סיפורו של רפאל שנלר ומרים לבית שרבני
מאת : דניאל ונטורה 05 ינואר 2003
(נפטר כ"ו תמוז תשע"א)
הכתה של רפאל – רפאל באמצע למעלה
רפאל הגיע ארצה מברסלאו בגרמניה בגיל הבר מצוה, בשנת 1939 . היה זה לאחר שמשפחתו קבלה סרטיפיקט ויכלה לצאת לארץ ישראל. מתן הסרטיפיקט למשפחה גרם לכך שאביו ז"ל שוחרר ממעצרו במחנה המעצר " בוכנוולד". באותה תקופה, מדיניות ממשלת גרמניה היתה "לנקות" את גרמניה מיהודים, "יודן ריין". ואם יהודי יכול לקבל אישור כניסה לארץ אחרת, הוא יוצא מגרמניה וכך המדינה "מנקה" את עצמה מהיהודים. רק בתקופה מאוחרת יותר הוחלט על השמדת יהודים. העקרון היה שיהודים לא יימצאו על אדמת גרמניה : או יהגרו ממנה או יושמדו. ולכן, כאשר המשפחה השיגה סרטיפיקט, ראש המשפחה שוחרר מהכלא ויצאה את גבולות גרמינה. כך הגיעו רבים מיהודי גרמניה לארץ ישראל בשנים שקדמו למלחמה.
משפחת שנלר הגיעה לתל אביב. המזוודות נשארו ארוזות עוד זמן מה. לא היה למשפחה ברור, האם ניתן יהיה להישאר בארץ ישראל. אוירה של אי ודאות שררה לגורל היהודים בעולם ולכן היה חשש שגם תל אביב עשויה להיות תחנת ביניים בנדודים . בינתיים רפאל סיים את בית הספר העממי "מוריה" והחל ללמוד את מקצוע החשמלאות. המחשבה היתה, שאם המשפחה תאלץ להגר שוב, כדאי שלנער יהיה מקצוע. ואכן רפאל החל לחיות לעבוד וחי מיגיע כפיו. לאחר שעות העבודה רפאל מצטרף לפעילות בתנועת הנוער "עזרא" והחל בהדרכת נוער. כאשר הגיעו "ילדי טהרן" הוא החל ללמוד הוראה והדרכה לנוער בסימינר הדתי למדריכים של "עליית הנוער" בבית וגן, בניהולו של רב שמשון רוזנטל . במסגרת לימודיו נתן שיעורים לדוגמא במשק ילדים מוצא וכך הכיר את המוסד. הוא סיים את מחזור ב' בסימינר והתקבל כמחנך ומורה לכתה הבינונית כתה ו' ב"משק הילדים".
רפאל מספר כיצד הם היו נוטלים ערבות לחג בסוכות ממעין מוצא, בדיוק כשם שנהגו לעשות כן בימי בית שני ( לפי מסכת סוכה פרק ד' מסכת ה'): "מצות ערבה כיצד, מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא. יורדים לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאים וזוקפין אותן בצידי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים: אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא."
