דר' יעקב רוזן כתב עליו דון יוסף בונה טבריה מתוך אתר דעת
- תאריך לידתו של דון יוסף נשיא אינו ידוע לנו. לפיכך מוטב לציין, כי בן האנוסים חי בתקופת ביניים - אחרי דוד הראובני ושלמה מולכו ולפני שבתי צבי.
- בין היזמה הצבאית של דוד הראובני ובין הכרזת הגאולה (בכוח המיסטי) של ש"צ, נשמע צעדו המדיני של דון יוסף נשיא. זה האחרון אמר לקבץ את נדחי ישראל למדינת ישראל, שצריכה היתה לקום על תילה בטבריה בהסכמת השולטן ובהתאם לפתווה (פסק דין דתי מושלימי) שניתנה על ידי המופתי הגדול של הקיסרות העותומנית.
- לשם בירור הדברים, יש להקדים ולהסביר, כי דון יוסף נשיא, שנולד נוצרי כבן להורים אנוסים ונקרא ג'אן מיגז או ג'ון מיק, ניסה תחילה לפתור את הבעיה היהודית, מחוץ לגבולות ישראל. הוא הציע לקהילת ווינציה, להטות את זרם המהגרים היהודים, שנעו ונדו בארצות אירופה (לאחרי גירוש ספרד) לאחד האיים, שהיו נתונים לריבונותה.
- כדי להציל את ריינה בת דונה גרציה מידיו של דון פרנציסקו דה ארגון ברח ג'אן מיגיז עם ריינה לונציה, שם למד לדעת עד כמה גדול כוחה של הקהיליה הווינצאית במסחר וסבר, כי אם יציע לסינאט של ונציה, לתת מקום למגורשי ספרד ופורטוגל על אחד האיים שברשותה - בודאי תסכים קהיליה זו להצעתו. כי איך יתכן, שמדינה, אשר כלכלתה מושתתת על המסחר, תסרב לקבל אליה סוחרים, שחוללו רבות בשטח המרכולת?... ג'אן מיגיז לא האמין כי השנאה לישראל
היא עצומה כל כך עד שבכוחה לאטום אזני מושלים להצעה שהיתה יכולה להיות סם חיים גם לראשי הקהיליה הוונציאית. ברם, תכנית ג'ון מיגיז לא זכתה לתשומת לב ונדחתה.
- בבירת הקיסרות העותומנית, זרק מעליו שליחו של מלך צרפת את מסוה הדת הנוצרית, שהעיק עליו קשות, וחזר ליהדות בפומבי. צעד זה הסעיר אז את כל הצירים והמדינאים של מדינות אירופה, שהיו בקושטא. כולם מסרו דוחי"ם לשולחיהם על התגירותו של הבנקאי. באותו זמן, התחיל דון יוסף, נושה את חובו ממלך צרפת. המלך שהתקשה בפרעון חוב גדול כל כך, היה דוחה את ציר השולטן בלך ושוב. לבסוף פקעה סבלנותו של דון יוסף והוא תפש את האניות, שהפליגו בחסות הדגל הצרפתי והטיל אומברגו על כל הסחורות, כדי לקבל בחזרה את כספו.
- האומברגו נגד מלך צרפת נתקיים ב- 1568 באלכסנדריה, הסחורות הוחרמו לטובת דון יוסף נשיא, למרות מחאות הסוחרים. החוזה הקודם של 1535 (המבטיח את זכויותיהם של סוחרי צרפת ומשחרר אותם מבתי דין תורכיים ומערכאות הקיסרות העותומנית), הופר. הסעיף המיוחד, האוסר על כל "שופט, קאדי, סגנו או בעל סמכות אחרת לשפוט בענינים פליליים, אזרחים או כל סכסוך שיכול להתגלע בין סוחרים ובין נתיני המלך" לא הגן עוד על סוחרי צרפת ורכושם הוחרם.
אנקונה[]
בימים ההם כיהן האפיפיור ברומא פאולוס הרביעי, המכונה, המטורף הוא ציוה להעלות באש את משכנות ישראל. אך גזירה זו לא הוצאה לפועל. לבסוף ניתך כל קצפו של האפיפיור על האנוסים באנקונה. ראו יהדות אנקונה בעיר זו, נמצאו כמה מאות מרננים, שנסבלו ע"י האפיפיורים הקודמים. ב- 1555 נאסרו כל בני עדת האנוסים, רכושם החרם והם עצמם נידונו לשריפה והועלו על המוקד.
אסון אנוסי אנקונה זעזע את כל תפוצות ישראל. חרדת מות עברה בקהילות. כולם קמו כאיש אחד ורצו להציל אנשים חפים מפשע, לעלות בלהבה השמימה... בראש ובראשונה, נתבקש השולטן, להתערב לטובת האומללים של אנקונה. בתשיעי למרץ 1556 , הורצה אגרת אל פאולוס הרביעי - בה נתבע לשחרר את היהודים ולהחזיר להם את רכושם. אחרת יתנקם השולטן בנוצרים החיים בקיסרות העותומנית.
מעשה זה הבאיש את ריחו של פאולוס הרביעי גם בעיני נוצרים רבים. שלא יכלו לסלוח לו על מעשיו האכזריים, מעשים שהעטו גם חרפה על הכנסיה כולה
במסגרת התחוקה, כדי להוציא לפועל את החרם. ממשלה כזאת, לא היתה לדון יוסף נשיא ולדונה גרציה. לפיכך נזדקקו השנים לבית דין של רבנים, שסמכותו מוכרת בתפוצות ישראל. בין דין זה נתבקש להכריז על החרם, שאפשר יהיה להטותו נגד אנקונה. בית ישראל נתפלג אז לשנים: יהדות פזארו קהילת פיזארו והנספחים אליה עודדו את החרם, אך יהודי אנקונה והקרובים אליה התנגדו לו ודחוהו בשתי ידים.
