מתן תורה - מסכת שבת דף פ"ט י"א סיון תש"פ
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- המקור אתר סיני - ראו התרשים להלן:
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו
מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות https://zoom.us/my/openforall
א. בא שטן ואמר לפניו, לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, תורה היכן היא?[]
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ומיעטת את עצמך תקרא התורה על שמך "תורת משה"
א ואמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא עם התורה, בא שטן ואמר לפניו, לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, תורה היכן היא? אמר לו: נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ, אמר לה: תורה היכן היא? אמרה לו: איני יודעת, כי רק "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה" (איוב כח, כג). הלך אצל ים ושאל אותו היכן התורה, ואמר לו הים: "אין עמדי". הלך אצל תהום ושאלו אולי הוא יודע היכן התורה, ואמר לו התהום: "אין בי ". ומנין שכך השיבוהו הים והתהום — שנאמר: "תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי" (איוב כח, יד). וכן "אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה" (איוב כח, כב). חזר ואמר השטן לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חיפשתי את התורה בכל הארץ ולא מצאתיה. אמר לו: לך אצל בן עמרם (משה).
רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום
הלך אצל משה ואמר לו: תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא? השתמט משה ואמר: וכי מה אני שנתן לי הקדוש ברוך הוא תורה? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, בדאי אתה?! אמר לפניו: רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, כאמור: "ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת" (משלי ח, ל), וכי אני אחזיק טובה לעצמי ואומר שלי ניתנה? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ומיעטת את עצמך תקרא התורה על שמך "תורת משה", שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים" (מלאכי ג, כב).
ב. בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות[]
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, וכי אין שלום בעירך? כלומר, וכי במקומכם אין אומרים "שלום"? אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אין זה מנהג דרך ארץ
ב ואמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות, שבראש אותיות מסויימות יש תגים מיוחדים, והיה הקדוש ברוך הוא מתייג אותן, ולא אמר משה דבר. אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, וכי אין שלום בעירך? כלומר, וכי במקומכם אין אומרים "שלום"? אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אין זה מנהג דרך ארץ. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לפחות היה לך לעזרני ולומר שתצליח מלאכתי, מיד אמר לו: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר" (במדבר יד, יז).
ג. "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר"[]
לסוף הראה להם דמות מטתו שנראתה בענן דמותו המתה
ג ואמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר]: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר" (שמות לב, א), כדי להבין כתוב זה אל תקרי [תקרא] "בשש" אלא "באו שש ". שבשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחלת שש שעות, כלומר בחצות היום אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן ועירבב בסערה את העולם, ולא יכלו להבחין מה היא השעה. אמר להן השטן לישראל: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן? באו שש שעות ועדיין לא בא ובודאי שוב לא יבוא. ולא השגיחו עליו. אמר להם השטן: מת משה. ולא השגיחו עליו. לסוף הראה להם דמות מטתו שנראתה בענן דמותו המתה. והיינו דקאמרי ליה [וזהו שאמרו לו] ישראל לאהרן: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב, א).
ד. ולמה נקרא "הר חורב" — שירדה חורבה לאמות העולם עליו[]
חמשה שמות יש לו למדבר שהיו בו ישראל ארבעים שנה בצאתם ממצרים, ולכל שם מקור וסיבה
ד אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחדש החכמים] לרב כהנא: מי שמיע לך מאי [האם שמעת על מה] נקרא ההר "הר סיני"? אמר ליה [לו] רב כהנא: משום שהוא הר שנעשו בו נסים לישראל. אמר לו אותו חכם: אם כן "הר ניסאי" מיבעי ליה [צריך היה לו] להיקרא! אלא אמר רב כהנא: משום שהוא הר שנעשה סימן טוב לישראל. ושוב דחהו אותו חכם: אם כן "הר סימנאי" מיבעי ליה [צריך היה לו] להיקרא! אמר ליה [לו] רב כהנא: מאי טעמא לא שכיחת קמיה [מדוע אינך מצוי לפני] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע דמעייני באגדתא [שמעיינים כרגיל גם באגדה]? שרב חסדא ורבה בריה [בנו] של רב הונא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: מאי [מה הסיבה] שנקרא שמו "הר סיני" — משום שהוא הר שירדה שנאה לאמות העולם עליו על שלא קיבלו את התורה. והיינו [וזהו] מעין מה שאמר ר' יוסי בר' חנינא, שאמר, חמשה שמות יש לו למדבר שהיו בו ישראל ארבעים שנה בצאתם ממצרים, ולכל שם מקור וסיבה: "מדבר צין" — משום שנצטוו ישראל עליו, ודורש משחק מילים "נצטוו" — "צין". "מדבר קדש" — משום שנתקדשו ישראל עליו. "מדבר קדמות" — משום שנתנה התורה שהיא קדומה, לעולם, עליו. "מדבר פארן" — משום (פ״ט ב) שפרו ורבו עליה ישראל. "מדבר סיני" — משום שירדה שנאה לאמות העולם עליו, בהר שעליו קבלו את התורה. ומה שמו האמיתי של ההר? "חורב" שמו. ופליגא [וחלוקה דעה זו] על דברי ר' אבהו, שאמר: "הר סיני" שמו, ולמה נקרא "הר חורב" — שירדה חורבה לאמות העולם עליו.
