"העולם - בלעדנו" : סיפורן של שתי משפחות של יהודי איטליה בשואהספר חדש של מנואלה דביר על השואה (באיטלקית)
"העולם - בלעדנו" : סיפורן של שתי משפחות של יהודי איטליה בשואה
נקווה שתמצא הוצאה לאור אשר תתרגם את הספר, אולי "יד-ושם" תעשה כן
" השואה שלי" כמו זו של יהודים רבים איטלקים, האמא שלי, בהיותה תלמידה בבית הספר, אינה מוצאת את שמה בלוח הציונים בבית הספר, משום שהיהודים הם אינן נכללים בציבור התלמידים. היא לא יכולה לקבל שמונה (ציון גבוה בדירוג האיטלקי) , מחשש שהציונים של היהודים אולי יעלה על אלה של "הארים".
והאבא שלי, שעד מותו של חברו ברונו שומר על המברק,שמרשה לו להשתמש בביתו, במקרה צורך. השואה שלי הן בנות שנעלמות מבית הספר לשבע שנים וכשהם באים אף אחד לא שואל אותו איפה הם היו.
לפני חוקי הגזע, הראשונים של בושה, האמא שלי, האבא שלי, הסבא והסבתא, הדודים, בני הדודים, היו אזרחים איטלקים נורמלים. עד שזה הפך "הגזע היהודי", ואיבדו את עבודה, כבוד, ביטחון, ולבסוף אפילו סיכן את חייו: הבחירה הייתה לברוח, או למות מישהו גורש מישהו לא חזר לאחר מכן, האבא שלי והאמא שלי פגשו במחנה יהודי, לאחר המלחמה, ו... נכבש מחדש "הנורמליות". הודות להם שאני כאן. כדי לספר. .
"יש את עצמם ואחרים מנואלה דבירי בת שמגלה מחדש מעט זמן 'למשפחת פסיפס גדולה, והוא אם שמאבד את בנה האהוב במלחמה והיא בשנתי העשרים לחייו זוכרים את הכוח להיולד מחדש ולהילחם על זה אמהות אחרות שתחוסנה על הסבל הנורא. בין ישראל של היום ואיטליה אתמול שתחילתה הזרמים המצטרפים בנהר העצום של משפחה יהודית גדולה.
המקור
La 'mia' Shoah, quella di molti ebrei italiani, è mia madre ragazzina che non trova il suo nome nel tabellone dei voti a scuola, perché gli ebrei sono a parte. Che non può ricevere un otto, perché i voti degli ebrei non possono superare quelli degli 'ariani'. E mio padre, che fino alla morte conserva il telegramma dell'amico Bruno, che gli dice di usare la sua casa, in caso di bisogno. La mia Shoah sono bambine che spariscono da scuola per sette anni e quando tornano nessuno gli chiede dove sono state. Prima delle leggi razziali, prima della Vergogna, mia madre, mio padre, i nonni, gli zii, i cugini, erano normali cittadini italiani. Finché non divennero 'di razza ebraica', e persero il lavoro, la dignità, la sicurezza, e infine rischiarono anche la vita: la scelta fu scappare, oppure morire. Qualcuno fu deportato. Qualcuno non tornò. Poi, mio padre e mia madre si conobbero in un campeggio ebraico, nel dopoguerra, e riconquistarono la 'normalità'. Grazie a loro sono qui. A raccontare. Di loro e degli altri". Manuela Dviri è una figlia che riscopre un po' alla volta un grande mosaico famigliare, ed è una madre che perde in guerra l'amato figlio ventenne e trova nel suo ricordo la forza di rinascere e di battersi perché ad altre madri sia risparmiata l'orribile sofferenza. Tra l'Israele di oggi e l'Italia di ieri risale i rivoli che si ricongiungono nel vasto fiume di una grande famiglia ebraica.
ב"מוקד" פורטל יהודי איטליה נכתב:
אלף את חייהם של מנואלה. La Stampa לסקור את ספרו האחרון של מנואלה דבירי, עולם בלעדינו. שתי משפחות איטלקיות במערבולת של השואה "(Edizioni Piemme). "נולד וגדלו בפדובה (החיים הראשונים) נישא ליהודי ישראלי עם מי יש לו שלושה ילדים (חיים שני).הצעיר, יון, מת רק 20 שנים 26 פבואר 1998 במלחמת לבנון בעת עושה את שירותו הצבאי. "
דניאל רייכל
(1 פבואר 2015)
- ראה עוד ב: http://moked.it/blog/2015/02/01/63307/#sthash.XzEXxcSM.dpuf