יהודי פיזארו, שרצו לקיים את החרם כהלכה, חשבו שעירם תלך ותגדל ע"י ירידת אנקונה. העיר תמשוך אליה את כל אניות המסחר, שהיו עוגנות באנקונה, והיהודים הנעים ונדים יוכלו למצוא מקלט בפיזארו.
יהודי אנקונה חששו פן יעלה החרם את חמתו של פאולוס הרביעי ועי"כ יחריף המצב יותר ויסכן מאד את מצבם של היהודים בכל הערים הנתונות למרותו של האפיפיור. פילוג זה, גרם גם לפרוד הלבבות ונתעוררה מחלוקת קשה. כמה מן הרבנים, לא רצו להכיר בחרם וסרבו לתמוך בו. דון יוסף נשיא נכנס רגע במבוכה, אך מיד נקט באמצעים נגד מפירי החרם. לצידו עמדו ר' יוסף קארו (הסתופף זמן מה בארמון דונה גרציה) ור' משה מטראני מישיבת צפת. שני המאורות הגדולים העריכו כראוי את מלחמת דון יוסף נשיא ולא היססו אפילו רגע לתמוך בו. החרם נתן את אותותיו באנקונה. העיר שותקה והמסחר נדם. בחוף לא עגנו יותר אניות והמצב הכלכלי היה בכל רע.
ברם, פיזארו לא יכלה למלא את מקום אנקונה. חופה לא היה מן המשובחים והעגינה בו היתה קשה. רבי החובלים והסוחרים, קימו בקושי את החרם ולא ברצון ויתרו על אנקונה. בינתים נודע, כי שלמה בינסניור, המכונה יוסף הדרה, הכניס בסתר אניות (שפניהן היו מועדות לפיזארו)לאנקונה.
מינוי למושל איי יון[]
עם מות השולטן סולימן המפואר ( 1566 ) עלה בנו סלים על כסא המלוכה. עם עליתו גברה השפעתו של דון יוסף עשרת מונים. באחד הטקסים המפוארים בשער העליון - אחרי "נשיקת היד" שנתקימה קבל עם - במעמד כל הווזירים ושרי הצבא של הקיסרות, הכתיר השולטן את דון יוסף נשיא כ"נסיך נקסוס ואיי הציקלדים" (אנדרוס, פרוס, אנטיפארמס, מילו, סירא, סנטורין - בס"ה 12 איים, שהחשוב ביניהם היה נקסוס). 6000 דוקאטים היה צריך הנסיך היהודי לשלם לאוצר השולטן תמורת המסים והארנוניות, שהיה רשאי לקבל מאוכלוסית האיים.
בן האנוסים, שהיה נע ונד ממקום למקום, לבקש מקלט, ונרדף על ידי שלטונות האינקוויזיציה באכזריות, הצליח כעבור ט"ו שנים (מיום הגיעו לקושטא), להיות אחד מן המושלים בעלי ההשפעה הגדולים ביותר בבירת תורכיה, עם שנים עשר איים בתחום שלטונו. את גדולת דון יוסף נשיא מפאר ומשבח ר' משה אלמושנינו בספרו ודבריו מתאימים לתאור המזדקק גם כן לפרשת גדולתו של הנסיך היהודי.
טבריה[]
מתן "טבריה ושבע ערי הפרזי אשר סביבותיה" לדון יוסף נשיא הנו פרק ידוע ומענין. רוב ההיסטוריונים העמידו על נס את החסד, שגמל סולימן המפואר (והוכר אח"כ גם ע"י השולטנים סלים ומוראד) לידידו היהודי, שישב בשער המלך. :( יוסף הכהן, הרופא מאוויניון ובן דורו של דון יוסף נשיא, כותב בספרו "עמק הבכא" (ע' 145
"ויבוא דון יוסף הנשיא בתוך היוצאים מכור הברזל מפורטוגאל פיררה וישב שם ימים אחדים וילך משם תוגרמתה וימצא חן בעיני שולימאן המלך ויאהבהו מאד. ויתן לו המלך את חרבות טבריה ושבע מערי הפרזי אשר סביבותיה ויתנהו לשר ולקצין עליהן בעת ההיא. וישלח דון יוסף שמה את ר' יוסף בן אדרט משרתו לבנות את חומות העיר וילך וימצא גם הוא חן בעיני המלך ויתן לו 60 אספרי (מטבע תורכית) דבר יום ביומו" וכו'...
המשך הדברים מתאר לנו איך התנהלה העבודה בטבריה, וכיצד החלו בהקמת החומות. שורות הדומות במקצת לתאור הקמת חומות ירושלים בימי נחמיה. לבסוף מספר לנו הרופא מאווניון, איך קם "השריף הישמעאלי" (ר"ל ערבי) והחל להטיף למרד. פרצה אז שביתה, וכל העבודה נפסקה.
תאורו של יוסף הכהן מעמיד לפנינו תמונה ברורה. דון יוסף נשיא, נסיך נקסוס, מושל האיים, בעל ים התיכון ולבסוף מלך קפריסין, אמר להקים את סוכת דוד הנופלת, באמצעות המדינה היהודית,שצריכה היתה לקום על חוף הכנרת.