בחקלאות משגשגת של כרמים, זיתים וחיטה (גוש קטיף) והנוצרים עסקו במסחר ובהובלת התוצרת.
    בטבריה ובצפת היה ישוב יהודי, אולם לא מוזכרים העיסוקים להוציא דייג בכנרת, מקצוע טברייני מסורתי. עיר כמו אום אל-פאחם למשל, היתה כפר בן 10 משפחות, כולן נוצריות, כחמישים נפש, וכן כנסייה מרונית קטנה (משפחת שחאדה).

    הספר סותר לחלוטין תיאוריות פוסט-מודרניסטיות על מורשת פלסטינית או עם פלסטיני, ומאשש ומחזק את השייכות של ארץ ישראל ליהודים ואת חוסר שייכותה המוחלט לערבים, ששדדו אפילו את השם הלטיני פלסטינה וניכסו אותו לעצמם.

בספרד למשל, בגרנדה, רואים מורשת ובניה ערבית. ערים ענקיות כמו גרנדה ומדינה כמו אנדלוסיה, הרים, נהרות כמו גוואדאלחארה, מורשת תרבותית ערבית של ממש: ספרות, יצירות פאר, הנדסה, רפואה ועוד.
700 שנות שלטון ערבי הותירו בספרד מורשת שלא ניתן להסתירה או להסוותה.
ואילו כאן כלום, נאדה, לא שמות ערים, לא תרבות, לא אמנות, לא היסטוריה, לא עדויות לשלטון ערבי.
רק שוד וגזל, גזל המקום הקדוש ביותר ליהודים, גזל הארץ המובטחת ליהודים. לאחרונה בחסות כל מיני ישראלים פוסט מודרניסטים – גזל ההיסטוריה.

תמונות מהספר[עריכה | עריכת קוד מקור]

העיר הפלסטינית לוד עם 45 תושבים נוצרים; בשנת 1695 כולם ידעו שהמורשת היא יהודית

גת, גלים, ג'לג'וליה, גמלה – חורבות

עזה עיר יהודית – 1695

הטריאנגולציה שנעשו בסקטאנט ובשולחנית מפת ארץ ישראל על רקע קווי

הספר[עריכה | עריכת קוד מקור]

המקור[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.