La storia di Luigi e Anna Ventura è portato dal S. Ben-Tota
סיפורה של משפחת לואיג'י ואנה ונטורה כפי שהוא הובא על-ידי בנם שאול בן-תורה ביום הולדתו השמונים בעפולה אדר תש"ע
ובעקבות פרסום ספרו של Paolo Ciampi Una famigliaעל הודות המשפחה בשנות השואה
המפגש התקיים בנוכחות בני המשפחה, פרופ' אלכסנדר רופא - ממשפחתנו בפיזה, משפחת אבישר שהיו בין מצילנו באיטליה, עדה בולוטין אשר היה בקבוצה דעלתה ארצה עם שאול וציבור הידידים של שאול מעפולה.
האירוע במלואו כפי שצולם על-ידי משה ואלון לאודין
[[Video:הרצאה בן תורה עפולה 2010 - חלק 2 מ-2|thumb|350px|right] ] thumb|350px|left
קטעי המצגת
thumb|350px|left| חלק א: מסע ההסברה להפצת הספר thumb|350px|right|חלק ב: טרם שואה thumb|350px|left| חלק ג':הנדודים thumb|300px|left|חלק ה': השחרור
הברכה
אי-אפשר בלי ה"בן החמישי"!! היות שזוכים היום כל משפחת ונטורה המורחבת להיפגש,לחגוג את הוצאת הספר ואת יום הולדתו ה-80 של שאול רציתי להקדיש כמה מילים לשאול ולמשפחתנו האהובה: גיל 80 הוא גיל מאד מיוחד-משה רבינו גאל את עם ישראל ממצרים בגיל 80. בפרקי-אבות נאמר -"בן שמונים לגבורות"-- כמ"ש בתהילים –"ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה" הגיל הנורמאלי בדרך-כלל הוא 70 שנה, אך יש ופעמים רבות קורים דברים ניסיים ועל- טבעיים והאדם חי ובריא גם מעל גיל זה. בספרות הקבלה מסמל מספר שבע את המדוד, המסודר, המקובל והנורמלי על-פי גדרי-הטבע, שמונה- לעומתו- מציין את ה"בלי-גבול" ,את ה"למעלה מהטבע", את הנס ואת ההנהגה הלא- קונבנציונאלית!!
אפשר לפרש גם ש"בגבורות" פירושו להתחיל הנהגה אחרת של התגברות מעל להרגלים הקבועים והמסודרים, מעבר למחשבה המקובעת וה"טבעית"- שאפיינה אותנו עד עכשיו ולפתוח אפיקים אחרים של ראיית-עולם שונה והתנהגות אחרת בפועל ממ"ש. לכן זכרו את התגברות ה"גבורות"-עוד נזדקק להם בהמשך..
עומדים אנו כעת (כבר החל מפורים) ב"שלושים יום לפני החג", כולם מתארגנים ללימוד הלכות החג, מנקים ומקרצפים את הבית כאילו לקראת אורח חשוב, וגם עורכים קניות של מזון וביגוד לכבוד החג שכה אהוב עלינו-אבל אחת ההכנות העיקריות לפעמים נשכחת מאיתנו:הרי כל מטרת ערב ליל הסדר הוא להיזכר בסיפור יציאת מצרים,להתכונן וללמוד אותו כראוי כדי שלא נתבלבל בסדר אמירתו בליל-הסדר- על-מנת להנחילו היטב לדורות הבאים -"וכל המרבה לספר ביציאת-מצרים הרי זה משובח".
יציאת מצרים הוא לא רק מאורע היסטורי שקרה לפני יותר מ-3000 שנה, אלא גם מאורע שאדם חייב-ע"פ הוראת חז"ל- לחוות אותו -"בכל דור ודור " ו"בכל יום-ויום" מחדש . ניקח גם לתשומת ליבנו שלא כל-כך מזמן, ובמושגי ההיסטוריה הארוכה של עם-ישראל זה נחשב כרגעים אחדים, עבר עם ישראל את אחד הטראומות הגדולות-אם לא הגדולה מכולם- של השואה האיומה היל"ת. ואם-כן יציאת-מצרים אינה בכלל דבר הרחוק כל-כך ממושגינו, אפילו הבנים ,הנכדים והנינים שלא היו "שם"- חיים כל הזמן בצילו של המאורע הכואב "ההוא" ,הרבה מאיתנו ביקרו כבר ב"יד-ושם" והרבה אחרים גם שמעו את הסיפורים במשפחתנו מכלי ראשון.
ישנם כמה דרכים "לספר ביציאת-מצרים"-אפשר כמובן לספר בצורה ענינית ו"קפואה" המקפידה לציין תאריכים, מקומות ושמות אנשים שונים-מבלי להיכנס ל"רגשנות מביכה".
