פרשת דברים

משה רבינו מדבר אל בני ישראל בערבות מואב ספר דברים א',א' ציור:Henri Félix Emmanuel Philippoteaux (1815–1884)

פרשת דברים היא הפרשה הפותחת את ספר דברים, אשר יכלול את דברי התורה שמשה רבינו ציווה את בני ישראל בטרם הכניסה לארץ כנען. רבים מן הנושאים כבר הוזכרו במקרא, יחד עם זאת, בספר ובפרשה יש דגש על היבטים נוספים (כמו בפרשת מינוי השופטים ופרשת המרגלים).

ספורנו פרש מדוע היה צורך לחזור על דברי התורה :לֵאמר. וְקדֶם שֶׁהִתְחִיל בַּבֵּאוּר, אֲשֶׁר בּו הִרְבָּה לְהַזְהִיר עַל קְצָת הַמִּצְות, אָמַר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁסִּבַּת הַצּרֶךְ אֶל זֶה הַבֵּאוּר וְהָאַזְהָרות עַתָּה, הָיָה מִפְּנֵי שֶׁהֵם עובְרִים לָאָרֶץ בִּלְעָדָיו, וְלא יוּכַל לְהַזְהִירָם בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, וְלא לְבָאֵר כָּל סָפֵק שֶׁיִּפּל. וְסִפֵּר אֵיךְ נִכְשְׁלוּ בָּזֶה שֶׁלּא יַעֲבר הוּא עִמָּהֶם בְּרעַ בְּחִירָתָם וּפִשְׁעֵיהֶם, לְמַעַן יִשָּׁמְרוּ מִזֶּה מִכָּאן וּלְהַבָּא לְבִלְתִּי הַשְׁחִית עִנְיָנָם.

הפרשה תיארה את המעבר בארצות עבר הירדן המזרחי - שלא נכבשו - אדום, מואב ובני עמון והארצות שנכבשו של סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. ובסיום ציווה הקב"ה על משה רבינו כי :" וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו - בדבריך שלא ירך לבו לומר כשם שנענש רבי עליהם כך סופי ליענש עליהם מבטיחו אני כי הוא יעבור והוא ינחיל".

תוכן הפרשה

הפרשה דנה בנושאים הבאים:

1. ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם, יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם--אֶלֶף פְּעָמִים; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם - ברכה לתחילת הספר, אשר לדברי הרמב"ן:"הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל". וכמובן לכניסה לארץ יש צורך גם בריבוי טבעי גדול לאיכלוסה וגם לברכה.
2. מינוי השופטים - ספורנו כתב:"וְרִיבְכֶם. בְּעִנְיְנֵי הַדִּין וּתְבִיעַת מָמון. וְזֶה סִפֵּר לְהַזְכִּירָם אֶת פִּשְׁעָם, שֶׁאַף-עַל-פִּי שֶׁבִּשֵּׂר אותָם שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ בִּלְתִּי שׁוּם מִלְחָמָה, שֶׁהָיָה עִנְיָנָהּ רַב הַתּועֶלֶת וְהַכָּבוד יותֵר מִכָּל נִכְסֵיהֶם וְעִנְיְנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר, לא נִמְנְעוּ מִלְּעורֵר דִּבְרֵי רִיבות אִישׁ עַל חֲבֵרו, בְּאפֶן שֶׁהֻצְרַךְ לְמַנּות מַדְרֵגות שׁופְטִים, עַד שֶׁכָּל עֲשָׂרָה מֵהֶם הָיוּ צְרִיכִים לְדַיָּן פְּרָטִי, וְאֵין זֶה כִּי אִם מֵרעַ לֵב".
3. פרשת המרגלים - רש"י עמד על השיטה לפיה החל העיסוק בנושא:"ותקרבון אלי כלכם - בערבוביא ולהלן הוא או' (דברים ה) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו' אותה קריבה היתה הוגנת ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם אבל כאן ותקרבון אלי כולכם בערבוביא ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים"
4. העולים בהר - המקרא תאר את מעשה האמורי לבני-ישראל:"וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר, עַד-חָרְמָה" פרשן המקרא רבי חזקיה בן מנוח הוא חזקוני, כתב: "כאשר תעשינה הדבורים • פרש״י מה הדבורה כזאת כשהיא מכה אח אדם מיד מתה כלומר היא מתה בטורח שמכה את האדם מרוב תלישות שבה אף הם אעפ״י שהם חלשים שתמיד כשהיו נוגעים בכם מיד מתים אף על פי כן הכו אתכם בשעיר עד חרמה דבר אחר כאשר חמשינה הדבורים אס אחח יוצאה ממקומה כילם יוצאות אחריה כך וירד העמלק והכנעני וגו׳:"
5. אַל-תִּתְגָּרוּ בָם--כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם, עַד מִדְרַךְ כַּף-רָגֶל - כך נאמר על אדום, מואב ובני עמון. רבי יצחק אברבנאל כתב:"אמר רבי נחמיה: אפילו הרשעים אין הקב"ה מקפח שכרם. אתה מוצא בעישון אף על פי שהיה רשע לא קפח הקב"ה שכרו, שכבד את אביווגפ פרע לו, נתן לו, הקב"ה שכרו בעולם הזה". ועל עמון ומואב כתב :"להיותם מזרע אברהם שהיו גם הם נכללים בירושת הארץ שנשבע ה' יתברך לתת להם מעשרה עמים (והם היו בחלק של השלושה).
6. "הַיּוֹם הַזֶּה, אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ - היום בו תחל לכבוד את ארץ סיחון ואת ארץ עוג מלך הבשן. כתב פרשן המקרא הרב דוד צבי הופמן - "עד עכשו עברו ישראל בשלום על יד כל האומות עד שהיה נראה כאלו אינן מעיזים להלחם בהם אבל מעכשו ואילך ישתנה מצב זה "אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ".
7. ולנשארים בעבר הירדן המזרחי - משה רבינו הזכיר להם ובאר רש"י:" ואצו אתכם - לבני ראובן וגד היה מדברלפני אחיכם - הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה לפי שהיו גבורים ואויבים נופלים לפניהם שנאמר (דברים לג) וטרף זרוע אף קדקד:

תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה - משנה תורה

הרב יוסף כרמל באתר ישיבה תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה - משנה תורה הסביר מה יחודו של ספר דברים ומה השלכתו לגבי לימוד התורה בימינו.

ספר במדבר מסתיים בפסוק הבא: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (במדבר ל"ו יג). לכאורה כאן, ערב הכניסה לארץ ישראל המערבית ומעבר הירדן, הייתה אמורה להסתיים התורה. אף על פי כן החליט בורא עולם - נותן התורה - להוסיף לנו חומש נוסף, את חומש דברים.

חומש דברים פותח בהכרזה הבאה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ אֲלֵהֶם" (דברים א' א-ג).

ספר דברים כולל בתוכו את נאומי הפרידה של משה רבנו, בחודש האחרון לחייו, עם חזרות ותוספות שנתנו לו את שמו "משנה תורה". כל הספר כתוב בגוף ראשון וסגנונו שונה מכל ארבעת החומשים שקדמו לו. דווקא בגלל שברור לנו כי גם חומש זה ניתן מן השמים וכל חמשת החומשים ניתנו מפי הגבורה, צריך להבין מה המסר שבשינוי סגנון זה.

חז"ל הקשו קושיות אלה בסגנון אחר וז"ל המדרש: "אלה הדברים אשר דבר משה, וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד והלא הוא כתב כל התורה כולה שנאמר "ויכתב משה את התורה הזאת" (דברים ל"א)". ומתרצים: "מה תלמוד לומר "אלה הדברים אשר דבר משה" מלמד שהיו דברי תוכחות... כיוצא בו אתה אומר "דברי עמוס" ... כיוצא בו אתה אומר "ואלה הדברים אשר דבר ה' אל ישראל ואל יהודה", וכי לא נתנבא ירמיהו אלא אלו בלבד ... מה תלמוד לומר ואלה הדברים מלמד שהיו דברי תוכחות" (ספרי דברים פיסקא א).

צריך ביאור האם המדרש מציין רק קשר לשוני או משהו הרבה יותר עמוק. במקום אחר מוסיף המדרש נדבך נוסף: "אלה הדברים אמר הקב"ה חביבה עלי תוכחת משה לישראל כעשרת הדברים" (מדרש תנאים לדברים א' א). הוסיף על כך רבי ישמעאל: "ולא עוד אלא שעשרת הדברים כשאמרו עליהם נעשה ונשמע לא המתינו מעט עד שמרדו בהן ... ודברים הללו החזירו את ישראל למוטב ודיבקום בהקב"ה ובתורתו שנ' "ואתם הדבקים בד' אלהיכם" א"ל הקב"ה למשה הואיל ונדבקו ישראל בי בדברים הללו לא יהיו נקראים אלא על שמך שנ' אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל אשר דבר ד' לא נאמר אלא אשר דבר משה" (שם).

