בשנת 313 לספירה, הקיסר קונסטנטין החליט לקבל עליו את הנצרות וגם להכיר בה כדת הרישמית של הקיסרות הרומאית. האפיפיורים הנוצרים החלו לנקוט בצעדים אשר הביאו לדיכוי המעמד של שאר בעלי הדתות, כולל היהודים, אשר נחשבו בעיני הנוצרים לכופרים. יתר על כן, היהודים הואשמו בהתייחסות שלילית ל"אותו האיש" מנצרת, על שראו בו משיח שקר, ואף הואשמו בצליבתו. בנוסף, טענת הנוצרים שהם בני ישראל האמיתיים הובילה את המנהיגים הנוצרים לדיכוי היהודים אף מעבר לבני דתות אחרות. במשך התקופות השונות בהסטוריה, הוותיקן נתן ביטוי לדוקטורינה זו באופנים שונים.
מאז תום מלחמת העולם השנייה חל שינוי מהותי ביחס הוותיקן לעם היהודי. האפיפיור פיוס ה-12 הורה לכל הממונים על המנזרים ועל המשפחות הנוצריות להשיב ילדים יהודים לחיק דתם ובועידות קתוליות יצאו הכרזות שהסירו מתפילות הנוצרים את האשמה של צליבת ישו. השיא היה ב-13 באפריל 1986 כאשר האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בבית הכנסת הגדול של רומא והתקבל על ידי רבה הראשי של יהדות איטליה היום הרב אליהו טואף. בביקורו הוא הכריז כי הוא מכבד את העם היהודי בתור האח הבכור של הנצרות.
היהודים במדינת האפיפיור[]
על היהודים במדינת האפיפיור ראו במדינת האפיפיור
בדרך כלל נהנו היהודים באיטליה בכלל ובמדינת האפיפיור בפרט עד המאה ה-12 מחופש דת (למעט מקרים בודדים, בין השאר האשמה בגידופים כנגד הנצרות בשנת 1021) וזאת בניגוד לגזרות ולפוגרומים מהם סבלו קהילות יהודיות במקומות אחרים באירופה הנוצרית. עם זאת נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות או להיות בעלי קרקעות ולכן נדחקו היהודים לעסוק במסחר, במיוחד באבנים יקרות. האפיפיור אלכסנדר השלישי, הפגין רגשות ידידות כלפי היהודים כשהצליח להביס תוכניות של אנשי כמורה עוינים בועידת הלטרן השלישית שהטיפו לחקיקה אנטי יהודית מגבילה.
החל מסוף המאה ה-12 החלו האפיפיורים בסדרת צעדים שמטרתם הרשמית הייתה להפריד בין הנוצרים ליהודים. בפועל הטילו הגבלות כלכליות ופיזיות על הקהילות היהודיות שבחלקן היו משפילות. כבר בועידה האקומני שאחרי ועדת הלטרן הרביעית 1215, הוטלה על היהודים חובת נשיאת אות קלון ונאסר על יהודים להסתובב בחוץ ב"שבוע הקדוש" (מיום ראשון של כפות התמרים ועד פסחא. במאה ה-13 התנהל מסע תעמולה כנגד התלמוד בטענה שהתלמוד מצווה על כפירה ועל איבה כלפי הנוצרים, ומתיר ליהודי לרמות את הגוי, לגזול אותו וגם להרגו. שיאו של מסע זה היה "משפט פריז" וכמו במקומות אחרים באירופה ניתנה ההוראה לשריפת התלמוד גם ברומא.
הגבלות אלה שחלו על היהודים במדינת האפיפיור הקרינו על התנהגות השליטים בשאר הארצות בהן היה ציבור קתולי. ברם, היישום של פעולותיו בכל מדינה, אפילו בתוך איטליה, היה תלוי בכל מדינה ומדינה בהתאם לשיקוליה הפנימיים. לדוגמא:מדיניות שליטי טוסקנה ביהודיה הייתה פעמים רבות שונה מהתנהגות מדינת הכנסייה ולעיתים, מתוך שיקוליים כלכלים ומדיניים בדיוק הפוכה.