אך אפשר לכתוב את הסיפור בצורה חיה ונושמת שנותנת לקורא את התיאבון להמשיך ולקרוא עוד ועוד, להזדהות עם הדמויות,לחוש את כאבם ולשמוח בשמחתם.
לעניות-דעתי הצליח הסופר קאמפי בכתיבת סיפור יציאת-מצרים הפרטית של "אונה –פאמיליה""-בצורה יוצאת מגדר הרגיל, הוא הצליח ממש "להחיות" את הדמויות-ולהפיח נשמה בסיפור שיכל להיות לא יותר מדיווח אפרורי ויבש. משפחתנו היא –"אוד מוצל מאש"- שרידי תופת איומה-כאשר בד בבד עם רגשי ההודאה שצריכים להיות לנו כלפי בורא העולם ומנהיגו שזיכנו להינצל, להקים משפחות בנים נכדים ונינים ולהעמיק שורשים בכל רחבי ארץ-הקודש-אנו צריכים ומחוייבים באותה מידה גם לדאוג ולזכור שגם אם לא כולנו אוחזים באותה מקשה רעיונית אחת-הרי בכל-זאת אנו הננו ענפים של אותו עץ בני אותו עם אחד ואותה משפחה אחת .
לדאוג שלא יימצא ה"בן-החמישי
(הנני חושב שאין ראוי יותר מהערב המתקרב של ליל הסדר –"ליל סיפור יציאת מצרים"- שלנו בכדי להמחיש לנו- כיצד עושים זאת:
נה אנו רואים שאל שולחן ה"סדר" למרות מגוון הדעות ושלל ההשקפות והתכונות השונות יושבים כולם ביחד –כל ארבעת הבנים -ה"חכם" ביחד עם ה"רשע" ,וה"תם" ביחד עם זה ש"אינו יודע לשאול"
אומרים בשם הרבי מליובאוויטש שליט"א מלך המשיח (=שהוא גם "נאה דורש -נאה מקיים"-ענין זה-על-ידי שליחיו הפזורים על פני כל הגלובוס)-שיותר ממה שחשוב שכל בני-המשפחה מתקבצים ביחד חשוב יותר לדאוג שלא יימצא ה"בן-החמישי"-זהו אותו בן שאינו מרגיש כלל שותפות גורל עם משפחתו ,שאינו חש חשיבות כלל בסיפור יציאת מצרים, הוא רוצה לחיות-"מנותק"-"כערער בודד בערבה"--ואינו מגיע כלל לשולחן ה"סדר". שומה עלינו לגשת לאותו בן- הזר והמנוכר כל-כך- ולומר לו בסבר פנים יפות:"נכון אין "דעותינו שוות" אך הלא בני אב ואם אחת לנו הלא אותו-"אחד אלוקינו" אותה –"נקודה חיהודית"-(="נשמה אלוקית"-בשפת הקבלה והחסידות)- נמצאת גם ב"אחד"-חכם, גם ב"אחד" רשע, גם ב"אחד" תם, וגם ב"אחד" שאינו יודע לשאול" ... אם נרצה או לא ה"מכנה המשותף" בינינו רב על המפריד באין-ערוך. אפילו אותו גוי נאצי ואנטי-שמי לא ידע להבדיל בינינו ושלח אותנו לאותם משרפות –ללא הבחנה השם-ישמור .)
מילים חמות
אני רוצה בהזדמנות זו לומר גם כמה מילים "חמות"-מקרב הלב- לאחי אהובי ששרד את התופת יחד עמי וכעת הוא חוגג יחד עם כל משפחתנו הענפה את גיל השמונים: לא תמיד קל לנו להתרומם מעל ההבדלים ההשקפתיים והדעות השונות שמאפיינות אותנו-אבל עכשיו בגיל "הגבורות" בגיל 80 כשעוברים קצת ל"פאזה" אחרת כש"מתגברים" על השונה והמפריד, כשיוצאים מה"קיבעון הטבעי" שאפף אותנו עד עכשיו, וכשמנסים לגשת באווירה של פיוס- גם כלפי בורא העולם ש"קצת" כעסנו עליו בגלל מעללי "מצרים" המכאיבים, וגם כלפי בני המשפחה השונים על מגוון דעותיהם –הרי שאפשר, רצוי ואפילו נחמד שיהיה –"שבת-אחים גם יחד"-ו"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק"-ואם זה אפשרי בליל-הסדר אז אפשר להמשיך את זה גם על כל השנה כולה. "ברכנו אבינו (=מתי?) כאשר כולנו כאחד"-באחדות מלאה!!
לצביקה תודה שעזר לך ב"ארגון" הדברים והדיבורים