שער החיבור
הטרגדיה של אסתר היא טרגדיה שחוברה על-ידי רבי יהודה אריה מודינה בראשית המאה ה-17, בעקבות מחזה בעל שם דומה "La reina Esther" שחובר על-ידי אנסלדו צ'בה, משורר קתולי מגנואה.
המקור: The Queen Esther Triangle: Leon Modena, Ansaldo Ceba and Sara Copio Sullam מתוך: דוד מלכיאל (עורך), אריה ישאג, ר’ יהודה אריה מודינה ועולמו, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס ומכון בן צבי, תשס"ג-2003. עמ' 103-135
הרקע[]
משורר איטלקי חיבר מחזה בשם "המלכה אסתר" (La reina Esther). נודע על כך לשרה קופיו סולם, משוררת יהודייה צעירה מוונציה. והוא שלח לה אגרות אשר עודדו אותה להתנצר. רבי אריה די מודינה, שהיה רב בונציה הגיב על כך בדרך מקורית. גם הוא כתב מחזה ושמו :"אסתר". לכתיבת המחזה היו מטרות אחדות:
- לשלול את הנצרות
- לשרת את מצבה של יהדות ונציה שהיית אז כבר בגאטו ונציה למעלה ממאה שנה ונחשפה לשרירות הלב של שליטי העיר.
ההצגה[]
ראתה אור לראשונה בפורים 1619 - מועד מתאים להופעה במסכות (ראו משמאל) . המחזה זכה להצלחה בקרב יהודים ולא יהודים. המחזה המחיש כי מצבם הנחות של היהודים אינו בשל עדיפות הדת הנוצרית אלא בגלל השליטים שלא ראו את נוכחתם בעין יפה. באותם הימים רווחה הדעה כי היהודים הם אלה אשר גרמו לשחיתות במערכת המשפטית של העיר.
במחזה מופיע "רוחו של עמלק" הזועק על אבדן "הבן האהוב" המן ועשרת בניו. מודגש כי המן הוצא להורג ביום בו הוא התכוון להרוג את כל היהודים. במערכה השלישית מציג מודינה גישה חדשה: ושתי גאה בסירובה לציית למלך. הוא משתמש בדברי חז"ל (במסכת מגילה) לפיו ושתי, אשתו של אחשורוש היתה ממשפחת נבוכדנצר מלך בבל . ייחוסה זה אפשר לה להתנהג כלפי בעלה בגישה מתנשאת. בכך הוא מבקר את עריצות השלטון, הבולטת היטב לאורך כל המחזה. ושתי זוכה לאהדת הצופים עד להתאבדותה הטראגית ! אם זה לא עדיין ברור לצופים, היא בוכה על מר גורלה עקב היותה אישה.
הרב מודינה נשאר נאמן גם למגילת אסתר. אסתר נוהגת בגישה מעשית בשקט ובתבונה בזכות אמונתה התמימה של אסתר אסתר המלכה ברבונו של עולם. ביחד עם מרדכי היהודי הם מצילים את עמם.
"הו המין הנשי, שכל תכליתו בעולם להיות חץ של אסון"[]
מרינה ארביב כתבה על הספר בעיתון הארץ מיום 9 במארס 2012 והכתירה את הכתבה הו המין הנשי, שכל תכליתו בעולם להיות חץ של אסון - במשפט הכותרת נכתב:במחזה "אסתר" מאת רבי יהודה אריה מודינה, הגיבורה הראשית היא דווקא ושתי - המושפלת כמו היהודים באירופה וכמו הנשים באשר הן. בין השאר היא כותבת:
- מודינה התבקש לחדש את המחזה, אך הוא העדיף לכתוב אותו מחדש, ולהדגיש היבט פוליטי מסוים. צ'בה ביצירתו רצה לעודד את השיטה הרפובליקאית כנגד השלטון האבסולוטי של המלך אחשוורוש. הוא גם ביקש להציג את הנצרות כאמונה המיועדת לתפוס את מקומה של היהדות. מודינה, לעומתו, ביקש להביא דוגמה פרשנית יהודית לסיפור התנ"כי, שלפיה היהודים מושפלים לא בשל עליונותה של הנצרות, אלא בשל היותם מיעוט "מטריד" בתוך הרוב השולט.
- מודינה מתאר אותה (את ושתי המלכה) כאשה בעלת גדלות נפש ומודעות עצמית, אשר אינה נכונה להיכנע לכוחניותו של בעלה המלך. בזכותה של ושתי (ממשפחתו של נבוכדנצר מלך בבל) עלה אחשוורוש לכס המלכות, ולכן היא בזה לו כפליים: כבעל בלתי מוסרי וכמי שיושב שלא כדין על כס המלכות. המחזה זוכה לתואר "טרגדיה" רק בשל דמותה של ושתי, המתאבדת במקום למחול על כבודה. חשוב לציין שבמדרשים לא קיימת גירסה לפיה ושתי מתאבדת: זו המצאה של מודינה, המבטאת את גורלה של נידונה לכישלון, דווקא בשל מעלותיה הטובות מדי בהשוואה לחיי החצר. ברור שמודינה בחר לתאר את הנעשה בחצר הפרסית כדי לרמוז לאינטריגות של הפוליטיקאים הוונציאנים בתקופתו. ברור גם שבחר בדמותה של ושתי כנציגת היהודים בגלות ארצות המערב. רק תחת מסווה כזה יכולה היתה הדמות לעבור בלי לעורר את חשדן של הרשויות.
- את דמותה של אסתר - לעומת ושתי - אפשר לשוות כאילו נגזרה מ"אשת חיל", בכמה שינויים נדרשים: אסתר מצייתת לדודה מרדכי בתבונתה. היא מופיעה כ"עזר כנגדו" של האדם, ומביעה עצמה רק פעם אחת בטרגדיה, כאשר היא נותנת את הסכמתה לציווי לחיות בארמונו של אחשוורוש מבלי לחשוף את יהדותה. מודינה, בקריצת עין, רומז שאסתר אינה מצייתת למרדכי מתוך הכרה בסמכותו הגברית אלא מתוך יכולתה לשקול את תועלתה האישית, הדיפלומטית. בזה רומז מודינה גם לתועלת שהביאו יהודי ונציה לעיר, ובתוך כך מקדים את התפישה התועלתנית ואת רעיון הסובלנות הדתית של ג'ון לוק.
- ולסיכום - כשם שמודינה רצה לפקוח את עיניה של שרה קופיו סולם ולהזהירה, כך רצה ללמד את יהודי ונציה לקח: כדי לא ללכת לאבדון, כוושתי האצילית, יש ללכת בדרכה השקולה ולמודת הניסיון של אסתר. את אסתר, המנוסה בהליכות העולם הזה, מעריץ מודינה, אך לוושתי המסרבת להיכנע נתון לבו.