קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

מחסן שגדול יותר מבית סאתים, נחשב לקרפף שלא הוקף לדירה יותר מבית סאתים שאסור בטלטול

מקום שיש בו באר מים שהמים שבו ראויים לשתייה, נחשב קרפף שהוקף לדירה והטלטול בו מותר

דיר עזים נחשב קרפף שהוקף לדירה והטלטול בו מותר

קרפף שלא הוקף לדירה הוא כלל שטבעו חז"ל אודות בית הנחשב מהתורה לרשות היחיד, שמחיצותיו לא הוקפו לשם דירה (מגורים). להלכה נפסק שאם הוא יותר מבית סאתים, אסור לטלטל בו, כאילו היה רשות הרבים.

הכלל

מותר לטלטל בכל שטח רשות היחיד המשמשת למגורים כגון בית, חצר ומבוי, (רחוב) אפילו הם גדולים ביותר. אולם רשות היחיד שאינה משמשת למגורים ("קרפף שלא הוקף לדירה"), כגון שדה זרוע ששטחו גדול מבית סאתים (כ-1,150 מ"ר), היא ככרמלית לחומרא, ואסור מדרבנן לטלטל בתוכו יותר מד' אמות. אף כי לעניין הוצאה והכנסה לרשות הרבים השטח נשאר כרשות היחיד, והאיסור לטלטל בין שתי הרשויות הוא איסור מהתורה.

סיבת האיסור היא ככל הנראה שלא יחליפו אנשים בין רשות היחיד, שבה מותר לטלטל, לבין כרמלית, שבה אסור לטלטל מדרבנן.

איסור זה הוא דווקא על חצר שגדולה מבית סאתים, מכיוון שכל איסורי שבת נלמדים ממלאכת המשכן, וגודל המשכן היה בית סאתים ונחשב היה לרשות היחיד, ולכן לא רצו חכמים לקבוע שלבית שגודלו כבית סאתים אין דין "רשות היחיד".

שטח בית סאתיים הוא 5,000 אמות מרובעות (100 על 50 אמה), שהוא שיעור שטח חצר המשכן במדבר סיני, ושטח השדה הנדרש על מנת לגדל נפח של שתי סאות גרעיני חיטה. מכיוון שבשטח זה היה מותר לטלטל במדבר סיני, אף שלא הוקף במחיצות לצורך מגורים, שהרי המשכן לא שימש למגורים, לא אסרו חכמים לטלטל בתוך כל שטח במידה זהה או קטנה מחצר המשכן. אולם שטח שאורכו גדול ביותר מפי שניים מרוחבו – אסור לטלטל בתוכו עד שיהיה מוקף לדירה. טעם דין זה, שכיוון שבשטח זה יחסי השטחים גדולים מאשר היה בחצר המשכן, שבו היחס היה כפליים אורך על רוחב, ולכן אין השטח דומה לחצר המשכן.

משמעות המילה 'קרפף'

לפי הסוגיות התלמודיות, מדובר על אזור בתוך העיר, שבין חצרות הבתים, כאשר "חצר" הייתה שטח שתוּחם בבתי מגורים, נועד לשימוש הדיירים והיה בבעלותם המשותפת. לעומת זאת הקרפף (מנוקד בצירה - קַרְפֵּף) הוא השטח בין החצרות או מעבר להן, שאינו לשימוש הדיירים, אך אינו דרך (לא רחוב קטן המוביל לחצרות – המכונה 'מבוי', ולא דרך ראשית המכונה 'רשות הרבים').

האחרונים התחבטו לגבי הגדרת 'הקרפף ההלכתי', שכן בתלמוד אנו מוצאים רשימה של מבנים או אזורים שנחשבים "מוקפים לדירה":

• בית שהוקף לשם דיר,
• "סהר" – ביתן גינה,
• "מוקצה" – רחבה שמאחורי הבתים ובה מניחים דברים שאין להם מקום בבית – לצורך אחסון (ויש המסבירים שמדובר במבנה קטן של מחסן),
• חצר – אזור בין בתים
• ופסי ביראות – קורות העץ משני צידי הבאר או בור המים, על מנת להחזיק את הדלי.

לעומתם השומרה – מקום המיועד לשמירה – אינו נחשב לבית דירה. כך גם ה"קרפף" – לפי המסורת הפרשנית – מקום שבו אוצרים עצים לימות החורף.