המאה ה-15[]
במאה זו השתנתה לרעה המדיניות המוצהרת של האפיפיור במדינות שבהם הייתה לו השפעה ובמיוחד באיטליה ובספרד היהודים . נגד היהודים ננקטו הצעדים הבאים:
- ב- 8 באוגוסט 1442, האפיפיור אאוגנוס הרביעי פירסם בולה היא צו, בה הוא ביטל את הזכויות שהיו ליהודים עד אז:
- פעילות בתי הדין הרבניים הופסקה.
- נאסר על היהודים לעבוד באומניות - פרושו של דבר הייתה אבטלה כי העבודה אורגנה על ידי האומנים שהיו באגודות מיוחדות.
- איסור מגע עם הנוצרים, כולל במקצוע הרפואה ( שהיה נפוץ בקרב היהודים).
- לא יכלו להתמנות במישרות ציבוריות.
- אפילו מתן הלוואות נאסר על היהודים.
- וכמו במקרים דומים, נאסרה בניית בתי כנסת חדשים
- באוקטובר 1473 מונה בספרד האינקוויזיטור הגדול, טומאזו טורקוומאדה, על ידי מלכי ספרד: פרננדו השני מאראגון ואיזבלה הראשונה מקסטיליה . תפקיד פקידיו היה לפקח על על אמונותם הדתית של היהודים שהמירו את דתם האנוסים. מצב היהודים הוחמר עד שהאפיפיור בקש מהם לחדול מכך. מה עוד שהמטרה הייתה יותר תאוות בצע מאשר השלטת הנצרות
הרדיפות נגד יהודי ספרד נמשכו ובשנת 1492 בא הקץ לנוכחות היהודים והמוסלמים בספרד.
- תהליך דומה חל על היהודים שהיו באזורים שבשליטת ספרד על אדמת איטליה -סיציליה וסרדיניה.הם גורשו משני האיים, כאשר סיציליה נחשבה למרכז יהודי בעל חשיבות רבה. לאחר חמישים שנה נוספות הפכה כל דרום איטליה נקייה מיהודים.
היו מדינות אחדות באיטליה, אשר לא סבלו מנחת זרועו של האפיפיור, בשל אנטרסים של שליטים מקומיים. כל זה היה במדינות במרכז איטליה באזור רג'יו אמיליה ומארקה ובצפונה בתחום לומברדיה.
אל הגטו[]
Bolla "Cum Nimis Absurdum" di Papa Paolo IV
במאה זו הופיעו תחומי ההסגר (כך כונו תחילה - חוץ מאשר בונציה) ליהודים, הגטאות: בשנת 1516 הוקם הגטו היהודי בוונציה. בשנת 1555 רוכזו יהודי העיר רומא בתחום גטו רומא. הגטו באה בעקבות הכרזתו של האפיפיור ג'אן פּיָיטרוֹ קָראפָה הוא פאולוס הרביעי כי היהודים הם רוצחי ישו ואינם יכולים לחיות כאזרחים שווי זכויות בעיר אחת עם הקתוליים ולאחר מכם הוקמו גטאות גם בכל האזורים הניתנים הנתונים לשליטת הכנסייה, דהיינו באיטליה המרכזית וברוונה.
ההכרזה שניתנה ביום 14 ביולי 1555 כונתה בשם "Cum nimis absurdum"
וזאת על שם משפט הפתיחה שלה שקבע : יהיה זה אבסורדי ויגרום לאי נחת לחלוטין, העובדה שהיהודים אשר נמצאו חייבים בדין ונידונו על ידי האל לשעבוד נצחי.. וכאן בא תאור הגזרות שהוטלו עליהם. ( אשמה זו הוסרה רק בשנת 1963 על ידי האפיפיור יוחנן ה-23.) . האיגרת ציוותה על היהודית ברומא לעזוב את רחבי העיר ולהתרכז בתחום אחד בזמן קצר ותוך מימוש הרכוש דלא-ניידי ומכירת כל העסקים שבבעלות יהודית לנוצרים, הייתה רק אחת מהגזרות שניחתו על היהודים באותה תקופה.