א. מנין שקושרין לשון של זהורית לשעיר המשתלח[]
אמר להן הקדוש ברוך הוא: הואיל ותליתם עצמכם בי — "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו".ן
א שנינו במשנה: מנין שקושרין לשון של זהורית לשעיר המשתלח — שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א, יח) ותוהים: מדוע נאמר "כשנים"? "כשני" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ר' יצחק, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף אם יהיו חטאיכם מרובים כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו — כשלג ילבינו. דרש רבא: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] באותו פסוק: "לכו נא ונוכחה יאמר ה'"מדוע נאמר "לכו נא"? "בואו נא" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! וכן מדוע נאמר "יאמר ה'"? הלא דברי נבואה הם ממה שכבר אמר, ו"אמר ה'"מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא פירוש הדברים הוא, שלעתיד יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם.
'האם נלך אצל אברהם שאמרת לו "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג) ולא בקש רחמים עלינו?!
ויאמרו ישראל לפניו: רבונו של עולם, אצל מי נלך? האם נלך אצל אברהם שאמרת לו "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג) ולא בקש רחמים עלינו?! או שמא נלך אצל יצחק שבירך את עשו ואמר לו: "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך" (בראשית כז, מ), ולא בקש רחמים עלינו?! או נלך אצל יעקב שאמרת לו: "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו, ד), ולא בקש רחמים עלינו?! ואם כן אצל מי נלך? שהרי האבות אינם חסים עלינו. אלא עכשיו יאמר ה' בעצמו מה העונש הראוי לנו. אמר להן הקדוש ברוך הוא: הואיל ותליתם עצמכם בי — "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו".
ב. שלעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי[]
אמר לפניו יצחק: רבונו של עולם, וכי בני הם ולא בניך?! הלא בשעה שהקדימו לפניך במעמד הר סיני "נעשה" ל"נשמע" קראת להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) ועכשיו משחטאו בני הם ולא בניך?!ן
ב כיון שדובר בישראל הבאים ומעריכים את אבותיהם מביאים דרשה דומה: אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר]: "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך" (ישעיהו סג, טז) — שלעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם, אם כן ימחו על קדושת שמך. אמר ה': אימר ליה [אומר לו] ליעקב שכיון דהוה ליה [שהיה לו] צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו [שאולי יבקש רחמים עליהם]. אמר ליה [לו] ליעקב: בניך חטאו. אמר לפניו יעקב: רבונו של עולם, אם כן ימחו על קדושת שמך. אמר הקדוש ברוך הוא לא בסבי טעמא [בזקנים טעם] ולא בדרדקי [בעצה] עצה, שגם אברהם וגם יעקב אינם יודעים לענות כראוי. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. אמר לפניו יצחק: רבונו של עולם, וכי בני הם ולא בניך?! הלא בשעה שהקדימו לפניך במעמד הר סיני "נעשה" ל"נשמע" קראת להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) ועכשיו משחטאו בני הם ולא בניך?!
כמה בעצם חטאו? כמה שנותיו של אדם — שבעים שנה
ועוד, כמה בעצם חטאו? כמה שנותיו של אדם — שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו [הסר עשרים ראשונות שאינך מעניש עליהן], שבדיני שמים אין עונשים אלא מגיל עשרים ומעלה. פשו להו חמשין [נשארו להן איפוא חמישים שנה]. דל עשרין וחמשה דלילותא, פשו להו עשרין וחמשה [הסר עשרים וחמש שנה של לילות נשארו להם עשרים וחמש]. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל [הסר שתים עשרה וחצי שנים של תפילה ואכילה] ושל בית הכסא — פשו להו תרתי סרי ופלגא [נשארו שתים עשרה וחצי שנים], אם אתה סובל את כולם ויכול לסלוח עוון של שנים אלה — מוטב, ואם לאו [לא] — פלגא [חצי] עלי ופלגא [וחצי] עליך. ואם תמצא לומר כי כולם, כל שתים עשרה השנים ומחצה שנותרו, עלי יהיו — הא קריבית נפשי קמך [הרי הקרבתי את עצמי לפניך] וראוי שתמחול בזכותי להם. פתחו ישראל ואמרו: אתה אבינו, כלומר, רק יצחק הוא המסנגר על ישראל כרחם אב על בנים. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין (משבחים) לי, קלסו להקדוש ברוך הוא, ומחוי להו [ומראה להם] יצחק את הקדוש ברוך הוא בעינייהו [בעיניהם] מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים: "אתה ה' אבינו גאלנו מעולם שמך".