יתכן ויש להסביר את הדברים בדרך הבאה: התורה איננה ספר המתאר את תולדות האנושות בכלל, או את תולדות עם ישראל בפרט. התורה היא סיפור התגלות דבר ד' בעולם. ספר בראשית מלמד אותנו כי הקב"ה ברא את העולם וגילה את דברו לאבות האומה כיחידים. הספרים שמות ויקרא ובמדבר, מלמדים אותנו כי הקב"ה השרה את שכינתו על עם שלם והוציאם ממצרים כדי לתת להם את התורה. מנין לנו שהמעמד של מתן תורה יש לו המשך? מנין שניתן להמשיך ולקבל תורה בכל דור ודור? מנין לנו שההתרחקות ממעמד הר סיני והמשך הקשר עם הקב"ה באמצעות הנביאים הוא בעצם חיזוק הקשר ולא רק ירידה בדרגה. זו מעלתו של ספר דברים המשמש כמקשר בין דברי תורה ישירים שנאמרים על ידי משה בגוף שלישי כגון: "וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" (שמות ו' י) לדברי תורה עקיפים שנאמרים על ידי משה רבנו בגוף ראשון, כגון: " יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר" (דברים א' ו).

שינוי זה פותח את הפתח להמשיך את הדברים שהשפעתם לדורות יותר חזקה באמצעות הנביאים. מה קורה כשאין נבואה? אם נמשיך באותו כיוון רוחני, נוכל לומר כי העיסוק בתורה שבעל פה, במיוחד לאחר הסתלקות הנבואה, הוא המשך ישיר של "משנה תורה". לכן אין זה פלא כי גם המשניות נקראו כך. היחס בין "משנה תורה" לארבעת החומשים שקדמו הוא כיחס בין "ששה סדרי משנה" לתורה שבעל פה שניתנה אף היא מסיני.

משה הוא הראשון בסדרת המנהיגים הרוחניים של עם ישראל שגילו לנו, כי "חיי עולם נטע בתוכנו". יש לנו את הכח להמשיך וליצור ולחדש בתורה כל אחד לפי כוחותיו ומדרגתו.

באתר לעיל עוד 33 שיעורים לפרשת השבוע

פרשנות לפסוק הראשון

הפסוק הראשון של ספר דברים ושל פרשת דברים כולל נושאים אחדים.
פרשן המקרא ספורנו כתב: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וְכוּ'. אָמַר שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵהַמְּקומות שֶׁהִזְכִּיר פּה וְהֵם מְקומות אֲשֶׁר עִוְּתוּ שָׁם אָרְחות דְּרָכִים, בִּגְזֵרַת הָאֵל יִתְעַלֶּה לַהֲנִיעָם בַּמִּדְבָּר בַּעֲון הַמְרַגְּלִים אָמַר משֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֵלֶּה הַדְּבָרִים שֶׁיַּזְכִּיר.
פרשן המקרא רש"י השלים את ההסבר ונתן את הרקע למילות הפסוק:

• אלה הדברים - (ספרי) לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל
• אל כל ישראל - אלו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך אלו היינו שם היינו משיבים אותו לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב
• במדבר - לא במדבר היו אלא בערבות מואב ומהו במדבר אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו מי יתן מותנו וגו'
• בערבה - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב
• מול סוף - על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו המבלי אין קברים במצרים וכן בנסעם מתוך הים שנא' וימרו על ים בים סוף כדאיתא בערכין
• בין פארן ובין תפל ולבן - א"ר יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן שאמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים:
• וחצרות - במחלוקתו של קרח (ספרי). ד"א אמר להם היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע ואתם נדברתם במקום:
• ודי זהב - הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל:

"איכה אשא לבדי"

ד"ר אברהם גוטליב כתב בדף שבועי על הפסוק איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם םבתחילת ספר דברים ופרשת דברים, כשנושא משה רבנו את דבריו לישראל בעבר הירדן שבארץ מואב, הוא מעלה את הנסיבות המחייבות מערכת שיפוט ומערכת שיטור רשות שופטת ורשות מבצעת. יש בדבריו ערך נוסף וחשוב, שאולי אינו בא לידי ביטוי בגלוי, והוא, ערך סוציאלי חברתי וחינוכי. משה מקונן על מצב העם, שהוא אחראי על הנהגתו בתוקף תפקידו כמנהיג, ואומר: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" . משה רבנו משתמש בלשון הפתיחה האופיינית לקינה "איכה", שהיא צורה מוארכת של איך במשמעות של צער על מצב המתואר לאחריה.