עוד קודם לכן, בשנת 1553, ציוה האפיפיור הקודם על שריפת התלמוד והוטל היהודים לממן את "בית המועמדים לטבילה" - דהיינו הבית המכין את היהודים לקראת הממרתם לדת הנוצרים וכן רבו התופעות של אלימות פיזית ברחובות כלפי היהודים .
הותיקן כגורם מדיני[]
בשנת 1870 בועידת הותיקן הוחלט כי האפיפיור, בתור ראש הכנסייה של הנצרות קתולית הוא בעל סמכות שיפוטית מעבר לעניני מוסר ואמונה. שיפוטו יחול גם על עניני משמעת וניהול הכנסייה, דהיינו גלישה לתחומי הפעולה של השליט החילוני. באותה שנה הכריז האפיפיור שאין הוא מכיר ברומא כבירת הרפובליקה האיטלקית שזה עתה הוקמה. בשנת 1929 נחתמו החוזים המוכנים "ההסכמים הלטרניים" שבה נקבעה מתכונת היחסים בין מדינת הותיקן לבין הרפובליקה האיטלקית, אאז גם הוכרה רומא לעיר הבירה של איטליה אחרי 59 שנה !
יש חילוקי דעות האם מדינת הותיקן היא אכן מדינה. כך למשל עד היום לארצות הברית אין קשרים דיפלומטיים עימה ובאומות המאוחדות היא מיוצגת רק על ידי משקיף. עצם הפיכתו של הותיקן לגורם מדיני, הגביר את השפעתו על מדינות העולם בנושאים הקשורים להקמת מדינת ישראל וריבונותה על ירושלים. שאלת יחסו לעם היהודי ירדה מהאקטואליות שלה במיוחד אחרי ההצהרות של הוותיקן בתום מלחמת העולם השנייה.
אחרי השואה[]
בתום מלחמת העולם השנייה נותרו ברחבי אירופה מאות אלפי פליטים יהודים, רובם ניצולי שואה. חלק מהניצולים, בעיקר מהולנד, בלגיה, צרפת והונגריה חזרו לארצותיהם. אחרים, בעיקר ממזרח אירופה, לא רצו לחזור לארצותיהם, בין השאר בשל העובדה שלעיתים לא יכלו לעשות כן, שכן בחלק מהמקרים, כמו בפולין, התבצעו אף פוגרומים ביהודים). ארגון הבריחה עזר להם לעבור ממזרח אירופה לדרומה, למחנות העקורים, בעיקר לאיטליה ובצרפת, ומשם העקורים, כפי שכונו, המתינו לעליה לארץ ישראל. הסוכנות היהודית הקימה ברומא נציגות מיוחדת לטיפול בארגון העלייה - החוקית ולא-חוקית - לארץ ישראל, ליד הארגון הבינלאומי לטיפול בפליטים בראשות איש הסוכנות היהודית , יוצא איטליה שלמה אומברטו נכון. הווצרות בעיית העקורים הובאה לידיעת דעת הקהל בעולם, בין השאר על ידי פרשת האוניה יציאת אירופה .הפתרון המוצע היה הקמת מדינה לעם היהודי- נושא שהותיקן לא היה יכול להשאר אדיש לו, למרות יחסו של הוותיקן והתנועה הציונית.
בעייתי במיוחד היה גורלם של ילדים שהוסתרו בבתי נוצרים בתקופת השואה, אשר גורמים יהודיים בקשו להשיבם ליהדות אך נתקלו לעיתים בהתנגדות המשפחות.
בשנת 1947 נאמר לרב הראשי לארץ ישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כי הוותיקן ישקול את הבקשה להנחיה כללית מצד האפיפיור להשבת הילדים ממוצא יהודי, שהוחבאו על ידי משפחות נוצריות לחיק היהדות. האפיפיור הבטיח לרב הראשי שאם יגלה הרב בנסיעותיו ילדים יהודים הנמצאים במוסדות קתוליים, וייתקל בקשיים להוציא אותם משם, הוא יוכל לבקש את התערבותו של הוותיקן. ןאכן, במהלך השנים 1945 ו-1946 נמסרו ילדים יהודים שהיו בידי קתולים לארגונים יהודיים ללא קושי.