וכיון שהוזכרה ירידת יעקב למצרים מביאים את מה שאמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, כגולה ובעל כורחו, שהרי גזירה היתה זו מאת ה' וכבר נאמרה לאברהם, אלא שזכותו גרמה לו שיבא בדרך שלא יהיו בה יסורים, דכתיב [שכן נאמר]: "בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל" (הושע יא, ד).
ג. חזרה:"דיני הוצאה בשבת"[]
המוציא עצים בשבת, שיעורם — כדי לבשל בהם ביצה קלה. תבלין, שיעורם — כדי לתבל בו ביצה קלה
ג משנה לאחר ההפסקה הגדולה בדברים שאינם מענין המסכת, בדרך הקשרי מחשבה, שבים אל עיקר הנושא: פרטי דיני ההוצאה בשבת. המוציא עצים בשבת, שיעורם — כדי לבשל בהם ביצה קלה. תבלין, שיעורם — כדי לתבל בו ביצה קלה. ומצטרפין כל מיני התבלינים זה עם זה לשיעור המחייב. קליפי אגוזין, קליפי רמונים שמשתמשים בהם לצביעה וכן צמחי הצבע איסטיס ופואה, שיעורם — כדי לצבוע בהן בגד קטן הנתון בפי (ראש) סבכה, ראש הסבכה שאשה שמה על שערותיה. מי רגלים נתר ובורית קמוליא ואשלג שכולם חומרי כביסה, שיעורם להוצאת שבת — כדי לכבס בגד קטן שבפי הסבכה, ור' יהודה אומר: חומרים אלה שיעורם כדי להעביר (להסיר) בהם את הכתם.
ד. שיעורו לענין הוצאת שבת — שיהיה בו כדי לעשות ממנו קולמוס[]
'אבל עצים שראויים הם לשמש כשן של מפתח יהא שיעורם אפילו כל שהוא
ד גמרא על השיעור שניתן לעצים שואלים: הלא תנינא חדא זימנא [שנינו כבר פעם אחת] הלכה זו! ששנינו: קנה, שיעורו לענין הוצאת שבת — שיהיה בו כדי לעשות ממנו קולמוס, אם היה עב או מרוסס (שביר) ואינו ראוי לכתוב בו, שיעורו — כדי לבשל בו ביצה קלה שבביצים, כשהיא טרופה ונתונה כבר באילפס. ויודעים אנו, איפוא, שיעור עצי הסקה! ומשיבים: בכל זאת יש צורך במשנה זו, שכן מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] בקנה שבור הוא שאמרו בו שיעור זה משום דלא חזי למידי [שאינו ראוי לדבר] חוץ מהסקה, אבל עצים דחזו לככא דאקלידא [שראויים הם לשמש כשן של מפתח] יהא שיעורם אפילו כל שהוא, לכן קא משמע לן [השמיע לנו] שסתם עצים נועדו להסקה, ולפי שיעור זה חייבים על הוצאתם.
ה שנינו במשנה שתבלינים מסוגים שונים מצטרפים זה עם זה לשיעור תבלין כדי לתבל בו ביצה קלה[]
ומכאן נדייק: הטעם דווקא כשהיו ראויים למתק את הקדירה בכולם כאחדן
ה שנינו במשנה שתבלינים מסוגים שונים מצטרפים זה עם זה לשיעור תבלין כדי לתבל בו ביצה קלה, שהוא השיעור הקובע בתבלין לענין הוצאת שבת. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לדברים אלה ממה ששנינו במקום אחר: תבלין, אף אם היו שנים ושלשה שמות, שיש בהם איסורים שונים, כגון שהאחד אסור משום ערלה והאחר משום טבל, והיו כולם ממין אחד (תוספות), או שהיו משלשה מינין — אסורין, ומצטרפין זה עם זה לשיעור אחד. ואמר חזקיה:(צ׳ א) במיני מתיקה שנו, הואיל וראויין להצטרף יחד למתק קדירה. ומכאן נדייק: טעמא דחזו [הטעם דווקא כשהיו ראויים] למתק את הקדירה בכולם כאחד, הא לאו הכי [הרי אם לא כך] — לא מצטרפים, והרי שתבלינים כרגיל אינם מצטרפים לשיעור אחד! ומשיבים: הכא נמי חזו למתק [כאן גם כן, במשנתנו מדובר באופן שראויים למתק].