הוותיקן רואה את המקומות הקדושים לנצרות בירושלים [1] כמצויים בשליטה ישראלית למעשה. אולם אין היא מוכנה להכיר בכך שהמקומות הקדושים נמצאיים בתחום הריבוני של מדינת ישראל. הוותיקן מקיים עם רשויות המדינה את כל המגעים הדרושים להפעלת המקום הקדוש רק כאשר מדובר בבעיות שוטפות אך לא יותר מכך.
הוותיקן סבור כי מדינת ישראל בתור מדינת העם היהודי, אינה יכולה להיות הריבונית על המקומות הקדושים לנצרות. המסורות הנוצריות מתייחסות לעם היהודי בבוז, לריבונות ישראל בשלילה ולחזון בנית ירושלים בעתיד, כמציאות שחלפה מן העולם. מכאן דרישת הוותיקן לבינאום ירושלים.
הבסיס לקביעה זו הוא דתי : שריפת בית המקדש וחורבן ירושלים, שלוותה באיסור כניסת יהודים לתחומה על ידי השלטונות הרומאיים, נראו בעיני הנוצרים הראשונים כהוכחה לאמיתות דבריו של ישו בפני תלמידיו: " לא תשאר אבן על אבן, אשר לא תהרס" - כלומר הסתיים העידן היהודי בירושלים. האסכולה התאולוגית הנוצרית ראתה את ירושלים במימד הרוחני ללא אחיזה פיזית בקרקע. רק במאה הרביעית לספירה. הקיסרית פאביה איולה הלנה הכריזה עליה כעיר נוצריה. בֶנַה, קונסטנטינוס קיסר ,הקים בה את כנסיית הקבר והמטרוניתה הרומאית אֶתָריה מצאה באתר המקודש את הצלב הקדוש.
הנצרות הייתה מוכנה לשליטת האסלאם על המקומות הקדושים בעיר וכך היה לסרוגין עד המאה ה-20. לאחר הקמת מדינת ישראל הנצרות לא השלימה עם השליטה יהודית, אף אם צפויה להם בשל כך סכנת התמוטטות, כמו בקבר הקדוש.לפי-כך הכירה בה "דה-פקטו" ובלית ברירה היום גם "דה-יורה" אבל רק במישור הפורמלי המינימלי ביותר.
שאלת "הקבר הקדוש"[]
בעיית השליטה על הקבר הקדוש נחשבת לאחת הבעיות הקשות , אשר הסיכוי לפתרונם הוא נמוך, ביחס בין הוותיקן ומדינת ישראל וכן ביחס הכנסייה הקתולית לשאר הכנסיות ובינם לבין עצמם.
קיימות הבעיות קריטיות הבאות :
שאלת יציאת חרום מכנסיית הקבר. בתקופה הצלבנית היו 12 כניסות לקבר. במרוצת השנים נסתמו כולן, להוציא אחת, היא הכניסה הראשית. בשנת 1834 אירע אסון, כאשר הצטופפו באולם הכנסייה אלפי מתפללים פרצה אש, המאמינים ניסו לברוח ודרסו האחד את השני ו-400 איש מתו. כל הנסיונות לפרוץ יציאת חירום לכנסייה לא עלו עד היום בהצלחה. לדעת מומחים הבניין נמצא בסכנת התמוטטות. נחתמו הסכמי שיפוץ בשנים : 1961, 1976, 1977, 1992 ובשנת 1995 - התקבלה החלטה משותפת באמצעות אונסק"ו, ועד היום ממתינים לאישורה על ידי שש הכנסיות השותפות לכנסיית הקבר. האזור האתיופי נחשב לתחום המוזנח והעלוב במתחם הקבר. עד היום אין הסכמה אפילו לחידוש מערכת החשמל המתפוררת והרקובה.
על סכסוכים אלה ואחרים בספרו של שמואל ברקוביץ ( ראה מטה). למותר לציין שאם יקרה אסון במתחם כנסיית הקבר, האשמה יכולה ליפול במלואה על הריבון במקום, דהיינו מדינת ישראל.
