הרב יהודה זולדן בעלון לפרשת השבוע מעט מן האור לפרשת שמות דן בנושא:מתנות לילדים לפי המובא בדף היומי מסכת בבא בתרא (קמא ע"א)
אדם שעומד למות, ואשתו מעוברת ואומר: "אם תלד אשתי זכר יטול מנה, ילדה זכר יטול מנה. נקבה מאתים, ילדה נקבה נוטלת מאתים". הסכום שניתן לבת גבוה יותר מאשר לבן, מאחר שבת אינה יכולה לחזר אחר מזונותיה, ולכן מקנה לה האב יותר מאשר לבן. הגמרא מקבילה את דברי המשנה הללו, לדברי ר' יהודה שאמר: "מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות דלא ליתזלן (=שלא יזדלזלו בכך שהן צריכות לחזר אחר מזונות)". מה פשר הדיון על מזונות ילדים, ומדוע שילד ידאג לפרנסת עצמו?
אדם חייב במזונות ילדיו הקטנים עד גיל שש, כשם שבעל חייב במזונות אשתו (כתובות סה ע"ב). דברי ר' יהודה עוסקים במעל גיל שש, עד שיגדלו. מצווה על האב לפרנסם אך אין חובה בכך, וכדברי הרשב"ם כאן: "מצוה לזון משום 'ומבשרך לא תתעלם' (ישעיהו נח, ז), ומיהו חובה הוא דליכא". מזונות הילדים היא על בסיס מצוות צדקה.
הרשב"ם ממשיך ומסביר שניתן להפעיל לחץ ציבורי וחברתי על האב: "דאמרינן ליה יארוד ילדה ואבני מתא שדיא" (כתובות מט ע"ב) - התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתן על בני העיר. לחץ זה מופעל על אדם שלא ידוע אם ביכולתו לפרנס, ואף על פי כן נדרש ממנו לעשות מאמץ "אבל אם היה אמיד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן, מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו" (רמב"ם הלכות אישות יב, יד-טו). לחצים אילו מופעלים בעקבות תקנת חכמי אושא, שלא להסתפק ברצון האב לקיים מצווה, אלא יצרו מנגנון מחייב יותר עד שיגדלו (כתובות שם).
"עד שיגדלו" זהו מושג משתנה בהתאם לתקופה ולחברה. בעבר היה מקובל שזהו עד גיל 13-12, שאז כבר ילדים יכלו לעמוד על רגליהם והיה מקובל שהם מתפרנסים בכוחות עצמם. בדורנו האריכה הרבנות הראשית לישראל את העיקרון שבתקנת אושא, בתחילה עד גיל 15, ואחר כך עד גיל 18, ולעתים אף יותר, בהם אב חייב במזונות ילדיו, בשל המציאות החברתית-כלכלית המקובלת כיום.