מאז תום מלחמת העולם השנייה חל שינוי מהותי ביחס הוותיקן לעם היהודי. האפיפיור פיוס ה-12 הורה, לבקשת הרב הראשי לארץ ישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג, לכל הממונים על המנזרים ועל המשפחות הנוצריות להשיב ילדים יהודים לחיק דתם וההוראה בוצעה כמעט במלואה, ללא עוררים. לאחר מכן באו ההכרזות של הועידות, שהסירו מתפילות הנוצרים את האשמה של צליבת ישו. והשיא היה ב-13 באפריל 1986 כאשר האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בבית הכנסת הגדול של רומא והתקבל על ידי רבה הראשי של יהדות רומא הרב אליהו טואף. בביקורו הוא הכריז כי מכבד את העם היהודי בתור האח הבכור של הנצרות; הגדרה בעלת משמעות כפולה: האח הבכור - הגדול במשפחה, האח הבכור - בברית הישנה - קיין לעות הבל, ישמעאל לעומת יצחק ועשו לעומת יעקב.
דעתו של מינרבי[]
פרופ' מינרבי הוא אחד המומחים לנושא. הנה דברים שהבאו בשמו באתר "מוקד" של הקהילות האיטלקיות
“I problemi tra Santa Madre Chiesa e Israele sono nati prima di Israele”, assicura il professor Sergio Minerbi (nell'immagine), uno dei maggiori esperti delle questioni diplomatiche tra il Vaticano e lo Stato ebraico. “L'opposizione della Chiesa a Israele è l'appendice del filone antisemita nella storia del cattolicesimo”, aggiunge lo studioso. Internazionalista dell'Università di Haifa, collaboratore del Sole 24ore, ex ambasciatore israeliano a Bruxelles, Minerbi non usa sempre toni che ci si aspetterebbe da un navigato diplomatico. Lancia accuse forti e precise: “La Santa Sede si è sempre opposta alla preponderanza ebraica in Palestina, praticamente alleandosi con l'Olp.”. “La tesi principale della Chiesa, riguardo ai suoi rapporti col nazismo, è quella coniata nel 1945 da Pio XII: la Chiesa non è stata collaboratrice ma vittima della furia nazista. Ma questa tesi è un falso storico”. L'atmosfera in sala si scalda, ma i rilievi critici non sono finiti. Una delle figure più criticate da Minerbi, dopo aver premesso di non volersi dilungare su Pio XII, è papa Giovanni Paolo II: “E' quello che più ha lavorato al progetto di cristianizzare la Shoah (è nell'ottica di questo progetto che è pensata la tanto controversa beatificazione di Pio XII), di sottrarre agli ebrei il ruolo di vittima”. Nell'omelia per Birkenau papa Wojtila dice che sono morti sei milioni, ovvero un quinto della popolazione polacca; “ciò è gravissimo: cercò di far credere che sono morti sei milioni di polacchi, ma non è affatto così, i sei milioni sono ebrei”. Qualcuno a questo punto si alza per protestare, ma il professore non si tira indietro, sembra quasi disposto a trasformare la sua conferenza in un dialogo acceso con un cattolico suscettibile, anche gli organizzatori (l'associazione Italia-Israele di Torino) cercano di mantenere calmi gli animi. Un'altra cosa che Minerbi non si sente di accettare del pontificato di Wojtila è “l'espressione Golgota del mondo moderno, usata ben tre volte per designare la Shoah: Golgota è il colle sul quale fu crocifisso un ebreo per dare vita al cristianesimo. Che messaggio vuole lanciare un simile parallelo?”. Le critiche si susseguono a ritmo incalzante, e c'è ne anche per il mondo ebraico: “Il rabbinato che intrattiene relazioni diplomatiche con la Santa Sede, con poche eccezioni, capisce di questioni ecclesiastiche quanto la Chiesa capisce di Talmud: davvero poco”. “Per esempio - spiega Minerbi - è stato firmato un documento diplomatico che parla di riconciliazione, senza conoscere il particolare significato che tale parola assume in San Paolo: riconciliarsi sotto un'unica croce”. Tra polemiche sul caso Williamson, il vescovo negazionista, e confronti a volte contrastati con una parte del pubblico, si conclude con una nota amichevole: “Nonostante alcuni suoi errori, devo ammettere che provo simpatia per papa Benedetto XVI”.