רבי עובדיה ספורנו מתאר את דאגתו של משה רבנו למצב העם, לא רק בתחום השיפוט והשיטור אלא גם בתחום החברתי-חינוכי שהינו למעשה הגורם למצב זה, וכלשונו:
"טרחכם" בקטטות הקורות בלתי תביעת ממון. "ומשאכם" בצרכי רבים, "וריבכם" בעניני הדין ותביעת ממון. וזה סיפר להזכירם את פשעם, שאע"פ שבישר אותם שיכנסו לארץ, בלתי שום מלחמה, שהיה עניינה רב תועלת והכבוד יותר מכל נכסיהם ועניניהם במדבר, לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חבירו, באופן שהוצרך למנות מדרגות שופטים עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדיין פרטי, ואין זה כי אם מרוע לב. מדברי ספורנו משתמע, שמשה רבנו מודע לכך שאדם אחד אינו מסוגל לשלוט לבדו על עם שלם ביעילות ללא צוות מיומן של עוזרים, ובמיוחד כשאין שיתוף פעולה מצד הציבור, בלשון המעטה. על כן, יש צורך בשופטים ושוטרים שנוסף לתפקידם המוגדר, יש להם גם תפקיד ייחודי שעשוי למנוע בעתיד דברי ריבות איש על חברו. באזכור הראשוני של מינוי השופטים לפי עצת יתרו חותן משה , מדגיש יתרו למשה את תכלית חלוקת ההיררכיה השיפוטית, שעיקרה עשיית משפט צדק באופן יעיל: "ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר בקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך" . ומבאר שם ספורנו: "'ונשאו אתך', במה שתצטרך להיות אתה בעצמך הם יעזרוך כעניין ללמד דעת את העם אחר ששמעו מפיך, כמו שהזכירו (חז"ל במסכת עירובין בסדר משנה (=בעניין 'כיצד סדר משנה' .

לפיכך מציע משה: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם", ורש"י מבאר, אנשים אלה הם חכמים ונבונים אשר "מבינים דבר מתוך דבר". משמע מכך, שיש להם כישורים לרדת לעומק העניין ולשמש מורי הוראה מחנכים. בני ישראל נענים להצעתו והרשויות המבוקשות מוקמות. משה מדגיש "כי המשפט לאלקים הוא", וכאשר אין הם יכולים להגיע להכרעה, על השופטים להיוועץ בה' באמצעותו: "והדבר אשר יקשה מכם (=נשגב מבינתכם) תקריבון אלי ושמעתיו" (טו-יז). כך שתכלית השיפוט היא - שמיעה ביקורתית של האירועים מפי הצדדים הנוגעים בדבר באמצעות חקירתם, וחינוך והדרכת הנוגעים בדבר באמצעות פסק הדין. גם במערכת השיפוטית בימינו, קיימים כלים להסדר בין הצדדים ופתרון הבעיות שביניהם, [ כגון פישור, גישור ובוררות.

לקריאת המאמר במלואו הקש בקישור לעיל

רושם ראשון - קשה לשנות

הרב אביגדֹר הלוי נבנצל בשיחתו לפרשת דברים בשנת תש"ע דן בנושא: "בזמן קשה - להביט קדימה" וכל הוא החל את השיחה. משה רבינו מצַוה את שופטי ישראל: "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" (דברים א, טז). מה פירוש "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם"? למה לא נאמר בקיצור, "שִׁפְטוּ צֶדֶק", בלי " שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם"? אמרו חז"ל: "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם - אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו" (סנה' ז, ב). כלומר, שמיעת הטענות ("שָׁמֹעַ") מותרת רק "בֵּין אֲחֵיכֶם" - בנוכחות שני הצדדים, ולא כשרק אחד מהם נוכח.

מה הטעם לזה? למה לא ישמע הדיין דברי בעל דין אחד קודם שיבוא בעל דין השני? הרי ממילא יהיה מוכרח להקדים ולשמוע אחד מהם תחילה. אי אפשר לתת לשני אנשים לדבר יחד! אבל האמת היא, שטעם האיסור ברור: אם ישמע הדיין צד אחד ללא שיהיה נוכח שם הצד השני ויוכל לסתור את דבריו לאלתר, עלול להקבע בְּלִבּוֹ של הדיין רושם מוקדם, שבעל הדין הראשון הוא הצודק, וכשיבוא אחר כך בעל הדין השני, כבר לא יכנסו כל כך טענותיו לאזניו וללבו של הדיין, שכן רושם ראשוני שנקבע בַּלב קשה לשנות, ונמצא הדין מתעוות (ולכן גם בעלי הדין מוזהרים על כך, כנ"ל, מפני שגם עליהם לדאוג שהמשפט יהיה משפט צדק, ולא משפט מעוקל).