היחס למדינת ישראל[]
לדעת הוותיקן, מדינת ישראל בתור מדינת העם היהודי, אינה יכולה להיות הריבונית על המקומות הקדושים לנצרות. המסורות הנוצריות מתייחסות לעם היהודי בבוז, לריבונות ישראל בשלילה ולחזון בנית ירושלים בעתיד, כמציאות שחלפה מן העולם. בעת החדשה, מאז תום מלחמת העולם השנייה, מלחמת ששת הימים והסכם אוסלו ישנה מגמת התפייסות של הוותיקן כלפי העם היהודי. במקביל יש מגמת התפייסות דומה כלפי שאר פלגי הנצרות וכן ביחס לאסלאם. כמו כן, נקשרו קשרים דיפלומטיים בין מדינת ישראל לבין מדינת הוותיקן, אך כל ההסכמים שהושגו אינם נוגעים בשאלת הריבונות הישראלית על המקומות הקדושים לנצרות בכלל ובירושלים בפרט.
בראשית ינואר 2006 בכנס בינלאומי שנערך באוניברסיטת חיפה תחת הכותרת "דו קיום במקומות הקדושים", אמר האב דויד ייגר, היועץ המשפטי של הוותיקן בארץ הקודש [2] , כי ירושלים חשובה מדי מכדי שניתן יהיה להשאירה רק להכרעות הישראלים והרשות הפלסטינית. הוא מתח ביקורת חריפה על המדיניות הישראלית הנוגעת לשמירה על המקומות הקדושים לנצרות בירושלים. לדעתו, כל פתרון בנושא ירושלים יהיה חייב לקבל את הסכמת הקהילה הבינלאומית.
החשיבה הנוצרית[]
הלנה ובנה קונסטנטינוס שריפת בית המקדש וחורבן ירושלים, שלוותה באיסור כניסת יהודים לתחומה על ידי השלטונות הרומאיים, נראו בעיני הנוצרים הראשונים כהוכחה לאמיתות דבריו של ישו בפני תלמידיו:
ויאמר אלהם (אל תלמידיו) הראיתם כל אלה (על המקדש )? אמן, אומר אני לכם, לא תשאר אבן על אבן, אשר לא תהרס... [3] לעומת העיר החרבה, ההרוסה והשוממה, ירושלים של מטה, הוגי הדעות הנוצריים הראשונים בנו את ירושלים של מעלה: עיר שמיימית לתפארת, הבנויה ארמונות ומגדלים ומונצחת בציורים אומנותיים נפלאים. האסכולה התאולוגית הטהורה ראתה את ירושלים במימד הרוחני ללא אחיזה פיזית בקרקע. ירושלים של מטה זוכה להכרה מחדש רק במאה הרביעית לספירה. הקיסרית פאביה איולה הלנה הכריזה עליה כעיר נוצריה. בֶנַה, קונסטנטינוס קיסר ,הקים בה את כנסיית הקבר והמטרוניתה הרומאית אֶתָריה מצאה באתר המקודש את הצלב הקדוש, את טבעת שלמה ואת הקרן ממנה נמשחו מלכי ישראל. בסוף המאה הרביעית מנו המוסדות הנוצריים בירושלים למעלה מ-300, בכלל זאת: כנסיות, מנזרים, בתי מחסה ועוד. ירושלים של מטה הפכה להיות נוצרית. הנצרות ראתה בעיר מקום קדוש, דהיינו, מקום שבו הקירבה לקדושים היא מרבית. מאז אנו עדים ליחס הדו-משמעי לירושלים בחשיבה הנוצרית. מחד גיסא, ירושלים של מעלה, בעלת משמעות רוחנית, ומאידך גיסא, עיר בעלת אתרים הקשורים לחייו של הנוצרי הראשון, מסורות של עליה לרגל ומאבקים על זכויות ועל שליטה ריבונית על העיר.