תרגום אוטומטי של גוגול:
הבעיות שבין "אמא הכנסייה הקדושה" לבין "מדינת ישראל" נוצרו בטרם שהוקמה המדינה " התנגדותה של הכנסייה לישראל הוא נספח של אנטי גדיל אנטישמיות בהיסטוריה של הקתוליות," אמר החוקר בשיח פומבי.
הדיפלומט Minerbi לא תמיד להשתמש בקולות כי היית מצפה מן דיפלומט מנוסה. האשמות חזק ומדויק: "הכס הקדוש מאז ומתמיד נגד הדומיננטיות היהודי בארץ, כמעט ברית עם אש"ף.". "התזה המרכזית של הכנסייה, על מערכת היחסים שלו עם הנאצים, הוא שטבע בשנת 1945 על ידי פיוס השנים עשר, הכנסייה לא לשתף פעולה קורבן של הזעם הנאצי - אבל טענה זו היא שקר בהיסטוריה. פיוס השנים עשר והאפיפיור יוחנן פאולוס השני: 'ו' מה עוד הוא עבד על הפרויקט כדי לנצר את השואה (זה עם הפרויקט אשר נועד beatification שנויה במחלוקת של פיוס השנים עשר), לשדוד את היהודים את תפקיד הקורבן.
בדרשה שלו עבור האפיפיור בבירקנאו Wojtila אומר כי שישה מיליון מתו, או חמישית של האוכלוסייה; "זה רציני: הוא ניסה לשכנע אותנו כי שישה מיליון פולנים מתו, אבל זה לא כמו ששת מיליוני היהודים" .( מישהו בשלב זה הוא הרים במחאה, אבל הפרופסור לא מתאפקת, זה נראה כמעט מוכן להפוך את הוועידה על דיאלוג עם סביר הקתולית, אפילו המארגנים (איטליה ההתאגדות של טורינו) מבקשים לשמור על מזג רגוע - מדובר בהרצאה).
עוד דבר שאתה שומע Minerbi לקבל את האפיפיורות של Wojtila הוא "גלגלתא הביטוי של העולם המודרני, השתמשו שלוש פעמים כדי לתאר את השואה: גולגולתא היא הגבעה שעליה יהודי נצלב לתת חיים לנצרות. איזה מסר היית רוצה לפתוח במקביל דומה?. הביקורות ממשיכים בקצב חזק, אין אפילו את העולם היהודי: "הרבנים ששמרו על יחסים דיפלומטיים עם הכס הקדוש, עם כמה יוצאים מן הכלל, אתה רואה את הכנסייה כמו הכנסייה מבין הסוגיות של התלמוד: מעט מאוד. "לדוגמה - מסביר Minerbi - חתמה על מסמך מדיני מדבר על פיוס, בלי לדעת כי המילה מקבלת משמעות מיוחדת בסאו פאולו: השלימו תחת צלב בודד."
מחלוקת בין המקרה של וויליאמסון, הכחשת הבישוף, ולפעמים התנגד השוואות עם הציבור, מסכם בנימה ידידותית: "למרות כמה טעויות שלו, אני חייב להודות כי אני מרגישה אהדה כלפי האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר."
ראה גם[]
לקריאה נוספת[]
- בצלאל רות, תולדות היהודים ברומא, הוצאת מסדה, תל אביב, 1962
- לוצ'אנו טאס, יהודי איטליה, ספריית מעריב, תל אביב, 1978.
- מנדס מאיר, הוטיקאן[1]וישראל, הוצאת המכון ליחסים בינלאומיים על שם לאונרד דיוויס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1983
Zender Walter, Israel and the Holy Places,Christendom, * London,Weinden field and Nicolson, 1971.
- Ferrani Silvio,The Holy See and the Postwar Palestine Issue: The Internalization of Jerusalem and the Protection of the Holy Places,International Affairs, 1984
הערות שוליים[]
- ↑ כך כתוב במקור - זה שם הספר