לקריאת המאמר במלואו הקש בקישור לעיל - השיחה עוסקת גם בהתנהגות תלמידי הישיבה בימי "חופשת בין הזמנים

"תרבות הדיון" בבתי המשפט

אביעד הכהן כתב על הנושא "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" תרבות הדיון בבית המשפט וחוצה לו בגיליון פרשת דברים, תש"ע, גיליון מס' 376 של האתר משפט עברי של משרד המשפטים בשיתוף: המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו מכללת "שערי משפט" בין השאר כתב:

במקורותיו העשירים של המשפט העברי, ניתן למצוא הרבה מקורות שעניינם תרבות הדיון והמאבק המתמיד לשמור על רמתה ועל השרשת ערכים ראויים בבית הדין. כאמור לעיל, לעת הזו נתמקד להלן במקום הדיין והשופט בעיצוב "תרבות דיון" זו. ראש לכל, המשפט העברי מדגיש את הצורך במינוי שופטים שאינם רק בעלי ידע במשפט, "חכמים ונבונים", אלא גם בעלי מזג שיפוטי ראוי . כך, למשל, אומר משה רבנו אל העם:

איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם... ואצוה את שפטיכם בעת ההִוא לאמר, שמֹע בין אחֵיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא , והדבר אשר יקשה מכם תקרִבון אלי ושמעתיו (דברים א, יב–יז). בדברי משה מופיע רמז לאי יכולתו ל"שאת לבדו" את משא העם, טרחו וטרחנותו, משאו וריבו .

לנוכח העומס הגדול המונח על כתפי השופט, יש חשש ממשי שיראה בציבור המתדיינים לפניו "טרחנים" חסרי תקנה המטריחים אותו שלא לצורך. וכמין הד עולה התשובה: "שמֹעַ בין אחיכם". הדיין חייב להיות בעל יכולת הקשבה, אורך רוח וסבלנות, לשמוע בקשב רב את טענות בעלי הדין ולהטות אוזן לדבריהם, גם אם הן נראות טענות של טורח.

הווי אומר: חכמה ובינה הן תכונות הנדרשות מן השופט, שהרי תנאי למעשה השפיטה אינו רק שיֵדע השופט את החוק ("חכמים"), אלא שיהיה מסוגל גם להסיק דבר מתוך דבר ("נבונים"), כדי שיעלה בידו לפתור בעיות משפטיות חדשות הנקרות בדרכו. אך לצד אלה, השופט חייב להיות לא רק "מדבר", אלא גם ואולי בעיקר "שומע", מאזין ומקשיב. מכאן שלצד "תרבות הדיבור", השופט צריך לפתח גם את "תרבות השמיעה", היכולת להאזין ולהקשיב לבעלי הדין בסבלנות ובסובלנות, ולגלות אמפתיה כלפיהם בדרך שתקרין על ההליך כולו.

קישור לכל גיליונות פרשת השבוע ביטוי דומה מופיע גם בדברי תפילתו הנודעת של שלמה המלך, אחת הדמויות הקלסיות במקרא לשופט צדק: "ונתת לעבדך לב שֹׁמע לשפט את עמך להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה" (מל"א ג, ט).

"שלש שבועות"

במדרש תנחומא נאמר: רב לכם סב את ההר הזה. זה שאמר הכתוב, השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו' (שה"ש ב ז). שלש שבועות שהשביע הקדוש ברוך הוא בשיר השירים למה. אחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא יגלו את הקץ. ואחת, שלא ידחקו את הקץ. ואחת, שלא ימרדו על המלכיות. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אם אתם מקיימין את השבועות, מוטב. ואם לאו, אני מתיר בשרכם כצבאות וכאילות שאין להם דורש ומבקש, כך לא אדרוש את דמכם. ויאמר ה' אלי ראה החילותי תת לפניך את סיחון. וכתיב, ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם (עמוס ב ט). בזכות מה. בזכות התורה, שהחכמים מורין אותה. אמרו חכמינו זכרונם לברכה, קשה היה סיחון, כמגדל וחומה היה גבהו, והיה קשה מכל הבריות, וארוך מכל מגדל שבעולם, ורגליו מגיעות לארץ, ואין בריה בעולם יכולה לעמוד בפניו. [ומה שהוא אומר, ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת (שם) -מה עשה הקדוש ברוך הוא. כפה שר שלו ושר ארצו והפילו ממקומו ומסרו לפני ישראל. לפיכך כתיב, ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת]. אמרו חכמינו זכרונם לברכה, קשין היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו. וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה וחילו, כך היו ראויין לומר שירה על מפלת סיחון ועוג. אלא שבא דוד ואמר עליהם שירה, שנאמר, למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו, ויהרוג מלכים אדירים וגו', לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו וגו' (תהלים קלו יז-יט):

פרשת המרגלים: בין "במדבר" לבין "דברים"

וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ, וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ; וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר, וַיֹּאמְרוּ, טוֹבָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ.(א',כ"ה) מקור התמונה: Bible card published 1907 by Providence Lithograph Company

הרב יונתן גרוסמן מישיבת הר עציון בית מדרש האלקטרוני (ב.מ.א.) כתב על מינוי שופטים ושליחת מרגלים - פער היסטורי ופער מגמתי

נצביע על עיקרי השינויים בין תיאור הסיפור בפרשת שלח לבין התיאור שמתאר משה בפרשתנו:

• משה פותח ואומר: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ ... וייטב בעיני הדבר" (דברים א', כב-כג). על-פי דברי משה, היזמה לשלוח מרגלים לארץ כנען באה מאת העם. לעומת זאת, בתחילת פרשת שלח אנו קוראים: "וידבר ה' אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען" (במדבר י"ג, א-ב), כלומר- זוהי יזמה א-לוהית.
• הוויכוח האם לרשת את ארץ כנען, המתנהל, בפרשת דברים, בין משה לעם ("ואמר אליכם, לא תערצון ולא תיראון מהם ..." - א', כט-לג), חסר לחלוטין בפרשת שלח. שם נראה כי משה אינו נוטל חלק בוויכוח, המתנהל בין המרגלים לבין עצמם (כלב ויהושע מול שאר המרגלים).
• ההבדל החשוב והמרכזי באתר הוא, כי בעוד שחטאם של המרגלים ברור ומפורש בפרשת שלח, שהרי הכתוב מאריך בדבריהם על אודות דיבת הארץ, בנאום משה המרגלים מוצגים אחרת לחלוטין: "וישבו אותנו דבר ויאמרו: טובה הארץ אשר ה' א-להינו נתן לנו. ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' א-להיכם" (א', כה-כו). מתוך נאום משה נראה, כי המרגלים אך שיבחו את הארץ ואמרו שהיא טובה. משה אינו אומר על הארץ שום ביקורת בשם המרגלים, ואת ההכרעה שלא לעלות ולרשת את הארץ מטיל משה על כתפי העם, שהם שהמרו את פי ה'!

חז"ל ופרשני ימה"ב נתנו את דעתם לסתירות אלו, ויישבו בכמה אופנים. למשל, לגבי הבעיה הראשונה - מיהו יוזם שליחת המרגלים- ענו: "שלח לך - לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה - שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו 'נשלחה אנשים לפנינו', ומשה נמלך בשכינה" (פירוש רש"י לתחילת פרשת שלח, בעקבות הבבלי סוטה ל"ד ע"ב ומדרש תנחומא ה'). כלומר, הבקשה לשלוח מרגלים באה מצד העם, ואותה מזכיר משה בנאומו בדברים; ובפרשת שלח מובאת הסכמת ה' לדבר. אך גם על פירוש זה נותרת הקושיה - מדוע ב'שלח' מודגש דווקא צד אחד של היזמה (הצד הא-להן), ומדוע משה מתעלם ממנו בנאומו ומדגיש צד אחר (את היזמה של העם)?

גם לגבי השאלה השלישית הולך רש"י באותו כיוון. כאשר מצטט משה את דברי המרגלים "טובה הארץ אשר ה' א-להינו נתן לנו" הוא מתייחס ליהושע ולכלב (רש"י במקום, וראה גם את דברי הרמב"ן). רש"י מסתמך על הספרי (פר' כ"ג) המפרש כך. ועדיין נותרת השאלה: מדוע מתעלם משה בנאומו מדברי עשרת המרגלים ומזכיר רק את דברי יהושע וכלב, שלא הוציאו את דיבת הארץ?!

דומני כי התשובה נעוצה באווירה הכללית העולה מתוך דברי רש"י והמדרש. למעשה, הפירושים שהזכרתי טוענים כי הסיפור עצמו כולל בפועל את שני התיאורים - זה של שלח וזה של דברים- אולם בכל מקום ישנו דגש על פרטים אחרים. פעם אחת מודגשת הסכמת ה', ופעם אחת רצון העם; פעם אחת מודגש חטאם של המרגלים, ופעם אחת- דברי יהושע וכלב.

מדוע ישנו דגש שונה בנאום משה מזה שבפרשת שלח, ומהו?! נראה שהדבר קשור למטרת האזכור ההיסטורי שעורך משה ערב כריתת הברית המחודשת.

לאור התיאור ההיסטורי, מבקש משה שהעם יפנים את ערך קיום התורה וקיום דבר ה': "ועתה ישראל, שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ" (דברים ד', א).

