קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
האלון (שם מדעי: Quercus) הוא סוג של עץ, ששלושה מבין עשרות מיניו נפוצים בארץ ישראל (ישנם עוד שני מינים הגדלים בחרמון: אלון שסוע ואלון חרמוני).
חלק ממיני האלון הם ירוקי-עד, ואחרים הם נשירים. פרי עץ האלון נקרא בלוט, והוא גדל בתוך "כוס" הנקראת ספלול. שמותיהם של שני העצים המרכיבים את החורש הים תיכוני: "אלון" ו"אלה", הומצאו כיוון שהם שימשו לפולחן לאלילים (הושע, ד, יג) וגם לה', ומשום שהיו נטועים בבית המקדש (רד"ק, ישעיה, ו, יג "יש מפרשים בשלכת").
גובהו של אלון התבור עשוי להגיע עד 15 מטר, אולם מרבית האלונים בישראל נמוכים ונראים כשיחים. מיעוטם, בעיקר אלה הגדלים בצד מקומות קדושים למוסלמים, ולכן לא נפגעו, הם עצים גדולים, גבוהים ומרשימים; חלקם בני מאות שנים. גילו של "אלון אברהם" שבחברון נאמד בכאלף שנה.
מיני האלון[]
במשפחת האלוניים שישה סוגים ו-600 מינים, רובם מצויים ביערות של האזורים הממוזגים. במשפחה זו מצויים גם האשור והערמון, אך אין ספק כי הסוג אלון הוא החשוב בהם. סוג האלון מכיל כ-450 מינים, הגדלים בעיקר בחצי הכדור הצפוני. הוא מונה מינים חשובים רבים ביניהם:
- אלון השני- עץ נמוך הקרוב לאלון המצוי, מצוי במערב אזור הים התיכון וגדל בדרך כלל בצורת שיח נמוך, עדות לפגיעת האדם ומקנהו שאינה פוסקת.
- אלון השעם- מוצאו של מין זה הוא במערב אגן הים התיכון, מקליפתו של אלון זה מפיקים את החומר שעם, לאחר שצומחת השכבה החיצונית היא צומחת מחדש וכך ניתן להשתמש בו משך 150–200 שנה.
כמו כן מצויים מינים רבים נוספים של אלון באירופה ובאסיה שם הם מהווים חלק חשוב של החורש, חלקם מגיעים לגובה 40 מטר ולגיל של 1500 שנה.
האלון בישראל[]
בישראל גדלים מספר מינים של אלון:
- אלון מצוי- עץ או שיח ירוק עד המהווה מרכיב חשוב מאוד בחורש הארץ ישראלי.
ראו ערך מורחב:אלון מצוי
ראו גם על :העץ הבודד - האלון המפורסם במרכז גוש עציון.
אלון התבור בקדומים
- אלון התבור- אלון התבור הוא עץ חד ביתי, המשיר את עליו בחורף. העלה הוא גדול וגלדני, שפתו משוננת ומכוסה בשערות שאינן ניתנות להורדה בנקל. הוא מגיע לגובה של 4-9 מטרים. פרחיו אינם ניכרים כל כך משום שהוא מואבק רוח. אלון תבור גדל במקומות יובשניים בחבל הים תיכוני. כיום אלון התבור הוא עץ מוגן בשל השמדת היערות המאסיבית בתקופה העות'מאנית, מכיוון שהשתמשו בעץ לשם הסקת דודי קטרי קיטור בעת מלחמת העולם הראשונה בגלל האיסור שהוטל לייצא דלק לארץ ישראל.
אלון התולע - בבית הקברות בקדומים - ברקע, כנראה עץ אחר
- אַלּוֹן הַתּוֹלָע - אלון התולע הוא עץ חד ביתי, המשיר את עליו בחורף. העלה קטן יותר מהעלה של אלון התבור, ושערותיו נושרות בנקל. גדל במקומות קרים וגשומים, בעיקר במדרונות מעל לרום של 700 מטרים. סימן ההיכר שלו הוא שהבלוט גדול בהרבה מהספלול וקשקשי הבלוט קצרים ואינם דוקרים.
ראו ערך מורחב: אלון התולע
כמו כן מצויים בישראל שני מינים נוספים של אלון הגדלים רק בחרמון:
- אלון שסוע (Quercus cerris) - עץ שכיח בטורקיה, הגדל רק באתר אחד בישראל, נחל ערער. על עליו יש שערות גסות שאינן נושרות כתוצאה מחיכוך. עליו מפורצים מאוד וקשקשי הבלוט שלו ארוכים ומאונקלים.
- אלון חרמוני- נקרא גם אלון הלבנון (Quercus libani). לאלון החרמוני יש שיניים לא שוות בגודלן על שפת העלים. פריו קצר ושקוע בתוך הספלול. עומד בשלכת בחורף.