הנוער עסק בעזרתו של רפאל בספורט, ובכלל הכנה להכשרה ל"הגנה". היו גם טיולים רגליים לסביבה הקרובה: לקרית ענבים ואפילו עלינו לירושלים. הערבים, אשר היו בקולוניה א לא גרמו ל"בעיות". הם היו עובדים בישובים היהודים בסביבה והיה להם נח הדו- קיום בשלום ואנו יכולנו לטייל חופשי בסביבה הקרובה. היה דגש מיוחד על פעולות משותפות : יחד התפללו, יחד שרו, יחד טיילו. ה"אני" נעלם ה"אנחנו" בא במקומו. זה בא לידי ביטוי אפילו בלבוש שהיה נראה כמעט אחיד, כמנהג הימים ההם : מכנסי חאקי ביום חול וחולצה לבנה בשבת. ה"יחד" יצר הווי משפחתי, שלא היה לחניכים ולא היה סיכוי שיהיה להם עד אשר יקימו משפחה. הם היו כמשפחה אחת: עם אֵמוּן במדריכים, ופיתחו אחריות הדדית, היתה רק מעט תחרות בין אישית. למעשה הילדים לא הכירו את הסביבה החיצונית למוסד – משפחה מחוץ למוסד כמעט ולא היתה לילדים. בעיר לא היה להם מה לעשות. אמצעי התקשורת היו דלים והבידור היה מקומי. המורים- המדריכים היו עם החניכים כל היממה, כמעט ללא הפסקה ודאגו להעסיק אותם בשעות הפנאי בפעילויות מגוונות. הצוות היה עם הילדים בחגים ומילא את השבתות והמועדים בהווי מסורתי. היתה בין הצוות כעין תחרות מי ישהה יותר עם הילדים. האוירה שנוצרה על ידי המדריכים העניקה הרגשה תומכת לילד, החניכים ידעו תמיד שיהיה להם את מי לפגוש ועם מי לדבר. יחד עם זאת הם נדרשו למסירות לקבוצה, היה נהוג לפעול לפי הנורמות של הקבוצה ללא חריגות.
רפאל הדגיש כי היה קיים אימון מלא בין הילדים לבין הצוות, הדבר היה חשוב ביחוד לילדים ניצולי השואה, שעברו מסלול קשה עד הגיעם לארץ ישראל. (יתכן כי אימון זה הופר במידת מה בכפר בתיה ומכאן הרוגז של אחדים מאיתנו על מנהלו דאז. עם זאת ברור שבכל המקרים היתה דאגה לילדים, האפשרויות לטיפול אישי במוצא עם 54 ילדים היו אחרות לעומת קיומם של 300 חניכים ויותר בכפר בתיה. גם הקרבה של מוצא למוסדות החינוך בירושלים היתה לה השפעה, לפחות בכל הנוגע לרמת המדריכים והמורים.
רוב הילדים עזבו ל"כפר בתיה". הילדים שנשארו ב"משק ילדים מוצא" בתוספת הילדים מהמושבה "מוצא-עילית" פונו לירושלים בעקבות המצב הבטחוני. המוסד עצמו עבר לקרית משה ואחר-כך לבית נטוש בטלביה. בין שאר הדברים שמצאתי , מספר רפאל, היה גם "הדבר החשוב בחיי" – את מרים רעייתו. במלחמת השחרור היה רפאל פעיל בהגנה על ירושלים. שנים אחדות לימד בבית הספר לדןגמא שליד סימינר ליפשיץ, המשיך ללמד בסימינר בגבעת ושיגטון. ונקרא להקים את בית הספר האזורי הממ"ד בניר עציון לילדי הקיבוץ ולבני המושבים בחוף הכרמל. ולאחר מכן, עבר ללמוד באוניברסיטת בר-אילן ושם דר' רפאל שנלר היה למרצה בכיר לחינוך, סוציולוגיה ותקשורת. ריכז את הכשרת המורים והיה לסגן מנהל בית הספר לחינוך. היום משפחת שנלר מתגוררת בירושלים בבית טובי העיר ברחוב שבטי ישראל. רפאל ומרים שנלר, בית טובי היער, רחוב מלכי ישראל 36/423 , ירושלים, טלפון : 02-5003165
סיפורה של מרים שנלר לבית שרבני תבדל"א[]
מרים עובדת עם ילדים
מרים – מצד ימין עם המדריכות – גב' צפיה גורן עם הכובע
תמונה למזכרת שמרים נתנה לחניך אריה קדם
מרים הגיעה ל"משק ילדים מוצא בשנת 1944 "מבית צעירות מזרחי" בירושלים. עוד בהיותה תלמידה בקשה ממנה שושנה טאובמן, אשר היתה אחת המדריכות, כי תצטרף אליה למשק ילדים. וכך עם הקמת המוסד, מרים הצטרפה לצוות. היא היתה הצעירה מכולם ומצאה באופן טבעי שפה משותפת עם הילדים. תפקידה המוגדר היתה "אקונומית" – אחראית על אספקת המוצרים למשק הילדים. היא עבדה יד ביד עם חנה גולדלבסקי, אשר היתה הטבחית. העבודה היתה "עבודה", אך חשוב היה איך למלא אותה "תוכן" וזה היה היחוד של מרים- לפי ההגדרה שלה : "כל פעם גלשתי לעבודה עם הילדים". היא לא עבדה לבד.