הביאור הלכה מסביר, כי מקום שאליו אדם נכנס ויוצא תמיד כמו דיר – שאליו נכנס האדם תמיד לחלוב ולטפל בצאן, או "סהר" – מקום שעשויים לצאת אליו להתאווררות, נחשב לדירה ראויה. כך גם פסי ביראות – מכיוון שיש ביניהם מים שראויים לשתיית אדם מקומם נחשב ל"דירה".

לעומת זאת הקרפף, שלהבנתו הוא מקום מחוץ לעיר שבו אוצרים עצים לזמן ארוך, ואין מבקרים בו באופן תמידי, אין בו מים או דבר אחר שיגדיר את המקום כדירה. כך גם ה"שומרה" אינה נחשבת לבית דירה, שכן אין לה חשיבות דירה, שכל מטרת שהיית השומר במקום היא רק לצורך דירה אחרת שעליה הוא שומר.

מוקף לדירה

כדי ששטח יחשב כ'מוקף לדירה' מהבחינה ההלכתית, על מנת שיהיה אפשר לערב עמו ולטלטל בו, יש צורך שהמבנה עבור המגורים יהיה במקום לפני הקמת המחיצות סביבו. אולם ניתן להכשיר שטח שהוקף קודם, ורק אחר כך נתיישב, על ידי פריצת המחיצה המקיפה במשך י' אמות, ובכך פוסלים את המחיצה, ובניית המחיצה מחדש, בפירצה שנוצרה.

'דירה' לעניין זה משמעה מקום מגורים 'גמור' של אדם, ובכלל זה מקום שאדם רגיל להיכנס ולצאת אליו.

לעומת זאת, ביתן בפרדס המיועד לשומר המתחלף תדיר, וכדומה – אינו נחשב כ'דירה' לעניין זה. אך הם התנאי המינימלי לטלטול בקרפף, כי אם המקום אינו מוקף לדירה כלל ואינו משמש אף לא לשומרה – מקום לשמירה, אסור לטלטל בו גם אם הוא קטן פחות מבית סאתים.

פנים חדשות באו לכאן

• ערך מורחב:פנים חדשות באו לכאן

בדין זה של קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה שאסור לטלטל שם, בא ליישום הכלל פנים חדשות באו לכאן. הבעיה של קרפף שלא הוקף לדירה היא בכך שהמחיצות לא הוקפו לשם מגורים. לכך יש פתרון: אם מילא את הבית בעפר, בטלו המחיצות שהרי אין הן משמשות עוד למחיצות, ולכן אם חזר ופינה את העפר נחשבות המחיצות כמחיצות שהוקפו לשם דירה בבית שדרו בו ואחר כך בנו בו מחיצות והבית מותר.

המקור הראשוני לכלל הוא בברייתא אודות דיני טומאה וטהרה. בברייתא זה נפסק, כי הדין "פנים חדשות באו לכאן" קיים גם בחפץ שהשתנה בהדרגתיות, כך למשל סנדל שנקרעה אחת מסוליותיו, וחזר ותפרה, ולאחר מכן נקרעה הסולייה השנייה ותפרה, הסנדל טהור, כי "פנים חדשות באו לכאן". בדור האמוראים דנו בהלכה זו, ואמר רבי יוחנן לחזקיה כי ניתן להסמיך להלכה זו שאלה אחרת בהלכות ערובין העוסקת באדם שפרץ חלק ממחיצת הקרפף וחזר וגדרה, פרץ חלק אחר וחזר וגדרו, עד שפרץ את כל המחיצה. כאשר שמע זאת חזקיה הוא התבטא על רבי יוחנן בהתפעלות "אין זה בן אדם, אלא מלאך!".

כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך סימן שנ"ח סעיף ב':

	ואם פרץ אמה וגדרה וחזר ופרץ אמה וגדרה וחזר ופרץ אמה אצל מה שגדר וחזר ועשה כן עד שהשלימו לעשרה מותר. הג"ה ואם קשה עליו לפרוץ הכול, יש אומרים שיכול להניח עפר אצל הכותל משני צדדים עד שיתמעט הכותל מגובה עשרה, ורוחב העפר רחב מארבעה באורך עשר אמות באורך הכותל, ואם אין בגובה העפר עשר, אם כן הוי כאילו פרץ שם הכותל שלא נשאר שם גבוה עשר למעלה מן העפר דהוי כקרקעית הקרפף. ואף אם חוזר ולוקח משם אחר כך העפר הואיל וביטלו שם שבת אחת. ויש חולקים דעפר לא הוי בטול אלא אם כן אין עתיד לפנותו משם לעולם

.