שימושי האלון[]
עץ האלון שימש בתקופות הקדומות להסקה. כמו כן, שימש לבניית ספינות וסירות ("אלונים מבשן עשו משוטיך"- יחזקאל, כז, ו) ולכלים חקלאיים. העץ שימש גם לפחמים שנחשבו ל"טובים מכל הפחמים". העץ שיוצר ממנו נקרא בפי היוונים: "קסילון", שפירושו לפיד. בנוסף, שימש העץ לפיסול של אלילים מעץ ("חרש עצים נטה קו, יתארהו בשרד... כתבנית איש... ויקח תרזה ואלון" - ישעיה, מד).
האלון שימש גם למאכל אדם, הפרי מכיל הרבה טאנין, שהוא חומר מר המגן עליו מפני אכילה על ידי בעלי חיים. על ידי קלייה של הבלוטים וטחינתם, ניתן היה גם להיזון מהם (כפי שנעשה במלחמת העולם הראשונה) או לערבם בקפה.
במאות השנים האחרונות מקובל להשתמש בחביות העשויות מעץ האלון לצורך יישון מרבית הסוגים המקובלים של המשקאות האלכוהוליים. שאריות העץ מחביות אלו ידוע כחומר גלם מעולה לבעירה לצורך צלייה.
האלון ברפואה העממית[]
הרמב"ם (פרקי משה ברפואה), כתב שפירות האלון הם מין הפירות הטובים לגוף, מעבים השומן, ומבריאים אותו, זאת על ידי קלייה של הבלוטים וטחינתם. בגלל הטנינים הרבים שבהם, הם גורמים לעיבוי היציאות, לכן הם קשים לעיכול. בעפצי האלון[1] משתמשים יהודי תימן לשם ריפוי נפיחויות, שטפי דם, דלקות חניכיים, שלשולים, טחורים ודלקות מעיים.
הבהרה:המידע בדף זה אינו ייעוץ רפואי
האלון בתנ"ך[]
בתנ"ך (עמוס, ב, ט) מתואר האלון כסמל החוסן והכוח: "ואנוכי השמדתי את האמורי לפניהם אשר כגובה הארזים גובהו וחסון הוא כאלונים". הנביא ישעיהו (ו, יג) משתמש בתכונתו של האלון, להשיר את עליו בחורף (לא כל מיני האלון הם נשירים) ולהצמיחם בקיץ, כדי לתאר את שארית ישראל אשר ישארו בישראל: "כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קודש מצבתה", הוא אומר שאמנם שארית ישראל יסבלו מאוד ("והיה לבער") אך הגחלת היהודית תישמר בארץ ישראל. במשנה (פסחים, נג, א וירושלמי, שביעית, ט, ב) הוא נקרא בשם: "מילה" וכן קורין אותו הערבים עד ימינו אנו, אלא שבלשון עברית השם מילה מתאר היום עץ אחר הנקרא: "מילה סורית" (יש המזהים דווקא אותו עם ה"מילין" של התלמוד). שני האלונים המוכרים יותר הם האלון המצוי ואלון התבור, שני אלה נבדלים זה מזה בין השאר באופי קצות העלים, העלים של האלון המצוי הם דוקרניים, בניגוד לעלי אלון התבור. אלון התבור נקרא בפי הערבים מל או מלול, כשמו של הכפר השוכן למרגלות הרי נצרת, הוא מזוהה עם נהלל המקראית (יהושע, יט, טו ו- שופטים, א, ל). על כן הועלתה הסברה שה"נעצוצים" וה"נהלולים" המוזכרים בספר ישעיהו (ז, יח), הם-הם האלון המצוי (נעצוץ- על שם דוקרניותו) ואלון התבור, הנביא מתאר למעשה את זירת הקרב בין אשור למצרים, שיחפשו מקום לצל בין הנקיקים והמערות בדרום, שרידי יערות הנעצוצים במרכז והנהלולים שבצפון, כל אלה יתמלאו בצבאות אויב.
לקריאה נוספת[]
- ילקוט הצמחים, ניסים קריספיל, כרך א.
- "שיח ועץ במורשת ישראל", נגה הראובני, הוצאת נאות קדומים, עמ' 130.
- צמחי תנ"ך בנופיהם, דוד לביא, הוצאת המחלקה לחינוך ותרבות של עיריית חיפה.
הערות שוליים[]
- ↑ עקב עקיצה של חרק, כתגובה אלרגית של הצמח, מתנפח האזור הנגוע כדי שלא יתפשט הנגע, אך זה אינו יעיל כיוון שבסופו של דבר, החרק משלים את התפתחותו בתוך העפץ ואוכל את דרכו החוצה בין כה וכה
קישורים חיצוניים[]
- הצומח במקרא: אלון באתר "גשר"
- אלון מצוי, באתר "צמח השדה"
- אלון התבור, באתר "צמח השדה"
- אלון התולע, באתר "צמח השדה"
- אלונים באתר "צמחיה ישראלית"
- אלון, באנציקלופדיה ynet