כאשר עסקה במשהו: בחדר האוכל, במטבח, במחסן הבגדים, ומחסן המוצרים הילדים ובעיקר ילדות, היו לידה. כך לדוגמא: לארוחת ערב היא היתה מכינה בעזרת הילדים סלט, מלמדת איך לחתוך את הירקות, כיצד לפרוס לחם וכל הדברים האלמנטרים שילד לומד בבית רגיל. כך יכלו החניכים ללמוד את עבודות הבית. העדר הבית לרוב הילדים גרם לכך שחלק מתוכנו למד את עבודות הבית, שאנו עושים עד היום, ממרים. זה בוודאי היה מרכיב חשוב בהכנתו לחיי העתיד, שהרי אנו ניצולי השואה מאירופה הגענו ללא הורים וללא משפחה. הדברים ה"קטנים" האלה יכולנו ללמוד רק ליד מרים – אגב, נדמה שגם היא לא היתה יותר מאשר נערה וכך היתה לנו כ"אחות גדולה".
"היתה בעיה" אומרת מרים, בתחילה הילדים לא האמינו כי תהיה המשכיות באספקת המזון. וכך, כל כמות של לחם, אשר הונחה על השולחנות נעלמה במשך הארוחה. בסוף מצאנו כי הלחם מגיע למקומות כמו "מתחת לכר שינה" או בתוך ארון הבגדים. החשש היה שמה מחר לא יהיה מזון: כך קרה עם הלחם, עם פירות ותפוזים בעיקר. בהדרגה האימון גבר והילדים חדלו לאגור מזון.
מה העדיפו הילדים לאכול ? היה קשה להתרגל לירקות מבושלים. אהבו ירקות חיים. קבוצה מסויימת לא היתה מוכנה לטעום מוצרי חלב. יחד עם חנה הטבחית נערכה "קומבינה" הגבינות עורבבו עם תבלינים והעיקר שהילדים יקבלו את החלבונים שהם כה זקוקים להם.
נדמה לי כי מרים גם היתה נוהגת להזמין אותנו לביתה בעיר העתיקה, במבנה הקרוי "בית המחסה". הוריה היו ממשפחה ספרדית מכובדת – ס"ט . היא למדה בבית ספר לבנות ומשם הגיעה לבית צעירות מזרחי. אחרי תקופת "משק ילדים מוצא" למדה אף היא בסימינר למדריכים של "עלית הנוער" בניהולו של הרב שמשון רוזנטל ובהמשך החלה לעבוד בתור עובדת סוציאלית. הנסיון שלה ממשק ילדים מוצא סייע לה במקצועה . כאשר היא נמצאת היום בבית טובי העיר בירושלים היא מציגה בגאוה תמונה שבה היא מלווה בילדות הלומדות ממנה הליכות משק בית. מרים נישאה לרפאל שנלר . ( ראה לעיל)
למשפחת שנלר יש ארבעה ילדים:
- ישעיהו שנלר – תושב קרני שומרון – שופט שלום בפתח תקוה – בשנת 2003 שופט מחוזי בתל אביב הופיע באחד המקומות הראשונים בדירוג שביעות הרצון מהשופטים.
- עתניאל שנלר – תושב מכמש – היה מנכ"ל מועצת יש"ע ומנכ"ל המועצה הלאומית למניעת תאונות.
- אהוד שנלר – תושב ירושלים עוסק בביטוח.
- זוהרה פלורסהיים – תושבת פסגות, מורה יועצת מתמחה בנושאי הוראה בשעת לחץ – תחום שהיה בעל חשיבות בשנים האחרונות.