חברי הפלמ"ח בבאר שבע, 1948
הוא לא ידע את שמה הוא שיר בלדה של המשורר הישראלי חיים חפר.
הולחן על ידי סשה ארגוב ובוצע לראשונה ב-1954 על ידי להקת הנח"ל עם הסולן גבי עמרני.
השיר נעשה אהוד בחברה הישראלית, וזכה לביצועים רבים בין השאר של הזמרים: שושנה דמארי, אריק איינשטיין, אריק סיני, ארקדי דוכין עם מיכה שטרית, יהורם גאון, ושרית חדד.[1] מקובל לנגן אותו בימי זיכרון ואירועים מיוחדים, אך גם בתכניות מוזיקה בימי חולין.
פרקי השיר ותכניו[]
נושא השיר המחורז, הכולל ארבעה בתים ופזמון, הוא האובדן והשכול של חברים ורעים במערכה הצבאית במלחמת העצמאות; הוא מסופר באמצעות עלילת אהבה הנרקמת בעיצומם של ימי המלחמה בדרום הארץ בין שני גיבורי השיר - חייל ואחות, ונפסקת עם מותו לאחר פציעה בקרב. המקום המוזכר הוא „בדרך לבאר שבע” - אתר מקראי קדום ויישוב קטן בתקופת מלחמת העצמאות; טווח הזמן של העלילה הוא כשנה מקיץ אחד אל "הקיץ השני".
בבית הראשון מספר הדובר על המפגש הראשון והקצר מאוד בין בני הזוג; המילים: ליד "אילן זקן" רומזות אולי ל"אשל באר שבע" המקראי;[2] העיר והעץ מזכירים למאזינים את ההקשר ההיסטורי הארוך והקצר, אשר שני הצעירים מעורבים בו וממשיכים אותו.
הבית פותח במילים על הגיבור: „הלך הוא יום אחד”; ושני הפריטים, העיר והאילן, חוצצים כביכול, במלל הפואטי, בינו לבין הגיבורה, שהמילים רומזות על היותה בעלת רצון ויכולת עצמית:
"... היא את ראשה הסבה,
וצמתה ירדה ירוד מן הכתף."
הבית השני מתאר המשך דברים טבעי ונמרץ, הכולל את תנועתו של הצעיר עם גדודו הלאה ממקום המפגש: „הגדוד המשיך לצעוד, ועם הגדוד הלך הוא”. אולם מבלי שזכרונה של הצעירה מש מזכרונו:
"נוכח הוא כי שכח לשאול אותה לשמה."
לאחר בית זה (והבית הרביעי) מובא הפזמון:
"הוא לא ידע את שמה,
אבל אותה צמה
הלכה עמו לאורך כל הדרך,
והוא ידע, יש יום
בו יפגשו פתאום,
עם שחר של טללים או שמש ערב."
הבית השלישי מספר על פגישתם של שני הגיבורים בבית החולים בעקבות פציעתו של החייל.
הבית הרביעי מתאר שיח ביניהם, שעיקרו גילוי מאופק של זיכרון הדדי, ללא ביטוי של רגשות או מאוויים. ושורותיו האחרונות מתארות במילים חסכניות את פטירתו של הגיבור, ואת יגונה של הגיבורה.
השיר מכיל תובנה עמוקה על כוחה של האהבה שאינה בטלה או נשכחת בצוק העתים ומפני תמורות הזמן, ושני ניגודים: האחד בין התשוקה לחיבור לבין אובדן הרע, והשני בין האמת והערכים הנצחיים לבין הרגשות האנושיים. האחד, מופיע בדמותו של הציון החוזר, כי שם הגיבורה לא ידוע לגיבור, אולי מפאת חוסר אפשרות להתרועעות בשל נסיבות התקופה, כאילו חסר הפנאי הנפשי לברר פרטי ידע חשובים על אנשים שנפגשים ומתאהבים בהם; ועם זאת, מתאר המשורר כיצד נרקמת יריעת יחסים אמיתית בין שני הגיבורים, העשויה להתקיים למרות נסיבות התקופה ולהמשך לאחריה; אבל הנסיבות גוברות לבסוף על האהבה הנרקמת, ומכריעות אותה. אל מאבק האיתנים בין האהבה לבין המוות בשל הפציעה בקרב, מוסיף המשורר דיסוננס פואטי מוּבנה שני, באמצעות תיאורים מלאי רוך ונעימות אשר מעתיר הטבע, המצטרף אל "באר שבע" ו"האילן הזקן", ולא יציר אנוש או רעיה, על הסביבה ועל הגיבור, כגון במילים: „הרוח מן הים את השיחים ליטף” או „ואת פניו נשקו גם רוח, גם חמה.”; רוך ונעימות המנוגדים לעלילה המתוחה וסופה מלא העצב.
קישורים חיצוניים[]
- הוא לא ידע את שמה, באתר שירונט
- הקלטות של "הוא לא ידע את שמה", בארכיון הצליל, באתר הספרייה הלאומית