ומכיוון שיש למשה מטרה חינוכית באזכור קורות ישראל במדבר, חשוב לו להדגיש את מצב העם, את רמתו הרוחנית של הציבור במאורעות אלו. סיפור המרגלים בפרשת שלח מתמקד בחטא המרגלים, ואילו משה בנאומו מתמקד בחטא העם. לא עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ הם שחשובים כעת, אלא סירוב העם כולו לעלות ולרשת את הארץ.

הגיבורים הניצבים על הבמה כדמויות ראשיות בפרשת שלח הם המרגלים, אך משה מציב תחת אור הזרקורים את העם ואת התנהגותו בפרשת המרגלים.

דומני שכך מתבהרים הדגשים השונים שהצבענו עליהם:

1. משה מדגיש את בקשת העם לשלוח מרגלים, שהרי העם הוא, כאמור, עיקרו של הנאום, והם שצריכים ללמוד ממנו לקח.
2. במקביל לוויכוח בין המרגלים, שאודותיו אנו קוראים בפרשת שלח, התקיים ויכוח בין העם למשה. בוויכוח זה מתמקד משה, כי בו העם הוא המוקד והעיקר.
3. משה מעוניין להפנות אצבע מאשימה כלפי העם, ולא לאפשר לו תירוץ כגון: "המרגלים אמרו שהארץ רעה". ועל-כן הוא מבקש להקטין את משקל דברי המרגלים ולהדגיש את הכרעת העם. בתוך המרגלים היו שתי קבוצות, ובסופו של דבר, העם כולו החליט לאמץ את גרסת המקטרגים על הארץ. לכן, מצטט משה את דברי יהושע וכלב - "טובה הארץ" - ובכך מגדיל את חטא העם.

עוֹג מלך הבשן

"...הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל, הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן: תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ, וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ--בְּאַמַּת-אִישׁ." מיטתו של עוֹג מלך הבשן - ציור עתיק

עוג מלך הבשן הוא מלך של הבשן בתקופת נדודי בני ישראל במדבר; נלחם מול בני ישראל באדרעי ונוצח. במדרש מתואר עוג כאדם גדול ממדים ואגדות שונות נקשרו בשמו.

אזכורו של עוג מופיע בספר במדבר:

	וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן, וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי.. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ, עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ.

תיאור מפורט יותר מופיע בספר דברים המוסיף את פרטים שונים; ביניהם מופיעה ההתפארות בגודל הניצחון על עוג מהסיבה הבאה:

	כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים, הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל, הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ, וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ, בְּאַמַּת אִישׁ.

כלומר:

	..כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם, אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא, ולהגיד על גבהו וגודלו כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים. אמר כי ערשו ערש ברזל, לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם, והוא בעיר רבה שהייתה עיר מושב.. והנה נשארה מטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון, והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם, והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו' (פרשנות משה בן נחמן לפסוק)

במקרא מכונים יושבי הבשן הקדמונים רפאים, כשאותם רפאים הם אנשים גדולי ממדים (כדוגמת ענקים בספרות מיתולוגית). שמואל אפרים ליונשטאם משער שהדולמנים הגדולים שהיו פזורים בשטח מתקופת הברונזה הקדומה היו חלק מהתפיסה שהובילה לתיאור יושבי המקום כאנשים גדולי ממדים.

לעוג משמעות רחבה בתורה שבע"פ, בהקשר לסיפור תיבת נח. על פי המדרש, מלבד נח, שם, חם, יפת ונשותיהם, שרד אדם נוסף את המבול והוא עוג.

המקור: הערך עוג מלך הבשן בויקיפדיה העברית

לא "ערש" אלה "מבצר"

החזקוני אומר בשם ר' יוסף בכור שור, שבמונח "ערש" אין הכוונה כלל לעריסת-מיטה, אלא ל"מבצר", כמו שהנביא עמוס אומר על "הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ" (ג:יב). התרגום המכונה יונתן אומר שם: "המבצר מוקף חומה חזקה כברזל". על פי זה ניתן לפרש ולהרחיב שבמונח "מבצר" אפשר אולי לכלול גם את רכב הברזל ששימש כרכב משוריין (סוג של מבצר נייד / פלטפורמה שעליו עמד הלוחם). ברור שהמלך עוג, שהיה איש חזק וגדול מימדים השתמש בפלטפורמה / מבצר במידות המצוינות בתורה, שהן סבירות עבור אדם כעוג, בין אם מדובר במבצר נייח בין אם מדובר בפלטפורמה ניידת.