ירושלים של מעלה[]
יסוד חשוב בנצרות הוא הטיפולוגיה, אשר רואה בדמויות הברית הישנה את צל גיבורי הברית החדשה. כך הנצרות רואה באדם הראשון, במלכי צדק ובדוד המלך את דמותו של ישו. בראיית הנוצרים, הם ממשיכי דרכם של היהודים, שננטשו על ידי האל, ובמקרה זה - ירושלים של מעלה באה במקום ירושלים החרבה. ירושלים של מעלה מתוארת באומנות הציור, הפיסול והארכיטקטורה של תרבות המערב. מקומה בטבור העולם, עצמתה בשעריה, חומותיה ומגדליה מעוצבים באבנים יקרות. בחזון יוחנן, הכולל חזון אחרית הימים, בא לידי ביטוי ציורי משמעות ירושלים:
ואראה והנה העיר הקדושה, ירושלים החדשה, יורדת מאת ד'; מן השמים והיא מתוקנת ככלה המקודשת לבעלה... והעיר אינה צריכה לאור שמש ולנוגה הירח, כי כבוד אלוהים האיר לה. [4]
חזון ירושלים של מעלה היה לו משקל ניכר בשלוש מאות השנים הראשונות לנצרות. כמו כן, יש לו משקל, כמעט בלעדי, באמונות של התנועות הפרוטסטניות בנצרות.
תודעת ירושלים של מטה[]
כל עוד התקיימו דבריו של ישו: "לא תשאר פה - אבן על אבן - אשר לא תהרס" (מתי כ"ד, ב') הייתה דומיננטית משמעות "ירושלים של מעלה", מה גם שלפי הנצרות אין חובה לעלות לרגל לירושלים [5] למרות זאת, ירושלים הפכה להיות מרכז עלייה לרגל לקהילות הנוצריות, היושבות בלבנט ובאגן הים התיכון. למרות אופיה הרומאי - פגני של העיר, הסתבר למאמינים שעלו לרגל לירושלים כי למעשים המתוארים בברית החדשה יש עקבות פיזיים ושרידים מוחשיים, אפילו אם העיר נקראתה "איליה קפיטולינה". הצליינים האמינו כי אם רוח הקודש שרתה על ישו ושליחיו במקום זה, הרי מאמיניו יזכו לקרבת האלוהים בה, יותר מאשר בכל מקום אחר בתבל. כך עולה ומתבססת תודעת "ירושלים של מטה" המוחשית. במאה הרביעית הפכה ירושלים לעיר נוצרית חשובה, בעלת אתרים קדושים רבים ותנועת עולי רגל קבועה.
המוסלמים כבשו את ארץ ישראל והחדירו לתודעת המוני נוצרים באירופה כי הגיע הזמן לגאולת העולם. המועד לכך נקבע לשנת האלף. התפתחה תנועת מסעי הצלב וביום ה-15 ביולי 1099, נכבשה ירושלים על ידי הנוצרים והוקמה ממלכת ירושלים ועל כנו חוזר "כס דוד". כיבוש העיר וגאולת כנסיית הקבר השלימו, בראיית הנוצרים, את מימוש קדושתה של העיר. אפילו שרידי בית המקדש, שממנו לא ישאר אבן על אבן, כדברי הברית החדשה, הפכו ל"מקדש האדון", מסגד אל-אקצא הפך ל"מקדש שלמה" וכך נהפך הר הבית למקודש לנצרות. בשנת 1187 נחלשת תנועת העלייה לרגל וכמעט פסקה.
בשנת 1688 יצא האפיפיור בהכרזה בזכות העלייה לרגל לירושלים. הכרזות נוספות באו במאה ה-19, כששיאם הוא ביקורו של פאולוס השישי בישראל בשנת 1964.
הנצרות והריבונות בעיר[]
אין אפשרות למתוח קו ברור, בין גורמים ושיקולים דתיים מדינים, במאבקים שניהלו גופים כנסיתיים ומדינות נוצריות, במשך הדורות, על רכישת השפעה על ארץ ישראל בכלל, על ירושלים בפרט ובתשומת לב מיוחדת על המקומות הקדושים. יחד עם זאת, אפשר להבחין בתמורות ביחס הנצרות לריבונות ירושלים לאורך השנים.
הקשר בין הריבון לבין הכנסייה לפי התקופות[]
- מקונסטנטין קיסר עד לכיבוש הצלבני. בתקופת האימפריה הביזנטית התקיימה זהות בין השליט לבין הבעלות על המקומות הקדושים. בתקופה המוסלמית מושגת הרמוניה בין השליט וצבאו, בני דת האסלאם, לבין האוכלוסייה המקומית, ברובה נוצרית.
- תקופת השלטון הצלבני. השליטה על המקומות הקדושים עברה מהאוכלוסייה המקומית - האורתודוקסית - לידי הכובשים האירופאיים - הקתוליים. נוצרה אחדות בין הריבון החילוני לבין השליט הדתי - שניהם היו כפופים לאפיפיור. 88 שנים של שליטה נוצרית מלאה.
- תקופת "שומרי ארץ הקודש" מסדר הפרנציסקנים מתמנה לשומרי ארץ הקודש. בשנת 1533, פרנסואה הראשון, מלך צרפת מגיע להסכם עם סולימאן המפואר שליט האימפריה העות'מאנית, לפיו צרפת תקבל את האפוטרופסות על האינטרסים הקתולים ושומרי ארץ הקודש זוכים לגיבוי מדינות אירופה.[4]. בשנת 1740 נקבע "סטטוס קוו" וכך התייצב היחס גם כלפי הנוצרים האורתודוקסים.
- התערבות המעצמות הגדולות העקרון: השליטה בידי הריבון המקומי. היחס בינו לבין הנוצרים נקבע במינשר טורקי בשנים 1852-1856. הבריטים ניסחו את ההסכם וכינו אותו על שם "קאסט". זהו הבסיס המינהלי להסדרי גישה, התפילה וההחזקה השוטפת של המקומות הקדושים בירושלים, עד היום.
- התקופה הישראלית - עד הסכמי אוסלו הוותיקן מכיר רק דה-פקטו בישראל על מנת לשמור על האינטרסים של הכנסייה. אשר למעמדה, ב-24 באוקטובר 1948, האפיפיור פיוס השנים עשר, יצא בהכרזה: "אופי בינלאומי לירושלים והסביבה...יהיה ערבות טובה מאוד להבטיח את המקומות הקדושים, בנסיבות הקיימות".[6] /
- מהסכמי אוסלו עד היום מלחמת ששת הימים, התגברות ההסכסוך הישראלי-פלסטיני והסכם אוסלו יצרו עידן חדש. הוותיקן הגיע למסקנה כי אי הכרה דה יורה במדינת ישראל עלול לגרום נזק לאינטרסים שלו. יוחנן פאולוס השני הכיר במדינת ישראל אך לא בריבונותה על ירושלים.
באמצע המאה ה-19 נקבע "סטטוס קוו" והוא בתוקף עד היום.
"לא קדושה לשלושת הדתות"[]
כתבה של ארנון סגל במקור ראשון 2 בפברואר 2018
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לקרוא את המאמר במלואו
לקריאה נוספת[]
Zender Walter, Israel and the Holy Places,Christendom, London,Weinden field and Nicolson, 1971. מלחמת המקומות הקדושים, שמואל ברקוביץ, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2000.
הערות שוליים[]
- ↑ לצורך הדיון, נתרכז בכנסיית הקבר, מקום קבורתו המשוער של ישו, כמקום הקדוש היחידי. דין האחרים נגזר מדינו
- ↑ הוותיקן אינו נוהג להשתמש במונח "מדינת ישראל", אם אין הכרח בדבר
- ↑ מתי כ"ד,ב', מרקוס י"ג ב',ובלוקאס כ"א,כ"ד, עם התוספת "והייתה ירושלים מרמס לגויים עד אשר ימלאו עתות הגויים"
- ↑ – חזון יוחנן כ"א, כ'-כ"ז
- ↑ ההסכם כולל 17 סעיפים ורק אחד נוגע למקומות הקדושים
- ↑ מ. מדזיני קובץ מסמכים בתולדות המדינה