המקור: אברהם לביא, עוג מלך הבשן - הסבר נוסף למימדים של ערשו - דף שבועי לפרשת ראה

הר החרמון

הר החרמון - מבט " מנרה" המקור: ויקישיתוף, צילם Beivushtang

ראו ערך מורחב:הר החרמון

הר החרמון הוא הגבול הצפוני של התנחלות בני ישראל בעבר הירדן המזרחי וכך נאמר במקרא:"וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא, אֶת-הָאָרֶץ, מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן--מִנַּחַל אַרְנֹן, עַד-הַר חֶרְמוֹן. צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן, שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי, יִקְרְאוּ-לוֹ שְׂנִיר " תורת חיים בהוצאת מוסד הרב קוק מביא את הפירושים הבאים על הפסוק:

• רש"י שואל מדוע להר אחד יש ארבע שמות והוא משיב:"להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכויות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא, וזו אומרת על שמי יקרא". הוא מוסיף גם הסבר לשוני: "שניר" הוא שלג בלשון אשכנז ולשון כנען. קביעתו האחרונה מתבססת על תרגום אונקלוס, לפיה: "ואמוראי קרן ליה טור טלגא (הר השלג)" - היא שניר.

• הרמב"ן מבאר כי דברי רש"י הם מדברי אגדה. הוא מפרש כך : הצידונים אומרים כי ההר הוא מגן עליהם מקדימה ולכן הוא כמו "שריון" , האמורי, הגר בהר, קורא אותו "שניר" שפרושו שלג ומפני הקרירות יכנה אותו "חרם" - 'חרמון ושם ההר "שיאון" טעמו מראש ההר - השיא שלו.

הרמ"בן מתיחס גם לעובדה שלהר יש פסגות אחדות. בשיר השירים כתוב :"אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי; תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (ד',ח'). מכאן להר שני שמות: שניר וחרמון - אולי לכל פיסגה שם אחר. בדברי הימים א' יש להר אפילו שלוש שמות, כאמור:"וּבְנֵי, חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, יָשְׁבוּ, בָּאָרֶץ; מִבָּשָׁן עַד-בַּעַל חֶרְמוֹן, וּשְׂנִיר וְהַר-חֶרְמוֹן--הֵמָּה רָבוּ (ה',כ"ג): בעל חרמון, שניר והר חרמון.

הפרשן רבי דוד צבי הופמן הסביר למה היה צריך לציין שמות אחדים להר. השם "הרשמי" הר החרמון טרם היה ידוע לבני ישראל ולכן כינו אותו:שריון - כמו מגן או שניר המוזכר בשיר השירים :"אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי; תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים." ובדברי הימים :"וּבְנֵי, חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, יָשְׁבוּ, בָּאָרֶץ; מִבָּשָׁן עַד-בַּעַל חֶרְמוֹן, וּשְׂנִיר וְהַר-חֶרְמוֹן--הֵמָּה רָבוּ." . יתכן גם כי שניר הוא חלק מהר החרמון. בתרגום "שניר" - טור תלגא - דהיינו: הר השלג. גם הערבים קראו לחרמון "ג'בל את-תלגם" . היום הוא נקרא ג'בלאש-שייך - ההר הזקן.

שבת חזון

השבת שלפני תשעה באב מכונה שבת חזון של שם ההפטרה הפותחת, ברוב עדות ישראל, במילים - "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים". ההפטרה עוסקת במצבו הרוחני הקשה של עם ישראל בזמן בית המקדש הראשון - "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו - ישראל לא ידע, עמי לא התבונן... שריך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים... יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". מצב זה הוביל לגלות עשרת השבטים, ויותר מאוחר לחורבן הבית.

שבת חזון היא השבת האחרונה משבתות תלתא דפורענותא. היא חלה באמצע תשעת הימים, ולאחריה מתחיל שבוע שחל בו תשעה באב, שנוהגים בו מנהגי אבלות מיוחדים. פרשת השבוע של שבת זו היא תמיד פרשת דברים.

אף על פי שלפי ההלכה אין נוהגים אבלות בשבת, בשבת זו מקיימים בחלק מקהילות ישראל כמה מנהגים המזכירים את האבלות. לפי מנהג אשכנז, בקריאת התורה קוראים את הפסוק "איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם וריבכם" המופיע בפרשת השבוע במנגינת טעמי המקרא של מגילת איכה, וכן שרים את הפיוט לכה דודי בקבלת שבת, במנגינת הפיוט אלי ציון ועריה.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ביאר את השם "שבת חזון", על דרך הרמז, בכך שבשבת מראים ליהודי את בית המקדש, על מנת לעודדו לשפר את מעשיו ולזכות לבנין הבית.

• תעניות ציבור,באתר "חג שמח"
• בנימין לאו, ‏פרשת השבוע, צרות שלא היה כמותן, באתר הארץ, 23/07/09

המקור: הויקיפדיה העברית

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע